קהילת יהודי מרטיו
טורצ'יאנסקי סוואטי מארטין Turciansky Svaty Martin
(ברפובליקה הסלובקית משנת 1993 נקראת העיר מרטין בהונגרית: (TUROCSZENTMARTON
עיר במערב סלובקיה.
טורצ'יאנסקי-סווטי-מארטין שוכנת בעמק הראשי של הנהר ואה VAH, על גדות הנהר טורייץ TURIEC, ועל מסילת רכבת, 22 ק"מ מדרום-מזרח לעיר ז'ילינה ZILINA. העיר נוסדה במאה ה- 13 ונשתמרה בה כנסייה מאותה התקופה. במאה ה- 19 הוקמו שם בתי חרושת. טורצ'יאנסקי- סווטי-מארטין נחשבה לעריסת התרבות הסלובקית, ומצויים בה אגפים של המוזיאון הלאומי- האתנוגרפי ושל הספרייה הלאומית הסלובקית. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה- הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעיר נחתם ההסכם לאיחוד צ'כיה וסלובקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
יהודים אחדים חיו במקום במאה ה- 17. במאה ה- 18 התיישבו שם יהודים שנדדו ממוראוויה מזרחה בעקבות "חוק המשפחות" (1726) של הקיסר קארל ה- VI. לא ידוע מתי התארגנה הקהילה, אבל ידוע שב- 1815 כיהן שם הרב משה זוננשיין, ושימש מ- 1827 גם רב אזורי. אחרי ועידת יהודי הונגריה (1869) השתייכה הקהילה לזרם הניאולוגי.
בטורצ'יאנסקי סוואטי מארטין הוקם בית כנסת בסגנון מאורי וסמוך לו קודש בית העלמין. בעיר פעלו בית ספר יהודי בן ארבע כיתות, "חברה קדישא" וכמה מוסדות צדקה. בין ראשי הקהילה היו יוליוס פרידמן (1897 - 1898) ושלמה מינץ.
ב- 1921 השתייכו לקהילה כ- 720 נפשות שכללו גם את יהודי קושטאני KOSTANY, בלה BELLA ופריבורצה PRIBORCE. בראש הקהילה עמד אז אלברט פרל.
תחילה עסקו היהודים לפרנסתם במסחר ובמלאכה. במחצית השנייה של המאה ה- 19, בעקבות האמנציפציה (1867), רכשו רבים השכלה אקדמית והשתלבו בכל תחומי חיי הכלכלה והציבור. בית החרושת לצלולוזה במקום נוהל בידי יהודי.
סמואל גליקשטאל GLICKSTAHL, בן המקום, נבחר ב- 1903 כחבר וועדת החוקה של בודאפשט וב- 1927 נבחר לבית העליון של הפרלמנט ההונגרי. עורך הדין מט"ס מארטין, קארול גראבר GRABER, היה המזכיר הראשי של לשכת עורכי- הדין של בודפאשט ומ- 1926 היה יועץ ממשלה ראשי. ברפובליקההצ'כוסלובקית שנוסדה ב- 1918 הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. וב- 1931, בעת יסוד "המפלגה היהודית", נבחר ד"ר מאטיי ויינר מטורצ'יאנסקי סוואטי מארטין לוועדה המרכזת של המפלגה. הפעילות הציונית הייתה מעטה, וב- 1937 השתתפו 36 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה- 20, כולם הצביעו בעד הציונים הכלליים.
ב- 1930 חיו בטורצ'יאנסקי- סווטי- מארטין 439 יהודים.
תקופת השואה
כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, פורקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובאמצע מארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הנאצי נישל בהדרגה את היהודים מפרנסתם, מרכושם ומזכויותיהם. בין מארס לאוקטובר 1942 גורשו רוב יהודי סלובקיה לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין, שם נרצחו רובם או מתו ברעב ובמחלות.
ב- 1945, בתום המלחמה, שרדו מהקהילה היהודית בטורצ'יאנסקי סוואטי מארטין שבע נפשות בלבד. בניין בית הכנסת הוסב למחסן. בית העלמין, ששכן בתוך העיר, נהרס ב- 1964.
(ברפובליקה הסלובקית משנת 1993 נקראת העיר מרטין בהונגרית: (TUROCSZENTMARTON
עיר במערב סלובקיה.
טורצ'יאנסקי-סווטי-מארטין שוכנת בעמק הראשי של הנהר ואה VAH, על גדות הנהר טורייץ TURIEC, ועל מסילת רכבת, 22 ק"מ מדרום-מזרח לעיר ז'ילינה ZILINA. העיר נוסדה במאה ה- 13 ונשתמרה בה כנסייה מאותה התקופה. במאה ה- 19 הוקמו שם בתי חרושת. טורצ'יאנסקי- סווטי-מארטין נחשבה לעריסת התרבות הסלובקית, ומצויים בה אגפים של המוזיאון הלאומי- האתנוגרפי ושל הספרייה הלאומית הסלובקית. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה- הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעיר נחתם ההסכם לאיחוד צ'כיה וסלובקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
יהודים אחדים חיו במקום במאה ה- 17. במאה ה- 18 התיישבו שם יהודים שנדדו ממוראוויה מזרחה בעקבות "חוק המשפחות" (1726) של הקיסר קארל ה- VI. לא ידוע מתי התארגנה הקהילה, אבל ידוע שב- 1815 כיהן שם הרב משה זוננשיין, ושימש מ- 1827 גם רב אזורי. אחרי ועידת יהודי הונגריה (1869) השתייכה הקהילה לזרם הניאולוגי.
בטורצ'יאנסקי סוואטי מארטין הוקם בית כנסת בסגנון מאורי וסמוך לו קודש בית העלמין. בעיר פעלו בית ספר יהודי בן ארבע כיתות, "חברה קדישא" וכמה מוסדות צדקה. בין ראשי הקהילה היו יוליוס פרידמן (1897 - 1898) ושלמה מינץ.
ב- 1921 השתייכו לקהילה כ- 720 נפשות שכללו גם את יהודי קושטאני KOSTANY, בלה BELLA ופריבורצה PRIBORCE. בראש הקהילה עמד אז אלברט פרל.
תחילה עסקו היהודים לפרנסתם במסחר ובמלאכה. במחצית השנייה של המאה ה- 19, בעקבות האמנציפציה (1867), רכשו רבים השכלה אקדמית והשתלבו בכל תחומי חיי הכלכלה והציבור. בית החרושת לצלולוזה במקום נוהל בידי יהודי.
סמואל גליקשטאל GLICKSTAHL, בן המקום, נבחר ב- 1903 כחבר וועדת החוקה של בודאפשט וב- 1927 נבחר לבית העליון של הפרלמנט ההונגרי. עורך הדין מט"ס מארטין, קארול גראבר GRABER, היה המזכיר הראשי של לשכת עורכי- הדין של בודפאשט ומ- 1926 היה יועץ ממשלה ראשי. ברפובליקההצ'כוסלובקית שנוסדה ב- 1918 הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. וב- 1931, בעת יסוד "המפלגה היהודית", נבחר ד"ר מאטיי ויינר מטורצ'יאנסקי סוואטי מארטין לוועדה המרכזת של המפלגה. הפעילות הציונית הייתה מעטה, וב- 1937 השתתפו 36 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה- 20, כולם הצביעו בעד הציונים הכלליים.
ב- 1930 חיו בטורצ'יאנסקי- סווטי- מארטין 439 יהודים.
תקופת השואה
כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, פורקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובאמצע מארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הנאצי נישל בהדרגה את היהודים מפרנסתם, מרכושם ומזכויותיהם. בין מארס לאוקטובר 1942 גורשו רוב יהודי סלובקיה לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין, שם נרצחו רובם או מתו ברעב ובמחלות.
ב- 1945, בתום המלחמה, שרדו מהקהילה היהודית בטורצ'יאנסקי סוואטי מארטין שבע נפשות בלבד. בניין בית הכנסת הוסב למחסן. בית העלמין, ששכן בתוך העיר, נהרס ב- 1964.
ז'ילינה
(מקום)ז'ילינה Zilina
בהונגרית: Zsolna, בגרמנית Sillein)
עיר מחוז בצפון-מערב סלובקיה.
ז'ילינה שוכנת על הנהר ואה (Vah), במאה ה-13 קיבלה מעמד של "עיר מלכותית חופשית" (שאינה כפופה לשלטון האזורי) והתפתחה למרכז מסחרי ותעשייתי. לידה צומת של מסילות רכבת. עד 1918 הייתה העיר בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
"יהודי חסות" של בלה הרביעי, מלך הונגריה, חיו בז'ילינה כבר במאה ה-13. מסמכים שתעדו את חיי היהודים במאות שלאחר מכן נשרפו בדליקות שפרצו בעיר.
אחר כך לא איפשרו פרנסי ז'ילינה התיישבות יהודים בעיר, גם לא אחרי צו הקיסר יוזף ה-Ii משנת 1783, שהתיר ליהודים לגור ב"ערים מלכותיות חופשיות". היהודים, שגרו בכפרים או באחוזות בסביבה, השתייכו לקהילות ראייץ (Rajec) וארין (Varin), דלהא פולה (Dlhe Pole), והורשו להכנס לז'ילינה רק בימי השוק והירידים.
ב-1840, כשהותר ליהודים להתיישב בכל מקום בממלכה, התגוררו בעיר רק יהודים אחדים. אחר כך גדל מספרם במהירות ובשנת 1852 התאפשרה התארגנות קהילתית. קודש בית עלמין ונבנה בית תפילה מעץ. ב-1860 נפתח "חדר" וזמן קצר לאחר מכן חדר שני. ב-1861 נחנך בית כנסת.
ב-1865 חיו במקום 70 יהודים. אז נוסדו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים" ובראשה ארנסטינה פוגל. האגודה בנתה בית לחולים כרוניים בן 12 מיטות. תפעולו היה מכספי עזבונות וציודו מתרומות.
בית ספר עממי יהודי ראשון נפתח ב-1860 והשני ב-1873, למדו בו בשנות השלושים של המאה ה-20 כ-270 תלמידים, ביניהם לא יהודים. שפת ההוראה היתה גרמנית ושעורים בעברית ניתנו בהדרכתו של המורה שמעון גולן. בבניין בית הספר היו גם המקווה ואטליז כשר.
תחילה השתייכו רוב בני קהילת ז'ילינה לזרם הנאולוגי (Neolog נטיה להתבוללות ולשנויים במנהגי הדת). מ-1902 ישב על כס הרבנות של הקהילה הנאולוגית הרב ד"ר דוד פרידמן. אחריו כיהנו: הרב הוגו שטראנסקי (Stransky) והרב א. ליכטנשטיין. ד"ר איגנאץ שפירר (Spirer) היה נשיא הקהילה, ואחרי מותו התמנה רודולף בראון. מזכיר הקהילה יוזף שאלגו (Salgo) שימש מ-1921 גם כמנהל בית הספר, כיועץ לתרבות במועצת העיר, כמבקר הצלב האדום במקום וכמזכיר מוסדות צדקה אחדים. היינריך נירנברג היה יושב ראש "חברה קדישא".
ב-1929 פרשו כ-300 שמרנים מהקהילה והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת (Orthodox, התנגדות לסטיה מההלכה היהודית), בראשה עמד שמואל שלזינגר, נדבן ידוע בסלובקיה, ואחריו איגנאץ קליין. הרב היה מרטין קליין.
ב-1929 נהרס בית הכנסת ואז התקיימו התפילות באולם בית הספר. בשנת 1932 נבנה בית כנסת חדש ומפואר.
בשנות השלושים הוקם בתרומת ג'ימס פוגל בית אבות יהודי.
המתיישבים היהודים הראשונים בעיר התפרנסו בעיקר כסוחרים ומקצתם כבעלי מלאכה. אחרי קבלת זכויות אזרח (1867) פנו רבים מבני הקהילה למקצועות חופשיים.
היהודים תרמו לפיתוח המסחר והתעשייה בעיר. בין היתר יסדו בית חרושת לצלולוזה ומפעלי טקסטיל, ועשו את ז'ילינה למרכז מסחרי בעץ ובמוצריו.
בשנת 1920, בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בעיר תופעות אנטישמיות ביזמת סלובקים לאומנים.
רוב יהודי ז'ילינה היו ציונים והעיר נהייתה למרכז פעילות ציונית בצפון-מרכז סלובקיה. בשנות ה-20 נפתחו סניפים של תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", של "ויצו" ובשנות השלושים גם של תנועת הנוער "מכבי הצעיר". בעיר פעלו שליחים מארץ ישראל וקבוצת הכשרה של "השומר הצעיר".
בפברואר 1926 היה בז'ילינה הכנס הרביעי של הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה, ב- 1929 וב-1936 הוועידות של המפלגה היהודית.
ב-1931, התמודדו שתי רשימות יהודיות לבחירות למועצת העיר: יהודים שהצהירו על השתייכותם ללאום הסלובקי ובראשם ד"ר שפירר ויהודים שהשתייכו ללאום היהודי והיו קרובים לציונות, בראשם עמד רודולף בראון, חבר ההנהגה הציונית הארצית. הרשימה הציונית זכתה בבחירות ור' בראון כיהן כסגן ראש העיר בשנות השלושים האחרונות, עד לעליית הפאשיסטים לשלטון באוקטובר 1939.
באגודת הספורט "מכבי" בעיר היו ספורטאים ידועים: אנדרי אנגל אצן, יוליוס באלאז' (Balazs) שחיין ואלוף בקפיצה למיים ולאדיסלאב הכט (Hecht) טניסאי בנבחרת צ'כוסלובקיה במשחקים בינלאומיים.
ב-1937 התכנסה בז'ילינה הוועידה הטריטוריאלית השלישית של "מכבי" בצ'כוסלובקיה, ובה כ-2,000 משתתפים.
באותה השנה, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 194 מבני הקהילה. ב-1938, בוועידה האחרונה של הפדרציה הציונית הטריטוריאלית, נבחר למועצה ד"ר אויגן רוט (Roth) מז'ילינה.
ב-1930 ישבו בעיר 2,498 יהודים.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, נערך בז'ילינה כנס המפלגות הסלובקיות ועל פי החלטתו ב-6 באוקטובר תפסה "מפלגת העם" הפשיסטית את השלטון וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה.
ב-22 בינואר 1939 התכנסו בז'ילינה נציגי "המרכז היהודי" והחליטו להקים בתי ספר מקצועיים, לארגן עזרה לפליטים יהודים ולחייב הוראת עברית בבתי הספר היהודיים.
ב-14 במארס נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.
היהודים הוצאו בהדרגה מחיי הכלכלה והחברה, והתלמידים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים. הקהילה ארגנה בית ספר לילדים עד גיל 14 בבנין בית האבות. ניהל אותו לאדיסלב ברונר (Bronner).
בשנים 1941-1940, כאשר חוייבו יהודים מבראטיסלאווה לעבור לערי השדה, גדלה קהילת ז'ילינה לכ-3,500 נפש.
תנועות הנוער הציוניות המשיכו לפעול במחתרת ועזרו ליהודים לצאת את גבולות המדינה, או לעלות לארץ ישראל.
ב-1942 גירשו הסלובקים את רוב היהודים למחנות ריכוז ולמחנות השמדה בפולין. ב-26 במארס 1942 גורשו מז'ילינה הצעירות היהודיות וב-27 במארס הצעירים. רוב המשפחות גורשו בשני משלוחים ב-17 וב-19 באפריל אותה שנה. במקום נותרו רק כ-850 איש, ועוד כ- 150 יהודים ממזרח סלובקיה; אלו שעבודתם חיונית לשלטונות וכאלה שהצליחו להסתתר. בתקופה זו סייעה הקהילה למאות הפליטים, שעברו שם בדרכם מפולין להונגריה.
הממשלה הקימה מחנה מעבר בז'ילינה עבור המגורשים מרחבי סלובקיה וממדינות אחרות באירופה. הנהגת הקהילה קיבלה על עצמה לספק מזון, ביגוד ושאר מצרכים ליהודים שהובאו למחנה. מרבבות היהודים, שעברו במרוצת השנים דרך מחנה ז'ילינה, שרדו רק מעטים. בסוף אוגוסט 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפשיסטי. אז נמלטו יהודים רבים ליערות וחלק מהם הצטרפו לפרטיזנים. אחרי שכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד, נתפסו יהודים רבים. אחדים נורו במקום, ואחרים שולחו למחנות ההשמדה.
אחרי המלחמה שבו לעיר כ-700 ניצולים. הקהילה התארגנה מחדש ובראשה עמד בלה אדלר. נפתח מטבח עממי, שסיפק ארוחות גם למאות הפליטים היהודים ששהו במקום בגלל ניתוק מסילת הרכבת.
קהילת ז'ילינה סייעה גם לשליחי "עלייה ב'" ובעיר נפתחה הכשרה לעלייה של "גורדוניה - מכבי הצעיר".
בית הכנסת האורתודוקסי שופץ וקודש. מרטין קליין חזר לכהונתו כרב. יעקב הרזקה (Herzka) היה מנחה התפילות, החזן היינריך וייסמאן סיפק את צרכי הדת ואיזאק האלפרט שימש כחזן.
בבית ההספדים של בית העלמין היהודי הונצחו שמות הניספים במחנות ושמות 42 היהודים שנפלו בקרבות על שיחרור העיר. גודרו 150 קברים של יהודים שנספו במחנה הריכוז של ז'ילינה. העבודות בוצעו הודות לזיגמונד ליפה (Lipa) היושב-ראש של "חברה קדישא".
מדי שנה, ב-כ' בסיון, נערכו אזכרות.
בשנות החמישים, אחרי שרבים עלו לישראל או היגרו לארצות שמעבר לים, נותרו בעיר כ- 300 יהודים.
אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, ב-1968, שוב היגרו רבים לארצות אחרות.
ב-1971 חיו בעיר רק כמה עשרות יהודים, רובם זקנים. חלק מהם שוכנים בבית האבות היהודי. בז'ילינה, שהייתה מרכז יהודי בצפון סלובקיה, אין עוד חיי קהילה.
ב-1990 היו ארבעים יהודים בז'ילינה ולא היה אפילו מניין לתפילה. בית הכנסת האורתודוקסי היה עזוב ובית הכנסת הנאולוגי שימש אולם ישיבות של בית הספר הגבוה לתחבורה. בית העלמין היהודי, ששימש גם יהודים ממקומות אחרים בצפון-מזרח סלובקיה, היה אז מטופח.
בהונגרית: Zsolna, בגרמנית Sillein)
עיר מחוז בצפון-מערב סלובקיה.
ז'ילינה שוכנת על הנהר ואה (Vah), במאה ה-13 קיבלה מעמד של "עיר מלכותית חופשית" (שאינה כפופה לשלטון האזורי) והתפתחה למרכז מסחרי ותעשייתי. לידה צומת של מסילות רכבת. עד 1918 הייתה העיר בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
"יהודי חסות" של בלה הרביעי, מלך הונגריה, חיו בז'ילינה כבר במאה ה-13. מסמכים שתעדו את חיי היהודים במאות שלאחר מכן נשרפו בדליקות שפרצו בעיר.
אחר כך לא איפשרו פרנסי ז'ילינה התיישבות יהודים בעיר, גם לא אחרי צו הקיסר יוזף ה-Ii משנת 1783, שהתיר ליהודים לגור ב"ערים מלכותיות חופשיות". היהודים, שגרו בכפרים או באחוזות בסביבה, השתייכו לקהילות ראייץ (Rajec) וארין (Varin), דלהא פולה (Dlhe Pole), והורשו להכנס לז'ילינה רק בימי השוק והירידים.
ב-1840, כשהותר ליהודים להתיישב בכל מקום בממלכה, התגוררו בעיר רק יהודים אחדים. אחר כך גדל מספרם במהירות ובשנת 1852 התאפשרה התארגנות קהילתית. קודש בית עלמין ונבנה בית תפילה מעץ. ב-1860 נפתח "חדר" וזמן קצר לאחר מכן חדר שני. ב-1861 נחנך בית כנסת.
ב-1865 חיו במקום 70 יהודים. אז נוסדו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים" ובראשה ארנסטינה פוגל. האגודה בנתה בית לחולים כרוניים בן 12 מיטות. תפעולו היה מכספי עזבונות וציודו מתרומות.
בית ספר עממי יהודי ראשון נפתח ב-1860 והשני ב-1873, למדו בו בשנות השלושים של המאה ה-20 כ-270 תלמידים, ביניהם לא יהודים. שפת ההוראה היתה גרמנית ושעורים בעברית ניתנו בהדרכתו של המורה שמעון גולן. בבניין בית הספר היו גם המקווה ואטליז כשר.
תחילה השתייכו רוב בני קהילת ז'ילינה לזרם הנאולוגי (Neolog נטיה להתבוללות ולשנויים במנהגי הדת). מ-1902 ישב על כס הרבנות של הקהילה הנאולוגית הרב ד"ר דוד פרידמן. אחריו כיהנו: הרב הוגו שטראנסקי (Stransky) והרב א. ליכטנשטיין. ד"ר איגנאץ שפירר (Spirer) היה נשיא הקהילה, ואחרי מותו התמנה רודולף בראון. מזכיר הקהילה יוזף שאלגו (Salgo) שימש מ-1921 גם כמנהל בית הספר, כיועץ לתרבות במועצת העיר, כמבקר הצלב האדום במקום וכמזכיר מוסדות צדקה אחדים. היינריך נירנברג היה יושב ראש "חברה קדישא".
ב-1929 פרשו כ-300 שמרנים מהקהילה והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת (Orthodox, התנגדות לסטיה מההלכה היהודית), בראשה עמד שמואל שלזינגר, נדבן ידוע בסלובקיה, ואחריו איגנאץ קליין. הרב היה מרטין קליין.
ב-1929 נהרס בית הכנסת ואז התקיימו התפילות באולם בית הספר. בשנת 1932 נבנה בית כנסת חדש ומפואר.
בשנות השלושים הוקם בתרומת ג'ימס פוגל בית אבות יהודי.
המתיישבים היהודים הראשונים בעיר התפרנסו בעיקר כסוחרים ומקצתם כבעלי מלאכה. אחרי קבלת זכויות אזרח (1867) פנו רבים מבני הקהילה למקצועות חופשיים.
היהודים תרמו לפיתוח המסחר והתעשייה בעיר. בין היתר יסדו בית חרושת לצלולוזה ומפעלי טקסטיל, ועשו את ז'ילינה למרכז מסחרי בעץ ובמוצריו.
בשנת 1920, בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בעיר תופעות אנטישמיות ביזמת סלובקים לאומנים.
רוב יהודי ז'ילינה היו ציונים והעיר נהייתה למרכז פעילות ציונית בצפון-מרכז סלובקיה. בשנות ה-20 נפתחו סניפים של תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", של "ויצו" ובשנות השלושים גם של תנועת הנוער "מכבי הצעיר". בעיר פעלו שליחים מארץ ישראל וקבוצת הכשרה של "השומר הצעיר".
בפברואר 1926 היה בז'ילינה הכנס הרביעי של הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה, ב- 1929 וב-1936 הוועידות של המפלגה היהודית.
ב-1931, התמודדו שתי רשימות יהודיות לבחירות למועצת העיר: יהודים שהצהירו על השתייכותם ללאום הסלובקי ובראשם ד"ר שפירר ויהודים שהשתייכו ללאום היהודי והיו קרובים לציונות, בראשם עמד רודולף בראון, חבר ההנהגה הציונית הארצית. הרשימה הציונית זכתה בבחירות ור' בראון כיהן כסגן ראש העיר בשנות השלושים האחרונות, עד לעליית הפאשיסטים לשלטון באוקטובר 1939.
באגודת הספורט "מכבי" בעיר היו ספורטאים ידועים: אנדרי אנגל אצן, יוליוס באלאז' (Balazs) שחיין ואלוף בקפיצה למיים ולאדיסלאב הכט (Hecht) טניסאי בנבחרת צ'כוסלובקיה במשחקים בינלאומיים.
ב-1937 התכנסה בז'ילינה הוועידה הטריטוריאלית השלישית של "מכבי" בצ'כוסלובקיה, ובה כ-2,000 משתתפים.
באותה השנה, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 194 מבני הקהילה. ב-1938, בוועידה האחרונה של הפדרציה הציונית הטריטוריאלית, נבחר למועצה ד"ר אויגן רוט (Roth) מז'ילינה.
ב-1930 ישבו בעיר 2,498 יהודים.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, נערך בז'ילינה כנס המפלגות הסלובקיות ועל פי החלטתו ב-6 באוקטובר תפסה "מפלגת העם" הפשיסטית את השלטון וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה.
ב-22 בינואר 1939 התכנסו בז'ילינה נציגי "המרכז היהודי" והחליטו להקים בתי ספר מקצועיים, לארגן עזרה לפליטים יהודים ולחייב הוראת עברית בבתי הספר היהודיים.
ב-14 במארס נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.
היהודים הוצאו בהדרגה מחיי הכלכלה והחברה, והתלמידים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים. הקהילה ארגנה בית ספר לילדים עד גיל 14 בבנין בית האבות. ניהל אותו לאדיסלב ברונר (Bronner).
בשנים 1941-1940, כאשר חוייבו יהודים מבראטיסלאווה לעבור לערי השדה, גדלה קהילת ז'ילינה לכ-3,500 נפש.
תנועות הנוער הציוניות המשיכו לפעול במחתרת ועזרו ליהודים לצאת את גבולות המדינה, או לעלות לארץ ישראל.
ב-1942 גירשו הסלובקים את רוב היהודים למחנות ריכוז ולמחנות השמדה בפולין. ב-26 במארס 1942 גורשו מז'ילינה הצעירות היהודיות וב-27 במארס הצעירים. רוב המשפחות גורשו בשני משלוחים ב-17 וב-19 באפריל אותה שנה. במקום נותרו רק כ-850 איש, ועוד כ- 150 יהודים ממזרח סלובקיה; אלו שעבודתם חיונית לשלטונות וכאלה שהצליחו להסתתר. בתקופה זו סייעה הקהילה למאות הפליטים, שעברו שם בדרכם מפולין להונגריה.
הממשלה הקימה מחנה מעבר בז'ילינה עבור המגורשים מרחבי סלובקיה וממדינות אחרות באירופה. הנהגת הקהילה קיבלה על עצמה לספק מזון, ביגוד ושאר מצרכים ליהודים שהובאו למחנה. מרבבות היהודים, שעברו במרוצת השנים דרך מחנה ז'ילינה, שרדו רק מעטים. בסוף אוגוסט 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפשיסטי. אז נמלטו יהודים רבים ליערות וחלק מהם הצטרפו לפרטיזנים. אחרי שכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד, נתפסו יהודים רבים. אחדים נורו במקום, ואחרים שולחו למחנות ההשמדה.
אחרי המלחמה שבו לעיר כ-700 ניצולים. הקהילה התארגנה מחדש ובראשה עמד בלה אדלר. נפתח מטבח עממי, שסיפק ארוחות גם למאות הפליטים היהודים ששהו במקום בגלל ניתוק מסילת הרכבת.
קהילת ז'ילינה סייעה גם לשליחי "עלייה ב'" ובעיר נפתחה הכשרה לעלייה של "גורדוניה - מכבי הצעיר".
בית הכנסת האורתודוקסי שופץ וקודש. מרטין קליין חזר לכהונתו כרב. יעקב הרזקה (Herzka) היה מנחה התפילות, החזן היינריך וייסמאן סיפק את צרכי הדת ואיזאק האלפרט שימש כחזן.
בבית ההספדים של בית העלמין היהודי הונצחו שמות הניספים במחנות ושמות 42 היהודים שנפלו בקרבות על שיחרור העיר. גודרו 150 קברים של יהודים שנספו במחנה הריכוז של ז'ילינה. העבודות בוצעו הודות לזיגמונד ליפה (Lipa) היושב-ראש של "חברה קדישא".
מדי שנה, ב-כ' בסיון, נערכו אזכרות.
בשנות החמישים, אחרי שרבים עלו לישראל או היגרו לארצות שמעבר לים, נותרו בעיר כ- 300 יהודים.
אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, ב-1968, שוב היגרו רבים לארצות אחרות.
ב-1971 חיו בעיר רק כמה עשרות יהודים, רובם זקנים. חלק מהם שוכנים בבית האבות היהודי. בז'ילינה, שהייתה מרכז יהודי בצפון סלובקיה, אין עוד חיי קהילה.
ב-1990 היו ארבעים יהודים בז'ילינה ולא היה אפילו מניין לתפילה. בית הכנסת האורתודוקסי היה עזוב ובית הכנסת הנאולוגי שימש אולם ישיבות של בית הספר הגבוה לתחבורה. בית העלמין היהודי, ששימש גם יהודים ממקומות אחרים בצפון-מזרח סלובקיה, היה אז מטופח.
ורוטקי
(מקום)ורוטקי VRUTKY
(בהונגרית RUTTKA)
עיר בצפון-מערב סלובקיה.
ורוטקי שוכנת על הנהר ואה (VAH) ליד צומת רכבות, ורוב תושביה עובדים בבתי המלאכה לתחזוקת קרונות רכבת וקטרים. עד 1918 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
כמה משפחות של יהודים החלו להתיישב בוורוטקי בשנת 1820. משנת 1830 גדלה הקהילה וב- 1871 היו שם 106 משפחות יהודיות. "חברה קדישא" נוסדה בשנת 1890 ועסקה גם בצדקה.
תחילה הייתה הקהילה מסופחת לקהילת טורצ'יאנסקי סבטי מארטין (TURC'IANSKY SVATY MARTIN). בשנת 1891 נעשתה קהילת ורוטקי לקהילה עצמאית, איגנאץ לאנג (LANG) נבחר לנשיא הקהילה ותרם את הקרקע לבניית בית הכנסת. באותה השנה קודש בית עלמין.
בשנים 1894-1893 כיהנו כנשיאי הקהילה איזידור אימרבלום (IMMERBLUM) וסמואל גרוס (GROSS). אחר כך שוב היה א' לאנג נשיא הקהילה. בזכות פעילותו הציבורית קראה מועצת העיר רחוב על שמו. באותה תקופה שימש דוד טרויהאפט (TREUHAFT) כמזכיר הקהילה. בית הכנסת נחנך ב-1910.
בשנת 1923 נוסדה בעיר אגודת נשים לפעולות צדקה. ב-1929 נחנך בית הקהילה, מתרומת בן הקהילה ג'ון הרץ שחי בשיקגו. בבניין היו גם אכסנייה עבור עוברי אורח עניים, דירות החזן והשמש, אולם אירועים, מקווה ומרחץ אדים. המרחץ שימש את כלל תושבי העיר. באותה שנה רכשה הקהילה קרקע עבור בית עלמין חדש, וכמו הישן גם החדש הוקף בגדר של אבן.
יהודי ורוטקי מצאו את פרנסתם בבתי המלאכה של הרכבת, והיו ביניהם גם נהגי-קטרים. אחדים עבדו במנסרת העצים המקומית וכמה היו בעלי חנויות קטנות שסיפקו מצרכים לאוכלוסיית העיר. ב-1935 נפתחו שלושה אטליזים כשרים.
תנועת הנוער "השומר הצעיר" הייתה הארגון הציוני היחיד שפעל בוורוטקי. לתנועה באו צעירים גם מיישובי הסביבה. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי העיר 25 שקלים.
הוועידות העולמיות של "השומר הצעיר" בשנים 1932-1930 התכנסו בוורוטקי, השתתפו בהן מייסדי התנועה ומנהיגיה, ביניהם מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק פטיש. ראשוני החלוצים מהכשרת וארין (VARIN) עלו לארץ ישראל ב-1932. נשי הקהילה פתחו סניף של ויצו.
בשנת 1930 חיו בוורוטקי 419 יהודים.
תקופת השואה
הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא בעקבותיו לפירוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית, ובמארס 1939 קמה בסלובקיה ממשלה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית.
חוקים חדשים הרחיקו את היהודים מחיי החברה, מהכלכלה ונישלו אותם מרכושם. רבים נותרו ללא פרנסה. התלמידים היהודים הורחקו מבתי הספר הממלכתיים, והקהילה פתחה כיתות לימוד בבניין הקהילה.
באביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה. מורוטקי גורשו היהודים למחנות השמדה ורובם מצאו שם את מותם. אחדים מיהודי ורוטקי הסתתרו אצל ידידים נוצרים, אחרים נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים. היו שברחו להונגריה או לערים אחרות בסלובקיה והיו שעקרו למחנות עבודה בנובאקי (NOVAKI) ובסרד (SERED), שם עבדו עבור הממשלה.
בסתיו 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. רוב תושבי ורוטקי נמלטו אז ליערות בהרים, ביניהם גם יהודים שעדיין נותרו בעיר. כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, הם רצחו שמונה מיהודי ורוטקי.
אחרי המלחמה, ב-1945, שבו לעיר היהודים ששרדו. מקצתם עברו מיד לערים אחרות, מקצתם עזבו את צ'כוסלובקיה. תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה, אבל היהודים שנותרו במקום נתקלו שוב באנטישמיות וברדיפות, ובשנת 1949 עלו רובם לישראל, כמה משפחות היגרו לארצות הברית.
ורוטקי אוחדה עם עיר המחוז; שם העיר המאוחדת מארטין-ורוטקי (MARTIN-VRUTKY).
ב-1988 שימש בניין בית הכנסת כמלון, ובמקום בית הקהילה שנהרס הוקמו בנייני מגורים. לא ידוע לנו אם עוד היו אז יהודים בעיר.
(בהונגרית RUTTKA)
עיר בצפון-מערב סלובקיה.
ורוטקי שוכנת על הנהר ואה (VAH) ליד צומת רכבות, ורוב תושביה עובדים בבתי המלאכה לתחזוקת קרונות רכבת וקטרים. עד 1918 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
כמה משפחות של יהודים החלו להתיישב בוורוטקי בשנת 1820. משנת 1830 גדלה הקהילה וב- 1871 היו שם 106 משפחות יהודיות. "חברה קדישא" נוסדה בשנת 1890 ועסקה גם בצדקה.
תחילה הייתה הקהילה מסופחת לקהילת טורצ'יאנסקי סבטי מארטין (TURC'IANSKY SVATY MARTIN). בשנת 1891 נעשתה קהילת ורוטקי לקהילה עצמאית, איגנאץ לאנג (LANG) נבחר לנשיא הקהילה ותרם את הקרקע לבניית בית הכנסת. באותה השנה קודש בית עלמין.
בשנים 1894-1893 כיהנו כנשיאי הקהילה איזידור אימרבלום (IMMERBLUM) וסמואל גרוס (GROSS). אחר כך שוב היה א' לאנג נשיא הקהילה. בזכות פעילותו הציבורית קראה מועצת העיר רחוב על שמו. באותה תקופה שימש דוד טרויהאפט (TREUHAFT) כמזכיר הקהילה. בית הכנסת נחנך ב-1910.
בשנת 1923 נוסדה בעיר אגודת נשים לפעולות צדקה. ב-1929 נחנך בית הקהילה, מתרומת בן הקהילה ג'ון הרץ שחי בשיקגו. בבניין היו גם אכסנייה עבור עוברי אורח עניים, דירות החזן והשמש, אולם אירועים, מקווה ומרחץ אדים. המרחץ שימש את כלל תושבי העיר. באותה שנה רכשה הקהילה קרקע עבור בית עלמין חדש, וכמו הישן גם החדש הוקף בגדר של אבן.
יהודי ורוטקי מצאו את פרנסתם בבתי המלאכה של הרכבת, והיו ביניהם גם נהגי-קטרים. אחדים עבדו במנסרת העצים המקומית וכמה היו בעלי חנויות קטנות שסיפקו מצרכים לאוכלוסיית העיר. ב-1935 נפתחו שלושה אטליזים כשרים.
תנועת הנוער "השומר הצעיר" הייתה הארגון הציוני היחיד שפעל בוורוטקי. לתנועה באו צעירים גם מיישובי הסביבה. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי העיר 25 שקלים.
הוועידות העולמיות של "השומר הצעיר" בשנים 1932-1930 התכנסו בוורוטקי, השתתפו בהן מייסדי התנועה ומנהיגיה, ביניהם מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק פטיש. ראשוני החלוצים מהכשרת וארין (VARIN) עלו לארץ ישראל ב-1932. נשי הקהילה פתחו סניף של ויצו.
בשנת 1930 חיו בוורוטקי 419 יהודים.
תקופת השואה
הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא בעקבותיו לפירוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית, ובמארס 1939 קמה בסלובקיה ממשלה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית.
חוקים חדשים הרחיקו את היהודים מחיי החברה, מהכלכלה ונישלו אותם מרכושם. רבים נותרו ללא פרנסה. התלמידים היהודים הורחקו מבתי הספר הממלכתיים, והקהילה פתחה כיתות לימוד בבניין הקהילה.
באביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה. מורוטקי גורשו היהודים למחנות השמדה ורובם מצאו שם את מותם. אחדים מיהודי ורוטקי הסתתרו אצל ידידים נוצרים, אחרים נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים. היו שברחו להונגריה או לערים אחרות בסלובקיה והיו שעקרו למחנות עבודה בנובאקי (NOVAKI) ובסרד (SERED), שם עבדו עבור הממשלה.
בסתיו 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. רוב תושבי ורוטקי נמלטו אז ליערות בהרים, ביניהם גם יהודים שעדיין נותרו בעיר. כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, הם רצחו שמונה מיהודי ורוטקי.
אחרי המלחמה, ב-1945, שבו לעיר היהודים ששרדו. מקצתם עברו מיד לערים אחרות, מקצתם עזבו את צ'כוסלובקיה. תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה, אבל היהודים שנותרו במקום נתקלו שוב באנטישמיות וברדיפות, ובשנת 1949 עלו רובם לישראל, כמה משפחות היגרו לארצות הברית.
ורוטקי אוחדה עם עיר המחוז; שם העיר המאוחדת מארטין-ורוטקי (MARTIN-VRUTKY).
ב-1988 שימש בניין בית הכנסת כמלון, ובמקום בית הקהילה שנהרס הוקמו בנייני מגורים. לא ידוע לנו אם עוד היו אז יהודים בעיר.
סלובקיה
(מקום)Slovakia
Slovenská republika - Slovak Republic
A country in central Europe, until 1993 part of Czechoslovakia, member of the European Union (EU).
21st Century
Estimated Jewish population in 2018: 2,600 out of 5,450,000. Main Jewish organization:
Ústredný zväz židovských náboženských obcí v Slovenskej republike - Federation of Jewish Communities in Slovakia
Panenská 4
811 03 Bratislava
Slovakia
Phone: 02-5441 2167
Fax: 02-5441 1106
Email: office@uzzno.sk
Website: http://www.uzzno.sk/