קהילת יהודי בצרה

כרמלה פרדו לבית סומך, תושבת לוס אנג'לס, ארה"ב, נולדה בבומבאי (מומבאי), הודו, בשנת 1941, למשפחה יהודית אשר היגרה להודו מהעיר בצרה אשר בדרום עירק. המשפחה עזבה את עירק בשנת 1951 ועלתה לארץ בשנת 1951. בין השנים 1961 ו-964 כרמלה פרדו התגוררה באנגליה ובשנת 1964 היגרה לארה"ב. בעדות זאת משנת 2012 היא מספרת את חיה, ובכלל זה על הרדיפות שמשפחתה סבלה בעירק - אביה נכלא ע"י שלטונות עירק.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

אודרי דיין, בצרה, עירק - רואים את הקולות, 2019. אודרי דיין, לשעבר תושבת בצרה, מספרת על חייה בעירק.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code

תבוא, אהלן וסהלן, תצליח, תצליח עוד

יותר, יתנכלו אליך, ובסופו של דבר...

זה קיצור תולדות עם ישראל.

אברהם... תודה רבה רבה רבה.

אני מספר את זה לילדים.

ממש, לילדי כיתה ו'.

באוניברסיטאות, בתיכון,

איפה שאני רק יכול.

מפני שהכתובת על הקיר בפרק טו.

תודה רבה לכם.

00:00:25
אנחנו... אנחנו חמש בנות.

ושני בנים.

עכשיו, אני רוצה שתספרי לי קצת על

הרקע של המשפחה, על הסבים שלך,

סבא וסבתא. איזה

זכרונות יש לך מהם?

סבא של אבא, הוא ממשפחת סופר.

00:00:52
ויש לנו הבה תכונות,

אומרים, שזה בדוק,

מצאצאיו של עזרא הסופר.

סבא שלי, מצד אמא, משפחת קטן,

סבא של אמא, היה סופר סת"ם.

יש לו חדר מיוחד.

הוא אפילו כתב...

00:01:19
פתק, ואמר, "אם אני אמות,

תפתחו", הוא ניבא,

באיזה יום, באיזו שעה

ובאיזו צורה הוא ימות.

ובדיוק היה.

הוריי משכילים, כי

סבא שלי, מצד אמא,

בשנת 1904, היו קודם גרים בבגדד,

00:01:48
לפני שבאו לבצרה, יהודים,

באו בסוף שנת 1880.

בשביל מסחר. עיר נמל.

והוא ב-1904 היה עדיין בבגדד,

נסעה שיירת חמורים עד

דמשק, ארבעים יום,

00:02:15
כדי לנסוע לאיסטנבול

- הייתה אז קושטא,

כדי ללמוד באוניברסיטה.

אז הוא למד ארבע שנים רפואה,

לא מצא חן בעיניו, זה,

הוא חזר לעיראק.

עבר לבצרה, התחיל בעסקים.

הוריי למדו בסן ג'וסף

קולג', בהודו.

00:02:47
אבא נאלץ להתחתן.

והוא חיפש מישהי משכילה.

אז אמרו לו, בעיר בצרה

יש משפחה שהילדים,

לומדים בסן ג'וסף קולג'.

ולכן, נאלץ להתחתן,

עם אמא שלי. הייתה כמעט בת 14.

רואים בתמונה.

00:03:17
כי אבא שלו, עשר שנים לא הוליד

ילדים, התחתן עם אישה שנייה,

עוד שמונה שנים עד שהוא נולד.

אז הגדולה מאוד ביקשה שהוא יתחתן, תראה...

אולי תזכה לראות....

כביכול, נכדים.

אז אנחנו חיינו בבצרה, כמובן, הוריי

משכילים, לא ייתנו לנו בלי השכלה.

00:03:46
אז התחלנו. הרי היינו ביסודי...

הגדולה הייתה בתיכון.

לבנות. למדנו בבית ספר ממשלתי,

כי יש תיכון. ב"אליאנס", היה לנו רק

בית ספר יהודי, "אליאנס", עד כיתה ו'.

ואנחנו רצינו הלאה.

00:04:13
אז למדנו בממשלתי.

שלטנו בערבית, למדנו קוראן,

כמו מוסלמים, ואמא הייתה ב...

ימי שישי לא למדנו, הייתה

שולחת אותנו לשוחט,

ללמד אותנו קצת תורה.

אבל...

00:04:40
אחרי הפרהוד, הפרעות

ב-41', קמה המחתרת.

בכל אופן, אם את

זוכרת קצת חוויות,

מהבית, מהסבא, מהסבתא, מאבא, מאמא, מהאחים.

איך נראה הבית?

הבית, האמת,

חצי עיראקי, חצי אנגלי.

כי אמא לא ידעה לקרוא ערבית, ולא לכתוב.

רק אנגלית.

00:05:07
אז העיתונים היו

מאנגליה, המנוי שלה.

Daily Mirror. אני זוכרת.

אז המאכלים, חצי חצי.

האפיות, הטעימות, זה...

סריגה, תפירה.

והחברים, הרבה חברים לאמא שלי.

למשל, הייתה לה...

00:05:34
אשת השגריר הבריטי, אמא

הייתה מלווה אותה,

מדריכה אותה עם הערביות. יש...

מועדון בריטי, British Institute,

כל חודש, אשת השגריר

מארחת נשים ערביות.

אז אמא הייתה מלווה

אותה ומדריכה אותה.

00:06:02
והרבה חברים היו לה,

גם מוסלמים, גם נוצרים,

גם אנגלים, גם יוונים.

מעורב. -ואבא? -ואבא...

הוא בהתחלה היה סוחר. יבואן גדול.

ואחרי מלחמת העולם השנייה,

היה במיוחד מייבא מגרמניה ומיפן.

00:06:32
אז הם נפלו, נשאר בלי עבודה, מה יעשה?

בסוף,

השתכנע, אחרי שנתיים, ו...

גזבר ראשי.

כן. בגלל האנגלית שלו.

והוא היה לובש מדים,

בדרגת טייס. בחורף,

החליפה היא נייבי בלו.

00:07:01
עם סמלים בזהב, ו-cap.

ובקיץ לבן. היה הולך...

אני הייתי הרבה הולכת

לסבתא, מצד אמא,

והיא, אמא שלה,

סבתא של אמא, הייתה מיילדת.

00:07:28
והייתה רוקחת תרופות,

הסבתא הייתה...

לא לימדה אותי. ואני הייתי קטנה,

אבל הייתה מספרת, היא טיפלה באישה

הזאת, אשת זה, היא יילדה את זה,

הייתה אישה... לא למדה,

אבל לפי דעתי הייתה...

חכמה, מלאת חיים, הרבה...

00:07:54
חוכמת חיים, למדתי ממנה,

עוד כשהייתי ילדה.

וכמובן, אמא זה משטר.

הבנות עבדו בבית.

אמרו לי, אמא, אחרי

הפרעות, הפרהוד,

תכניסי משרת ערבי.

או משרתת ערבייה. היינו...

00:08:22
אנחנו מתחלקות בעבודה.

יש לנו שישה חדרים.

שלושה, אנחנו... כל

בת, יש לה שני חדרים,

אחראית עליהם. יש... כמו שאחר כך,

אנחנו רואים שבקיבוץ היו ככה.

שכל יום מישהי מביאה את

הירקות והפירות הטריים,

00:08:49
תורניות בכלים, תורניות בכל.

אז זה חינוך אחר. את ההתנהגות,

למשל, ללכת ישר. הייתה

שמה לנו ספרים על הראש,

ושאנחנו נלך, זקופות.

ללכת ברחוב, מישהו מצפצף, או

קורא, אנחנו לא מסתובבים.

00:09:18
הולכות ישר, ככה בגאווה.

הייתן שונות מאחרים?

הרבה התנהגויות היו שונות.

הרבה חברות היו

באות לראות, ללמוד.

למשל, אחותי, בת שנה וחצי,

ידעה איך להחזיק...

מזלג וסכין, לאכול. איך

לדחוף את המפית פה.

00:09:48
אסור, כשיושבים אל

השולחן, ואבא יושב,

מדברות בשקט. אם רוצים

לשאול את אבא שאלה,

לא מתנפלים, זאת תגיד

"אני", זאת "אני".

היה... הייתי בכיתה ג'.

אחותי, יותר מבוגרת ממני,

רצתה לשבת במקומי. אמרתי לה, "לא.

אני יושבת פה". צעקנו,

00:10:18
מה נתנה אמא עונש? בחיים

שלה, לא אבא ולא אמא הרביצו.

לקחת...

שרפרף, לשבת במטבח,

לאכול ארוחת בוקר.

זה עונש. עונש...

אין היום פירות.

ככה, העונשים שלה. וזה

היה לנו מאוד כבד.

00:10:44
מאוד כבד. אמא, בחינוך שלה, הייתה

דומיננטית, כי אבא היה עסוק.

אבל, אם יש בעיה, כמובן, אבא היה

מתערב, וברוך השם, לא היו...

היה לנו, לי, תקרית,

כשהייתי בכיתה א'.

והתחילה המלחמה השנייה,

והתחילו לדבר על היטלר

וזה, ויום אחד אני...

00:11:13
באה מבית הספר, החלפתי את המדים,

ואחותי נתנה לי עגילים,

ללכת לחנות, קרוב אלינו,

להחליף לה, כי זה

לא מצא חן בעיניה.

אמרה לי, "הוא יודע

איזה עגילים לתת לך".

אני החזקתי את

העגילים, יצאתי מהבית,

00:11:40
רחוב ראשי, פתאום בא בחור

בן 15, 14, תפס אותי,

מהשמלה,

והוא אומר לי, "תגידי לי,

את יהודיה או נוצריה?"

אמרתי, "יהודיה".

הוא אומר לי...

"לאן את הולכת? מה יש לך

ביד?" אמרתי, "אחותי שלחה".

בת 6 וחצי.

להחליף את העגיל.

00:12:13
להחליף את העגיל...

לקח את העגיל, זרק אותו

על הרצפה, ריסק אותו.

עוד פעם, תפס אותי מפה.

אומר לי, "יהודיה מלוכלכת",

נישק אותי בשפתיים

ונתן לי סטירת לחי,

כמעט שבר לי את הלסת.

אף אחד לא התערב.

00:12:39
באתי הביתה בוכה, "אמא, רק עכשיו

החלפתי בגדים, למה, הוא אמר,

שאת מלוכלכת."

הרגיעה אותי, אמרה לי, "תלכי

להתקלח, תחליפי את הבגדים".

תגידי, את מספרת בעצם

על בית, שהוא היה...

יותר, באמת, בינלאומי כזה. גם לא למדתם

בבית ספר יהודי, זאת אומרת, בית ספר כללי,

00:13:04
כי רצינו ללכת לתיכון. -רגע, רגע, דקה.

אז איפה החינוך היהודי היה בבית?

בית היה מסורתי, לא דתי.

אבל שבת שבת, אמא הייתה מכינה,

אבל הדלקנו אש, הדלקנו אורות.

חגים חגגנו.

התלבשנו חגיגי, אם יש סדר,

00:13:35
אם יש...

הכל. מט"ו בשבט עד חנוכה, עד הכל.

חגגנו.

וקראנו, אמא הייתה מספרת

לנו הרבה, ואמרתי לה,

שלחה אותנו לשוחט, המורה,

ללמד אותנו קצת עברית.

הייתם יוצאי דופן,

או שזה היה מאוד...?

יש הרבה, לא יוצאי דופן.

בוא נגיד,

00:14:02
נורמלי. השכבה הבינונית.

לא העליונה עליונה,

כמעט, ולא נמוכה.

בסדר גמור. -זאת אומרת, השכבה ה...

מעמד הביניים,

היה באינטרקציה עם האוכלוסיה,

לא רק היהודית. -נכון.

וגם חברות, היו לי

מוסלמיות, נוצריות.

00:14:27
והיינו ביחד. יוצאים

לטיולים מבית הספר ביחד.

אמא, יש לה חברות, באות אליה,

הולכים אליהם, חיים נורמליים.

מעורב. -כמה אחים ואחיות הייתם?

כמה? -אחים ואחיות. -שבעה.

תשובה מלאה. -חמש בנות ושני בנים.

00:14:57
כן.

איזה גילאים? כאילו, מה...?

-גילאים.

לצערי הרב, אחותי הגדולה נפטרה

לפני חודשיים, בגיל 92.

אמא שלי נפטרה בגיל

94, צלולה לגמרי.

אבא שלי נפטר בגיל...

76, מהתקף לב.

00:15:27
אחי הגדול חי בקנדה.

הוא קיבל את המחלה והלך.

לפני ארבע שנים.

יותר צעיר. חביבה, הגדולה, הלכה.

דוד,

איריס,

כמובן, קראו לה

"אייריס", כאן "איריס".

ואני. עכשיו 84 וחצי.

אחרי מרים,

00:15:57
יוסף,

וקרולין. קרולין, קראו

לה בקיבוץ "נירה".

היא הגיעה בגיל 6 וחצי,

עם עליית הנוער.

היא חיה ב... הייתה במעגן מיכאל,

זה סיפור, איך הגיעה לשם.

בת, בן, בת, יותר גדולים ממני.

אני בת, בן, בת.

00:16:25
אני באמצע, באתי, בת, עשיתי...

שרשרת, שלוש בנות.

את יכולה קצת לספר על

ההווי של החיים שלכם,

בין האחים והאחיות, את זוכרת כל

מיני אנקדוטות? -היינו בבית...

חיינו יפה. לפעמים...

קטטה פה, קטטה שם.

לא משהו מיוחד. היינו תמיד ביחד,

בית גדול.

00:16:51
חדר הורים, חדר אורחים, חדר

בנים, חדר בנות, חדר אוכל.

אז אנחנו בבית,

הבנות היו בחדר אחד?

-כן. ארבע בנות.

אבל חדרים. כל חדר

בגודל של הסלון שלי.

בית ענק. רק הבית,

00:17:17
שוטפים אותו, יותר

מחמישים דליי מים.

אז תתארי לעצמך את הגודל.

רהיטים, היו לנו...

רהיטים מודרנים.

חדר אורחים, אני הייתי אחראית.

למדתי לעשות מנייר קרפ פרחים,

אז אני עשיתי, לקחתי נברשת,

00:17:45
הפכתי אותה, סגרתי, שחול לא ייצא,

מילאתי פרחים, בפינה היה שולחן.

את הווילונות היינו רוקמות.

אנחנו... כי אין מוכן.

אפילו בגדים תחתונים

היינו אנחנו תופרות.

אין מוכן.

אפילו, אמא לימדה אותנו,

00:18:14
במסרגה אחת לרקום. אני אומרת

לה, "סליחה, זה תחתונים,

בשביל מה לרקום?"

אומרת, "בשביל עצמך."

בשביל עצמך, אפילו

בפנים, את בסדר.

לכולנו, לא רק לי. לימדה איך...

לאחות את הגרביים, הייתה פטריה,

00:18:38
ותופסים. איך לתפור

כפתור, איך לעשות לולאה,

לסרוג. הייתי...

בת 7, למדתי לסרוג.

בת 10, סרגתי סוודר בשבילי.

אחותי הגדולה. כל ה...

לא היינו מסתובבים ברחוב,

כי זה לא נורמלי, לא מקובל.

00:19:04
היינו לפעמים מטיילות, קצת

על הנהר, שט אל-ערב. זה...

כמו ים בשבילנו. את

הקצה השני לא רואים.

חברה. וכשאחר כך,

כשהגענו לגיל 13, 14,

הלכנו למחתרת. ללמוד עברית.

בית ציוני. למשל, שלמה הלל.

00:19:32
היה אצלנו.

אני ספגתי את אהבת המולדת.

את ה...

הערצתי את בן גוריון.

כמו ילדה. היינו, עד שהגענו,

קמה המדינה. הייתה קהילה יהודית,

אבל אנחנו לא היינו מעורבות.

00:19:58
כי היהודים, היה מרכז

שלהם בעיר העתיקה, בצרה.

אנחנו, בבנייה החדשה, ליד הנמל,

אז מסביבנו, בקושי עוד משפחה.

מפה, מפה... יהודים.

אבל אמא הייתה בקשר איתם. אנחנו היינו

הולכים, מבקרים, אמרתי לך, יש לנו.

אבל עם הקהילה היהודית לא היינו.

כי לא היינו גם בבית ספר "אליאנס".

00:20:28
אבל הייתה לנו זיקה, היינו ביחסים, הכל.

עד ש...

נולדה המחתרת. תנועת "החלוץ".

כן. -אז רגע, בית כנסת, גם לא הייתם הולכים?

-ודאי. היינו הולכים ביום כיפור, זה קודש.

לחלק שבו גרו הרבה יהודים?

כן, כי היה לנו בית כנסת גדול.

יש יהודים שהולכים בשבתות.

00:21:00
אנחנו היינו הולכים ל...

אבא לא היה דתי,

הוא צם, נשאר בבית. אבל

לא הלך לבית הכנסת.

כן. אמא הייתה לוקחת אותנו והיינו הולכים.

לבית הכנסת.

כל היום, אני, בגיל

12, התחלתי לצום.

וזהו. -אוקיי, עכשיו באמת,

תתחילי לספר קצת על המחתרת.

00:21:26
באיזה גיל היית? איך הצטרפת? -כן.

אני בגיל 13, 13 וחצי,

הייתי די מפותחת.

ורציתי ללכת למחתרת. כי אחותי, יותר...

איריס, הייתה כבר...

ב-14, הלכה למחתרת. כי

אנחנו שמענו על המחתרת,

00:21:51
מדודן שלי, הוא מהמייסדים, ב-42'.

יואב קטן, יואב בירון,

היה שופט שלום בבאר שבע.

עכשיו, הוא בפנסיה, הרבה זמן.

גם, כמעט 95.

צלול. חי.

אז אנחנו למדנו על המחתרת,

היה בא לאמא ואבא,

00:22:21
ומתלחשים, לא יודעים.

היו באים אלינו אנשים זרים.

ב-45'... לפני זה,

יום אחד, הדודן שלי בא. ואמר,

אמא אספה אותנו, לא יודעת

מה אמר להם, ואמרה, "תשמעו,

00:22:48
יבוא אלינו איש אחד,

הוא מארץ ישראל."

"אבל אסור להגיד... מי שישאל,

זה דוד יוסף."

שלמד בהודו, ושכח את הערבית,

כי הערבית שלו... פלסטיני.

ואף אחד - זה סוד!

00:23:15
"זה סוד?" "זה סוד."

מי היה? היה שלמה הלל.

היה אצלנו, והיו אנשים

באים והולכים מהמחתרת.

אז לאט לאט, היינו...

הוא כל היום בבית, אנחנו בבית הספר.

בערב, כשקצת מחשיך,

באים החבר'ה, לוקחים אותו, עושים ישיבות.

מה עושים? אנחנו לא יודעים.

00:23:45
ואני, ביני לבין עצמי...

זה לא נעים, אני לא...

אז הייתי שואלת אותו

הרבה, גם אחוית שלי,

על ישראל, שיספר מה, מי.

יום אחד, אנחנו... אין

לנו בערב לאן ללכת,

אז אנחנו סורגות, אחרי שמכינות...

שיעורי בית.

אני סורגת, והוא עמד מאחורי.

00:24:14
אני סורגת, הוא אומר לי,

"אודרי, תלמדי אותי לסרוג".

אמרתי לו, על תנאי, תלמד אותי שיר.

בעברית.

הוא אומר, "בסדר".

ילדה בת 13, 12, מה ילמד אותה?

"העיפרון ברוגז".

"רציתי לכתוב א', יצא לי

ד', רציתי לכתוב ל'..."

00:24:41
שיר כזה, של ילדים בגן ילדים.

הייתי מאושרת, למדתי עברית.

לימדתי אותו, והוא בלילות

היה יושב עם הבנות, לסרוג,

סרג לאמא שלי אפודה.

הוא היה אצלנו, נוסע בעיראק,

לכל מיני מקומות, וחוזר אלינו.

00:25:07
והוא ממקימי קיבוץ מעגן מיכאל,

כששמע, קרולין... נירה, אחותי,

באה לפה, הייתה בצפון, בקיבוץ...

לא זוכרת.

והוא הלך, לקח אותה,

אליהם לקיבוץ.

הוא וזכרונו לברכה, תמימה.

00:25:33
ידעה עלינו, מי אנחנו. ו...

הוא תמיד נסע, כי הוא

היה שליח של ה...

מוסד לעלייה. אז חיפש משפחה,

אמינה אליו, שתהיה משפחה אומנת.

אז הוא מצא, ובאמת, משפחה...

00:26:02
הורים אמיתיים, היו בשבילה.

תכף נגיע לארץ. אני עוד רוצה שנישאר ב...

-כן. -כמה זמן הוא היה אצלכם?

היה שנה. אבל לא רצוף.

חודשיים, שלושה

ונסע, ועוד פעם בא.

נסע לאיראן וחזר.

אז הוא בעצם הדביק אותך בחיידק של המחתרת?

-כן. גם אחותי הלכה ל...

00:26:28
מחתרת. אני הגדלתי את גילי, שאלו אותי

בראיון, בת כמה את, אמרתי, "בת 14".

אמרתי, "אני בת 14".

ומי היה יושב, מראיין, לקבלה?

לא פחות ולא יותר מדודן שלי.

יואב.

אז... הוא לא אמר לי כלום.

00:26:54
את ההופעה שלי, ואיך עניתי...

קיבלו אותי.

ובערב, קיבלתי שטיפה...

בא לאמא, הוא אמר לה,

"את יודעת שאודרי באה, רוצה

למחתרת?" אמרה, "כן, באישורי".

אמר, "אבל היא שיקרה".

אמרה, "על מה היא שיקרה?"

אמר לה, "אמרה, בת

14, וזה לא נכון".

00:27:21
אמרה לו, "זה שקר לבן. מותר לה".

תגידי, מה זה המחתרת? -מחתרת...

לימדו אותנו אהבת ארץ

ישראל, למדנו עברית, חגים,

לנו. היו... יותר גדולים, בחורים,

"השורה", למדו נשק,

00:27:47
כי זה... כל זה קם אחרי הפרעות, הפרהוד.

שלהתגונן, לא יכלו להתגונן,

למשל, בבגדד נהרגו.

לא יודעת אם מאז 87', מאז...

89', פחות, יותר... לא יודעת.

שלא יישחטו אותנו כמו כבשים.

00:28:14
אז לימדו את הבחורים נשק,

ויש בחורות, יותר גדולות,

לימדו אותן עזרה ראשונה.

זו המחתרת. לא מחתרת נגד משטר.

לא מחתרת, רק אהבת המולדת.

סיפרו לנו הרבה...

על המדינה, לימדו

אותנו עברית, מנהגים.

00:28:39
למשל אחותי, איריס, יותר גדולה ממני.

היא אפילו הגיעה למדריכה.

כשכל היהודים יצאו,

היא נשארה עם ההורים,

עם המטוס האחרון. כי הייתה...

מדריכה. אנחנו, חוץ ממדריכות,

בין לבין עושים...

פה להעביר נשק, פה יש לנו

סליק, פה להעביר חומר.

בין לבין.

00:29:10
בת כמה היית כשהיה הפרהוד?

6 וחצי, 7.

כן. -מה את זוכרת?

מה אני זוכרת? המצב

התחיל להיות...

קשה. מדברים...

למה? הייתה מלוכה. איך קם הפרהוד?

הייתה מלוכה בעיראק.

00:29:37
עם המופתי של פלסטין ועם...

מישהו, קראו לו ראשיד אלגלני. ב...

ברלין. אז הם דיברו,

יעשו מהפכה, שגרמניה,

תבוא באיזו דרך, אני לא יודעת,

לשלוט בעיראק.

אז עשו מהפכה, רצו

להוריד את המלך,

00:30:05
ולשים מישהו עם המופתי,

דווקא הדוד של המלכה של עיראק.

אז במה יעסיקו אותם?

יש יהודים, תלכו.

לבזוז, להרוג, מה שאתם. בבצרה,

לא הרגו. למה, כי אנגלים,

עד הערב כבשו את העיר.

מוסלמים שכנים שלנו,

00:30:34
סגרו את הכביש אלינו, לא

נתנו, כי החנות מולנו,

חייט עיראקי, יהודי,

בזזו אותו, והחנות השנייה,

מוכר טבק וסיגריות, בזזו אותה.

אז הם סגרו, לא נתנו לבוא. אחד,

השתלט על הפרגולה שלנו, הבית שלנו

היה קומה שנייה, למטה היו חנויות.

00:31:06
תפס את הפרגולה,

וטיפס, להיכנס אלינו.

אמרו לו, "תרד".

"אם לא תרד, אנחנו נירה בך."

אמר, "פה יש יהודים!"

אמרו לו, "אז מה?"

"יהודים, אתה לא תיגע בהם."

הוא ממשיך לטפס,

הערבים אמרו לו, "אנחנו יורים".

ירו באוויר, הוא פחד, ברח.

00:31:35
זה, אני ראיתי, ושמעתי.

כי התחבאתי מתחת לחלון,

לשמוע מה מדברים. אחר כך הם...

לפני זה, אבא אמר לי, "אם

אנחנו לא יודעים מה יש,

תקנו פלפל חריף."

אם יבואו, נזרוק עליהם

מהחלון פלפל חריף, בעין.

ובאותו יום,

00:32:03
היינו על ענפים של דקל,

מיובשים, מחממים מים חמים.

עם הסיר הגדול, הרתיחה

מהבוקר מים רותחים.

אם יבואו, אנחנו נזרוק עליהם

פלפל חריף ומים רותחים.

והבריחו אותו, ירו עליו.

אותן הנשים,

00:32:34
שהגנו עלינו, אבא הלך, אמר, "מה נעשה?

אנחנו מפחדים",

אמרו, "על גופתינו

המתה הם יבואו אליכם."

"קודם הם ייצטרכו להרוג אותנו".

אחרי זה, אבא היה רגוע.

אחר כך באו אלינו הביתה

יהודים מהעיר העתיקה,

איזה ארבעים וחמישה אנשים.

עם המזרונים, עם

השמיכות, באו אלינו.

00:33:05
את זה אני זוכרת מהפרהוד.

השכנים האלה, שאמרו שתסמכו

עליהם, הם בסוף אכזבו אתכם?

כן. הם שמרו עלינו כשקמה המדינה,

המצב של היהודים היה קשה

מאוד, אנחנו בלי בית ספר,

גירשו אותנו.

גירשו את היהודים מהעבודה, כל

הבנקים, אין מנהלים, אין...

00:33:32
וגם חברות זרות, הוראה

מהממשלה להוציא אותם.

גם אבא הוצא מהעבודה.

אבא לא רצה לעלות לארץ. כל

הזמן חשב שהוא הולך לאנגליה.

איתנו.

בסוף נאלץ, כמו כולם, לבוא.

ואותה משפחה, ששמרה עלינו בפרהוד,

00:34:00
ב-48', 49',

אני ואמא הלכנו לנשים,

כאילו לבקר אותן,

כי הפליטים התחילו,

להסתובב לנו.

שמים עין על בית היהודים...

"אתם הולכים, אנחנו

לוקחים לכם את הבתים."

מי שרצה למכור רהיט,

00:34:28
רכוש, אף אחד לא קנה. כי הם

חיכו שייקבלו את זה חינם.

הלכנו לשכנים הערבים.

ובין היתר, אמא מדברת, אומרת,

"אנחנו, אם קורה משהו, יש לנו גב,

אתם תשמרו."

עשתה לה, "לא!" ככה.

"בפרהוד, זה משהו אחר.

עכשיו יש לכם מדינה,

00:34:58
תלכו אליה."

אמא באה לאבא, אמרה לו,

"המצב אחרת. אין לנו קיום פה."

שלחו את אחותי הצעירה, מרים.

כי היא גמרה יסודי,

הייתה ראשונה במחוז,

לא קיבלו אותה ליסודי.

יהודיה - אין מקום.

אז היא, כל ילד וילדה עברו עם...

00:35:29
ספרים, הולכים לבית הספר,

באותו יום, היא בוכה כל היום.

אז דוד שלי, דודן שלי, היה אצלנו.

הוא ברח...

ברח מבגדד.

האשימו אותו בריגול, ברח אלינו.

והוא היה במחתרת,

ושכנע את ההורים,

00:35:55
לשלוח את מרים לישראל.

לפחות תלך ללמוד.

תהיה בבית ספר, בת 13.

שמונה חודשים...

את אמנם סיפרת את זה, אבל...

את זוכרת...

בגדים שלך מהתקופה שהיית

ילדה, של אמא שלך? -היינו...

שאננים. כל מה שרצינו,

00:36:25
אמא הנחתה אותנו,

לא הייתה לנו בעיה.

היינו מאושרים. מאושרים מאוד.

מתי התחיל המשבר? -המשבר...

כש...

התחילו, אחרי הפרהוד.

אחרי הפרהוד,

היה לנו קצת קשה. יהודים.

00:36:55
ממש הייתה גזענות.

אז... ואבא, אחרי ששלח

את אחותי, שמונה חודשים,

לא ידענו ממנה. חיה, מתה,

את יודעת, רכילות...

רצחו אותה? אנסו אותה?

חתכו לה איברים? אני יודעת...

אבא בא לאמא, אמר לה, "תשמעי,

00:37:19
שלא תגידי, "יש לי חמש בנות". ויתרתי על אחת.

חשבתי, לטובתה."

"אבל אני לא אקריב עוד בת,

שתגידי לי לשלוח אותה."

באיזה שנה היא עלתה לארץ?

היא עלתה ב-49'. -בת

כמה היא הייתה?

13. עלתה לחטיבה.

אחרי שמונה חודשים, מה התברר?

00:37:50
דודן שלי היה במחתרת,

גדול אצלנו בבית.

היה כותב מכתבים, כאילו מרים שלחה.

ואמא אומרת, שקר.

"איך את יודעת?", אומרת,

"יש סוד, ביני לבין מרים."

התברר, נתנה לה מילת סוד,

00:38:14
כשתכתוב את המכתב, בידה, תרשום למטה

את מילת הסוד. היא תדע שזה שלה.

עד שיום אחד,

היא כן קיבלה את המכתב.

אמרה, "זה ממרים."

אז הוא לא רצה,

אנחנו היינו במחתרת.

בעלי היה גם במחתרת.

4 שנים יותר גדול ממני.

00:38:44
את הכרת אותו כבר? -בעיראק.

אז בואי, ספרי את זה.

איך הכרת את בעלך?

הוא נולד באיראן, והרבה

עיראקים באו לגור באיראן.

האחים שלו הם עיראקים.

קוראים לו אברהם דיין.

ויש לו שם, "נחום".

הוא לא אהב את השם הזה. אז

כשבא לפה, קרא לעצמו "אברהם".

00:39:11
הכרנו במחתרת.

אחר כך, המצב, ב-49', היה...

קשה מאוד. הגלו יהודים,

לעיר אחרת.

הוציאו אותם מהעבודה,

הוציאו אותנו מבית הספר,

הלאימו את הרכוש,

00:39:39
את לא יכולה לנסוע, הרכוש...

למכור,

כלום. כספים בבנקים, הלאימו אותם.

מצב קשה. קשה מנשוא.

אז בעלי,

התאהב בי. התאהבנו. אני

הייתי בת 15 וחצי,

הוא בן 18 וחצי.

00:40:06
בא להורים, לשכנע

אותם שאנחנו נתארס,

והוא ידאג לי בעלייה.

שאבא יהיה שקט.

אמא לא הסכימה. אמרה, "מה זה? בת,

לפני שלושה אחים יותר מבוגרים ממנה?

זה לא מקובל". גם אני צעירה מאוד

00:40:34
בקיצור, סיפור ארוך.

בסוף השתכנעו שאנחנו נתארס.

הייתי בת 16.

שהוא, אם אנחנו

נעלה, הוא ידאג לי.

ב-49', 50', בחצות,

בתשע, אמרו, "אנחנו יוצאים

בעלייה, דרך המחתרת."

00:41:01
שזה בטוח. אם תופסים אותנו,

יש מי שידאג. והיינו במחתרת.

גם אני, גם הוא.

באותו לילה, אחרינו,

יצאה אחותי הגדולה,

מאורסת לדודן שלי,

ואחותי הקטנה, קרולין.

הם נסעו עם סירת מנוע,

אחרי שעתיים, הגיעו,

00:41:31
אנחנו...

קצין בצבא, סרן, הבריח אותנו.

היה מידע,

שקצין מבריח יהודים. תפסו אותנו.

תפסו אותנו, נשפטנו...

שלושה חודשים, עם עבודה קלה.

עבודה קלה, כמובן, לשטוף, לבשל...

זהו.

00:42:00
אחרי ערעור, היינו...

כמעט חודש וחצי.

אבל כשנתפסנו, בעיירה,

פלאחים, מוסלמים, אבו אל חסיב..

התחילו לצעוק, "יהודים בורחים!

תפסנו יהודים".

כל העיירה יצאה.

שפכו עלינו את כל

האשפה, קרביים של דגים,

00:42:30
קליפות בצל. הגענו לתחנת המשטרה,

מסריחים, ממה שזרקו עלינו.

נתפסנו. בעלי חיפש מישהו,

שישלח פתק,

דוד שלי היה ידוע בעיר.

שאנחונ נתפסנו.

00:42:59
לקחו. חמישה דינר,

המשכורת שלו, לשוטר הזה,

כל החודש, לא... בקושי מקבל.

אז לקח לדוד שלי. הודיעו שנתפסנו.

בעלי הלך ל... תסלחו לי,

לשירותים, חבר שלי,

שמע שוטרים מדברים ביניהם.

00:43:27
מנהל בית הסוהר, שלח אותם

לקנות משקאות חריפים,

"הלילה יש חגיגה. יש בנות."

היינו...

אישה מבוגרת,

ואני.

ועוד שלוש או ארבע בנות היינו.

00:43:54
בעלי בא, אסף את כולם.

היינו באולם גדול.

כולנו, הבחורים, הנשים,

שלושים ואחד אנשים.

אמר להם, "תשמעו, אני

שמעתי דבר זה וזה".

"אם יבואו, יגידו,

יפרידו בין נשים ו...

אנחנו לא נסכים."

כי מהתנועה אמרו לבעלי,

גם מכתבים נתנו לו,

00:44:23
"אתה תהיה אחראי על הקבוצה."

למשל, חגורות, יש בפנים סליק,

את המכתבים, הוא הכניס שם.

עד שלקחו אותנו לבית סוהר.

באנו לידו, הוא הוציא וקרא,

לאט לאט, ובלענו את זה.

אז אמר,

00:44:49
"אנחנו נשמור על הבנות, ולא

נצא." טוב, מה עם שירותים?

הביאו דלי בפינה. בחורים ובחורות מסביב.

מי שרוצה,

יש דלי. אין שירותים.

ככה היה המצב, קשה. שבוע ימים,

עד שהביאו אותנו למשפט.

00:45:15
אני ועוד ילד ואישה, המבוגרת,

לקחו אותנו יום אחד, "אתם הולכים".

לאן? " לתת עדות".

אז הילד, הוא ילד,

לא יודע שום דבר.

האישה המבוגרת, הבן שלה

היה אחראי בוועדת עלייה.

אמרתי לה, "תשמעי, אם...

00:45:45
אני לא יודעת מה ישאלו.

אם תגידי משהו,"

קודם כל, הבן שלה, יתלו אותו.

ואחר כך אותה. כולנו מסוכנים.

כי מספיק עברנו כשתלו

את עדס בעיר שלנו.

ליד בית הספר, וזה גם סיפור.

לקחו אותנו, משפט צבאי,

00:46:15
לקצין, להביא אותו

למשפט, הבריח יהודים.

אני בחיים שלי לא ראיתי

בית משפט, לא ראיתי...

דוכן כזה גבוה.

עם מפה אדומה ושני

דוכנים יותר נמוכים.

הקצין, זה היה ידוע,

משטר צבאי.עם אקדח כזה,

אלו, שני אקדחים

קטנים, אני בצד הזה,

00:46:44
והקצין היה... אנחנו

כן הכרנו אותו,

כי לפני שלקח אותנו לאוטו,

התאספנו באיזה בית,

איזה שעתיים, ואני זוכרת, על המחצלת,

ישב, התבדח ודיבר,אז אני זוכרת אותו.

אני... שואלים אותי,

"איך עלית?" אמרתי, "לא יודעת."

00:47:11
החבר שלי... עשיתי את עצמי מסכנה.

"מה אני אעשה?" אמר

לי, "למה את בורחת?"

אמרתי לו, "אני... אתה יודע,

יהודים בעיראק, צריך נדוניה,

האבא... אבא שלי,

יש לו חמש בנות."

"בלי עבודה. אין לו כסף."

מה יעשה? אז זה, פרסי,

00:47:39
שכנע את ההורים להתארס,

ההורים שלו מחכים

באיראן, כדי להתחתן.

היו לי שני צמידים.

על היד. וטבעות ושרשרת.

הוא אומר לי,

"את מבריחה זהב לאיראן."

אמרנו, "לא, כבודך."

"מה זה?" אמרתי לו, "הם שלחו לי,

00:48:06
לאירוסין. אני חייבת להחזיר."

"אם אני לא אחזיר, יגידו...

שאני הברחתי לעיראק."

ראה שאני לא מטומטמת כל כך,

חייך. ככה, קצת.

אמר לי, "את מכירה את הבן אדם הזה?" הסתכלתי,

אמרתי, "לא, מי זה?" הוא אומר לי, "זה,

עם המדים."

00:48:34
אמרתי, "לא. אף פעם לא ראיתי אותו.

מי זה?"

אמר לי, "זה הבריח

אתכם?" אמרתי, "לא."

"אני לא יודעת. החבר

שלי, הארוס שלי,

אמר שראה מישהו בבית קפה,

עם כאפיה, רק העיניים, אמר,

"אתם רוצים לברוח לאיראן?""

"אנחנו נבריח אתכם.

מה, מי, מו, אני לא יודעת.

הזקנה אמרה, "אני לא יודעת"".

00:49:04
טוב, הוא ראה שאנחנו משקרים.

הוא לא רוצה אותנו איתו. אחר כך

אני שמעתי, שהוא נשפט לחמש שנים.

צחוק הגורל.

אחרי איזה 15 שנים, היה בעיתון,

שהבת שלו,

ריהאב טאהא אל-עזאווי,

"גברת אנתרקס" בעיראק, קראו לה.

00:49:32
היא הייתה המומחית לאנתרקס.

באנגליה, סדאם חוסיין שלח אותה להתמחות בזה.

היא הבת שלו.

בקיצור, היה ערעור, יצאנו...

אמא מסכנה, באו, אמרו

לה, "הבת שלך נתפסה".

היא לא ידעה איזו בת.

הגדולה עם הקטנה, או אני?

00:50:01
עד שחצי יום הסתובבה

במשטרה, עמדה במחוז,

מנהל המחוז, עד שידעה שזו אני.

אחרי בית הסוהר,

השתחררנו.

ואמרו לאמא,

"אנסו אותה בבית הסוהר, התעללו בבנות"...

אני יודעת?

00:50:30
אין. ואני, כשהתארסתי,

היה לי תנאי.

אני לא מתחתנת עד

שאני מגיעה לארץ.

הולכת לצבא, ואחרי הצבא,

אני אחליט אם אני מתחתנת או לא.

יצאתי מבית הסוהר.

באה לחתונה. "תתחתני!"

00:50:57
אני בת 16 וחצי. איזו חתונה?

בכיתי וזה, אני אחר כך אראה

לכם תמונה של החתונה שלי,

איזה פרצוף...

בקיצור,

התחתנו. שהוא איראני,

איראן תיתן לנו דרכון בשבילי,

ולבוא, ראסמי, עד איראן

00:51:25
רצו הון עתק.

לשוחד.

לא היה לו. כי הבריח,

ההורים שלו באיראן, כולם.

כולל הסבתא, כולל התינוקת. עברו.

עם סירת מנוע, שעתיים, הם באיראן.

טוב. לא הייתה ברירה, התחתנתי

00:51:52
בת 16 וחצי. אחרי יומיים,

שלושה ימים,

היה מוצאי חג פסח.

דפקו, באו מהתנועה,

"אתם יוצאים". מצבנו היה קשה.

בעלי, אין לו אף אחד.

המשטרה מסתכלת.

אחי, בינתיים, נעצר.

00:52:22
לברר, "אתה יחזקאל סופר?" אמר, "אני

דוד סופר". אותו לבולשת, לבולשת,

לקחו אותו לבגדד,

ושם נשפט לשנתיים.

בלי... ואמא נסעה, ושמה

עורך דין, ואמרו, "עוד לא".

בבוקר, פתחנו רדיו, אנחנו שומעים,

"הקבוצה מימין נשפטה ככה,

זה חמש שנים. הקבוצה בצד שמאל,

שנתיים." אחי הם קבוצת השמאל.

00:52:52
נשפט. עשר שנים, חמש שנים ושנתיים.

-על מה?

יהודי. היו רדיפות ב-49'.

אני אומרת לך, היה מצב...

בלתי נסבל. בלתי נסבל.

התחבאנו בבתים. פחדנו לצאת.

אז... באו, לקחו אותנו.

פעם שנייה.

00:53:22
להברחה.

שמו אותנו בבית,

מחסן של טבק, עד שיאספו.

לוקחים מפה, משם, אמרו,

"בלי כלום. אתם רשאים ללבוש כפול,

אבל לא לקחת ביד כלום",

כי כשלוקחים אותנו,

שלא ייראו, יש לנו חבילה,

יידעו שאנחנו בורחים.

00:53:50
לפני... טוב. -כל המשפחה?

לא, אני ובעלי. משפחה...

פעם שנייה, לקחנו את אחי הצעיר.

בן 13. -וההורים?

ההורים נשארו, מחכים

לאחי בבית הסוהר.

איריס, אחותי, מהמחתרת ביקשו

ממנה שתישאר, כי אין מדריכים

00:54:16
היו עושים, להדפיס כרוזים...

לפזר אותם ביהודים, הוראות,

את זה היו עושים, בין היתר.

אנחנו יצאנו...

אני אקצר, כי...

פתאום, לקחו אותנו ב...

במשאית, היינו עשרים ושישה אנשים,

00:54:46
חמישה גברים, היתר נשים. ילד.

ואיש מבוגר.

עלינו לסירה. היו סירות גדולות.

שמעבירים סחורה. כי

זה הנהר היחידי,

ולא נכנסות אוניות.

נמל ימי, גם יש לנו.

אז האונייה מביאה לבצרה,

00:55:15
והסירות הענקיות מעבירות

לעיירות אחרות את הסחורה.

שכבנו, כיסו אותנו בברזנט,

ואמרו, לא לדבר, לא לנשום.

אני הייתי בקצה.

והתחלתי, הפנים שלי לעץ,

קצת להזיז את הברזנט. פתאום,

אנשים...

00:55:46
צועקים, "תעצור, תעצור, תעצור!"

אנחנו לא ידענו מה קרה.

אמרו, "שקט, לא לזוז".

אנחנו שוכבים. אנחנו סחורה.

התברר, שהמבריחים, יש להם דודן,

היה אמור לצאת איתם, שותפים,

להבריח אותנו. הסתכסכו,

לקחו אותנו וברחו.

00:56:19
הוא עקב... יודע את הדרך,

אנחנו תמיד הולכים לחצות

את הנהר, לעיר אבאדאן.

שעתיים, שם.

אבל הם לקחו אותנו למעלה,

כאילו הולכים לבקר קברי...

רבנים.

על הביצות, עברנו משם,

00:56:47
כאילו, וללכת לעיר אחרת.

זה שצעק ביבשה, "תעצרו",

הוא לא עוצר. לא עוצרים.

ירו עלינו.

הירייה עברה ככה, אני הרגשתי

אפילו את החום, למה, כי...

הברזנט היה פתוח. בצד שלי.

הם מהצד הזה, אני מצד הים.

אף אחד לא רואה אותי.

00:57:17
עשו סיבוב,

בסירה. הורידו אותנו באיזה מקום.

"תרדו, תרדו מהר."

"עזבו את הסירה", והם ירדו איתנו.

לא עזבו אותנו.

ההוא, שהמשטרה שמעה יריות,

תפסה את כל הרכבים באזור,

לצאת לחפש את היהודים. אבל היה חושך.

חיכו לבוקר.

00:57:45
לפנות בוקר, אנחנו התחבאנו בשדה,

ופתאום, בא אחד...

על חמור, על סוס, ואומר, "וואי, וואי...

יהודים, אדום, ירוק..."

"מה אתם עושים בפרדס שלי?"

כשרדפו את היהודים, ב-46'. כן.

00:58:10
את סיפרת על העלייה השנייה שלך.

-העלייה השנייה שלי, ש...

הורידו אותנו,

נתפסנו. החקלאי בא אלינו.

והיה איתי אחי, בן 13.

אנחנו לקחנו אותו על אחריותנו.

אמרו לו, נתנו לו כסף ל...

00:58:39
פלאח, שיביא לנו מים ותמרים.

ולחם. כי לא אכלנו כבר 24 שעות.

הלך, הביא לנו. אני באה

לאכול - תמרים עם תולעים.

אמרתי, "לא אכפת לי, לא רוצה לאכול.

לא אוכל תמרים עם תולעים."

בקיצור, אכלנו. אמרתי,

"תלכו, לפני שיתעוררו בכפר,

00:59:08
ויהיה בלאגן. אתם

רואים את הגבעה?"

תלכו ארבע שעות, אתם תגיעו."

אחרי ארבעה ימים וארבעה

לילות, הלכנו במדבר, הגענו.

התחלנו ללכת. המבריחים,

שניים איתנו.

בלי אוכל. בלי מים.

בלי כלום. הלכנו,

00:59:38
מהבוקר, נחנו קצת בצהריים,

התחלנו ללכת, עד לקראת הערב,

חושך, לא יכולים. התחיל להיות קר.

ואנחנו, נעלם לנו ההר.

לא ראינו אותו.

אמרו, לילה, אנחנו נישן.

התכרבלנו ככה, אחד על השני.

01:00:06
כי ביום, חום אימים במדבר.

בלילה, כפור.

הלכנו, בקיצור. אין...

ציפור לא עפה. טיפת גשם, אין.

אדמה יבשה. את רואה את התלמים.

01:00:32
אחר כך, למחרת, ביום

הרביעי, אמרנו, "גמרנו".

אני ישבתי, היד שלי

ככה, ראיתי רטוב.

אמרתי, "יש מים!" התחלנו

בציפורניים לחפור.

אין מים. היה רטוב,

לא יודעים ממה.

לקחנו את זה, שמנו את ה...

קצת, לא בוץ.

רק לח, על הפנים, לרענן את עצמנו.

01:01:01
היה איתנו איש מבוגר,

עם אחיינית שלו.

אז הזקן, כבר אין לו כוח ללכת.

חמישה בחורים, לוקחים

אותו, בתור, על הגב,

הולכים איתו, מורידים אותו.

בעלי, לוקח את אחי בן 13.

לא יכול ללכת.

תשו כוחותיו.

01:01:33
על הגב שלו. מוריד

אותו, לוקח אותי.

כי אני הקאתי, תסלחו לי... מר, ירוק.

את כל המרה שלי הקאתי.

אין לנו מה לעשות.

אישה מבוגרת... היה

איתנו ילד, בן 6, 7...

פחות, פחות. אולי 5?

הילד התחיל להתעלף.

01:02:02
האישה המבוגרת אמרה לה,

"תעשי פיפי ותני לו לשתות."

בעלי בא. אמר לי, "אודרי,

בואי נשתה פיפי." אמרתי

לו, "אני הולכת למות,

אני לא שותה פיפי."

בקיצור, אנחנו...

קמנו בבוקר.

ביקשו סליחה מהמבוגר, הזקן.

אמר, "תלכו,

01:02:30
תגיעו, תשלחו אנשים אלי. אני..." גם

הבחורים לא יכולים כבר. אין להם כוח.

"תשאירו אותי פה". היה לו תהילים.

ושעון.

שעון ותהילים, השכיבו

אותו, לקחו לו את הג'קט,

01:02:55
שמו לו על החזה, ואמרו לו, נשבעו

לו, "איך שנגיע, נשלח עזרה."

אחיינית שלו, בת 19,

בוכה, "אני אשאר איתו."

מה, נשאיר בחורה בת 19 במדבר?

אמר לה, "בתי, תלכי.

אין לך מה לדאוג."

"אני לא רוצה... אני רוצה

שאת, צעירה, תגיעי לישראל."

01:03:24
אנחנו התחלנו לזחול,

פתאום שומעים אוטו שקוע,

רוצה לצאת, נותן בנזין,

וום, וום, וום...

המבריח, אחד המבריחים, אמר,

"בואו נראה מי זה". כי

הוא, נגמרו לו הסיגריות,

אמר, "אני, עד הצהריים,

אני יורה בעצמי."

01:03:52
לא יכול יותר. גבר!

אמר, "אני אלך". בעלי

אמר, "אני אלך איתו,

כי אני דובר פרסית וערבית."

"אם זה צבא פרסי, אני דבר איתם. אם עיראקי,

נלך פעם שנייה לבית הסוהר. אין לנו ברירה."

אמרתי לו, "אתה לא תלך." "למה?"

אמרתי, "אולי יש להם אקדחים."

אולי ה...

01:04:22
אולי המבריח יירה בך?

סליחה. בלילה...

אני חוזרת, לילה לפני,

אמרתי, אני שמעתי פעם סיפור,

אבודים במדבר,

שורפים משהו, ועושים מעגל.

מרחוק רואים את זה, יודעים שיש...

אבודים במדבר. אני לא

יודעת, קראתי בספר,

01:04:51
שמעתי ממורה, לא זוכרת.

אני זוכרת רק.

היינו עם כפול בגדים,

התחלנו לשרוף ולעשות...

מדורה כזאת, באוויר.

וזה הציל אותנו. האוטו,

שלנו, היה עם המשטרה. בבוקר,

לפנות בוקר, יצא לשירותים.

01:05:20
וראה את העיגול של האש.

הבין שזה אנחנו.

הוא אמר שהוא הולך לשירותים,

לקח את האוטו, ברח, שקע בבוץ.

לכן הוא מנסה להיחלץ.

מישהו אחר אמר לי,

"אני אלך עם בעלך,

אין לך מה לדאוג. יהרגו את שנינו.

אין לנו ברירה."

01:05:48
הסכמתי. פתאום הם צועקים, "בואו!"

תראי, אני... אחרי 67 שנים. 68.

כולי רועדת. "בואו"...

"מהר."

פתאום, נהיה לנו כוח אדיר.

התחלנו לרוץ. האוטו שקוע.

01:06:18
לא דחפנו. הרמנו אותו על

הידיים, הוצאנו אותו.

אמר, "אנחנו עדיין בגבול עיראק."

"אנחנו נגיע עוד חצי שעה". ל...

מחנה צבאי, על הגבול.

הסיעו אותנו. אחר כך, הורידו

אותנו במקום. הוא הלך.

שהצבא העיראקי לא ירגיש

שהוא הביא אותנו.

01:06:48
אני לא יכולה ללכת.

הביאו לי פרדה.

למה אומרים חמור? כי הוא חמור.

אני רוצה שהוא יילך

קדימה, הוא הולך ימינה.

אני רוצה... אחר כך אמרתי, "אני לא

מסתדרת עם חמורים". הלכתי ברגל.

איזה עשרים דקות. הגענו לבסיס.

01:07:14
לא פחות ולא יותר. אחי

ראה צלחת של מים לכלבים,

שכב כמו כלב, והתחיל ללקק מים.

ככה היינו.

בקיצור, הגענו לבסיס.

נתנו לנו קצת לאכול,

קיבלו אותנו יפה. אמרו, "מסוכן פה".

לקחת אותנו לעיר הרוואז

01:07:45
עוד שלושת רבעי שעה, שעה, לא יודעת.

באוטו.

ושם, בית כנסת, כל היהודים.

סוף סוף הגענו לבית הכנסת.

לא פחות ולא יותר, מי מקפצת מולי?

אחותי הקטנה!

הם שלחו אותה... היו באבאדאן,

שלחו אותה עם עליית הנוער,

שתספיק ללכת בארץ ללמוד.

שלא תפסיד.

01:08:16
מה אני אגיד לך? בקיצור,

אנחנו השארנו את אחי שם,

כי ההורים שלו, בעיר

אבאדאן, מחכים לנו.

אז השארנו אותם. באותו

לילה עוד המשכנו לאבאדאן.

אחרי שבועיים,

הודיעו לנו באבאדאן,

"אתם מחר, מהבוקר,

נוסעים להארווז."

צריך עם סירה.

01:08:47
הולכים להארווז, לוקחים

את הרכבת עד טהראן,

שם יקבלו אתכם, בתחנת רכבת.

נסענו. אני יושבת ברכבת...

רואה את הדרדרים, את הצבע הסגול,

אופטימית, שאנחנו הולכים לארץ וזה.

הגענו,

01:09:15
עומדים. ירדנו מהרכבת, בתחנת הרכבת.

אין אף אחד.

כולם יצאו. שעתיים מחכים.

פתאום באה המשטרה,

"מה אתם עושים פה? מה

זה?", בעלי דיבר איתם,

לקחו אותנו, עצרו אותנו במשטרה.

זה כל מה שעברתי בחצי שנה.

הלכנו.

עצרו אותנו.

01:09:45
פתאום, אחרי ארבע שעות,

באו, שחררו אותנו.

לא יודעת מה קרה. כי לא מדברים.

מחנה עולים בטהראן.

זה בית הקברות.

אז היינו...

כמעט עוד שבועיים. עלינו לארץ.

שמחים, מאושרים.

-באיזו שנה זה היה?

01:10:14
זה היה, הגענו לארץ

ב-15 למאי, 50'.

ירדנו מהמטוס, לקח אותנו אוטו,

למחנה עולים. טוב, לוקחים אותנו.

לקחו אותנו לשער העלייה, לחיפה.

יושבים באוטו,

במשאית,

ישבו מולי אנשים,

01:10:42
אישה, ילד,

ואיש. מדברים שפה זרה. אירופאית,

אני בינתיים...

מאז שיצאתי,

עד שעליתי, ירדתי 20 קילו.

שלד, עצמות.

ישבנו במשאית, פתאום, האבא

והילד הוציאו מהתיק...

01:11:12
לחמנייה עם גבינה צהובה.

חתכו אותה לחצי,

והילד בא ונותן לי את זה.

פה ושם, הבנתי, הם פולנים.

הוא יודע קצת אנגלית.

דיברנו באנגלית.

הוא חשב שאני ניצולת שואה,

שבאתי ממחנה ריכוז,

ככה זוועה נראיתי.

אחותי, מרים, לא הכירה אותי.

01:11:43
היא בכתה, אמרה לבעלי,

"אודרי בטח מתה בדרך",

"ואתה התחנת עם מישהי. זאת אודרי?!"

היא לא האמינה.

באנו לישראל. לא התלוננו.

היו לנו עשרים שנים ל...

לבנות את עצמנו. בעצמונ.

אף אחד לא עזר, כי אין להם.

01:12:13
זהו.

דרכנו, היינו בשער העלייה.

ואחר כך העבירו אותנו

למעברת בנימינה.

בעלי צעיר, צריך ללכת לצבא.

הייתה לי דודה,

בירושלים, הגיעה בשנת 35',

01:12:40
אז איפה אני אשאר? אני ילדה...

עוד לא בת 17.

הלכנו למושב, אמרו, אם הולכים

למושב, לא הולכים לצבא.

מושב טל שחר. בפרוזדור ירושלים.

נשארנו שם כל לילה, היו

אומרים "פדאיון באים".

01:13:08
כמו שאמר בן גוריון, פדאיון.

ההורים שלו, עברו

למעברת בית שערים.

ההורים של מי? -של בעלי.

הם עלו לארץ,

כמו כולנו, כל אחד לבד,

הם היו במעברת פרדס חנה.

אנחנו היינו... -רגע, רגע.

ההורים שלו הגיעו ל...?

01:13:38
ישראל. -כן, אבל למעברת... -שער העלייה,

ומשער העלייה לקחו אותם למעברת...

פרדס חנה. אחר כך, מפרדס חנה,

עברו למעברת רמת ישי.

ואחר כך, מהראשונים של מגדל העמק.

הם...

נפרדנו שם.

01:14:06
הם נסעו לחיפה, אנחנו למגדל העמק,

גיסי עבד בשב"'כ,

גר בנצרת הערבית.

אחותי הגדולה רצתה שאני אהיה

קרובה אליה, בנו את נצרת עילית,

עשו לנו הכל, שנעבור לשם.

01:14:31
ושם נשארנו חמישים ושש שנים.

גידלנו שלושה ילדים.

ולפני חמש שנים עברתי לפה.

ומתי ההורים שלך הגיעו?

הגיעו ב-51', אני לא יודעת

בדיוק, במטוס האחרון,

01:14:56
שהביא עולים מעיראק,

שוויתרו על התעודה שלהם.

המטוס האחרון. אחותי,

איריס, אחי השתחרר מ...

בית הסוהר. והם.

באו במטוס האחרון.

וכולם הגיעו בסוף לנצרת, או שלא?

לא. לנצרת רק אני וחביבה, אחותי.

01:15:25
עדס היה סוחר, מוצאו מחלב,

בסוריה. הוא עיראקי,

בא לעיראק, לעשות מסחר. היה לו...

איש גדול, מסחר,

אני לא יודעת. הסתכסכו הגדולים.

כדי להשתלט על העסקים ועל

הכספים, המציאו עליו שהוא מרגל.

01:15:54
היו גרוטאות,

של נשק, משאיות, של הצבא,

ומכרו אותם, הבריטים, והוא תיווך.

וכשהפסידו במלחמת השחרור,

אמרו שהוא מכר לערבים נשק פסול.

אז לכן הפסידו. ככה שמענו.

01:16:22
באותו יום... זה היה

יום חג לערבים,

כל הכפרים עם בגדי חג.

ואנחנו... הייתי בתיכון, הייתי אמורה

לעבור את הגשר, ללכת לבית הספר,

אי אפשר לעבור. ערבים.

את האמת, פחדנו,

לצאת לרחוב.

פחדנו.

01:16:50
למחרת, הלכנו. היה שקט.

המנהלת קראה לי.

"מה עשית?"

אמרתי לה, "מה עשיתי?"

"למה אתמול לא באת?"

אמרתי לה, "סליחה. היו לי שלשולים.

לא יכולתי לבוא."

אומרת לי, "אני לא מבינה. מחר לא תבואי

אם אין לך פתק מרופא שהיית חולה."

01:17:21
אמרתי לה, "טוב."

"ואת, אני עכשיו יכולה להביא

את המשטרה לעצור אותך."

הייתי בת 15.

מה עשיתי? "את אמרת...

שהאחים המוסלמים הם

משרתיי האנגלים."

פחדנו מהצל של עצמנו.

אני אעז להגיד את זה?!

01:17:48
בדיוק עברה המורה למתמטיקה.

נוצריה.

היינו למורים קוראים סט, גברת.

סט רוז, שמעה שהמנהלת כועסת

עליי, ואני עומדת, נכלמת,

אז באה, אומרת לה,

"אני לא מאמינה שאודרי

תגיד דבר כזה."

אמרה לה המורה, "עוד מילה,

המשטרה תבוא גם בשבילך."

01:18:16
"תצאי מכאן!" הוציאה אותה מכאן,

אני רועדת כולי, באתי,

היו עוד חודשיים עד

סוף שנת הלימודים.

אני...

יושבות ערביות... רוצות

לשבת לידי במבחנים,

כי היהודים ידעו. מתמטיקה,

פיזיקה, אנגלית - הם ראשונים.

01:18:47
כדי להעתיק. ואני

לא הייתי מסכימה.

אז הלכו ואמרו למורה כך.

ואני הייתי די שקטה,

מהבנות השקטות.

לא עשינו כלום נגד המשטר, לא דיברנו.

בית ספר, הביתה.

באתי, סוף השנה,

01:19:12
אצלנו היה ככה - אם יש

לך ממוצע, באיזה נושא,

אם יש לך תשעים, את לא

עושה את מבחן סוף השנה.

היה לי תשעים במתמטיקה,

פיזיקה, אנגלית.

תשעים ושמונה. איך הגעתי

לארבעים ושמונה?!

מחקו לי את ה... לא היה טיפקס.

מחקו לי וכתבו. הכשילו אותי בכל.

01:19:42
אני באה למנהלת, אני

אומרת לה, "מה זה?"

אומרת לי, "זה מה יש."

"בשנה הבאה, אין לך

מקום בבית ספרינו."

אמרתי...

בית ספר, אין לי. זורקים אותי,

01:20:06
לקחתי את התעודה, קרעתי, זרקתי לה על

השולחן והלכתי, ולא... אין לי בית ספר.

בקיצור, כשעלינו, היה מצב קשה.

יש לי דוד,

לא רצה לעלות לישראל.

הוא אומר לאבא,

"אתם תעמדו בתור,

בחודש, תקבלו כנף עוף,

אני כל בוקר..." גם היה יבואן

גדול, "כל בוקר אוכל עוף צלוי."

01:20:35
ב-69', נשאר בעיראק. עצרו אותו.

האשימו אותו בריגול. עינו

אותו, זה אחר כך שמענו.

ומת בשנת 70'. ויש תיעוד.

אשתו, היו מכים אותה, שבעלה ברח.

איפה הוא? וכשהוא מת,

אפילו לא אמרו לה.

01:21:10
זהו.

הנכד הגדול... הגדול, הבן שלי,

זה מורעל, הרעלתי אותו.

כל החיים שלו צבא.

מודיעין.

ארבעים שנים שירת ב-8200,

יש לו פרוייקטים, עד עכשיו.

הוא חלה...

01:21:38
הבן האמצעי, בנדל"ן, עוסק במסחר.

הבת...

אמרתי לכם.

היא, יש לה תואר שני,

פוליטיקה ותקשורת. כל החיים שלה

עבדה בתקשורת, ברדיו, בטלוויזיה.

היום היא מנכ"לית של

מוזיאון יהדות בבל.

01:22:08
הבן הגדול, הבן שלו, בגיל 32,

קיבל תואר דוקטור בכלכלה.

עכשיו הוא מכין לפרופסור. בן 41.

אחותו, סגן אלוף,

בצבא קבע.

רב סרן, מועמדת לסגן אלוף.

עד לפני חודש, הייתה מתאמת

01:22:36
בין הצבא בשטחים.

היא עזבה, גם כן... בצבא.

זה הבן הגדול. הבן

האמצעי, הבת הגדולה...

עורכת דין.

השנייה... תקשורת.

תואר ראשון ב... כל

הבנות, למדו ברב-תחומי.

01:23:06
הבן... הבן האמצעי, ב...

תיירות. רוב הזמן הוא לא נמצא.

הבת הגדולה, תואר שני.

יחסים בין-לאומיים ו...

פוליטיקה. היום היא עובדת ב...

01:23:36
טוב, לא חשוב. תואר שני.

והיא מתכננת, היא ואמא שלה,

ללמוד לתואר דוקטור, ביחד.

כן. הנכד ה...

שביעי,

הוא... אחרי צבא, כרגיל,

מטיילים בדרום אמריקה.

01:24:03
והנכד הצעיר, הוא ב...

בן 13, בגיל 13,

בבית ספר לאמנויות.

לא תלמה ילין. אלא השני.

יש עוד בית ספר לאמנויות... -תיכון ל...

-אמנויות, לא יודעת. כן.

הוא, עד כיתה...

ח', אני חושבת, צריכים להחליף בית ספר.

הוא לא רוצה אמנויות,

01:24:32
אבל הוא מגיל 5 ניגן על כינור.

והמורה שלו נפטר. קיבל...

הלם. והפסיק ללמוד כינור.

בנו לו עתיד גדול. לא אנחנו,

אלא המורים. -כן. -ונינים.

01:25:00
הגדול בכיתה ד',

אחותו בכיתה א'.

מהשנייה... הבת בכיתה ב',

מכיתה א' לומדים

ערבית, עברית ואנגלית.

יש לי משהו, להצחיק, לא להקלטה.

ניצחת.

01:25:27
השתדלתי. מה שקיבלתי,

חינוך, וסביבי בבית,

מסבתא וסבתא,

כי סבא מצד אבא,

נפטר צעיר. אין, לא היה קשר.

אנחנו בבצרה, בגדד,

זה לא נגיש, שלוקחים אוטו ונוסעים.

זה רכבות, זה לילות, זה...

אבל סבתא וסבי, מצד אמא,

01:25:55
תמיד גרנו שכנים. למדתי

הרבה, דרך חיים,

מסורת.

השתדלתי עם... מה שיש לנו,

לתת לילדים שלי.

היה לנו קשה.

אפילו אני רעבתי. לא

היה לי מה לאכול.

כי דאגתי לתינוק שלי,

שיהיה לו מה לאכול.

ותכננו משפחה, וברוך השם...

נוגה גולדשטיין לבית ששון נולדה בבצרה, עיראק. בעדות זאת היא מספרת על חייה בעיראק, בפרט על פעילותה בתנועה הציונית המחתרתית ועל עלייתה לישראל.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

ויקטוריה אדמון נולדה בעיר בצרה בעיראק. בעדות זו היא מספרת על ילדותה בבצרה, על חיי היומיום המשפחתיים ועל עלייתם לישראל בתחילת שנות ה-1950.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

אהרון זנגי, תושב לוס אנג'לס, ארה"ב, נולד בבגדד, עירק, בשנת 1947ץ כשהיה בן חודש אחד, הוריו עברו לגור בעיר בצרה בדרום עירק. הוא היה עד לרדיפת היהודים ע"י שלטונות עירק בשנות ה-1060. הוא עזב את עירק בשנת 1971 בעזרת הקורדים אשר הבריחו אותו מעבר לגבול אל איראן. אהרון זנגי נשאר בטהרן במשך ארבעה חודשים לפני שעלה לארץ. בשנת 1977 הוא היגר לארה"ב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

צביה פרידמן, בגדד, עירק, 2019. שנת לידה: 1931, ארץ מוצא: עיראק, עיר מוצא: בגדד. צביה נולדה להוריה מרים ודויד בעיר בגדד, עיראק באחד בינואר שנת 1931. בהיותה בת עשר שנים, התייתמה מאמה. מאחר שאביה עזב את הבית והתחתן פעם נוספת, נאלצה צביה לדאוג לפרנסה על מנת לכלכל את חמשת אחיה הצעירים. היא למדה בבית הספר "אליאנס". שלטה היטב בשפה הצרפתית ואף העבירה שיעורים פרטיים לפרנסתה. בבית המשפחה שהתה אומנת אשר מומנה על ידי אביה. בגיל 12 שנים הצטרפה לתנועה הציונית שאורגנה על ידי שליחים מהקיבוצים בארץ (גבעת ברנר, גבעת חיים ועוד). בגיל 14 עלתה ארצה ללא משפחתה במשאית מוסווית להובלת דגים מלוחים. עת הגיעו לקיבוץ בית הערבה עברו תהליך של ריסוס-חיטוי בחומר DDT. משם הועברו לגבעת השלושה. כיוון שצביה שלטה היטב במספר שפות: עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית היא בלטה בין שאר חבריה. על מנת לגייסה לפלמ"ח היא הוקפצה בשלוש שנים מגילה האמיתי והצטרפה למחלקת המודיעין של הגדוד השישי בחטיבת הראל, בחודש מאי 1948. צביה השתתפה באחד מקרבות לטרון, הייתה ברכב משוריין ועסקה בקליטת מידע מהאוייב באמצעות מכשיר שכונה אז "מכשיר 9". האוייב שידר אותות מורס וצביה אספה את האותיות למשפטים ותרגמה אותם למילים. היא שרתה בפלמ"ח החל מהאחד במאי 1948 ועד ל-22 באפריל 1949. צביה שרתה בפלמ"ח עד למועד הפירוק, שוחררה ושבה לקיבוץ גבעת השלושה. עם הזמן עלו שאר בני משפחתה ארצה. באחד מביקוריה אצל אחיה בקיבוץ קדמה, הכירה את בעלה לעתיד, צבי פרידמן. צבי היה ניצול שואה שעלה ארצה באונייה "אקסודוס". לאחר חתונתם, גרו בני הזוג בקיבוץ קדמה במשך 7 חודשים. עם פרוק הקיבוץ, עברו לעיר כפר סבא. שם התגוררו תחילה בבית קרובת משפחה של צביה. לאחר תקופה עברו להתגורר בצריף ברחוב ירושלים. בעלה החל לעבוד כרפתן ונולד להם בן בכור. שנה לאחר הלידה, החלה צביה לעבוד בבית אריזה גן-חיים. תחילה עבדה כאורזת ועם השנים הפכה למדריכת אריזה. בשלב מתקדם יותר שימשה כאגרונומית פרי הדר. במהלך התקופה נולדו לצביה ולצבי שני ילדים נוספים. צביה פרידמן מתגוררת בכפר סבא. צילום: אביה אינפלד

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code
00:01:00
אני פרידמן צביה,
נולדתי בעיראק בבגדד
בשנת 1934.
אבא קראו לו דוד,
ואימא זיכרונה לברכה מרים.
היה לנו בית קפה
עם משרתים, והיה לנו
טוב, על שפת הים,
על שפת הנהר, שם אין ים.על שפת הנהר היה לנו בית קפה,
ועבדו שם.
אימא הייתה עקרת בית,
ואנחנו היינו ששה ילדים בבית.
הבית היה עם שלוש קומות,
זה היה בית של אימא ואבא.
הבית היו לו מדרגות בין...
בין כל קומה לקומה, מדרגות,
לא הייתה מעלית.

00:02:00
לא הייתה מעלית.
והיינו עולים,
בקיץ היינו מעלים
את כל המיטות למעלה,
והיינו ישנים בגג.
אחר כך שהייתי בגיל חמש אני זוכרת,
רשמו אותי לבית ספר אליאנס,
שם היו מגיעים רק העשירים העשירים
ואלה את יודעת, שמפורסמים גם.
שם רק בנות היו.והיה על ידינו גם בית
ספר של אליאנס של בנים.
היו...
דווקא ברחוב הזה היה הרבה...
הרבה בתי ספר.
היה "שמש",
היה...
והיה מדרש,
שקראו מדרש אני לא יודעת מה...
זה כמו חדר
שלומדים בו עברית.

00:03:00
היו מחלקים להם כל יום חמישי
פיתות עם חלווה,
כשהיינו יוצאים מבית
ספר היינו רואים את זה.
זה בדיוק ממול.
בגיל שתיים עשרה ככה אימא נפטרה,
אימא נפטרה וזה לא טוב,
כולנו סבלנו.
אבא היה איתנו שנה
ואחר כך התחתן,
ועזב את הבית, יחד אתו אשתו.אשתו לא רצתה להיות איתנו.
הייתי חוזרת מבית
ספר, הייתי מבשלת,
ואחר כך היינו אוכלים,
ואחר כך הייתי
לוקחת את שתי האחיות
והולכת ללמד ילדים.
הייתי מלמדת,
והיו משלמים לי טוב.
גם ריחמו עלי,
הבינו את ה...
וגם לימדתי אותם יותר משעה,
שעה צריך,
אבל לימדתי אותם
יותר, לא הסתכלתי,

00:04:00
עד שלא גמרו את
הלימוד לא עזבתי אותם.
והייתה מורה צרפתייה
שהייתה גרה על ידינו,
היא בחרה לי את הילדים
שהם קצת במצב טוב, עשירים.
אז הייתה נותנת...
עזרה לי הרבה.
וככה הייתי נותנת גם שכר לימוד,
שם צריכים לשלם.אז מזה של בית הספר הייתי...
חוסכת את זה,
ונותנת שכר לימוד.
למה אבא יצא,
כבר לא עניין אותו.
אחר כך התחיל להתעניין,
כנראה מישהו העיר לו או משהו.
את השיעורים של בית הספר
שלהם, של הכיתה.
כמו שאנחנו גם מבית ספר שלנו...
פעם צרפתית, פעם אנגלית,

00:05:00
עברית רק מכיתה רביעית למדנו
עברית, בראשי,
למדנו באליאנס.
וזהו...
הייתי רואה מדי פעם את אימא שלי,
איך הייתה מבשלת, איך הייתה עושה...
אני יודעת, עוד לפעמים מהראש שלי
הבנתי שצריך להיות ככה.
מה היית מבשלת?
אורז, העיקר האורז,אורז משביע.
אורז...
מה שבא, מה ש...
מה שמשיגים בכסף שהיה לנו, את יודעת...
הייתי אני קונה, עושה את הקניה,
לא...
לא היה...
אבא אחר כך,
איך שאני עליתי הוא חזר הביתה.
קודם גר בשכר דירה.

00:06:00
תספרי לי על בן דוד שלך
שהכניס אותך לתנועה הציונית.
אה כן, הוא היה גדול.
הוא נפטר פה בארץ,
לא, הוא סיפר לי שהם...
עכשיו יש תנועה ציונית,
ו...
במשך הזמן כל אחד
יעלה לארץ וכולי,לא דיבר הרבה, הוא לא רצה...
הוא לא דיבר הרבה.
אחר כך הוא למד גם
לימדו אותו גם הגנה.
היו מגיעים אליו
שליחים מגבעת ברנר,
מגבעת ברנר, גבעת חיים,
היו... אני זוכרת אחד בשם רוני.
גם כן, אני לא יודעת
עכשיו אם הוא קיים בכלל,
כבר עברו שנים על גבי שנים.

00:07:00
אז גם כן היה...
היו השליחים,
אלה הם המדריכים בתנועה,
אז הם היו באים כל...
כל שבוע אצל מישהו אחר,
שלא...
שלא יראו כל כך הרבה אנשים נכנסים,
היינו איזה עשרים איש.
נותנים לנו שיעורים בעברית.ושינו לנו את השם.
בהתחלה קראו לי מרגלית,
אחר כך אמר לי: "לא, את יודעת מה..."
המדריך,
"מה שמתאים לך זה צביה".
"תקרא צביה"
אני יודעת...
בין רגע שינו לי את השם גם,
צביה.
למה הייתי שובבה כנראה.
המשכתי ללמוד,
אמרתי לך,

00:08:00
ואבא עזב,
לא היה לי מאיפה לתת כסף,
אז השכנה שלי המורה
אמרה לי אל תדאגי יהיה לך.
אז היא הביאה לי ילדים עשירים,
שיכלו לתת לי כמה שהם רוצים.
הייתה להם אפשרות, את מבינה.
אז היא נתנה לי,
ואני נתתי גם כן לבית ספר.לבית ספר, נשאר גם בשביל קניות,
הרווחתי טוב...
הרווחתי טוב.
את זוכרת את הפרהוד?
בטח שאני זוכרת.
הייתי בבית,
עלינו כולנו לגג,
ואני שומעת צעקות
של אנשים,
צעקו.
הם את יודעת, עם גרזנים הם שברו את ה...
את הדלתות ונכנסו.

00:09:00
ומה שבא להם ביד לקחו,
את הרדיו, את ה...
אז מי שהיה לו רדיו היה...
היה גדול.
דבר ראשון לקחו את הרדיו.
ולקחו עוד...
גנבו מה שבא להם.
גנבו, ואנשים צעקו לנו,
אבא היה לו מבית הקפה
היו לו הרבה חברים ערבים,
שמרו אותנו.היו ערבים ששמרו יהודים,
היו...
אבל לא כולם.
היו אכזריים, היו...
עכשיו, הבן דודה שאמרתי לך עליו,
הוא נסע באוטובוס אותו יום,
עצרו את האוטובוס
והורידו את כולם מהאוטובוס,
ערבי...
ערבי העבירו אותו,
יהודי הרגו אותו.

00:10:00
אז הבן דודה
אמרו לו: "אתה יהודי?"
אמר: "לא, אני ערבי".
אז יש משפט שהערבים אומרים,
אז מאמינים להם שהם ערבים.
המשפט הוא (מדברת ערבית)
(מדברת ערבית)
אין כמו אלוהים,(מדברת ערבית)
ומוחמד זה שליח של אלוהים.
אז עזבו אותו.
את מבינה...
יש כאלה שאמרו להם
תשתין על הגופה,
שהורידו אותם,
אם הוא אומר שהוא יהודי
רוצים להאמין לו, שיוכיח,
להוכיח, אז היה אומר.

00:11:00
הם היו...
היה אומר...
להשתין, אני אשתין.
והיו משתינים על הגופה,
בשביל להוכיח להם שהוא ערבי,
אבל הוא יהודי.
אז מה אכפת לו, הוא רוצה להינצל.
זה היה איזה...
איזה שלושה ימים.
זרקו ילדים, תינוקות עם הנדנדה שלהם ל...ל...
לנהר.
וזרקו.
כל היהודים עלו על הגג, כולם.
כולם, והם למטה
הם לקחו גם בחורות,
סחבו אותן,
לקחו אותן אליהם הביתה.
ההורים לא יודעים אם הם
הרגו אותן או שהן אצלם,
לא יודעים.

00:12:00
פרהוד, זה היה כמה ימים רק.
השכונה שגרת,
את זוכרת את השם של הרחוב שלך?
כן, חכם יוסף חיים.
זה היה רחוב גדול,
כמו שכונה באמת.
זו שכונה שכולם רק יהודים.
לא בכל מקום יש יהודים וערבים,
לא.
יש מקומות באמת ערבים ויהודים,
אבל מעט מאוד.יש הרבה מחפשים רק
איפה שיש יהודים,
היהודים.
איך עליתי ארצה?
-כן.
באו, זה היה מוצאי שבת,
בחודש אוקטובר,
היה מוצאי שבת,
באו אמרו לי,
תתכונני אנחנו טסים לישראל.
איזו שמחה הייתה.
הייתה שמחה גדולה.

00:13:00
היה לי גם...
לנעים, יש לו גם אחות
שהיא עלתה איתי,
אחותו.
ולקחו אותנו עם המשאיות,
בלילה עשו מדורות,
לא נסענו בלילה.
והביאו אותנו ישר לבית הערבה.
לבית הערבה הביאו אותנו,
עשו לנו פליט בראש,וראיתי שם מכנסיים
קצרים בחורות לובשות,
אמרתי, ארץ ישראל,
קדוש, איך הם הולכים,
רואים להם את כל הרגליים.
איך הגעתי למשאית,
ריכזו את כולנו בבית אחד,
לא במקום דווקא איפה שאני גרה.
היו שכונות שכונות,
לקחו אותנו ל... כולם,
כל אלה שנוסעים, 77 היינו,

00:14:00
אז חילקו אותנו לשתיים,
35 במשאית הזו, ו-35 במשאית הזו.
עכשיו, הסבירו שאנחנו נוסעים
ולא אמרו לנו שערבים מלווים אותנו.
את מבינה, ערבים ליוו אותנו.
אבל הנהגים היו יהודים,
הנהג,
היה אחד שקראו לו משה עליה,
משה.היו כמה שהיו ידועים,
וזהו...
והבן דודה הזה,
דווקא הוא נסע הכי מאוחר מכולם,
את כל המשפחה שלו,
את כל ה...
הרבה יהודים עלו והכל,
ואומרים שהוא היה גם בלבנון,
הוציא איך קוראים לזה,
ספרי תורה.
הוא הבריח ספרי תורה.

00:15:00
כן, ואחר כך באו באמצע הלילה,
אמרו, אנחנו עולים לישראל.
מהר מהר...
לקח לנו שלושה ימים ושלושה לילות.
אז עוד הלכנו...
הלכנו אני זוכרת,
היו ערבים עם גמלים,
הם הלכו ראשונים, הערבים,
והמשכנו לנסוע עם המשאית,לא יודעת, הגענו לאיזה...
כמו ים, היה לילה,
כמו ים.
העבירו אותנו באונייה,
אוניות, סירות, אני לא זוכרת,
והגענו לבית הערבה.
הגענו לבית הערבה, עשו לנו
קודם ארוחה, ארוחה...
אני זוכרת נקניק נתנו,
לא יודעת מה עוד.

00:16:00
ואחר כך עשו לנו פליט,
עם הפומפה הזו עשו לנו.
וישנו שם,
אחר כך עשו לנו תעודת זהות,
אבל אמרו לנו להביא תמונות מעיראק,
להביא...
להביא תמונות שאז לא...
כנראה לא היה לעשות
תמונות אחד שתיים.
את מבינה...
לא כמו עכשיו.אז אמרו תביאו תמונה
שנעשה לכם תעודת זהות
ישראלית על המקום.
אז הבאנו באמת ו...
עשו לנו תעודת זהות.
אחר כך למחרת בבוקר
לקחו אותנו באוטובוס
לגבעת השלושה,
והכניסו בינינו כמה בחורים אשכנזים,
יעני לערבב...

00:17:00
להטעות אותם,
למה זה היה בזמן האנגלים,
האנגלים היו פה.
ב- 47' האנגלים עוד היו כאן.
אז אף אחד לא בא לאוטובוס,
ואף אחד לא שאל כלום.
הגענו לגבעת השלושה.
בגבעת השלושה נחנו
איזה יומיים שלושה,ואחר כך עשו ועידה,
זה ועדת תרבות, זה...
ואותי בחרו לוועדה רפואית.
מי שחולה אני...
וזהו...
אחר כך, אחרי שבוע באו מהצבא,

00:18:00
באו מהצבא אמרו,
עושים מבחנים לכולם.
עשו מבחנים,
לקחו אותי ועוד שני בחורים
לצבא, בגלל ערבית,
לא היו לי שגיאות.
בכתיב היה בסדר,
אז לקחו אותי לצבא.
בצבא הייתי רק עשרה חודשים.
עשרה חודשים,ואחר כך...
שירתי בכל מיני מקומות במודיעין,
הייתי בניצנה, עוד לא...
עכשיו כשבנו אותה.
היה בור ענק,
בניצנה היה בור ענק,
והמון המון בחורים סעודים,
שחורים כאלה, מסעודיה כנראה,
היו עם תרמילים,

00:19:00
וכל אחד עם תרמיל מלא סיגריות קאמל,
גמל, גמל.
היה גמל.
אז היינו צריכים להיכנס לבור,
כל אנשי המודיעין, לא רק אני,
ולחפש בכיסים, לראות מאיפה הם,
תעודת זהות,
והיינו רושמים, זה מזה, זה מזה...ואחר כך לקחו אותנו לירושלים,
לאבו גוש, ל... שם בסביבה,
כל פעם איפה שנזקקים
היו לוקחים אותנו.
טוב, אחרי עשרה חודשים
פירקו את הפלמ"ח,
מכיוון שהייתי תחת הגיל והם ידעו,
אז שחררו אותי.
עשרה חודשים, שחררו אותי.
וחזרתי...
חזרתי לקיבוץ,

00:20:00
לגבעת השלושה חזרתי.
האח שלי זכרונו לברכה עלה,
יואב הגיע לקדמה.
הלכתי לשם,
אמרו לי אח שלך הגיע לפה,
אז הלכתי לשם,
והוא לא היה,
הוא היה בדיוק בקיבוץ...
איך קוראים לו, יעקב...
אשדות יעקב.היו בסמינר שם.
אז מה לעשות,
אני צריכה לחזור לקיבוץ
לגבעת השלושה.
חזרתי,
אבל לפני שאני אחזור,
הכרתי שם את בעלי.
את מבינה...
אז הוא אמר,
איפה תשנו ואיפה אח שלך...
הוא סידר לנו,
אני ובת דודה שלי הלכנו,

00:21:00
אחות של נעים,
סידר לנו מקום לינה,
מקום לאכול, הכל.
והיה לו סוס,
אז לקח אותי על הסוס
עד היציאה מהקיבוץ,
בשביל לנסוע עם אוטובוס.
וזהו, מה להגיד לך...
אחרי חצי שנה התחתנו בקיבוץ.
וככה גם אחי בא,הוא סידר לו לעבוד איתו ברפת,
הוא היה רפתן.
והתחתנו, אחר כך
היה קיבוץ צעיר,
עם בוץ, עם... זה תנאים מאוד קשים.
ופעם הביאו...
התחשק להם דגים,
הם לא יודעים לנקות דגים.
שלוש מאות דגים,

00:22:00
יום שישי ישבתי וניקיתי.
את מבינה...
הם לא יודעים להוציא את המרה.
שלוש מאות...
אנחנו לקחנו שני דגים,
היה לנו פרימוס בחדר,
אכלנו בחדר.
בבקשה צביה.
מלטרון יצאנו עם כמו...
ישבתי בתוך מגן דוד כזה
מוגן, את יודעת.עם המכשיר,
מכשיר שקראו לו מכשיר תשע,
עכשיו...
מכשיר תשע ו...
היינו קולטים...
לא היינו מדברים,
היינו קולטים מהערבים.
למשל רוצים לשלוח היום מטוס,
אז היו אומרים ט',

00:23:00
לא אומרים מטוס, בערבית,
ט', י'...
את מבינה, את כל האותיות באותיות,
באותיות,
ואנחנו היינו צריכים לחבר את זה
ולדעת מה הם כותבים.
את האותיות הקטנות
היינו מחברים יחד ויוצא משפט,
ואת זה היינו מוסרים לאלה...
לאלה ששלחו אותנו.זהו, אנחנו תמיד יצאנו עם רכב משוריין,
משוריין, לא כמו עכשיו משוריין,
אז חפיף כזה, קל...
כאן, כן.
היינו יוצאים...
גם היה עוד מקום שהלכו הרבה,
לא זוכרת את השם, נגבה... לא,

00:24:00
לא כתבתי אפילו,
כי לא זכרתי את השם.
לטרון,
לטרון יצאו הרבה לקרב ונפלו הרבה,
הרבה נפלו.
היו... זה היה הגדוד הרביעי,
הגדוד הרביעי יצא.
אני הייתי בגדוד הרביעי.
ב- 1947 עזבתי את בגדד
ונשארו האחים שלי,אבל אבא שלי אחר
כך בא לשמור עליהם,
ואחר כך כאב לי מאוד שעזבתי אותם.
ולקחתי איתי רק שתי
שמלות, אחת על השנייה,
לא נתנו לקחת,
ואת הטבעת שאימא
נתנה לי לפני מותה.
והיו הרבה...
לא קונים ריבות,
מעט מאוד קונים ריבות מבחוץ,
היו עושים בבית,

00:25:00
עם... לא יודעת איך קוראים לזה,
מגש כזה...
זה, לא קוראים לזה מגש,
קוראים סניה,
בערבית קוראים לזה סניה.
היו עושים מדלעת, ממשמש,
משזיפים, מכל מיני.
ושמים את זה בעגול הזה,
שמים את זה בשמש על הגג,וטול, קושרים את זה,
שלא יבואו זבובים,
וזהו.
אחרי היה עושה סדר, זכרונו לברכה.
אחי היה עושה סדר,
היה עולה על הגג,
אוכל מה...
זה כבר נהיה.
היה אוכל ריבות והיה מבסוט.
היו באים מוצאים, אומרים, מה זה מתכווץ...

00:26:00
מתכווץ, הריבות מתכווצות?
כי זה נהיה קצת...
כל פעם הוא היה אוכל.
וזהו, היו עושים...
היו עושים כל מיני דברים.
וגם רסק עגבניות היו עושים בעיראק,
גם כן, קונים ארגזים מלאים
מתי שיש מבצע,
ועושים ככה ככה,
אני זוכרת גם אני הייתי משתתפת בזה,
ככה ככה...
את הקליפות זורקים,ואת המיץ שמים גם כן במגש כזה,
ושמים את זה בשמש,
בשמש,
והיה נהיה רסק עגבניות.
אחר כך מעבירים את זה לצנצנות.
ומה אח שלך היה עושה לדבורים?
היה תופס דבור
ואת העוקץ היה מוציא לו,

00:27:00
וקושר את זה עם חוט
עדין, את הרגל,
והיה...
את החוט עצמו היה קושר
במעקה, במעקה,
זה לא מעקה בדיוק,
אבל זה מה שאני יודעת,
כי היה קושר את החוט במעקה,
והיו את יודעת...
היה עושה להרבה, לא רק אחד,אז היו עפים עם החוט עד למעלה ויורדים.
הוא היה שובב כזה.
איך קוראים לו, לאח?
-משה.
היה, אבא הביא הלא מטפלת,
מבוגרת,
אז הייתה את השיניים התותבות שלה,
הייתה לנו סלסלה, בעיראק זה נפוץ,
סלסלה כזו גדולה,

00:28:00
שמים בגדים בפנים.
הוא היה לוקח לה...
היא הייתה שמה במשהו, בקערית
את השיניים התותבות,
הוא היה לוקח ומכניס לה לסל,
לסל, היא לא יודעת איפה זה,
ומחפשת... בסוף עזבה אותנו.
אף מטפלת לא רצתה להיות איתנו.
הוא היה משגע אותן.
שהייתי הולכת ללמד ילדים,הייתי לוקחת בכרכרה את שניהם,
עם חומוס וצימוקים,
שטיח קטן,
ושהיינו מגיעים לאיפה
שאני צריכה ללמד,
הייתי מורידה אותם
מהכרכרה, היינו יורדים,
והייתי מושיבה אותם בפינה.
פסח היו כל ה...
אף אחד לא היה נשוי,
כולנו היינו עוד ילדים,

00:29:00
ולפעמים סבתא הייתה באה,
מישהו, מזמינים את
יודעת, או אחות או אח,
והיינו קוראים את ההגדה,
עם כל הברכות, עם כל ה...
והייתה לנו בבית
כמו מין סוכה כזו
שזה קבוע, לא יורד, פרגולה.הייתה לנו פרגולה בצבע ירוק אני זוכרת,
היינו קונים רק
עצים וזורקים על זה.
והיינו יושבים בקומה השנייה אני זוכרת,
וזהו... אז כל אחד היה קורא
פסוק, סיפור.
אני היה לי דיינו
זה מכיתה א',
ואני ממשיכה גם עכשיו.

00:30:00
"כמה מעלות טובות למקום עלינו"
"אילו הוציאנו ממצרים"
"ולא עשה בהם שפטים דיינו"
"אילו עשה בהם שפטים
ולא עשה באלוקיהם דיינו""אילו עשה באלוקיהם ולא
הרג את בכוריהם דיינו"
מתי אבא שלך עלה עם האחים שלך?
בשנות החמישים,
שהיה מותר כבר לעלות כל היהודים,
אז הוא עלה ארצה.
הוא הלך ל... איך קוראים לזה...
לבית ליד,
לבית ליד,
ואחר כך לרחובות,

00:31:00
לאיזה איך אומרים, כמו...
שער העלייה וכולי, כמו כל היהודים.
ואיך נפגשת איתם, איפה נפגשת איתם?
בית ליד.
בית ליד, אבא שלי ושני האחים ואחות.
באיזה גיל התגייסת לפלמ"ח?
חמש עשרה, אני לא...
פחות אפילו בחיי.
בשביל זה הקפיצו לי את ה...

הקפיצו לי את הגיל בגלל שהייתי קטנה,
אם הייתי בגיל של גיוס
לא היו מקטינים אותי.
את מבינה?
הייתי ארבע עשרה, ככה...
אני לא זוכרת בדיוק בת כמה הייתי.
בבית דיברו ערבית.
ושהגעת לישראל?
לא, התחלנו לדבר בעברית,
עברית דיברנו, ידעתי,
כולם, כל הקבוצה ידעה,

כל הקבוצה ידעה עברית.
היינו איזה שנתיים,
יותר, בתנועה בעיראק.
צביה תודה רבה.
-לבריאות.

מראיינת -  גלית כהן

אנג'ל מועלם, בגדד, עירק, 2019. שנת לידה: 1936, ארץ מוצא: עירק, עיר מוצא: בגדד. סיכום ראיון: אנג'ל נולדה בשנת 1936 בבגדד שבעיראק למשפחת עבד אל עזיז. היא נולדה בבית, כמו שאר ילדי בגדד, כיוון שהאימהות היו צנועות ולא רצו ללדת בבית חולים לעיני רופאים. מכיוון שכך, היא גם לא הייתה רשומה באופן רשמי במסמכים. רק כשרצו לרשום אותה לבית הספר היסודי, שלחה המיילדת מכתב המאשר את לידתה, ואז היא גם בחרה לעצמה שם מתוך שלל הכינויים ושמות החיבה שנתנו לה בני המשפחה. 'אנג'ל יהיה שמי' היא ביקשה, ועד היום היא נקראת כך, ולא שינתה את שמה לשם עברי. אביה של אנג'ל היה זגג, והתפרנס ממלאכתו. הם לא היו עשירים, אך התפרנסו די צורכם, ובבית היו שמונה ילדים. הם גרו בסימטה שתושביה היו יהודים כולם, והבתים היו שלהם. מסביב חיו מוסלמים.  בשנת 1941, כשאנג'ל הייתה בת חמש, אירעו מאורעות הפרהוד. השכנים הקרובים לבית משפחתה היו בני משפחת אסחייק. משפחה עשירה עם בית גדול ובו כמה קומות מרתף. בזמן הפרהוד התכנסו לבית משפחת אסחייק כאלף איש. הם אספו חצי דינר מכל ראש משפחה, ונתנו את הכסף למוסלמי צעיר על מנת שישמור על הבית. הבחור עלה על הגג, ירה שתי יריות באוויר, וברח עם הכסף. ובכל זאת תושבי הבית ניצלו ולא הותקפו. אחרי הפרהוד הייתה תקופה קשה. היו כאלה שלא יכלו לחזור לביתם. משפחת אסחייק פתחה את ביתה גם הפעם, והיו משפחות שהתארחו אצלם אפילו במשך שנה שלמה. ובמרתפי הבית הגדול ההוא, מעבר למעשי החסד, נעשו גם מעשים של גבורה - התנועה הציונית עשתה שם את הפעילויות שלה, ואימוני הנשק והסליקים. אנג'ל זוכרת את שלמה הילל ומרדכי בן פורת נכנסים ויוצאים בבית משפחת אסחייק השכנה. בתקופה ההיא היא התחילה ללמוד בבית הספר היהודי. יחסי היהודים והמוסלמים הפכו למורכבים ומתוחים, והיהודים היו צריכים לנהוג בחכמה על מנת לנהל את חייהם בשגרה. באחד הימים, כשאנג'ל הייתה בת 10, ניגשו אליה שני מוסלמים ואישה ושאלו אותה מדוע נכנסים ויוצאים כל כך הרבה אנשים מבית משפחת אסחייק. היא ידעה את התשובה הנכונה, אך ידעה שאם המשטר יגלה את הפעילות הציונית, יהיו הבחורים והבחורות צפויים לעונש מוות. ברגע אחד היא אלתרה תשובה -"יש שם מישהי שמבינה ברפואת ילדים" היא אמרה "גם אותי אימא לקחה לשם בשבוע שעבר כשהייתי חולה". האנשים הסתכלו אחד על השני, והסתלקו. אחר כך כשסיפרה על השיחה להורים, השתדלו בני הקהילה לגרום לסיפור הכיסוי הזה להיראות מהימן, ונכנסו לשם עם ילדים, וכך הגיעו גם ילדים מוסלמים וקבלו עצות טובות. יהודי עיראק היו לכודים בארצם ונתונים לעוינות ולחשדנות. כשהגיע בשורת החוק המאפשר לצאת מעיראק ולוותר על אזרחות, שמחו מאד יהודי עיראק. אביה של אנג'ל לא רצה לצאת, אך המשפחה כולה הייתה בעד, ועד מהרה הוא הצטרף לרצון הכללי. הם יצאו אל הטיסה, עברו חיפושים מדוקדקים על גופם, וטסו במשך כשלוש שעות לשדה התעופה לוד. משם הם הועברו למחנה בעתלית ונשלחו לפרדס חנה. אנג'ל זוכרת שהיה זה ערב פסח כשהגיעו לפרדס חנה. הם קיבלו את צרכי החג, והדברים היו מונחים על המיטה. הניגוד בין זיכרון ליל הסדר בבית בבגדד, לבין העליבות הנוכחית גרם לאחד מאחיה לפרוץ בבכי. גם אביה היה קרוב לכך, אך הוא ידע שאם הוא יבכה, יבכו כולם. "אתם זוכרים שאנחנו בארץ ישראל!" הוא אמר להם, והם מצאו את הכוח לשמוח בחג. מפרדס חנה הם עברו לנתניה, ושם בנו את חייהם. אנג'ל, שהייתה בת 15 בזמן העליה, החלה לעבוד בעבודות שונות, ובערב למדה בלימודי ערב. מדינת ישראל היא עבורה הבית האחד והיחיד, והיא זו שהעניקה לה חופש אמתי. צילום: לירון בר

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code

00:06:00
שמי אנג'ל הפרטי, מועלם המשפחה.
ומה היה שם המשפחה בעיראק?
עבד אל עזיז.
כי סבא שלי קראו לו ציון,
אז עשינו ציון וגמרנו,
כי היה מאוד קשה לקרוא
את השם עבד אל עזיז.
כי בעיראק זה... אין מה לעשות.
אבל בארץ היה מאוד קשה
לאשכנזים לקרוא את עבד אל עזיז.
זה היה מאוד קשה.

נולדתי בבגדד 1936,
נולדתי בבית.
בית חולים, נשים מתו ולא רצו ללכת
לבית חולים שרופא לא יראה אותן.
למה?
לא רצו שרופא יראה להן.
היו אפילו מתים ולא...
וכשמישהי נאלצה ללכת לרופא היא
הייתה נורא מסכנה, לבית חולים.
אימא שלי ילדה שמונה ילדים בבית.

הייתה באה מיילדת ומיילדת.
זה לא היה רע.
זה לא היה רע, אמנם לא היה
הכי טוב, אבל לא היה רע.
היו צריכים לטפל באימא.
סבתא, אימא של אימא לא הכרתי, אולי
בערפל פעם ראיתי אותה,
הייתה חולה, נפטרה בגיל 60.
וכמה דברים הספיקה.
לא, נפטרה בגיל 50 סליחה.

כמה דברים הספיקה ב- 50 שנה.
היא ילדה עשר לידות,
שלושה לא שרדו,
שבעה שרדו. חמש בנות
ושני בנים שרדו.
וחיתנה שלוש בנות ובן.
נשארו לה שתי בנות,
כל כך רצתה חופש מהקדוש ברוך הוא
שתחתן את הבנות, לא הצליחה.
אחרי זה הבנות התחתנו.
ילדות קטנות היו מתחתנות.
זה מה שזכור לי.

אימא של אבא, ראיתי, הייתה משותקת.
אני זוכרת אותה, הייתה משותקת.
שוכבת, כמה שנים הייתה משותקת.
הרפואה לא הייתה מי יודע מה.
אימא של אימא שלי למה
היא נפטרה ממה?
נפטרה מאולקוס.
וחשבו שזה מלריה, ונתנו לה
תרופות של מלריה ונהרגה.
מתה בגיל 50.

אימא של אבא הייתה משותקת
ושכבה עד שגמרה.
סבא אני זוכרת,
הסבא שלי, אבא של אבא,
היה אדם מאוד נחמד, אבל היה
לו קשה בחיים כי התאלמן.
אבל סבא שלי מאימא
היה הרב יצחק מקמל.
היה מרבני בבל,
הוא היה עם הבן איש חי.
תלמיד של הבן איש חי.
היו הרבה חוויות שסיפר לנו.

נגיד ביום חמישי בערב
היו באים לומדים עד חצות,
עד אחרי חצות היו לומדים.
והיו מעשנים. הכיבוד היה
סיגריות על השולחן.
פתאום קופסת הסיגריות רצה
לבד מול הבן איש חי.
אמר "תקראו לעוזר הזה",
היו לו הרבה עוזרים בבית,
"תקראו לעוזר הזה".
קראו לו, בחור צעיר וחזק, אמר לו,

"רוץ לשפת הנהר, תמצא אישה
במצוקה תביא לנו אותה".
אז הלך, הביא את האישה.
ראה אישה ממוטטת ועד ידה איש נפל.
אז אומר לה "מה עשית שם
על שפת הנהר בשעה כזאת"?
אומרת לו, "הבת שלי גרה מעבר לנהר",

אוטובוסים נוסעים רק כשיש אור יום,
לא הייתה תאורת רחוב,
הייתה צריכה לחצות את הגשר,
אז לחצות את הגשר חצתה בסירה.
ובעל הסירה ניסה להתנפל עליה.
בעל הסירה ניסה להתנפל עליה,
נלחמה איתו,
ברגע שהיא התמוטטה,
אז בעל הסירה נפל.

כנראה שבן איש חי ראה משהו
ועשה משהו, הפיל אותו.
אמר לה, "עוד פעם את חוזרת
מהבת שלך רק כשיש אוטובוס"
"ואם לא תשני אצלה, בשום
אופן אל תחצי בסירה".
היה עוד סיפור אחד,
הייתה לו עוזרת קראו לה נועם,

העוזרת הזאת קראו לה נועם,
ואמר לה "נועם תעשי תה".
הביאה ארבע כוסות,
אמר לה, "למה ארבע
כוסות, אנחנו שלושה".
אמרה לו "ראיתי ארבע",
אמר לה "כזו זכות יש לך",
"ראית את המלאך שישב איתנו"
"ואת עוזרת בית?"

בירך אותה שהבנים שלה יתעשרו.
ואז עסקו במסחר, היהודים
עסקו לרוב במסחר,
בעלה היה ספר, שהאחים שלי הסתפרו
רק אצלו, קראו לו יצחק הספר.
והילדים שלה איפה ששמו יד הצליחו,
התעשרו ועוד איך התעשרו.
זה הסיפור עם הבן איש חי,
סבא שלי ישב איתו ושמענו את זה.

00:12:00
הוא עשה ספר סבא שלי, עבד
על זה ארבעים, בלילות,
הוא עבד ביום, היה
צריך לפרנס משפחה.
אז עבד על זה ארבעים
שנה, כולו מספרים.
לוח העיבור, עד היום הנכד
הוא מפיץ את זה, מדפיס
את זה, לוח עיבור,
שהתמונה של הבן איש חי עם זה.
עבד קשה על זה.
אבל מה...
והדפיסו אותו בירושלים.

אז שם פחדנו שלא יראה
ספר מודפס בירושלים.
שרפנו את כל הספרים,
השאיר רק אחד או שניים,
הביא אותו לארץ, והילדים
שלו הפיצו את זה.
הוא זכה למות בארץ.
הוא קודם רצה...
-סבא? -סבא.
לא, הוא רצה לעלות איתנו,
אנחנו היינו לפי תור,
התור שלנו היה מאוחר.

קם בוקר אחד אמר אני
הולך, אני נוסע עם הבן.
הבן נסע בין הראשונים.
ובלי הרישום, לא נרשם ולא תור...
הלך שם לוועדה, איך שראו
אותו עם הדודה שלי
קמו לפניו, אדוני הרב, הביאו
לו כוס קפה ואחר כך מה בקשתך.
אמר להם, "אני לא נרשמתי, אבל
אני רוצה לנסוע עם הבן שלי".
בסדר, סידרו לו, נסע עם הבן שלו

וכשהגיע לארץ באו לקחו
אותו ישר לירושלים,
אבל היה במעברה בגבעת שאול,
הייתה מעברה שם אזבסטונים.
הוא שם,
ושאלו אותו, רוצים לזרז לו שיכון,
"איפה אתה רוצה?"
חשבנו באזור תל אביב.
אמרו לו בחלום, לא.
מקומך בירושלים.

אמרו לו בירושלים, אחר כך
חלה ונפטר, וקבור בסנהדריה.
אבא שלי קראו לו
אליהו בן אפרים ציון.
ואימא שלי קראו לה סלימה
בת הרב יצחק מקמל.
אבא היה זגג,
ופעם עשה טובה לילד ערבי,
והילד הזה הציל אותו
ממוות בטוח אחרי שנים.

מה היה?
בא ילד אחד מוסלמי,
היהודי זה דבר זול,
"יא יהודי",
יש לי, היה גם...
"תמסגר לי את התמונות ואין לי כסף",
"אני לא אשלם".
אמר לו "כן בני, שב"
"אני אתפנה",
ראה ילד מסכן,
"כן בני שב, אני אתפנה
ואני אתן לך, אסדר לך".
ישב איתו, דיבר איתו,
הצחיק אותו ופה ושם,
עשה לו את זה, והלך.

אחר כך הילד הזה היה בא
אליו פעמיים שלוש בשבוע,
סתם גוזר תמונות מהעיתונים,
"תמסגר לי", "תמסגר לי".
נתן לו כמה אגורות או
שלא נתן אבל לא הסתכל,
לקח את זה שם איזו קערית שבאים
קבצנים, כסף קטן, נתן את זה שם.
הילד גדל כבר הפסיק לבוא.
בבא הזמן, לפני
שאנחנו עולים לארץ,
כל רכוש היהודים מוקפא,
את לא יכולה להוציא
כסף מהבנק בלי תעודה,

ולא הייתה לנו תעודה
שלנו, לנו הייתה אזרחות.
אנחנו עם "לסה פסה",
אנחנו בוגדים.
עוזבים את המדינה,
אסור להוציא כסף מהבנק,
אסור למכור משהו,
אבא לא יכול.
אבא הלך לחפש עבודה
איפה שהייתה לו החנות.
ראה אותו אחד השכנים שלו,
מוסלמי, מכיר אותו, אדם טוב,
אמר לו, "אליהו יש
לי עבודה בשבילך",
"אבל בתנאי שתגמור אותה היום".

אמר לו "בסדר". לקח אותו
בצהריים, שעת הצהריים,
לא יודע לאן לקח אותו,
עם הזכוכיות ושילם
לו סכום, חמש דינר,
זה משכורת של פועל.
זה חודש של פועל.
לקח עוד דינר, הבית ריק,
"תעשה את הזכוכיות הכול,
תסגור את הדלת ותצא".
נתן לו כסף למפרע, הכול.
שתיים בלילה גמר.
ואימא העירה את כולנו, אבא לא חזר.

אין לנו זכות אפילו למשטרה לפנות,
כי אנחנו לא אזרחי המדינה.
והוא מחכה למונית,
אין ציפור ברחוב.
פתאום מונית דוהרת
עצר חזר, שואל אותו "כמה מה..."
"אליהו תעלה, אל תשאל שאלות,
תעלה, לא אקח ממך הרבה".
אז הוא אומר, "מאיפה
אתה מכיר אותי?"'
אומר לו, "אתה זוכר
את הילד שהיה בא",

"אתה יודע מה הרגשתי
שאמרת לי בני",
"איזו הרגשה נפלאה הייתה לי".
"בהתחלה באמת הייתי
צריך את התמונות",
"אבל אחר כך רציתי להיות איתך",
"התפללתי שלא תגמור מהר"
"כדי שאני אהיה איתך
עוד קצת ועוד קצת".
"אתה יודע מה עשית לי"
"ואני עכשיו רואה אותך בסכנה כזו".
הסכנה פה העולם התחתון.

השכונה של העולם
התחתון, כל הפושעים,
המשטרה מפחדת לבוא לשם.
כלום.
אמר לו, "המלעון כמה שילם לך?"
אמר לו, "שש דינר", "הוא ידע שהחבר שלו
יבוא יהרוג אותך ויחזיר לו את הכסף".
"אתה רואה, אני מוסלמי
ובאיזו זהירות נסעתי",
"אני לא רוצה לקחת ממך כסף",
"אבל אני יודע שאתה לא תסכים",
"אני לוקח ממך רק את מחיר הדלק".
וכך היה.
היה עושה מראות,
היו לוקחים...

00:18:00
היום הכל בתי חרושת, אבל יכל
לקחת זכוכית רגילה כמו בחלון,
והיה עושה אותה מראה.
ומי שרצה לעשות פרסומת, לכתוב
על החנות משהו שיבריק,
אז הוא עשה לו את זה.
זה היה המקצוע שלו,
והתפרנסנו בכבוד.
גרנו ליד שער רחוב ראזי,
היו סמטאות שם.
-בשכונה היהודית?

בסמטה יהודית. לא היו שכונות יהודית
ערבית, גרו יהודים וערבים בשכנות.
אבל אנחנו בסמטה
שלנו היו רק יהודים,
ואנשים לא התחלפו,
כולם היו בעלי הדירות.
ושם התארגנה התנועה הציונית
אחרי הפרהוד.
את יודעת בני כמה אבא
ואימא היו כשהם התחתנו?
אימא בת שש עשרה,
אבא בן עשרים ואחת.
וכמה ילדים הייתם?
שמונה, ארבעה בנים, ארבע בנות.

אני מספר ארבע.
בת אחרי בת. קודם שני
בנים אחר כך שתי בנות.
אני אספר לך איך אני
בחרתי את השם שלי.
אימא שלי ראתה בת שניה,
עולמה חרב, לא רצו בנות.
בנות צריך נדוניה ולא היה...
אז קראה לי בהרבה שמות,
הסתובבתי בכמה גני ילדים,

אחד קראו לי כרמלה,
אחד קראו לי חביבה,
אחד... אני לא זוכרת,
הרבה שמות קראו לי.
ואנג'ל מצא חן בעיני.
ואני נולדתי בבית,
אז עכשיו אני צריכה
ללכת לבית ספר,
לבית ספר בלי תעודה זהות אין,
אז בת דודה שלי הלכה למשרד
הפנים, לקחה פתק מהמיילדת
קיבלו רק מגיל תשע,
ואני הייתי בת שש,

ואימא שלי רצתה שאני אלך לבית ספר,
אז אימא אומרת תרשמי,
המיילדת נתנה פתק
יילדתי אותה לפני תשע
שנים, הלכה עם זה,
"איזה שם לרשום לה?"
והיא רצתה ככה...
"אמרתי בבקשה רק אנג'ל",
"תקראו לי אנג'ל", אנג'ל...
ובאה, "איזה שם?", "אנג'ל".
הרגשתי ניצחון גדול.
ואפילו לא עברתי את השם
עד היום, עשו אותו אנג'ל,
שיהיה אנג'ל, שמי אנג'ל.
למדתי בבית ספר יהודי לבנות.

בית ספר יהודי.
-בגיל שש?
כן, הלכתי לכיתה א' ולמדתי.
איזה בית ספר?
לורה כדורי.
קראו לו גם נועם.
בנות יהודיות רק.
והאחים שלך איפה למדו?
בתי ספר של בנים יהודים,
מנשה סלאח קראו לזה, ביום,
ולמדו תיכון בית ספר שמש.
שמש, קראו לזה שמש.
גם יהודי וגם בנים בלבד.

בעלי היה חבר של אחי,
ישבו על אותו ספסל חמש שנים,
אז ככה שנפגשנו בארץ
לא היה מה לחפש,
תוך חודשיים התחתנו.
נפגשנו, התחתנו תוך חודשיים.
החיים בקהילה היהודית בבגדד,
את השבת הרגשתי שם יותר
מאשר פה במעברה שבאנו.
למה?
הערבים עבדו עם יהודים,
המוסלמים עבדו עם יהודים,

אז גם הם לא עבדו בשבת, כי יהודי
לא עבד בשבת גם הם לא עבדו בשבת.
בתי הכנסת היו מלאים.
הייתה סמטה של בתי כנסת,
שלושה בתי כנסת גדולים,
והיו מלאים.
השבת הייתה שבת.
והמוסלמים העדיפו להעסיק יהודי,
פקיד יהודי ידעו שיהודי לא יגנוב.
אבל מישהו ראה את
הפקיד שלו מעשן בשבת,

למחרת פיטר אותו.
"למה את מפטר אותי?"
אומר לו, "בגדת בדת
שלך, אתה תבגוד גם בי".
זרק אותו.
פעם הדוד שלי עשה טובה
לעוזר שלו מוסלמי,
ואז כנראה הייתה כנופיה שרצו
לעשות פראות, טובים לא היו,
רצו לעשות פראות.
אז אמר להם, נשבעו שלא יגלו, אמר להם
"רק איפה שאני נמצא אתם לא באים".

בסדר.
הלך לדוד שלי, דפק לו בדלת,
"אני רוצה לישון פה".
"אני יודע יש לך בנות, לא
תיתן לגבר זר לישון בבית",
"תן לי שמיכה וכרית אני
אשן על יד הדלת היום".
ישן על יד הדלת,
ובלילה שמעו את היריות
ואת הפרעות ואת הכל,
וככה הוא שמר עליו,
שלא יכנסו לבית שלו.
הממשל היה לטובת
המוסלמים זה בטוח.
זה בטוח, היה לטובת המוסלמים.

אבל אנחנו ויתרנו, ידענו לוותר,
אם לא היינו יודעים לוותר
לא היינו היום פה.
דוגמא הילד הזה שבא, למה לא אמר
לו לך מפה בלי כסף אני לא אתן לך.
ידענו לוותר לכל אחד, ידענו לכבד,
והם זכרו את זה.
הם היו...
הייתה להם יראת שמים.
החגים היו נפלאים.
החגים היו נפלאים.
הייתה לנו מרפסת ענקית,

קראנו לזה מרפסת, זה היה...
ואני מספרת את האחרון,
אבל תמיד היה ככה.
כל המשפחה, סבא שלי
היה אצלנו גר איתנו,
נתן לנו את החינוך,
אבל הדודים והדודות וכולם
היו איזה חמישים ששים
איש, אני לא יודעת כמה,
והייתה המרפסת ושולחן ארוך,
ובליל הסדר צעקנו,
"לשנה הבאה..."

00:24:00
הגדה קראנו בעברית
ותרגמנו בערבית.
"לשנה הבאה בישראל".
וצעקות כאלה אמרו לי,
"לכי תסתכלי שלא מישהו מקליט
אותנו ויאשים אותנו ציונים".
ואני הולכת ליד...
אני הולכת להסתכל מהחלון,
ראיתי צל ענקי על יד הדלת וצרחתי,
באו כולם אלי, מה קרה?
היה כלב גדול.

ופחדתי...
נגיד בפרהוד דוד שלי היה גר
היה גר בסמטה גם כן,
גר ישר ומימינו ושמאלו מוסלמים.
המוסלמי מצד ימין
התנפל על הדוד שלי,
ניסה לרצוח ולגנוב.
שם סולם, מגג לגג היה אפשר לעבור,

סולם מהגג שלו לגג שלו,
רצה לרדת להתנפל עליו,
ביקש מהשכנה השנייה,
ביקש עזרתה...
היה לה די, שלחה את
הילדים שלה צעירים,
"לכו תגנו על השכן שלנו,
מנסים לפגוע בשכן שלנו".
הבנים שלה יצאו עם סכינים,
"תיגע בשכן שלנו אתה תמות", זהו זה.
אז לא פגע.
ככה ניצל.
ואחר כך הם היו ברוגז
איתם, לא דיברו איתם,

החרימו אותם עד שעזבו את הדירה.
הפרהוד אני זוכרת...
בת כמה היית, היית בת חמש?
-משהו כזה.
הייתי מאוד קטנה,
אבל אני זוכרת,
מעשים טראגיים לא שוכחים.
אני באה, מהחלון אני רואה
פרש על סוס בבית שמולנו,
אמר לו עוד מעט נרצח,
נרצח את כולכם,
לא נשאיר אחד יהודי אחד בעיר.
זו הייתה...
הפרהוד זה היה הפיכה
צבאית, את יודעת?

היה ראש ממשלה, קראו לו
רשיד עאלי אל-כילאני,
הוא היה פרו נאצי,
נסע נפגש עם היטלר,
ורצה למסור לו את יהדות בבל,
לא רק בבל, יהדות עיראק כולה.
אני זוכרת מטוס גרמני ראיתי,
כמה מטוסים עברו,
וכשעבר מטוס כולנו התחבאנו במרתף,
היינו מתחבאים במרתף.

ערב חג השבועות היו
מתפללים עד הבוקר,
אז נכנסו למרתף עם פנס,
עשו את זה.
כי ידעו שמשהו הולך לקרות?
כן ידענו, אבל לא יכולנו לעשות כלום.
כלום.
ותמיד התחבאנו במרתף.
בא הפרש הזה ואמר
לא נשאיר אחד מכם,
אימא שלי ודודה שלי התחילו לבכות,

הדודות שלי, וסבא שלי
ישב עם התהילים,
והיה לנו שכנים, בית ענקי,
משפחת איסחייק קראו להם,
משפחה ציונית נפלאה.
אמרו להם...
אמרה לנו "בואו אלינו,"
הרבה יהודים ברחו אליהם,
איזה אלף איש היו שם,
ואת כולנו האכילו.
היו להם מחסנים של אוכל,
היו להם הרבה מרתפים.
את כולנו האכילו.

בבוקר נתנו לנו תה עם לחם,
שמו סיר ענקי,
שמו בזה תה, שמו סוכר,
היו להם מחסנים,
ושמו על זה לחם, נתנו
לנו כפות, אכלנו.
צהריים היה להם הרבה אורז,
עשו אורז עם מרק, אני לא
ידעתי מאיפה הביאו איזה מרק,
היו להם בעלי חיים
בבית ושוחט היה,
שחטו ובישלו, שמו מרק על האורז,
נתנו כפות, כל הילדים אכלו,

אבל למבוגרים נתנו להם
כמו שצריך, כיבדו אותם.
הלכנו לשם.
קראו לאיזה שופט, לשוטר, קראו לו,
ואמרו לו "בא תגן עלינו".
מכל אחד לקחו חצי
דינר, כל המשפחה נתנו,
אני זוכרת ראיתי אותם,
חבילה כזאת של דינרים נתנו לו,
אמרו לו "תשמור עלינו".
בחור צעיר, נער כזה ועם הרובה...
אמרתי לאבא שלי,
למה לא התנפלתם עליו

ולקחתם לו את הזה,
יכולתם להרוג אותו, אתם...
כל כך הרבה דברים היו,
איזה אלף איש היו בבית הזה.
פחדו.
עלה על הגג, ירה שתי יריות וברח.
עם הכסף...
עם הכסף, עם הכל, כן.
אז זו מכה אחת.
אני זוכרת עוד את ה...
בבית שלנו...
דפקו בדלת?
לא דפקו, שברו את
הדלת, "תעזבו יאללה..."

שברו, לא היה קשה לשבור
את הדלתות, נכנסו לבתים,
הייתה כתבה של קרן נויבך,
אם ראית אותה,
אני שמעתי את הסיפור שם,
נכנס ילד,
נכנסו למשפחה, האימא אמרה להם "תיקחו
את הכל רק אל תהרגו, אל תפגעו בנו".
התחילו להוציא דברים, בא
איזה חייל אמר (מדברת ערבית),
התחיל לירות, ירה בכולם.
הסבתא הייתה במרתף,
לא ידעה מה קורה בבית.

עלתה, יצאה מהמרתף לבקש,
לקרוא לבת שלה, גם בה ירו.
והוא התחבא הילד בן חמש
וחצי מאחורי הספות,
התחבא מאחורי הספות,
והזה עמד,
השוטר עמד, החייל הזה עמד
ופתח רגליים וידיים שאף אחד לא
יוציא שום דבר מהבית, "תצאו כולכם",
והילד הזה התחבא מאחורי הספות,
ברח מתחת לידיים שלו, מתחת
לרגליים, אני לא יודעת איך,
ברח ויצא החוצה,

00:30:00
הלך לדודה שלו, אבא
שלו היה אצל דודה שלו,
מזל שהיא פתחה את הדלת,
כי לא פתחו את הדלת,
אמרה לו "כולם מתו",
והילד השתתק.
לא יכל יותר לזוז.
את זה אני שמעתי שם, אבל פה קרן
נויבך עשתה כתבה שלמה על הפרהוד.
שתי כתבות.
אצלנו בבית הגיעו לשכנים שלנו,
היו דרך הגגות באים,
ולא הצליחו לבוא.
אבא שלי והדוד שלי
חשבו שהם ילחמו,

יצאו על הגגות, השכנה אמרה להם,
"רדו רדו, שני גופות אצלנו בבית",
וכדור עבר מעל הראש של אבא שלי.
אמרנו בא נלך, הלכו
למשפחת איסחייק.
נשארנו בבית הרבה ימים,
אחר כך אמרו שהכול בסדר.
אחר כך דיכאו את המרד, איך
דיכאו את המרד, היה נס.
היחידה של המלך, שמגנה
על המלך, היא הצליחה,
הצליחה לדכא את המרד הזה.

ואז הביאו חיילים מהעיירות,
עשו עוצר, כל חייל,
"כל מי שתראו תהרגו".
אם יביאו חיילים מבגדד
אז הוא לא יהרוג את החבר שלו,
הוא לא יהרוג את הבן דוד שלו.
אז הביאו חיילים מהעיירות,
וכל מי שיצא החוצה ירו בו.
ככה עצרו את זה.

ואני, באו שתי בנות אמרו לי בואי נלך
לקנות משהו, לא יצאתי הרבה זמן מהבית,
הלכנו, הייתה חנות
פתוחה, קניתי לדר.
ובדרך חזרה, הייתה אז אזעקה,
אזעקה צריך... מי
שיהיה בחוץ ימות.
ואני התחלתי לצעוק
ולבכות, ילדה קטנה,
פתחו בית יהודי את הדלת,
הכניסו אותי אליהם,
ואני פחדתי, אמרתי טוב,
ישבתי קצת, אני רוצה לצאת,

אימא שלי השתוללה, הילדה הלכה.
אז אני רוצה לצאת.
אמרו לי "לא, אל תצאי, אל תצאי",
אבל אולי בבית מחפשים אותי,
אז גם חשבתי על זה,
יצאתי, באו ללוות אותי החוצה שם,
פתאום אני רואה את
אבא שלי מול הבית
עם סל של קניות כאילו אם
יתפסו אותו הולך לקנות מזון.
אני אומרת לו, "כפכף אחד נפל
לי, אני הולכת לקחת אותו".

והוא כעס עלי, שם אותי בתוך
הסל על הכתף ורץ הביתה.
ועד יומו האחרון,
בימים האחרונים שלו,
"איך אמרת לי להביא את הכפכף".
הוא זכר את זה כי זה כאב לו,
כל כך פחד, לא האמנתי שאבא
שלי מפחד, אבא שלי גדול.
אחרי הפרהוד הרגשת
שהתחושות משתנות ב...?
התביישו. אמרו אנחנו אחים.

מי, הערבים?
הערבים אמרו כן אנחנו
אחים, התביישו.
והיו כאלה שהחזירו את הרכוש, שהממשלה
נתנה פקודה להוציא גם רכוש,
אנשים מתו, לקחו.
ובפרהוד הבית שלנו היה
מלא אנשים שברחו,
באו אליהם לקחת את הרכוש וברחו.

משפחת איסחייק היו אנשים
שנשארו אצלם אפילו עד שנה,
אימצו את האנשים עד ש...
עד שעמדו על הרגליים כי
לא היה כבר לאן לחזור.
הבתים לא היו שלהם, והכל
הלך, לא היה להם לאן לחזור.
ברחו ונכנסו לבית שלהם ולא
היה להם... לישון על הרצפה.
אז המשפחה הזו אימצה אותם.

עזרה להם, אז היו משפחות
שנשארו הרבה זמן,
עד שעמדו על הרגליים,
עד ששחררו אותם.
התנועה הציונית
אחרי הפרהוד
שלמה הלל ובן פורת
היו בבית הזה.
היו בבית הזה אצל משפחת איסחייק,
אימצו אותם, היה להם בית ענקי.

הבית שלנו היה כניסה
ראשונה כמה חדרים,
היה לנו מרתף אחד, קומה שניה
שלושה ארבעה חדרים, אני
כבר לא זוכרת, והגג. זה הכל.
אבל אצלם הייתה קומה ראשונה,
איזה שמונה תשעה מרתפים,
והיו גם שלוש או
ארבע קומות עד הגג.
והתנועה הציונית שם,
מחסני נשק היה שהביאו נשק,

לקחו את הצעירים, אימנו
אותם, מי שרצה כמובן,
לזרוק...
רימונים?
-רימונים.
אז ככה אם יבואו בהמוניהם
אפשר לזרוק עליהם רימונים.
אימנו אותם, ואנחנו שכנים
שלהם לא שמענו כלום,
הבית היה כל כך גדול
וידעו איך להסתדר.
לא ידענו מי גר שם, האיש ממשפחת
איסחייק, זה מה שחשבנו, זהו זה.

ואימצו משפחות, אימצו
אלמנה עם ארבעה ילדים,
והבריחו כספים.
העיקר יום אחד...
הם אימצו כמה משפחות
עם התנועה שם ואנשים
באים אליהם הרבה.
הרבה באים אליהם,
אז השלטון עצם עין.
למה באים למשפחה הזו הרבה אנשים?

00:36:00
ממי תדעי את האמת? מהילדים.
שאלו אותי.
יום אחד אני מחוץ לסמטה,
שני גברים מוסלמים,
אישה דיברה כיהודייה,
כי השפה היהודית הייתה כמו היידיש.
שאלו אותי, "ילדה ילדה, למה זה משפחת
איסחייק נכנסים אליהם הרבה אנשים?"
ואני ידעתי מה קורה שם,
כבר ראיתי אותם חס וחלילה על עמודי
תליה, כי לא הייתה דרך אחרת.
והייתה אישה, אני אומרת
לה, "את לא יודעת?"
"לא, לא, מה קורה שם?"

"אישה מבינה במחלות ילדים",
זו הייתה באמת אישה כזאת,
שללכת לרופא זה היה לוקסוס,
לא כל אחד הרשה לעצמו.
"אישה מבינה במחלות ילדים",
"ובאים אליה הרבה, אני הייתי חולה,
בשבוע שעבר אימא שלי לקחה אותי אליה".
"הרבה באים אליה בטוח".
אז הבינו, הסתכלו
אחד על השני, הלכו,
אבל אחר כך באו גם נשים מוסלמיות
לבקש את עזרתה, וקיבלו עזרה.

אז ככה הצלחתי להציל אותם,
השחלתי את זה במקום זה.
לא נתתי להם מה שהם חיפשו.
היו מתלחששים,
לי היו אוזניים.
היו מתלחששים ביניהם.
איך ידעתי...
היו שכנים, היה אחד, שכן
אחד שהוא לא פתח...
היה במרתף פותח רדיו על ישראל.
לנו גם לא היה רדיו בבית.
הוא בא, כשסבא שלי
הגיע, אמר לאימא שלי

"סבא שלך הגיע בשלום לארץ,
ולקחו אותו לירושלים".
איך ידענו? קראו את זה, סבא גר, אז קראו
לזה דיר יאסין, גבעת שאול קראו לזה,
דיר יאסין, והאחים שלי, פחדנו.
ידענו איפה הוא גר הדוד
הזה, ידענו איפה זה.
הכל דרך התנועה, היו מתלחששים,
והאוזניים לפעמים שומעות...
וככה ידעתי.
לא, ידעתי.
אמרו "מה שישאלו אתכם
תגידו לא יודעת".
"איפה אתה גר?"
"אני גם לא יודע".

אבל פה לא יודע זה
לא פתר את הבעיה,
פה הייתי חייבת לבלבל
אותם והצלחתי.
כל הכבוד.
אבל אחר כך כשהמשפחה עלתה לארץ,
המשפחה הבריחה הרבה כספים,
הבריחה גם לנו כסף לישראל.
הכל הגיע פיקס.
הייתה משפחה שאימצה אותם,
אחת המשפחות,
אימצו הרבה משפחות,
אחת המשפחות שאומצו שם על ידה
אמרה להם,

הבן, היו ילדים קטנים,
הבן היה כבר גדול, בחור,
אז איתו שלחו את הכסף שלהם
ואת התכשיטים שלהם והכל.
היו עוברים לפרס.
דרך פרס, לקח את הכל ונשאר בפרס.
כי אסור היה לבוא לארץ?
בטח שלא. היה דרך פרס.
לקח את הכסף ונשאר בפרס.
כסף של כל היהודים הגיע
בשלום והכסף שלהם לא הגיע.

היו מבריחים, היה אחד
מ- "שט אל-ערב" קראו לזה, מבצרה,
מי שנסעה לבצרה ידענו
שהיא כבר בדרך לארץ.
היה איזה קילומטר, קילומטר וחצי בסירה,
רבע שעה בסירה היו יכולים להגיע לפרס.
אז ברחו דרך שם,
ומי עזר לברוח לשם?
הבן של ראש הממשלה נורי סעיד.

הבן שלו, קראו לו סבאח,
היה נשוי ליהודייה,
לימים כשרצחו אותם,
יש לו נכד היה בקיבוץ,
הוא ביקש את הירושה.
אבל מי ייתן...
זה לא נעים, פתאום שומעת הבן
שלה שאבא שלו היה מוסלמי.
אבל הבן של ראש הממשלה
נורי סעיד עזר הרבה.
לפני כן אני רוצה לספר ב- 47'

דיברו על חלוקה.
והערבים לא הסכימו,
אז יצאו להפגנות.
היה לבתי ספר, ולקחו גם
את בית הספר של אחי.
אחי יהודי.
הכריחו מוסלמים והכריחו
גם את היהודים,
אז שווים במדינה היינו,
לא, לא היה לנו זה... אזרחים.
רוצים את החצי השני.
היהודים אמרו החצי השני,
המוסלמים אמרו החצי השני,
כל אחד התכוון למשהו אחר... -כן.
אבל אחי הגדול היה איתם,

היה בבית ספר תיכון שם בשמש,
ובא מישהו קראו לו צופי,
שלהב את הנערים
המוסלמים נגד היהודים.
כמעט ועשו בהם לינץ'.
אחר כך בא, היה ראש ממשלה, אחד
השרים הטובים, קראו לו סלאח ג'באר,
אחי תמיד זוכר אותו לטובה,
בא ואמר להם, תדעו לכם,

ההפגנה הזו קדושה,
אתם קדושים,
אתם לא תעשו דבר רע למישהו.
כי אם תעשו דבר רע ליהודי,
היהודים ישמחו כדי להאשים אותנו.
אתם תהיו בסדר, ככה
הצליח להרגיע אותם,
והחזרה עברו דרך בית הספר,
אמרו כל תלמידי בית
ספר שמש יחזרו הביתה,
יחזרו ללימודים.
פחדו שלא יעשו בהם לינץ',
וכך חזרו ללימודים.

האח השני למד בבית ספר ערב,
גם באו אליהם, יאללה להפגנה.
אמרו בסדר, כולם יצאו אבל ביניהם
תכננו, כל פעם מישהו ברח.
כל פעם מישהו, היו אחריהם, וככה
הצליחו להגיע הביתה בשלום.
הנערים שם היו...
איפה היו מבלים, על שפת הנהר.
לא היו הולכים כמו היום.
על שפת הנהר.
בסדר.

00:42:00
אז ישבו על ספסל,
בא שיכור מוסלמי על ידם,
והם נבהלו פחדו לקום,
אומר להם, "אל תקומו".
"יאללה די, אל תקומו.
אתם תשמעו אותי",
"אל תגידו כלום, אל תגיבו, אני
יודע שאתם מפחדים, אל תגידו כלום"
"מדינת ישראל קמה ותקום ותתחזק",

"היהודים עשו חטא, והחטא שלהם נגמר,
העונש שלהם נגמר, הם יחזרו".
"והיום אני יודע את זה".
"ואם אני אגיד את זה בפרלמנט",
"מחר תראו אותי תלוי בכיכר".
"הרבה יודעים כמוני".
"ולא חבל על היהודים האלה, על הנערים
הצעירים האלה, שולחים אותם למות".
הם שלחו חיילים, ראיתי
את החיילים ששלחו אותם

עם מוסיקה חזקה,
ושלחו אותם לארץ.
לא חבל, מה אומרים להם?
יש בנות יפות בלונדיניות, כל
אחד ילך להביא בלונדינית איתו.
ככה אמרו לחיילים, לכו תביאו
בלונדיניות, כי האשכנזיות בלונדיניות.
כל אחד חשב שהוא הולך
להביא בלונדינית,
וחזרו עם חותמת,
שלא יחזרו עוד פעם,
אני לא זוכרת איזו חותמת.
החתימו אותם שלא יחזרו עוד פעם.
אז הוא אומר להם ככה,
"יש הרבה יודעים כאלה",

מי שיודע כל כך הרבה
לא ישתה, לא ישתכר.
אבל קודם הציג את עצמו,
שהוא שר ממשפחת שעלבי.
משפחת שעלבי הייתה משפחה
כולם שרים וחברי פרלמנט.
אמר להם, "הרבה יודעים כמוני",
"איך אני לא אשתה?"
הרשה להם לקום.
הם ידעו עלינו יותר מאשר
אנחנו ידענו על עצמנו.
אכלנו...
הלחם זה היה פיתה עיראקית,

שבאנו לארץ נתנו לנו
שתי פרוסות לחם ותפוז,
חשבנו שנותנים לנו עוגה,
הלחם...
לא, האוכל אותו אוכל, הבאנו
אותו לכאן, הקובה וכולי,
מה שחסר לי,
מוצאי חג הפסח היו מביאים
חילבה, חילבה ירוקה.
היינו אוכלים את זה, כל כך טעים.
כל אחד בא עם החילבה ואמר,
בא לשאול אותך,
"כשר או חמץ?"
אם אמרת כשר הוא אומר
לך, "לא נכון, כבר חמץ",

אם אמרת חמץ,
"לא נכון, עדיין כשר",
מרביצים, הייתה אמרה,
שמרביצים לך בירק תהיה
לך שנה טובה ושלווה.
זה משהו אחר.
יש חלק כזה, כן.
אז שבת אחת, פעם אחת,
אז זה היה בערב פורים,
החליטו, כנראה בעזרת שלמה הלל
שהתחזה לקצין אנגלי...

בעזרתו כנראה החליטו
לתת לנו אישור לצאת.
לצאת בערב פורים, החליט
הפרלמנט בתנאי אחד,
שניקח כל אחד 30 דינר,
בסוף התברר, 30 דינר,
ישראל קנתה אותנו,
כל ראש 30 דינר שילמה
לממשלה שם, רצו כסף.
כל אחד ייקח רק 30
דינר מותר לו להוציא,
ו-30 קילו בגדים.
שום כלי בית, שום דבר.

בסוף איזה פורים היה שמח,
איזה פורים היה.
ועיתון, לקנות עיתון
עלה דינר לקנות עיתון,
אבל לנו היה אחד שמביא את
העיתונים הביתה כל יום,
היינו משלמים לו והיה
מביא את העיתונים הביתה.
אז לנו היה העיתון הזה.
העיתון הזה עלה דינר מי שהיה לו,
איזה ההבדל, במקום עשר
אגורות זה היה דינר.

הרבה אנשים רצו רק לראות מה כתוב.
השמחה הייתה גדולה,
והיהודים עשו שיר,
והשיר הזה שרים אותו
עד היום בשמחות.
להגיד קצת מהשיר?
-כן.
בערבית, אני לא יכולה בעברית.
(מדברת ערבית)

מה זה אומר? היום העולם
יפה, אנחנו בשמחה,
אנשים...
הישיבה אתכם יפתה.
ועד היום, אני לא יודעת את כל השיר
אבל עד היום שרים את זה שם בשמחות.
התחלנו למכור.
למכור, אימא שלי...
ואבא שלי היה בשנת 26' בארץ,
והוא כבר לא רצה לצאת מבגדד.

ואימא שלי הביאה מתווך,
ואבא שלי צעק עליו,
"אני לא נוסע".
"אני לא נוסע, מה אתם באים,
אני לא מוכר את הבית".
למה הוא לא רצה לצאת?
כי היה בשנת 26' בארץ,
הוא ואח שלו חשבו להתיישב בארץ,
באו, פתחו חנות בחיפה של זגגות,
חודש ימים אף אחד לא בא
לשאול אותם כמה זה עולה.
מראה לקנות זה לוקסוס,
תמונה, מי חשב על זה.

אנשים בקושי חיו, בקושי אכלו.
נגיד מים היו מביאים, מוכרים מים.
ולא קנו מים לשבת,
ובשבת היו צמאים.
אף אחד לא הביא להם כוס
מים, לא הלווה להם כוס מים.
היו מאוכזבים.
עד שאחת עיראקית אמרה, "באתם
מבגדד, זה לא בגדד אחד עוזר לשני",
נתנה לו לשתות מים ונתנה לו,
לאח שלו לשתות גם כן מים.
אז הוא כבר לא רצה להישאר,
אבל האח שלו רצה כן להישאר.

00:48:00
אז אמר לו, "לא".
עוד לא היו טלפונים, לא כולם,
"אימא שלי תחשוב שקרה לך משהו".
"תחזור איתי ואחר כך
תעשה מה שאתה רוצה".
גם כן חזר איתו לבגדד,
התחתן ובא עם אשתו לישראל,
משנת 26' נשאר בארץ.
אחר כך אימא רצתה
לנסוע והוא לא רצה,
אמרנו אנחנו כולנו נוסעים,
אתה רוצה להישאר תישאר.
אבל בהתחלה הקליטה הייתה לא קלה,
כי המדינה הייתה עניה.

היו שש מאות אלף,
ובאו אליהם שני מיליון.
האוכל של שש מאות אלף היו חייבים
לחלק לשני מיליון שש מאות.
אז נתנו לנו מנות, אבל דאגו כל אחד
יקבל אלפיים שמונה קלוריות ביום.
כי לא רצו שיהיו בתת תזונה.
בסוף השתכנע והוא היה
להוט יותר מכולנו.
היה להוט יותר מכולנו,
מכרנו את הבית,

כסף הברחנו לארץ.
-הברחתם? -דרך המשפחה.
דרך המשפחה הברחנו לארץ.
כל דינר שלוש לירות,
ראינו בזה הרבה.
אחר כך מכרנו את הכל,
מכרנו ומה שהיה לנו
רהיטים, קשקושים מכרנו,
מכרנו ואכלנו את זה.
אבל שבת אחת כינס את הפרלמנט
והקפיא את הרכוש היהודי.

המוסלמים כתבו על החנות, המוסלמי
כתב על החנות שלו, מוסלמי.
היהודי לא כתב מוסלמי,
אז ידעו שזה יהודי.
החתימו את כל החנויות שאף
אחד לא יפתח את החנות.
עם הרכוש, עם הכסף, הכל.
כלום לא הוציאו.
נתנו את הכל ונתנו קבלות.
נתנו את הבתים, לא יכולים להוציא
כסף מהבנק, לא יכולים כלום,
אבל לאכול היינו צריכים.

לקח איזה שנה ואחר כך
ישבנו על מזוודות.
ישבנו על מזוודות וחיכינו
שיבואו לאסוף אותנו.
כששמעתי את שלמה הלל לא מזמן,
ואנחנו לא ידענו למה אנחנו
מחכים, מתי יצא מטוס.
המטוס היה מפוקפק,
אבל מה אנחנו היינו גאים,
ארבעה מנועים היו למטוס,
אבל היו בו הרבה תקלות.
כבר הגענו.
בעלי יצא בסוף שנת
50', אנחנו מרץ 51'.
והיית בת...?

הייתי בת חמש עשרה.
-חמש עשרה?
משהו כזה, כן.
כי התמונה שלי עם הילדים
עד גיל שש עשרה.
שש עשרה הייתי צריכה
תעודה נפרדת אז...
היית בת חמש עשרה?
-כן.
ולכן יש לי גם זיכרונות,
אני עד עכשיו אני קצת מתבלבלת לקרוא
ערבית, אבל אני קוראת ערבית.
הלכנו לשדה התעופה,
עלינו למטוס,

סיפרתי לך איך אבא ניצל
כי לא היה לנו כסף לאכול.
כן, בקיצור ישבנו בבית
הכנסת איזה שבועיים,
תבואו לנסוע,
ועד שיצא מטוס, ועד שיצא מטוס,
ואנחנו בבית הכנסת עם המזוודות.
למזלנו דודה שלי גרה בקרבת מקום,
והיה לה זמן עוד לחכות
עד שיגיע התור שלה,

אז היינו אצלה, אבל חלק ישנו שם
בבית הכנסת, לשמור על המזוודות.
שתי מזוודות בגדים.
כמה זמן טיסה...?
עשרה אנשים.
שלוש שעות טיסה.
אמרו לקפריסין בלבד, "לסה פסה".
אז...
עליתם על מטוס...
כן, שמו את הילדים אחורה ואנחנו
כל כך פחדנו, עוד ילדים אחורה,
ההורים פחדו וקיללו את אבא שלי.

אחי ואחותי באו קודם.
אז הרביצו לצעירים,
אמר לו, "אתה הולך להיות חייל"
היו מחפשים, על הגוף שלנו
עשו חיפושים מדוקדקים,
כדי שלא נבריח משהו.
אני תפסתי את אחותי התינוקת,
"תנערי את החיתול".
שלא, חלילה שלא נבריח משהו.

חיפשו אותנו, הפשיטו אותנו.
אחי ואחותי באו לפנינו, באו בערב
פורים, אנחנו באנו לפני פסח,
כמה שבועות לפנינו.
אחי אמרו לו,
"אתה הולך להיות חייל?"
אמר להם, "לא, אבא שלי חולה".
באמת אבא שלי היה
צריך ניתוח ובכה להם.
אמרו לו טוב, ראה
אצלו, אמר לו "זה נשק".
אמר לו, "הנשק שלי לפקודתך בבקשה".
העיקר לא קיבל סטירה.
לכל אחד נותנים מכות,
נותנים סטירות.

והצליח לצאת ככה.
אם הם ראו בגד יפה,
חיטטו בבגדים,
אם ראו בגד יפה,
"המעיל הזה יפה לילד שלי,
תוציא אותו תן לי אותו".
לקחו, אין, זהו זה.
ככה באנו,
ומזל רצו את הרכוש, לקחו את
הרכוש, זה מה שאבא שלי אמר,
"אנחנו והרכוש בידם".
היו הורגים אותנו ולוקחים את
הרכוש, אף אחד לא יאמר להם לא.
זה מה שקרה לאלה שנשארו,
למי היה הרכוש, לערבים.
אז למה לא לבוא לארץ?

היה להם חבל על הרכוש
העשירים, נשארו שם.
אז לא נהנו מהחופש.
אפילו במעברה באוהלים
והכל נהנינו מחופש.
הרגשתם את זה.
הגענו לארץ לשער העלייה,
ירדנו, ירדנו בלוד,
בשדה התעופה לוד,
הכי הרבה שהתרשמנו, הריח של
הלבנדר, הייתה תקופה של התפוזים.

00:54:00
איזה ריח טוב ובארץ.
שמו אותנו בקרון רכבת,
אז נתנו לנו סנדוויץ' ואימא שלי זרקה
את הסנדוויצ'ים שנתנו לנו שם,
לא ידענו שנישאר רעבים, עד הערב.
שמו אותנו בקרון רכבת,
סגרו את הקרון ונשארנו.
נשארנו, בצהריים הביאו
לנו כל אחד פרוסת ריבה,
נשארנו עד הלילה,
לקחו אותנו לעתלית,
חדר אוכל נסגר, אין אוכל.

ואחותי הייתה תינוקת, ואימא שלי
הלכה לחפש לה משהו לאכול.
הלכה, באה מישהי, "הילדה
תני לי אותה", לקחה אותה,
ואימא ואחי רצים אחריה.
"מה, את רוצה אותה? קחי אותה".
חשבה שהיא לא רוצה את
הילדה, לקחה את הילדה.
היא מחפשת אוכל.
הלכה כאילו מקבצת נדבות,
מישהי ריחמה עליה, קנתה לה כוס
מיץ תפוזים, נתנה לילדה לאכול.
הילדה היא ינקה קצת, אבל רעבים.

מישהי נתנה סוכריה לאחותי,
שמה את הסוכרייה בפה
עד שהיא נרדמה,
קינאתי בה כי אני
ישנתי מאוד רעבה.
למחרת בבוקר, לקחנו מה שלקחנו,
אכלנו מה שנתנו לנו, בעתלית.
אחר כך אחי בא משער
העלייה, נפגשנו איתם.
והלכנו ערב חג,
הגענו ערב חג,
לאן נלך? תלכו לפרדס חנה.
שלחו אותנו לפרדס חנה,
זה היה בית עולים,

לפחות שם נתנו לנו מה לאכול לפסח.
ואחרי הפסח שהיה לנו שם,
באנו לפה נתנו לנו קצת
יין, נתנו לנו מצה וכולי.
שמנו את הכל על מיטה, נתנו
לנו אוהל של צעירים.
אנחנו היינו שמונה אנשים,
כי אחי ואחותי נסעו לפנינו.
נתנו לנו אוהל של צעירים,
שיש מקום לארבע מיטות.
אז בשתי מיטות ישנו ההורים,
ואנחנו הבנות ישנו
על הרצפה בזה...

ארבע בנות ישנו על הרצפה,
והבנים ישנו בחוץ.
כי לא היה מקום, האוהל קטן.
אז ככה בפרדס חנה.
עד שפגשנו את הדוד.
היו עוד קרובים, והדוד בא,
לא הכירו אחד את השני,
זה צעק "אליהו", זה צעק "ויקטור,
ויקטור" עד שויקטור נראה, ובאנו.
באנו לארץ, הביא לנו שני
בקבוקי מיץ תפוזים.
אנחנו חשבנו שזה מיץ
ממותק, שמנו על זה מים...

לא ידענו מה זה המיץ הממותק.
היינו עושים תמצית ושמנו על זה מים.
ואז הגעתם לנתניה?
אז כן, אמר לנו תבקשו רק נתניה,
והיה קשה מאוד להשיג את נתניה.
הגענו לנתניה, המעברה הייתה
איפה שקרית צאנז היום,
שם הייתה המעברה.
אמרו שזו אדמה של דתי אחד.
אז היום זה קריית צאנז,
בית חולים לניאדו שם.

אוהלים, אוהל על החול,
אז זה בסדר. הלכנו לחפש
מרצפות לרצף את האוהל.
היה מחנה צבאי של האנגלים,
והאנגלים,
הלכנו לחפש מרצפות איכשהו
רצינו מרצפות והיה לי קשה להרים
את המרצפות הגדולות האלה,
איכשהו ריצפנו את האוהל,
הסתדרנו, לאט לאט התחלנו...
אבא עבד.

רציתי לספר לך על
ערב החג בפרדס חנה.
שמנו את זה על המיטה, את
הכל, וישבנו להתפלל על הפנס,
הפנס היה גם לתאורה
וגם להדליק נר של חג.
הפנס הזה תלינו אותו על העמוד.
על העמוד.
וככה, ואחי פרץ בבכי.
גם אבא שלי רצה לפרוץ בבכי,
אמר אם אני אפרוץ בבכי
אני הורג את המשפחה.

אז אבא שלי לא ידע
איך לנחם אותנו.
"שכחתם שאנחנו בישראל?"
אז ככה השתיק אותנו.
ולאט לאט הסתדרנו. פגשנו את הדוד,
הוא מצא לאבא שלי עבודה, שומר.
שומר 24 שעות על אבטיחים.
ואבא מסכן ראה נחש גדול וברח
הביתה, בלילה נחש, העיר אותנו.
אבל מה, אכלנו אבטיחים, הרבה
אבטיחים, הכל היה במנות,

אבל לא כל אחד זכה לאכול
כל כך הרבה אבטיחים. למה?
הוא הרשה לו לקחת
אבטיח הביתה כל יום.
אנחנו שם אכלנו אבטיחים,
וככה מצא עבודה, לאט
לאט הוא מצא עבודה,
אחר כך אנחנו יצאנו לחפש עבודה.
הלכתי לנוער העובד, לעבוד.
אבל לא תמיד הייתה עבודה,
אז הבנות במעברה אומרות
"מה הבעיה, אנחנו דופקים בדלתות,
שואלים אם רוצים עוזרת".

ואני לא ידעתי לעבוד.
אבל הלכתי לחפש עבודה,
אישה אחת לקחה אותי לעזור לה.
לנו הייתה עוזרת שעשתה את הכלים,
נתנה לי... בקושי
רחצתי שתי צלחות.
ראתה שאני לא יודעת לעבוד,
אומרת "לכי לטייל עם הילד".
והעגלות היו פתוחות, לא
היו עגלות מוגנות וכלום,
ככה העגלה זה היה ככה...
יצאתי לטייל עם הילד,
הפלתי אותו באמצע הכביש.
עוברים ושווים עזרו לי, היה בוץ,

ניקיתי לו את הבוץ עם הבגדים
שלי איכשהו, שהאימא לא תרגיש.
וכעסתי למה היא פיטרה אותי...
אבל היינו מאושרים.
כל אגורה שהרווחנו שמחנו,
היינו מאושרים.
נתנו מזון בכרטיס,
רצנו לקחת, שמחנו.
מה שנתנו לנו שמחנו,
מה שקיבלנו שמחנו.

01:00:30
ידענו, אחי אמר יתנו לי את האדמה
הזו, כל יום אבן, אני אבנה בית.
איכשהו גרנו קרוב
לחמש שנים במעברה.
אבל בחורף מה נעשה, האוהל עף.
היו מקלחות שבאים לרחוץ כלים,
היינו מצחצחים, שוטפים את הפנים
בבוקר, היה חדר מיוחד כזה,
אנחנו פרצנו לשם,
יאללה הוצאנו את השולחנות החוצה,

ניקינו את זה, ישבנו שם, שלא
יעוף לנו עוד פעם האוהל.
פרצנו לשם,
וזהו...
היינו שם כל החורף,
בקיץ היינו צריכים לחזור לאוהל,
אימא שלי לא הסכימה לחזור לאוהל.
מצאו לנו איזה...
אזבסטונים היו שם של האנגלים,
חלק, היו גרות בזה עשר
משפחות באותו אזבסטון.
היו גרות בזה איזה עשר משפחות.

שמנו שמיכה, אימא שלי הצליחה להשיג האוהל,
לשים מחיצה ככה שתהיה לנו יותר פרטיות.
וזהו, שם כל אחד ראה את
השני, שמע את השני...
עד שהצלחנו לעבור לשיכון בבני ברק,
גרנו שם.
לא, לא הלכתי לבית ספר, הלכתי לעבוד.
הגיל היפה ביותר, הלכתי לחפש עבודה.
הלכתי לבית ספר,
כן, לבית ספר ערב.

הלכתי לבית ספר ערב, בבית ספר
ביאליק בנתניה, למדתי בערב.
התיכון...
אני שם למדתי עד כיתה ו',
אני צריכה לעלות להמשיך,
אז למדתי, למדתי בבית
ספר ערב בנתניה,
ואחר כך...
כשהייתי חוזרת הביתה, למדתי
עד תשע בערב, תשע וחצי,

הייתי חוזרת ברגל, ואיך חזרתי?
נערים לא יודעים פחד,
כביש בין הפרדסים,
שביל בין הפרדסים.
הלכתי ואנשים רעים לדעתי בארץ
ישראל אין אנשים רעים.
אני לא יודעת, כולם באו...
אבל מה היה קורה היום במבט לאחור, מה היה
קורה אם היה מתפרץ עלי איזה בעל חי.
ותמיד חזרתי, קיצרתי את
הדרך, שביל בין הפרדסים.

ואבא שלי היה אומר, "מה, הבת שלי חוזרת
בלילה, בעשר בלילה לבד, זה אושר",
"זה אושר, אני מאושר".
"היא חוזרת לבד. ואף אחד
לא נוגע בה, לא פוגע בה".
זו הייתה ההרגשה של החופש,
הרגשנו את החופש, כי שם
בת לא יצאה לבחוץ לבד.
היום אני יודעת, אני מבגדד
אני לא מכירה את בגדד.
מהבית ספר לבית, מהבית לבית ספר.

אבל אבא שלי היה
לוקח אותנו לטיולים,
לשפת הנהר, היינו שטים ב...
לזה אני מתגעגעת, שטים
בסירה בשבת, שיט בנהר פרת.
היינו משחקים עם הדגים.
הכל התייבש להם היום.
אם היית מכניסה איזו מסננת
או משהו אז היית מוציאה דג.
בהתחלה הלך קשה.
הצטערנו הרבה,
למה עזבנו שפע,
עזבנו בית, עזבנו כל
לוקסוס ובאנו לכאן.

לאט לאט ברגע שאנחנו
בבית, אנחנו...
לא, גם שם הרגשנו,
הרגשנו את החופש.
החופש נתן לנו הרבה
לדעת שאנחנו ישראלים,
באנו הביתה.
אבא שלי אמר היינו יתומים, ואמרו לנו
יש לנו אימא, אנחנו באים לאימא שלנו.
הרגשנו שהארץ זו אימא שלנו.
כשבאנו בעתלית נתנו לנו
זריקות וכולנו היינו חולים,

וחיסונים וחיסונים,
איך שירדנו מהמטוס, אחרי אמבטיות באים
לארץ, צריכים להיות סטרילי וכולי.
ואיך שבאנו הכניסו אותנו לחדר
ריססו אותנו ב- די.די.טי.
נסעתם באמת דרך קפריסין או...?
דרך קפריסין. במטוסים
הראשונים ירדו בקפריסין,
קיבלו שתיה וביסקוויט.

אנחנו ישר באנו לארץ, בשלוש
בלילה יצאנו, נחתנו בשש בבוקר.
הזהות העיראקית נשללה,
שמו עלינו סימנים,
סימנים, אם יש איזה סימנים
מזהים כדי שלא נחזור לשם.
אנחנו לא מרגישים באיזה גן
עדן אנחנו נמצאים פה בארץ.
החופש אומר הרבה.
יהודי איפה שהוא
הולך מוריד את הראש,

פה אני הולכת בקומה זקופה.
אין כמו בארץ, זהו זה.
עם כל הבלגאן שיש לנו
זה היהלום שבכתר.
את הארץ...
הציעו לבן שלי שיעבוד
בארצות הברית, פחדתי.
הכנסתי בו הרבה ציונות, אמרתי לו
היה לנו כסף שם, הכל נשאר.

יהדות גרמניה היה להם הרבה יותר טוב לפני
שבא היטלר מיהדות ארצות הברית היום.
הבית שלנו פה.
היה בשליחות, היה כיף.
מה הבעיה, מציפים אותם בכסף.
ממש הציפו אותם בכסף.
בית, אוטו, משכורת אסטרונומית,
והחברה שלו היום היא
אשתו ואם ילדיו,
"למה את הולכת איתו?", אמרה לי "אני
רוצה לטייל", נתנו לה משכורת לטייל.

אז למה שלא יישארו?
למה שלא יישארו?
אז בזכותי הוא לא נשאר.
הוא בא לארץ, החיים
האמיתיים הם פה.
הוא בא לארץ בסוף אוגוסט,
31 לאוגוסט, אמר אני לא חוזר לשם.
בא לארץ, וב- 11 לספטמבר
היה עם הסיפור עם התאומים.

הייתי מתייבשת. המחבלים היו
בפורטלנד איפה שהיה הבן שלי.
אז ברוך השם כולנו בארץ.
אני לא מוכנה, נגיד אם יתנו לי ארמון
זהב באמריקה אני לא הולכת לגור.
אני אוהבת את הארץ. זה הבית שלי.
עם כל הצרות, עם כל הבלגאן.
תודה רבה רבה אנג'ל.
-כל טוב, תודה לכם גם כן.
 

מראיינת - אפרת קראוס  

בדריה בטט, בצרה, עירק, 2019. שנת לידה: 1934, ארץ מוצא: עיראק, עיר מוצא: בצרה. סיכום ראיון: בדריה נולדה בשנת 1934 בט"ו בשבט' בת יוסף וסרח, נולדה בעירק בבצרה ליד בגדד. גרו בשכונה של ערבים, והיו חברים טובים. יש לה עוד 3 אחים. בחג שבועות כאשר הייתה בת 8 החל הפרהוד, בו פרצו לביתם, רצו להרוג אותם ולקחו להם את כל רכושם. בדריה למדה שנה בבית ספר ערבי. בגיל 9 אבא שלה נפטר באופן פתאומי. היא התחילה ללמוד בבית הספר לתפירה חגולי כשנתיים, אמא שלה התחילה לעבוד, היה לה דוכן שמכרה בו אוכל. בדריה התחילה לעבוד בבית חרושת לגרביים, עבדה שם כשלוש שנים. בדריה התחילה ללמוד עברית עם התנועה הציונית אבל אמא שלה לא נתנה לה ללכת למפגשים.  היא עלתה לישראל בשנת 1951 עלתה עם אמא שלה ו- 2 אחים והגיעה לשער עלייה. הם דיברו בערבית ולמדו מהרחוב עברית. אחר כך עברה עם משפחתה לאור יהודה.  בגיל 17 התחתנה ונולדו להם 6 ילדים.  צילום: לירון בר

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code

00:01:30

קוראים לי בדריה בטט.
בת יוסף ושרה.
גדלתי בעיראק, נולדתי בעיראק.
אנחנו גם בבצרה וגם בעיראק,
אבל אני נולדתי בעיראק.
והיה למשפחה שלי קשה מאוד.
היה לה קשה מאוד
כשעברה מבצרה לבגדאד.
לא היה ילדים לאימא
שלי היה לה קשה,
הלכו לה ילדים,

ועברה מבצרה לבגדאד
בשביל ללדת ילדים.
ואני נולדתי אצל משפחה
פשוטה, הכי פשוטה.
אבא שלי התחיל לעבוד אצל הדודים,
אצל בן דוד שלו, בקולנוע,
וחיינו.
חיינו ואחר כך התגברנו
והיה חיים טובים ונעימים,
והיה לנו בית, היה לנו הכול.

שני אחים יותר קטנים ממני נולדו.
ובאה שעת הפרהוד.
34', בשנת 34' נולדתי.
בחודש... לפי הסיפור
של אימא, בט"ו בשבט.
גדלנו, אח שלי יותר
גדול ממני ב-10 שנים.
אחר כך נולדו שני ילדים לאימא.
והיה חיים קצת קשים,
כשעברו מעיר לעיר,
 

00:03:00

היה לאימא שלי ולאבא
שלי חיים קשים.
עד שמצאו עבודה,
עד שמצא אבא עבודה,
אישה לא הייתה עובדת.
היה קשה.
עד שהתגברנו וכל הקשה הלך,
זה היה יום אחד חג שבועות.
חג שבועות, היינו שמחים עליזים,
הייתי ילדה בגיל 8, נדמה לי,
בגיל 8... 8 שנים.

היינו שמחים, אחים שלי
יותר קטנים ממני,
פתאום פרצו לילה אחד, פרצו
לנו, רצו להרוג אותנו.
לא ידענו איפה להתחבא,
אימא שלי התחבאה במקום עם
שני ילדים, אני ואח שלי,
אבא שלי ברח למקום אחר, לשכנים,
בקיצור, היה קשה מאוד.
לפנות בוקר אמרו
"אנחנו נלך לדוד."
"לדוד שלנו."

היה דוד של אבא, עשיר מאוד,
היה לו הרבה יחסים.
בן דוד.
אז באנו ללכת,
בדרך תפסו אותנו עוד
פעם, המהומה...
באו אלינו במקלות,
בגרזנים, בכל מיני דברים.
איפה הלכנו? לדוד שלי
השני, יותר קרוב.
עד שפתחו לנו את הדלת, נכנסנו,
 

00:04:30

היינו שם שבוע ימים,
היה קשה מאוד מאוד גם
לדוד וגם לנו וגם לכולם.
דוד שלנו אמר "אתם
צריכים ללכת מפה."
לאימא.
הלכה לדוד אחר.
דוד אחר, נתנו לנו חדר
פחות משבוע ימים,
אמרו "אתם צריכים ללכת."
איפה נלך? אין לנו שום דבר.

לקחו לנו את כל
הרכוש, את כל הדברים,
שברו, לא השאירו שום דבר בבית.
בחדרים שלנו.
אנחנו בוכים, רוצים
את הנדנדה שלנו,
העיראקים היה להם
נדנדות מעץ, כמו מיטה,
וזה היה... ילדים
משחקים שם, כולם.
אז לקחו אותנו לבית
שהיה הבית של סבתא.

בית הרוס, אין חדרים.
יש שטח רק, ומים שם,
ובקושי היה שירותים אחד.
הלכנו כמה משפחות לשם.
איזה 8-10 משפחות, לא זוכרת.
זוכרת רק את דוד שלי,
אשתו של הדוד שלי והילדים שלה.
אז ישנו ביחד על הרצפה.
 

00:06:00

ישנו על הצירה, זה של ה...
ישנו שם כמה חודשים,
איזה חודשיים היינו שם.
עד שלאט לאט, פה נתנו לנו
מזרון, פה נתנו לנו שמיכה,
לקחו אותנו לאיזה מקום,
תפרו לנו בגדים,
נתנו לנו בגד, עשו לנו בגדים,
מישהי הייתה עשירה מאוד,

עשתה לכל המשפחות האלה
שנפגעו, עשתה להם בגדים.
ואבא שלי יודע מה
לעשות, ללכת לעבודה,
עד שפתחו את הקולנוע,
ועד שזה, היה מאוד קשה.
איזה 4-5 חודשים.
אח שלי צריך להתגייס לצבא.
ואבא שלי לא היה לו כסף.
מפה, מפה, יוסיף כסף,

נתן ... אומרים 'בדל',
נתן כסף בשביל שלא
ייקחו אותו לצבא,
רק שלושה חודשים.
צבא, ככה הוא הולך
כמו בית ספר וחוזר.
עשינו זה, לקחו אותי
למשפחה שאני אהיה אצלם,
שנתנו כסף בערבות שאני אהיה אצלם,
אני אשאר אצלם בבית, לעזור להם.
 

00:07:30

איזה משפחה?
משפחה, אני לא יודעת, אימא שלי
הייתה מכירה, אני לא מכירה.
יהודים שבאמת היו טובים טובים.
נתנו לאח שלי, נתנו עליו כסף.
היה... 50 לירות אז היה...
זה דינר דינר.
אז אימא שלי התחילה לא לדעת מה
לעשות, התחילו לתת את החוב,

לאט לאט, אני איפה? אני
אצל המשפחה, אני שמחה שם,
אוכל, שתייה, משחקת
עם הילדים שלהם.
עוזרת להם. הייתי בגיל 8.
זה 42', הייתי בגיל 8.
אז הייתי שם, הייתי שמחה שם.
אצל המשפחה.
ואהבו אותי, באמת
כמו הילדים שלהם.
אהבו אותי מאוד.

כי הייתי ילדה חביבה,
ועשיתי כל מה שרצו,
"תביאי לי זה, תיקחי זה" מה...
הייתי שם איזה שנתיים אצלם,
לא, פחות, שנה,
אחרי שנה, אני רוצה ללכת הביתה,
אבל הייתי הולכת הביתה,
כל שבוע, כל כמה ימים,
הולכת, באה, אימא לוקחת
אותי ומחזירה אותי.
 

00:09:00

את יודעת, נותנת לי כל
הטוב, שאני לא בבית.
היה... אחים שלי התחילו
ללמוד בבית ספר.
מדרש.
ללמוד חוכמה כזה.
לא לימודים.
אני למדתי שנה בבית ספר ערבי.
למדתי, ידעתי לקרוא קצת,
לכתוב שם, לכתוב דברים,
כיתה א', אז מהפרהוד כבר לא.

גמרנו.
כשהלכתי למשפחה הזאת היא באמת,
הייתי ישנה אצלם,
היו עושים לי מקום, הכול.
הבעל היו קוראים לו ניסים,
והאישה היו קוראים לה שמחה.
והיא לפני המלחמה גם
הייתה פה, באה לטיול,
ועשתה ניתוח לבן שלה.
ניתוח היו מפחדים לעשות בעיראק.
עשתה ניתוח לבן שלה וחזרה
אמרה: "איזה ישראל, מה זה..."

"מה זה שם", לא הבנו.
אחר כך התחלתי, אבא שלי נפטר,
הלכתי לבית, לא רציתי.
 בגיל 9 חזרת הביתה?
בגיל 9, פחות אפילו, חזרתי הביתה,
אותה שנה, אבא שלי נפטר.
אחרי הפרהוד, בשנה.
אבא שלי נפטר באופן פתאומי.
אבל הוא דיבר איתי לפני שנפטר,
אני זוכרת כל מילה שלו.
 

00:10:30

צעק 'דאוד', השם של אח שלי,
אמרו לו: "הלך להביא לך רופא."
אמר: "איפה דאוד?" אמרו:
"הלך להביא לך רופא."
אני על ידו, אמר: "בדריה", אמרתי: "כן,
כן, באבא" אני עושה לו ככה על החזה.
אומר לי: "בדריה,
תשמרי על אימא שלך."
זה מילה נשארה לי כל הזמן באוזן.
אז אני לא יכולתי להגיד לאימא לא,
מה שעשתה לי לא אמרתי לה לא.

מה שהיא רצתה, עשיתי לה. אחרי זה.
אחרי זה הלכתי, הייתי
בבית ספר לתפירה.
קוראים לו 'חגורי',
בית ספר 'חגורי'.
למדתי שם שנה-שנתיים, פחות.
משם ילדות, התחלנו לריב, 'זה
יותר טוב, את יותר פחות טוב',
את יודעת, התחלנו לריב,
אז אני הפסקתי ללכת.
לא רציתי ללכת.

אימא שלי מפחדת להשאיר
אותי בבית וללכת לעבודה.
היא עבדה במקום אבא שלי.
מכרה, היה לה דוכן, מכרה על האש.
שהיו מוכרים בבוקר ובערב.
ביום הולכים הביתה.
אז לא ידעה, להשאיר
אותי בבית, מפחדת.
עם השכנים.
עם בחורים, בחורה אפילו.
 

00:12:00

איפה תשים אותי, לא יודעת,
הלכה לדודה שלי לבכות.
אמרו להשאיר אותי בעבודה.
איזה עבודה? עובדים
בבית חרושת של גרביים.
עושים גרביים וכל מיני, יהודים.
הלכתי לשם, היה לי טוב, היה בנות,
קבוצה של בנות, כולנו אותו גיל, ויותר
גדולים ויותר קטנים, ויותר מפוארים.

הייתי עוזרת להם והייתי עוזרת
לאשתו של בעל הבית שם.
הייתה גרה שם והייתי עוזרת
לה, והיה רעש שם מהמכונות,
של הגרביים שאנחנו עושים.
והייתי שמחה, הייתי
שם איזה 3-4 שנים.
בשנת... נדמה לי 46', הוא פרש.
בא לישראל, בעל הבית.

בא לישראל, הוא
והילדים שלו וכולם.
אנחנו התפזרנו, הבחורות,
שהיינו עובדות.
כל אחת הלכה לבית
שלה, להורים שלה.
אין מה לעשות.
אפילו היינו עובדים, מהבוקר
עד הלילה היינו עובדים.
באתי הביתה, אין מה לעשות, קשה.
אני מסתובבת, הולכת לבת
דוד שלי הכי הרבה,
הייתה לי בת דודה, אהבתי
אותה ואהבה אותי.
 

00:13:30

עזרתי לה עם הילדים שלה הקטנים.
היא כל הזמן הייתה רק
רוצה שאני אבוא אליה.
ואני ובת דוד שלי ישנו
בחדר, היה לנו חדר.
שם אצל הדוד שלי, לא בבית שלי.
ושם חייתי איזה שנה-שנתיים,
אח שלי התחתן.
אז לאט לאט לקחו את
ישראל, היינו גרים בפחד,

 כשרצחו את עדס.
היה לנו פחד אימים,
פחדנו לצאת החוצה.
הרבה פעמים פחדתי, התחלתי
להיות עם הציונים.
באו ללמד אותנו מה לעשות.
הייתה קבוצה, לימדו אותנו
לדבר כמה מילים בעברית.
להגיד ככה איך קוראים לזה, ואיך
קוראים ללחם ואיך קוראים...

ואני התחלתי ללמוד, והיה
לנו איזה מרתף עמוק,
היינו מתחבאים במרתף ובא
מישהו או מישהי ללמד אותנו.
ונתנו לנו סרטים של
הדגל של ישראל וכוכב,
ואימא שלי רק ראתה את זה, התחרפנה.
לקחה את זה ושברה ושרפה, לא
יודעת איפה לשרוף את זה.
 

00:15:00

במחבואים, שלא יראו ערבים.
ייקחו אותנו לבית סוהר.
היו קוראים... היו
קוראים קבוצות קבוצות,
והיו מלמדים אותנו.
אנחנו יודעים שהם שכנים שלנו.
לא ידענו קודם מה זה ציונים,
מה זה זה, ידענו שהם מישראל.
סיפרו שהם ישראליים, באים ללמד
אותנו איך להתנהג ואיך לדבר.
אז חיברו אותנו
והתחילו לדבר איתנו:

"ככה תעשו, ככה תעשו,
ככה ישראל, ככה טוב..."
כל מיני דברים על ישראל.
אנחנו התלהבנו מאוד מאוד מאוד,
קבוצה היינו, איזה 10 בקבוצה.
התלהבנו מאוד ורצינו רק
לשמוע אותם, רק ללמוד מהם.
ואימא שלי הרגישה.
כשהיא הרגישה, לא נתנה לי ללכת.

אבל הייתי עושה בכל כוחי,
הייתי בורחת ממנה וזה וזה.
לקחו אותנו, ונהיה שם,
תפסו הרבה בחורים בחורות,
שהיו ציוניים, ולקחו
אותם לבית סוהר.
את המדריכים שלנו לקחו.
אז שמענו שלקחו לבית
סוהר, אז כולנו ברחנו.
 

00:16:30

כל התחבא במקום אחר,
לא היינו בקבוצה.
ויום אחד שבאו לספר, שרצו
לעשות מלחמה בעיראק,
התכוננו כולם למלחמה, ערב
מלחמה ובאו אלינו שני...
היינו סקרנים לדעת מי
בא, מה הם מדברים,
היינו הולכים בין
הרגליים של המשפחות.

הייתי בבית, ובאו
לדבר איך לשים את...
להכין פצצות שם בגג,
איך להגן, איך לדבר.
ובאותו ערב, עשו הפסקה,
יענו לא לעשות כלום,
מי שנוגע בשני, יהרגו אותו.
אז הערבים התחילו להגיד...
)ערבית(

יעני 'סעיד' נעליים, ו...
השני החוט של הנעליים.
התחילו לשיר את השיר
הזה, והתחלנו לפחד.
אנחנו שרים את זה בקושי.
בכלל וצוחקים, צוחקים עליהם.
וזה היה ככה.
 

00:18:00

עד שנת 49', התחילו, אמרו
)ערבית(
יענו, להוציא את היהודים מבגדאד.
ובאו אלה שהיו במלחמה
פה, וגירשו אותם,
נכון ישראל גירשה אותם?
באו לעיראק.
ואנחנו רואים אותם מוכרים
דברים, קונים דברים,
ואנחנו רועדים, מפחדים.

אז אנחנו אומרים שזה
מישראל, אנחנו הולכים משם.
היה לנו קשה מאוד.
אבל כשאמרו
)ערבית(
כולם רצו להירשם לצאת מעיראק.
היה בית ספר, היה בית כנסת,
לקחו אותם וכולם רושמים,
אחד אחרי השני.
נרשמנו, יצאנו מעיראק,

אח שלי נשאר שם, אמרו לו:
"אתה, יש לך אישה אחרת"
אז היה כל אחד אמרו
משהו קטן, שיעכבו אותם.
עיכבו את אח שלי, היה
נשוי עם ילדה קטנה,
אחרי חודשיים, שיחררו
אותו, בא לישראל.
באנו לישראל, מה חשבנו,
ארץ ישראל מה...
פתאום באנו לפה, יצאנו מהמטוס,
התחילו לרסס על הראש שלנו פליט.
 

00:19:30

על הגוף שלנו, פליט.
אנחנו לא יודעים מה זה,
לא יודעים מה עושים לנו.
מה נותנים לנו, מה מרססים.
אמרו שזה תרופה.
לא הבנו.
תרופה.
לקחו אותנו ל'שער העלייה'.
אנחנו רעבים, אין אוכל, באוהל,
פתאום, נתנו לנו פרוסה
של ריבה, עשינו ככה...

לא ידענו מה נותנים לנו, למה.
כאילו זרקנו אותה בצד.
באו אנשים, לקחו את
זה, אכלו מהר מהר.
באה בת דודה שלי, אומרת לי
)ערבית(
"זרקת את זה? אין אוכל פה."
"בואי עכשיו, נותנים אוכל."
לקחנו סירים, לקחנו
מה שהיה לנו ביד,
הלכנו להביא אוכל.
פתאום נתנו לנו חתיכה
מרגרינה ולחם,ולא יודעת מה היה עוד.
אנחנו לא יודעים מה
זה מרגרינה, מה זה...
רק לחם.
טוב, יום, יומיים, שבוע, התרגלנו.
לקחו אותנו לפרדס
חנה, אין לנו אבא,
ילדים כולנו בגיל פחות מ-18,
אימא ושני אחים שלי הקטנים יותר.
הקטנים, והיה לי אח שהוא
קטן, היה חולני קצת.
טוב.

00:21:00
לקחו אותנו לפרדס חנה.
בפרדס חנה, אני לא
יודעת מה הולך שם,
הייתה בת דודה שלי, בני
דודים, משפחה רחוקה,
הייתי תמיד אצלם, היא
לוקחת ירק, עושה מרק.
ואני אהבתי את המרק הזה.
אכלנו מה שהיה.
מה שהיה, לא אמרנו
"טוב, לא טוב, כן טוב"

התחלנו להסתדר והבן
דוד שלי לקח אותי.
בן דוד של אימא שלי.
אמר: "בואי לעבוד אצלי בתל אביב"
היה מנהל של החלוקה של
האוכל שמחלקים לעולים.
היה הכול ביד שלו.
אני לא הבנתי, אני רק
רציתי ללכת, איפה שיש.
הלכתי לשם, תפסו אותי חודשיים.שם בבית, אין אף אחד, רק אשתו.
ואני צריכה לעזור לאשתו כל הזמן.
והיה מצב מאוד קשה.
וברגע שברחתי, באו
ההורים שלי לאור יהודה,
ברחתי משם, באתי לאור יהודה,
הם הביאו אותי בעצם, פעם ראשונה,
כשחזרתי לשם, לא יכולתי לחזור
לשם, רציתי להיות בין המשפחה שלי.
כולם עובדים, כולנו
מרוויחים כסף, אני שם.

00:22:30
נותן לי כמה גרושים.
באתי, ברחתי ממנו, לקח לנו
את הכרטיסים של האוכל,
אמרתי לאימא: "לא אכפת לי,
שייקח את הכרטיסים של האוכל"
"אני אעבוד ואני אקנה אוכל."
באור יהודה, אח שלי
גר באור יהודה, באו,
היינו, היה קוראים לזה סקיה א'.
והיינו גרים ביחד עם
אח שלי באותו אוהל.
אז לא הסכימו לתת לנו אוהל שם.
עברנו לאור יהודה ב'.

היה אולי שני אוהלים פה.
לא היה שום דבר, רק
שועלים ופרדסים.
כלום, באים, את פותחת את הברז,
יוצא לך מים שחורים כאלה,
כמו בוץ, בדיוק צבע של בוץ.
קנינו פח, שמים את
המים עד שהבוץ יורד,
ולוקחים את המים.
מים שתייה לא היה לנו.
היינו שותים לפעמים מהמים
האלה, מרתיחים ושותים,והולכים עם דלי מים עד
סקיה א', עד המחנה הצבאי,
הבאנו מהמחנה צבאי
שני דליי מים ובאים,
עד שמגיעים הביתה חצי נשאר.
אז התחלתי לעבוד,
הלכתי, עבדתי בחקלאות.
בפתח תקווה.
יוצאים ב-5:00, עד
שמגיעים ב-7:00 לשם.
יוצאים משם ב-4:00, מגיעים
לפה בשעה 5:00-6:00.
לאור יהודה.

00:24:00
היינו שמחים, מבסוטים,
היה לנו כמה גרושים,
היינו מרוויחים, היה כל
שבוע נותן לנו ירקות,
קצת מפה, קצת משם, והיינו
ממש שמחים לעצמנו.
עזבתי שם, הלכתי
לעבוד בעבודה אחרת.
הלכתי לעבוד במשק בית.
במשק בית ראו אותנו
כמו סמרטוטים שלהם.
לא העריכו אותנו בכלל.

היינו כאילו, מה אנחנו...
אנחנו באנו מעדות
ערב, אנחנו כלום.
זלזלו בנו הרבה.
ואנחנו עבדנו אצלם, אין ברירה.
אנחנו רוצים להתפרנס, לעבוד.
עבדנו.
אחר כך הלכנו, אמרו... באה
אימא שלי, אירסה אותי.
רצה אותי, בא מהעבודה עייפה, מתה,פתאום אמרה לי השכנה בסקיה
א', הלכתי לאח שלי,
קודם אני הולכת
ואחר כך באה הביתה.
אז אומרת לי: "לכי הביתה מהר,
מחכים לך שם, לארס אותך."
אמרתי לה: "תחביאי אותי."
אמרה לי: "איפה אני אחביא אותך?
לכי, שלא יהרגו אותי המשפחה שלך."
"לכי הביתה", הלכתי הביתה,
אימא שלי, בא בן דוד
שלי, אירסה אותי.
אירסה אותי, עשו
אירוסין כזה בברכה.
אני לא הבנתי כלום.

00:25:30
אחרי זה
-בת כמה היית?
הייתי בגיל... 17.
בא... בן דוד שלי,
אמרו שהוא משחק קלפים.
אימא שלי מפחדת מקלפים.
שהיה לה במשפחה.
מה עשתה? הוא בא,
נתן לה כסף ודברים,
הביא בגדים, הביא בדים,
אז אמר לה: "תשאירי".

בא לקחת את הכסף, אמרה לו:
"קח את הדברים שלך ולך מפה."
"אל תבוא יותר לפה."
"אני לא מארסת את הבת שלי איתך."
הלך, התחתן.
הוא הלך ממנה, התחתן.
אחרי חודשיים-שלושה התחתן.
באה אימא שלי, הביאה את בעלי,
אמרה: "את מתחתנת איתו."
אני לא יכולה להגיד לא,
לא יכולה להגיד שום דבר.
הוא היה מבוגר, בעלי
היה מבוגר ממני,18 שנה כמעט.
אמרתי: "אימא, למה
את עושה לי את זה?"
אמרה: "ששש לא לדבר אף
מילה, אח שלך יהרוג אותך."
התארסתי עם בעלי.
לא אירוסין, זה רק...
אימא של בעלי באה,
לפני החתונה, אמרה: "הבת שלך
צריכה להתגרש מהראשון."
וחמתי ידעה שאני מאורסת, אמרו לה,
אז זה היה טוב, לטובה לשתינו.

00:27:00
אז צריכה להתגרש.
אמרתי: "איזה יופי, גמרתי איתו, גמרתי
עם זה, אני אלך להיות חופשיה, להתגרש."
התגרשתי.
הלכו, בן דוד שלי בא, מסכן,
מה שאמרו לו עשה, בא לרבנות,
הלכנו התגרשנו ברבנות,
והוא הלך לבית שלו,
הייתה אשתו בהריון,
ואני באתי לבית
שלי, והיינו שמחים.

ושנינו היינו שמחים, גם
הוא היה, אכל את הלב שלו.
כאילו שהוא... יש לו שתיים.
פתאום בא בעלי עוד פעם,
בכוח, חיתנו אותי.
אין מה לעשות.
רציתי לדבר, רציתי כל מיני
דברים, אבל לא עזר לי, התחתנתי.
התחתנתי עם בעלי, אמרתי "זה בעלי"
"התחתנתי איתו, אני אוהבת אותו, אני
אוהבת את החיים האלה, גמרנו."
אבל המשפחות נדבקו, שתי
המשפחות נדבקו אחת בשנייה.רבים כל הזמן, זה וזה...
החיים היו קשים.
הייתי בהריון.
אור יהודה הייתה כולה בוץ,
נכנסים, לא יוצאים.
הייתי בהריון בחודש שלישי,
נכנסתי לבוץ, עד שהוצאתי
את הרגל נחנקתי.
באתי הביתה,
התחלתי... התחיל כאבי בטן,
הילד נפל.

00:28:30
לקחו אותי לבית חולים,
הילד נפל, היה קשה.
אחר כך, אחרי חודש, עבר,
שוב פעם נכנסתי להריון,
תודה לאל.
היה קשה גם כן, כל ההיריון,
הבאתי בת יפה, עכשיו
היא בת 65 כמעט.
הבאתי בת הראשונה, והתחילו
לבכות שהבאתי בת.
משפחה התחילו לבכות, התחילו...

טוב, לא מעניין אותי כלום,
מעניין אותי הכול קניתי של בת,
היה לי צריף יפה, הכול, מיטה הכול,
עבדתי גם קשה,
הלכתי לעבוד כל הזמן, אפילו
עד חודש תשיעי, עבדתי.
רק רציתי להתבסס, רציתי לעבוד,
להביא כסף בשביל לקנות בית.
אני ובעלי עבדנו קשה מאוד,אחר כך הבאתי, אחרי
שנה וחצי הבאתי בן.
הבאתי 5 ילדים אחרי הבת.
בשנת 51' הבאתי את בני,
ואמרתי: "לא, אני לא
אביא עוד ילדים."
אחר כך, אחרי 3-4 שנים
רציתי בת, עוד בת,
נכנסתי להריון, הבאתי את מאיר.
כל הזמן חשבתי להביא
בת, אבל הבאתי עוד בן.

00:30:00
והתחלנו פה לעבוד קשה מאוד.
ב-59' קניתי את הבית פה.
אני, איפה שהיינו גרים,
היינו בשכונה של ערבים.
ובאמת אהבו אותנו, אהבנו אותם.
לא יכולנו לדבר מילה שטותית מהפה.

תמיד שמרנו על הפה שלנו,
תמיד שמרנו, החבאנו דברים,
שלא נגיד 'ישראל', לא נגיד
'ארץ ישראל', היה לנו זה בסתר.
איפה שהייתי גרה, איפה שהיו
גרים ערבים, היו מאוד טובים.
מאוד טובים, כל החברים, כל
החברות שלנו, היינו משחקים ביחד.
בין ערבים לבין יהודים,
לא הייתה לנו שום בעיה.חלק היה להם, אחרי
הפרהוד, היה להם.
אבל אני, אצלי, לא היה
לי, לא היה לי שום דבר.
שיחקנו ביחד, הלכנו ביחד,
היה איפה שעבדתי, כשאמרתי
לך בבית חרושת יהודי,
המנהל שלנו היה ערבי,
היה קוראים לו מוחמד,
והוא היה שומר עלינו,
לוקח אותנו הביתה בלילה,

00:31:30
בלילות, כשהיינו יוצאים
מהעבודה, לוקח אותנו הביתה.
היה לנו יחסים מאוד מאוד טובים.
בין הערבים לבין היהודים.
לא היה לנו, לנו לא היה
משהו, לאנשים אחרים היה.
אימא שלי הלכה נגיד לקנות משהו,
זה בזמן האחרון שלקחו את ישראל והיה
ציוני וישראלי וכל מיני דברים האלה.

התחילו להפריע לנו,
קרעו לה את העבאיה,
היו לובשים עבאיה ו... נשים,
ערבים היו לובשים, יהודים גם היו
הולכים עם עבאיה ועם כיסוי פנים.
חלק היו הולכים עם כיסוי, חלק
בלי, תמיד הלכו בחוץ עם כיסוי.
כיסוי שחור ויכולים לראות.
אנחנו ככה, אימא שלי הלכה
לקניות, הייתה עובדת שם,בזה, אחר כך עזבה,
ראתה שזה מלחמות,
וגברים התחילו להפריע
לה, כשחוזרים מבית ספר,
הבחורים, להפריע לה בשירים,
בדברים, לא הרביצו, לא עשו משהו,
אבל הפריעו לה, עזבה את העבודה.
עזבה, למכור על האש.
היא חזרה הביתה, ואנחנו
גדלנו קשה מאוד.

00:33:00
בישולים הכי הכי
טובים והכי טעימים.
היה להם כל יום אחר.
יום ראשון אוכלים מה שבשישי-שבת.
יום שני, עושים לנו
שעועית עם בשר ואורז.
זה היה מעולה.
פסורי או פלאו.
וביום שלישי, היה מאכל אחר.
היו עושים לנו סלונה
בשביל יום שבת.

שנאכל סלונה.
היה דגים בערב שבת, כל
שבת, לא היה שבת בלי דגים.
אבא שלי היה קונה את הדג הכי טוב.
ואחרי שנפטר, אימא שלי
גם עשתה את הכבוד שלו,
יום שישי בשולחן, מוכרח להיות דג.
בערב, ביום שישי בערב.
זה היה, עושים קובה יום שישי,
אוכלים אותו ביום שישי בצהריים,ומשאירים צלחת לערב.
בצהריים חמוץ, בערב מתוק.
קובה מתוק חלווה, קובה חמסי.
אז היה ככה.
ראש השנה.
אחרי פרהוד היינו גרים
בבית, בית של ערבים.
משכירים שני חדרים שם.
חדר ומרפסת, איך אומרים את זה?
)ערבית(

00:34:30
אבל החדר היה גדול
'ותרמה' הייתה גדולה.
ב'תרמה' היו מבשלים, היו עושים
אוכל בצד, וכל מיני דברים.
זה מה שאני זוכרת,
ואותו ערב ראש השנה,
היינו גרים בבית, אחרי פרהוד.
בדיוק אחרי הפרהוד,
פחות משנה כמעט,
היה ראש השנה והבית התמוטט.
התמוטטנו כולנו, ירדנו ב...

תמיד ישנו בקיץ על הגג.
עשו קידוש ועשינו
הכול, ועלינו למעלה.
היינו ילדים קטנים, כל אחד יש
לו שקית של ממתקים ביד שלו,
היו עושים לנו שקיות, נותנים
לנו כל אחד שקית ממתקים.
שיום ראש השנה נוכל לשחק,
לקנות ג'וז, לוז...
כל מיני דברים טעימים,
כל מיני דברים כאלה.ופופ ירדנו.
אני זוכרת, הייתי ישנה
על יד אבא, תפסתי אותו.
תפסתי אותו חזק ואח שלי תפס אותי.
ואח שלי הקטן, לא ידענו איפה הוא.
ואימא שלי גם, יצאנו כולנו בסדר.
מחפשים את אח שלי הקטן,
חושבים שהוא מאחורי...
מתחת לאדמה.
הוא היה אצל השכנים.

00:36:00
אחרי חצי שעה בערך,
מחפשים, מחפשים, צועקים:
"לטיף, לטיף, לטיף" אין, ילד
קטן, אולי בגיל שנתיים.
פתאום הביאו את לטיף
השכנים, ואבא שלי מבסוט,
מה שהיה לו כל הפצעים...
כולנו לא היה לנו כלום, רק אבא שלי
קצת היה לו חתכים ברגל, פה ושם.
אמרו: "בוא למגן דוד" אמר:
"לא, אני לא הולך לאף מקום."

זה היה בשנת 42' נדמה לי, 43'.
הייתי בגיל 8-9, והאחים שלי היו
יותר קטנים ממני, כל אחד שנתיים.
אז ככה יצאנו כולנו
בשלום ועזבנו את הבית.
הלכו למקום אחר, החדר שלנו
לא נפגע, לקחו את כל הדברים.
אז היו שמחים והיו עליזים.
אחר כך אבא שלי נפטר,
אחרי זה אבא שלי...חודשיים אחרי זה, נפטר אבא שלי,
בדיוק חודשיים אחרי שנפלנו.
מה דיברתם כשבאתם?
-דיברנו ערבית.
לא היה לנו דיבור אחר.
אבל היו באים אלינו,
אומרים לנו: "דברו, כמה מילים
שאתם יודעים, גם דברו אותם."
נגיד, תגידי במקום
)ערבית(- 'בואי',
במקום תגידי לה לקנות לחם,
)ערבית( -'תקני לחם'.

00:37:30
ואנחנו לא היינו רגילים,
המבטא לא היה רגיל.
דיברנו שנה ראשונה רק בערבית.
ואימא, כמה שהתחלנו לדבר עברית,
למדנו פה ושם, התחלנו לדבר,
התחלנו להיות, ללכת איתם.
למשל, הולכים לשוק לקנות, אז אני
אומרת לו: "תביא לי את זה."
"תביא לי את זה."

לא הייתי יודעת להגיד, אז הוא
היה אומר לי "תגידי תפוח".
המוכר, היה אומר
לי: "תגידי תפוח."
תפוח, תגידי ככה.
במקום להגיד ככה, תגידי ככה.
לא ידענו איפה כשר ואיפה אסור.
פעם נכנסתי לחנות כשקניתי נקניק,
לא ידעתי מה זה, פסטרמה.
אז פתאום, בעלי עם כיפה,אמר לי: "גברת, פה לא כשר."
אמרתי: "כן?"
וככה בזעזוע כזה, אמר
לי: "כן, פה לא כשר."
ברחתי, אמרתי עכשיו איך אני אדע?
איך אני אדע כשר לא כשר?
אמרתי, נכנסתי לחנות השני,
אמרתי: "אדוני, זה כשר?"
"הבשר כשר? עוף כשר?"
כשהיה אומר לי "כן" הייתי
קונה, כשלא, בורחת.
וככה הלך...

00:39:00
עבדנו והיה לנו קשה מאוד,
החיים היו קשים קשים קשים.
איזה 10 שנים הייתי חיה פה בבית.
כשבאתי הביתה פה עם חמתי,
המשפחות היו באים אליי,
כל המשפחות תמיד לשבתות.
היו באים אליי, עם הילדים, שיחקו
ביחד, אכלו ביחד, שתו ביחד.
כל המאכלים, כשפעם ראשונה
באתי לאשתו של אח שלי,
אמרה לי: "הכנתי לך קובה."

"איך הכנת קובה? איפה יש בשר?
אין בשר."
הם במעברה, אומרת:
"תאכלי ותגידי לי."
באתי לאכול, אמרתי לה: "זה
טעים, אבל זה לא טעם של בשר."
"זה לא טעם של בשר. איזה טעם?"
אמרתי: "זה לא של
בשר, אבל זה טעים."
זה חריף, זה פיקנטי,
אבל זה לא טעם של...
אומרת לי: "זה דגים." זה דג
פילה שנתנו להם בכרטיסים.אז למדנו לעשות כל מיני דברים, שעשו
ההורים שלנו, אפילו לא היה לנו בשר.
פה בשנת 54'-55', פה באור
יהודה, פתחה, התחילו למכור בשר,
התחילו למכור, מי
שהיה לו, היה קונה.
מי שלא יכל, לא קנה, אבל קנינו.
ומי שיש לו עוף,
תופסים אותו באוטו,
זה תפסו חשיש, כאילו תפסו
חשיש, נכנסו לבית סוהר,

00:40:30
מי שהיה לו תרנגול, לקח,
החביא אותו, נגיד הלך באוטובוס,
רוצה להעביר אותו ממקום למקום,
כאילו העביר חשיש ממקום למקום.
"הכול בכרטיסים, מאיפה יש לך יותר?
מאיפה קנית? מאיפה הבאת?"
אני מגדירה את עצמי יהודיה,
עיראקית ישראלית גאה.
גאה, אני עבדתי כל החיים שלי,
ולמדתי לחיות עם אנשים, איך שהם.

כל אחד איך שהוא.
אם הוא נמוך ואם
הוא גבוה הוא מלך.
למדתי לחיות איתם ולמדתי
להיות איתם איך שהם.
וגידלתי ילדים לתפארת.
בדריה, עכשיו תגידי, יש איזה
פתגם או שיר שאת זוכרת?
בעיראקית, בערבית, שאת
ככה רוצה להגיד לנו?
היינו אומרים הרבה משפטים.היו עיראקים גם מפחדים
מעין הרע הרבה.
מעין הרע, מדברים שעושים
להם, אומרים )ערבית(.
עשו להם משהו והם מקניטים אותם,
איך אומרים את זה בעברית?
כן, היו עושים
)ערבית(
אימא שלי, מי שהיה חולה,
הייתה מרפאה אותו.
היא באה "בדלאק, בוא
כפרה עליך, מה קרה לך?"

00:42:00
הבן שלי, בצבא, ראה משהו,
נבהל ופתאום נהיה אחר.
נהיה לו חום, נהיה לו דברים,
הוא כל הזמן רק חושב,
היא באה, אומרת לי
)ערבית(
זה פתגם
)ערבית(
אמרתי לה: "מה אני אעשה?"
)ערבית(
הלכה, לקחה ר'סאסיי את יודעת
מה זה, עשתה לו על הראש,

לקחה את המים, מרחה עליו,
לקחה פיפי, לא יודעת
מה עשתה ברצפה,
מרחה עליו, אחרי יומיים
הבן נהיה איך שהוא היה.
)ערבית(
הייתה עושה דברים כאלה.
הייתה ישנה, רוצה, תדעי
מה יש לך, מה יבוא לך.
היית נותנת לה את הבגד
שלך, בגד אחד מלמעלה,נגיד גופייה, והיית נותנת
לה חתיכה לחם שלך,
ומשהו שהיא יכולה לאכול מזה בערב.
הייתה אוכלת מזה, מברכת
על זה, לא יודעת מה עושה,
שמה מתחת לראש שלה, באה לספר
לך מה יהיה לך, מה העתיד שלך.
היה מישהו ישן בלילה, קם
עם כאבי ראש, יום יומיים,
)ערבית(
'דודה שלי' אומרים,
)ערבית(

00:43:30
"הראש שלי מתפוצץ, נפל לי הראש."
אז היא מושיבה אותו ככה,
על הרצפה, על כרית, ויושבת,
ועושה לו בראש מסז'.
עושה לו מסז', לוקחת
שמן חם, עושה לו מסז',
יומיים שלושה, אין לו כלום.
למדתי לעסות את הראש, כן,
אבל הבטן הייתה, מי שכואב לו בטן,

היה מתפוצץ מכאבי בטן,
לוקחים אותו לבית חולים,
מה היא עושה? משכיבה
אותו, בבוקר, לפני אוכל,
על כלום, על הרצפה, על שטיח,
משהו, ישן ישר, היא עושה לו...
עיסוי.
-עיסוי בבטן.
ואחרי יומיים אין לו כלום.
הילדים שלך יודעים ערבית?
כן.
-מה דיברתם, איזה שפה?
דיברתי בערבית, היה להם
סבתא פה, שתי סבתות היו.
סבתא הייתה גרה אצלי פה,זיכרונה לברכה, אימא של בעלי,
אימא שלי הייתה גרה קרוב, פה,
וכל הזמן היו גם אצל אימא,
גם אצל הסבתא השנייה.
ואני הלכתי לעבוד.
הם היו אצלה.
ילד בן שלושה חודשים,
עזבתי אותו והלכתי לעבוד.
אבל לא עבדתי יום
שלם, עבדתי כמה שעות,
עשיתי את העבודות משק
בית, חדר מדרגות,

00:45:00
היה קשה מאוד, אבל עבדתי בגלל
לבוא לילדים, לא לחסור להם.
הייתי מביאה להם בדרך
שלי כל מה שלא היה פה.
אנחנו זוכרים, היה לנו שיר לילד
כשרוצים להשכיב אותו לישון.
)ערבית(
זה שיר שנותן לבכות.

וילד כששומע את זה, אז
בדמיון שלו הוא ישן.
הולך לישון.
אין מה לעשות.
בצריף שהיה לנו, נחשים, וואי
וואי איזה גודל נחש יצא לנו...
יום אחד, אני שמתי שני
חבלים, מפה ומפה,
עשיתי נדנדה כזאת,
כמו שעושים בשדה.
קוראים לזה
)ערבית(שמיכה ושמה למטה כרית
ומשכיבה את הילד.
פתאום הילד שלי שוכב שם,
ונכנס יוסי, היה בן שלוש שנים,
ובא לרקוד לי: "איזה
נחש גדול מתחת למיטה"
"לנדנדה של מוני"
קוראים לו שלמה, קרא לו
מוני, קראתי לו משהיה קטן.

00:46:30
אז באתי, נישקתי אותו,
אמרתי לו: "איפה?"
באתי ואני רואה את
הנחש פתאום בורח לי.
הייתי בהריון... של הרביעי...
ברח לי.
אני התחלתי, אמרתי אני לא אכנס
לצריף, לקחתי את הילד וברחתי.
"לא אכנס לצריף, אם
לא תמצאו את הנחש."
היה חזקיה בחייה, אחד
שקוראים לו חזקיה בחייה,
כל מי שיש לו נחש תופס אותו.

"חזקיה בדלאק!"
עלה לי דינר, לירה.
לירה הייתה ... יקר מאוד.
"בדלאק, חצי לירה"
"לא, לירה."
"טוב, רק תוציא אותו.
תיקח את הנחש."
בא להוציא, פתאום חיפש
אותו פה, חיפש אותו שם,
לקח אותו ככה, ועשה לנו ככה ביד.
נחש ביד שלו, ככה.
אז אחר כך נרגענו, ישנו.
אבל נתנו לו לירה.

ברוך השם, יצאו ילדים טובים.
יצא לנו בחורים טובים.
חיינו חיים טובים.
אכלנו, שתינו, התלבשנו, יצאנו,
לא בכינו, לא בכינו כל הזמן.
היינו תמיד שמחים.
תמיד שמחים ועליזים.
עם השכנים, עם המעברה, עם
הבית, היינו תמיד שמחים.

שמחנו, ילדים לא
הראינו להם כל דבר,
לא ידעו כל דבר מה שהלך במשפחה,
עשינו סתר, אבל גדלו בשלום, גדלו בסדר.
ברוך השם.
תודה רבה.
-תודה בדריה,
אין בעד מה.
-את מקסימה מקסימה, מקסימה.
שתהיי בריאה ותמיד תשמחי.
תודה.

מראיינת - גלית כהן-קרספי  

יפה שרון, בצרה, עירק, 2019. שנת לידה: 1944, ארץ מוצא: עיראק, עיר מוצא: בצרה. סיכום ראיון: נולדה בבצרה אשר בעיראק בשנת 1944. נולדה בשם סמירה. אחותה – רינה, גדולה ממנה ב- 3 שנים נקראה בשם סועד. הוריה – ששון יחזקאל רחמים ותיפחה יחזקאל רחמים. הוריה התגרשו כשהיתה בת 3-4 שנים. אירוע שטילטל אותה ואת חייה עד היום. אינה יודעת את סיבת הגירושין, איש במשפחה לא דיבר על כך כולל אביה. הגירושין הכתים את המשפחה ואותה לכל הימים. איש אינו יודע היכן האם ואביה המשיך לטפל ולגדל אותה ואת אחותה במשך כל השנים וגם לאחר העלייה לארץ. סבא וסבתא שלה מצד אמא – גורג'יה ודוד. סבא היה קצב וסבתא תופרת. אצלם גרה וגדלה לאחר הגירושין של ההורים. לאבא היתה חנות כלי בית בשוק בבצרה. לא זוכרת הרבה מן החיים בבית, הווי וחגים. זוכרת שהלכה עם אבא תמיד לבית הכנסת. אהבה מאוד את התפילות והקריאה בתורה . עד היום נוהגת כך. הזיכרון העמוק והחד שלה הוא החוויה של סגירת החנות על מנעול, סימון ב x אדום ועזיבת המקום העיר והמדינה. עלתה עם אביה ואחותה לארץ בשנת 1951 למעברה בשער עלייה בעתלית. משם עברה לדודתה בזכרון יעקב. יודעת לספר על חוסר עזרה מצד הוותיקים ומצד בני המשפחה האחרים. עם השנים נישאה לנהג דן והתאלמנה לפני כ- 3 שנים. נהייתה שפית ועבדה בבני ברית. יש לה 3 ילדים נכדים ונינים. צילום: אביה אינפלד

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code

00:00:30
אני שרון יפה.

ילידת בצרה,

עלינו בשנות ה-50.

עליתי עם אבא שלי ואחותי.

מתי נולדת?

בשנת 44'.

למה זה כל כך מרגש אותך?

כי היו חיים מאוד קשים.

00:01:00
עלית עם אבא ואחותך

ואיפה אימא?

ההורים התגרשו ואמא נשארה שם,

אז אמרו לי שהיא מתה, זה הכול, לא יודעת כלום,

לא ידעתי כלום עליה.

הם התגרשו עוד כש...

לפני שנולדת או שהיית קטנה?

כשהייתי קטנה.

לאבא שלי הייתה חנות של כלי בית

שהוא היה לוקח אותי איתו.

00:01:30
מה שאני זוכרת זה שבאו, הוציאו אותנו מהחנות,

לקחו את כל מה שהיה בפנים,

הוא לקח אותי עם הידיים והלכנו הביתה

לסבתא שלי.

זהו, אני לא זוכרת יותר כלום.

בת כמה היית אז?

-אני חושבת בת 4-5, משהו כזה.

אני אראה לך את הדרכון

אז תראי כמה קטנה הייתי.

מה את זוכרת מהסצנה הזאת?

שהרבה הייתי אצל הסבתא והסבא.

את אימא לא ראיתי.

00:02:00
אני ואחותי

כמובן יותר גדולה ממני ב-3 שנים.

וזהו.

פתאום מה שאני זוכרת

שאנחנו היינו בשדה התעופה בבצרה

ועלינו למטוס,

הגענו לבית ליד.

באיזה שנה זה היה?

-50'.

ולמה דווקא אז באו ופינו אתכם?

את כל היהודים, כנראה,

אני הייתי קטנה, אני לא יודעת,

00:02:30
מה שאני זוכרת שאותנו הוציאו,

ובטוח שהמשיכו הלאה, אני קטנה הייתי.

לא הבנתי מה קורה,

הם סגרו את זה במנעולים

ועשו איקס אדום על המנעולים.

אלה היו חיילים? אלה היו אנשים?

-לא זוכרת.

לא, שוטרים, אני לא זוכרת את זה.

איך קראו לאביך?

-ששון.

ששון? ומה שם המשפחה?

00:03:00
היה יחזקאל וכשעלה לארץ הוא לא הבין,

אמר להם רחמים,

אז נהיינו ששון רחמים, יפה רחמים.

ושרון זה מנישואים?

-שרון זה מבעלי, כן.

מבעלך.

תאמרי לי, איך קראו לאחותך?

-רינה.

רינה.

ולמה קראו לך יפה, את יודעת?

כשהייתי בגן הגננת שאלה

"אתה רוצה להישאר עם..."

00:03:30
קראו לי סמירה.

אה, היה לך שם אחר בעיראק.

-גם לאחותי היה לה שם אחר.

אוקיי, קראו לך סמירה.

-סמירה, ונפלט לי מהפה, אמרתי יפה.

לבד.

ומה באמת הפירוש של סמירה?

זה כמו שמחה, משהו כזה.

אז תרגמת, עשית תרגום.

סתם, סתם יצא לי מהפה.

-אבל את באמת יפה.

תודה.

00:04:00
ואחותך רינה, איך קראו לה?

-סועד.

סועד.

מה הפירוש של סועד?

מישהו שמאושר.

אוקיי.

ואיך קראו לאימא שלך?

אימא שלי קראו לה תפאחה.

-איך?

תפאחה, כאילו תפוח.

אה, תפאחה, אוקיי.

ולסבא והסבתא שלך את זוכרת אותם?

סבתא פה הייתה, ברמת יצחק,

הייתי אצלה הרבה.

00:04:30
מה היו השמות שלהם?

-סבתא קראו לה גורג'יה

ג'ורג'י, נו.

והסבא דוד.

-ושם המשפחה?

דבורה.

-דבורה?

זה היה שם המשפחה שלהם?

-משפחה. קצב הוא היה.

הוא היה קצב, כן.

-כן.

סבתא הייתה תופרת בבית.

-כן.

כן. וגרתם אחד ליד השני בבצרה?

-לא היה להם בית ענק, גדול מאוד.

ולנו היה חדר, עם אבא שלי גדלנו.

00:05:00
אבל כל היום היינו אצל הסבא והסבתא

שהם טיפלו בי ובאחותי.

אה-אה. אחרי שההורים התגרשו.

-כן.

סיפרו לך על זה?

-לא, אמרו לי שאימא מתה.

עד שהייתי גדולה, מה זה גדולה,

אולי בת 20 משהו כזה, פתאום,

מן דבר כזה, את יודעת,

הייתה לי הרגשה לא טובה.

התחלתי לחפש.

00:05:30
אבא שלי לא רצה לענות,

כנראה הוא נפגע ממנה הרבה

אז הוא לא רצה להיזכר בה,

זה מה שאני חושבת.

אז אני חיפשתי.

התקשרתי לבן אדם שהיה בלונדון,

יושב ראש של הקהילה של עיראק,

הוא חיפש אותה שם.

-בלונדון?

הוא חיפש אותה בבצרה.

-אה, בבצרה, אוקיי.

מסתבר שהיא עברה לבגדד

ולא יודעים עליה כלום. זהו.

זה קשה.

-קשה קשה.

00:06:00
זה לא היה כל כך קשה כי הייתי קטנה

ולא הרגשתי שאני סובלת.

-עם השנים.

כן, אבל כשעלינו לארץ עם אבא שלי

זה היה הכי קשה.

שלא עזרו לו בכלום.

מה את זוכרת מהחיים

אצל הסבא והסבתא בבצרה?

חיים נפלאים.

מה, תתארי לי את הבית שלהם.

-בית ענק

של 3 קומות עם גג

ואני זוכרת שאני ואחותי היינו רצות

הגג לא היה נגמר.

00:06:30
בצוהריים היו רוחצים אותי,

שמים אותי בנדנדה היו מנדנדים אותי

 ולא היו מזגנים,

עם המניפה עושים לנו את האוויר הקר

שנוכל לישון.

הם נהדרים היו.

גם אבא שלי איש נהדר היה.

והלכת שם לגן או לבית ספר?

-לא לא, קטנה הייתי,

עליתי יפה ישר לגן הלכתי.

פה בארץ.

ומה היה בחצר של הסבא והסבתא?

חצר לא הייתה,

אנחנו היינו גרים מול המשטרה הבית היה

אוקיי.

00:07:00
חצר של הבית אין,

לאף אחד לא הייתה חצר

רק אם הם גרים מחוץ לעיר,

אנחנו היינו בתוך העיר

עכשיו הבית הוא ענק ומסביב,

אני יכולה עם היד, כן?

מסביב זה חדרים-חדרים,

אבל זה הכול היה של סבא וסבתא.

אז היינו משחקים, רצים, עולים, יורדים.

תאמרי לי,

מי עוד גר שם עם בית כזה גדול?

רק אני עם סבא וסבתא

00:07:30
והייתה אחות של אימא שגרה בפרס,

שהתחתנה עם פרסי

שהייתה באה כל שנה,

מתארחת אצלם

והדוד שלי, אח של אימא,

שאני עד היום כועסת עליו

שהוא לא רצה להגיד כלום.

אמרתי לו "בגללך אני בלי אימא".

איפה הוא היום?

-היום הוא פה, בן 95.

00:08:00
הם כעסו כנראה שהם התגרשו,

כי אז להתגרש זה כמו פסק דין מוות היה

כן.

כנראה שזה מה שהיה.

סבתא הייתה תופרת

וסבא הייתה לו חנות,

חנות

ודוד שלי גם היה תופר, חייט היה.

אה-אה ולמי הם תפרו?

לא יודעת,

דוד שלי היה תופר חליפות,

סבתא שלי כנראה שהיא הייתה עושה

את המכפלות של הבגדים,

אני לא יודעת, לא זוכרת את זה.

00:08:30
אה-אה.

-כי כשאני הייתי שם זה היה צוהריים.

היינו משחקים, לא שמתי לב

במה היא מתעסקת.

אבל ראית אנשים מסתובבים בבית?

-לא.

לא?

-לא.

אולי הדוד היה מביא לה את העבודה,

אני לא יודעת.

אז אחותך רינה עלתה יחד איתך.

-כן.

ולאן הגעתם כשעליתם לארץ?

-לבית ליד.

לשער העלייה שם.

-שער העלייה, כן.

00:09:00
בסדר, הורידו אותנו שם מהמשאיות

ירדנו לאוהל.

ואבא שלי היה צריך להשאיר אותנו באוהל,

היה צריך ללכת להביא את התלושים,

ללכת להביא לנו את הלחם שזה כל 3 ימים

היו מביאים לנו את הלחם.

חבילת שוקולד פעם בחודש.

וזהו.

אוכל לא היה.

כלום.

00:09:30
אני חוזרת רגע לבצרה, תאמרי לי,

איזה אוכל מיוחד סבתא הייתה מבשלת?

סבתא בישלה את כל האוכל שלנו,

את הקובות, את הכול.

אבל מה?

-את החמין, את הטבית, את הכול.

איזה תבשילים היא הייתה עושה מיוחדים?

זהו, הטבית,

אני זוכרת שהיו בחג שוחטים כבש

הייתם חוגגים את החגים היהודיים?

-כן.

00:10:00
הייתם דתיים?

-מסורתיים, כמו עכשיו, אותו דבר

אוקיי. אז איך הייתם חוגגים?

איזה חג את זוכרת באופן מיוחד?

את שואלת אותי שאלה

שאני כל כך המון יש לי בראש

שבאמת לא חשבתי עליה.

כמובן את הפסח, ראש השנה אני זוכרת

00:10:30
היו שמים דבש של תמרים,

שמים רימונים, שמים את כל הברכות

שאנחנו עושים העיראקים.

יושבים חוגגים את זה מאוד יפה

עם הסבא והאבא.

מה לבשת בראש השנה?

שאלה קשה.

היו תופרים לנו בגדים, אני חושבת, כל הזמן.

זה לא שקונים,

באה התופרת, מודדת ותופרת לנו.

אז זה הסבתא הייתה תופרת לך?

סבתא לא הייתה תופרת,

היא הייתה כנראה עושה מכפלות

00:11:00
אבל הייתה תופרת שתופרת לנו בגדים.

אוקיי.

לא היו הולכים לעיר לקנות?

לא, בגדים מוכנים לא.

היו תופרים לבנות בפרט.

לנשים יש רק תופרת.

-היו קונים לך בגדים חדשים לכבוד החג?

קונים, כן.

וחגים היית מקבלת בטח נעליים או שמלה.

-כן.

למעשה, אנחנו לא היינו הרבה אצל הסבתא,

כשהם התגרשו עברנו קצת לסבתא

00:11:30
וישנו עם אבא,

אז אני לא כל כך הייתי אצלה,

כי אנחנו עלינו ישר לארץ,

אחרי הגירושים.

אוקיי.

-היינו קצת אצל סבא וסבתא

ואחר כך אצל האבא ועברנו לארץ.

אני הייתי הולכת עם אבא שלי לבית הכנסת,

תמיד לקח אותי איתו.

כן, ואחותך?

אחותי לא,

הייתה נשארת בבית אצל הסבתא.

אה-אה.

ומה את זוכרת מבית הכנסת?

00:12:00
הכי זכור לי הברכות

שהיו מביאים צימוקים ושקדים

שהייתי יושבת ומחכה לזה.

והגברים שם שהתפללו כל כך אהבו אותי,

הייתי ילדה קטנה מאוד יפה.

אז כל אחד שעבר צבט אותי מפה

ונתן לי סוכרייה מפה וסוכרייה משם.

את זה אני זוכרת, הדבר המתוק.

איך בית הכנסת נראה, את זוכרת?

-יפה מאוד. יפה. יפה.

אבל איזה? אני לא יודעת.

00:12:30
היו שם עוד ילדים?

מה עשית בבית הכנסת? הרי לא ישבת כל...

ישבתי, ישבתי שם.

כנראה שאהבתי את זה,

אני עד עכשיו קוראת את התורה והכל,

אני אוהבת נורא.

אה-אה.

אני לא דתייה

אבל אני אוהבת לקרוא את התורה.

ואת זוכרת זמירות או ניגונים?

-כן, שבחות קוראים לזה,

איך?

-בעיראקית, שבחות.

שבחות.

-כן, זה הזמירות.

כן. את זוכרת משהו?

-כן.

בואי תשירי לנו.

00:13:00
אוי, זה קשה לי, לא יכולה.

לא יכולה אפילו שתי מילים

כי אני אתחיל לבכות מאוד.

לא יכולה.

לא היינו משחקים בחוץ,

כי אנחנו גרנו ברחוב ראשי,

ממול הייתה המשטרה והבית שלנו,

הבית של סבתא היה מאוד מאוד גדול

עכשיו, אני מספרת לך שהבית שהיה כל כך גדול

שבפנים יש את החצר, היינו משחקים.

אוקיי.

-כן.

אז את בעצם מהסביבה לא זוכרת.

כלום. היינו עולים לגג.

00:13:30
אני זוכרת את הזכוכיות שהיו שתולים

על המעקים שלא ייכנסו גנבים.

היו שוברים בקבוקים

ושותלים אותם מסביב מסביב

שלא ייכנסו לשם גנבים.

אה-אה.

שמי שייכנס זה חותך אותו,

את זה אני זוכרת טוב.

זה כל כך סיקרן אותי.

את רואה? יש משהו שאת זוכרת.

-כן.

ומה היו רואים מלמעלה, מהגג?

-יש חומה.

חומה.

00:14:00
היה איזו פרצה עם מעקה כזה

עם ברזלים שיכולנו להסתכל

אבל ממול, היינו רואים את המשטרה,

היינו קטנות, היינו בורחות.

ואת אומרת שחייתם בתחושה של פחד?

אני לא יודעת, הייתי קטנה,

אני לא יודעת פחד,

אבל באופן אוטומט, כשילד לבד

עם אחותי

00:14:30
ולא היה מי שייתן לנו את החום הזה,

למרות שקיבלנו מאבא ומסבא,

אבל זה לא בית, לא בית.

אז פחדנו מכל דבר, אני ואחותי.

את זוכרת את המעבר

מהבית לשדה את התעופה?

לא, אני זוכרת שהיינו רק בשדה התעופה

וכולם התקהלו מסביב למדרגות של המטוס

ואבא שלי לא הרגיש טוב בטיסה

זה מה שאני זוכרת, זהו

00:15:00
כשירדנו כבר מהמטוס

עלינו למשאית וזהו.

היה חושך, הורידו אותנו.

-זה היה בלילה או ביום?

הגענו ביום אבל עד שהגענו לבית ליד שם,

לשער העלייה, זה היה כבר לילה.

כן.

לא רואים כלום, שומם,

אור אין, אין כלום.

תחושה איומה.

על יד מי רצית לשבת?

עם מי רצית להיות?

כמובן אבא שלי.

00:15:30
והוא היה עסוק בלהביא את האוהל,

בלהביא מזרון ולצעוק פה ולהרים שם.

בסך הכול את שמחת לעזוב את בצרה

ולבוא לארץ?

לא יודעת,

לא ידעתי לאן לוקחים אותי בכלל.

מאין לי לדעת?

כי אז לא הייתה הפיקחות של עכשיו

של הילדים שיש להם,

שלפני שאת שמה להם את הנעליים

"אימא, לאן את לוקחת אותי?"

לא, זה לא היה לנו אז.

איזה שפה דיברתם בבית?

-עיראקית.

00:16:00
עברית למדתם?

לא דיברתם בכלל עברית? אבל שפת הקודש...

-דיברתי אבל לא כתבתי.

אבל שפת הקודש זה עברית.

-עברית, שם אני לא קראתי שפת קודש.

אה-אה.

-הייתי קטנה.

זאת אומרת שהפעם הראשונה ששמעת עברית

הייתה כאן.

כן.

הייתי בגן והייתה לי גננת נהדרת.

-כן.

אני זוכרת את שמה,

את יודעת, אחרי הגן הייתה לוקחת אותי

אליה הביתה

00:16:30
איפה זה היה? בשער עלייה?

-לא, עברנו לזיכרון אחר כך, למעברה

עוד מעברה היינו בזיכרון יעקב.

-אוקיי.

היו לנו אוהלים מלמעלה דולפים המים

מלמטה נהר.

אבא שלי עמד על המיטה כל הלילה,

החזיק את האוהל בשתי הידיים שלו

שאנחנו לא יהיה לנו גשם על הראש.

אז ספרי לי על הגננת שלך הזאת.

-היא הייתה נהדרת, קראו לה טובה.

00:17:00
הייתי מתה לראות אותה,

אבל איפה היא, היא כבר לא נמצאת בטח.

טיפלה בי כל כך יפה.

מה זה טיפלה,

היא הייתה לוקחת אותי לבית, לזיכרון

עד שאבא שלי היה בא.

נתנה לי לאכול צוהריים.

-אה-אה.

אבא שלי עבד,

הוא סלל את הכביש שם בטנטורה.

אה-אה.

-כן.

עבד בייעור בעיקר, שתל עצים וזה.

-אוקיי.

00:17:30
גם היה לוקח אותי איתו לעבודה,

כשלא הייתי רוצה לפעמים לעזוב אותו.

אז הייתי הולכת איתו לעבודה.

אה-אה.

הייתי יושבת, משחקת עם האבנים

עד שהיה מסיים את העבודה

ואני אומרת איך לא דאגו לילדים האלה

שהוא מתמודד לבד עם שתי בנות,

הוא גם בישל, גם כיבס, גם רחץ אותנו,

הכול, הוא לא התחתן גם.

נשאר איתנו.

00:18:00
אחרי זיכרון הוא בירר איפה הדודה שלי גרה,

אחותו, אחות של אבא שלי.

אז הם עברו למגדל העמק.

אנחנו עברנו למגדל העמק.

אז שם היה לי קצת טוב

אבל לא גרנו ביחד,

נתנו לנו שיכון, גרנו בשיכון

והיה בסדר

הוא עבד, הייתי באה מבית הספר.

הייתי באה מבית הספר הולכת הביתה

מחכה שהוא יבוא,

00:18:30
יכין לנו את האוכל,

יכין לנו את ה...

מה הוא בישל לכם?

-כן, הוא בישל את האוכל העיראקי,

את האורז האדום, את העוף,

הכול הוא עשה.

הוא הכין בעיקר קציצות ירק וביצים,

הדברים הכי קלים שיכולים להיות לגבר.

מה שזכור לי בבית ספר שהלכתי,

זה כל כך חרוט לי בראש,

היה צוהריים בבית הספר.

00:19:00
מסעדה לימודית.

-מסעדה לימודית.

אני נכנסתי לשם והריח...

תפסה אותי אחת שקראו לה פנינה,

היא הייתה אישה מאוד חזקה.

היא הייתה עומדת בשער,

מבררת מי נכנס מי לא נכנס.

מי שילם או לא שילם בשביל ארוחת צוהריים.

-מי שילם, כן.

וזה פעם ראשונה שנכנסתי,

העזתי להיכנס

כי אני אף פעם לא הראיתי את עצמי

שאני מסכנה

תמיד זה בסדר, יש לי, תמיד,

הוא דאג לתת לי

00:19:30
הוא היה נותן לי כסף לקנות

לחמנייה עם נקניק או עם גבינה.

אבל לא יודעת, נכנסתי,

היא משכה אותי עם היד,

אומרת לי "בואי בואי, איך קוראים לך?"

אני אומרת את השם,

"אבא שלך לא שילם, צאי החוצה".

זה כל כך כאב לי, ואוו,

זה חרוט לי פה בלב, זה לא עובר.

כי אני באתי ממשפחה שאין לי אף אחד.

דווקא אותי היא משכה?

זה כל כך העליב אותי,

זה כל כך זכור לי

00:20:00
זה חלחל בי המון.

חברה שלי עמדה לידי אומרת לי "יפה,

אני אביא לך משהו, אל תבכי, אני אביא לך."

לא בכיתי בשביל האוכל כמו ההעלבה הזאת

ליד החברות שלי.

ואת יודעת מה?

לא סיפרתי את זה לאבא שלי גם.

איך היה להתחיל ללמוד עברית בבית הספר?

00:20:30
בסדר. הלך בסדר.

קטנים לומדים,

רק את החשבון לא אהבתי

אבל אהבתי הכול.

החברות היו כמוך שבאו מארצות אחרות

או כאלה שנולדות בארץ?

לא לא, מפרס, היו גם מעיראק והיו כל מיני,

תערובת הייתה.

אבל הסתדרתי עם כולם.

ברגע שילדה מוצאת את עצמה שהיא

כאילו מרחפת באוויר בלי שורש

00:21:00
אז היא מתאימה את עצמה לכל דבר,

אין.

למרות שיש לי שורש טוב,

אבא היה כל כך טוב,

אבל זה לא זה.

כשאת מסתכלת על זה,

בעצם איך את משווה את החיים בבצרה

לעומת החיים החדשים בארץ?

תודה לאל,

אני הסתדרתי על הצד הטוב.

והיה טוב לי עד שבעלי היה וזהו.

00:21:30
איפה הכרת את בעלך?

אחותי התחתנה, עברה לגור ביפו

ואני הייתי נוסעת,

עברנו ממגדל העמק.

אבא שלי שכר חדר בשכונת התקווה

שגרתי שם שנה וחצי אצלו.

ועברתי פה אחר כך לרמת יצחק,

אצל הסבא והסבתא גרתי אצלם פה.

00:22:00
אבל אחותי התחתנה, היא גרה ביפו

אז הייתי נוסעת אליה כל הזמן

ובעלי היה חבר דן.

-אה.

אז נסעתי איתו וככה הכרנו.

הכרת אותו תוך כדי הנסיעות.

-כן, כן.

זה נחמד.

ואוו, איזה בן אדם היה.

התחתנתי בת 18 וחצי,

ככה היו מתחתנים אז.

תראי, יכול להיות שאם היו לי חיים אחרים

עם משפחה וזה,

00:22:30
יכול להיות שלא הייתי ממהרת.

-כן.

פשוט מאוד חיפשתי שיהיה לי כבר בית,

שתהיה לי משפחה.

ואבא נשאר לבד בשכונת התקווה?

כן, היה לו את בית הכנסת

היה כל היום יושב בבית הכנסת

גם אוכל שם היה, הכול.

וממה הוא היה מתפרנס?

ביטוח לאומי,

הוא עבד מספיק, עבד קשה פה בארץ,

מאוד קשה.

בעלי, לא הייתה לו מערכת חיסונית,

00:23:00
שמו אותו ליד בן אדם עם חיידק טורף

באותו חדר,

גמר אותו אחרי שבוע.

-מה את אומרת.

אחר כך תסתכלי על התמונות, איזה גבר.

-אני רואה.

עם איזה קו אוטובוס הכרת אותו?

-קו 41. כן. כן

ואני יום אחד אמרתי לאחותי

אני מצטערת, איך לא לקחו אותנו לקיבוץ,

לא לקחו אותנו לאיזה מקום,

למה היינו צריכים גם שאבא יתענה וגם אנחנו.

00:23:30
כן, היינו גדלים כמו בני אדם,

לקום בבוקר ללמוד, לעבוד, להכין אוכל,

אני יודעת,

שתהיה לנו ארוחת צהריים

כמו בן אדם

אבל לזה לא דאגו.

אף אחד.

זאת אומרת שמי שבעצם דאג למשפחה

זה אבא שלך.

כן.

הכול.

סבא וסבתא הם עלו לפה

ואנחנו היינו במגדל העמק

00:24:00
ואני הייתי באה, אני יודעת,

פעם בחודש אבא היה מביא אותי לפה.

הייתי נשארת שבוע אצלם.

אחר כך כשכבר עברנו לגור פה בתקווה,

אז הייתי אצלם הרבה.

תגידי, יש בקהילה שלהם,

היו לכם איזה מן דעות קדמות כאלה?

אמונות טפלות או דעות קדומות

שהיה צריך להיזהר מהן,

כמו עין הרע?

אני לא זוכרת דברים כאלה,

אני גדלתי כאילו ילדה צברית

00:24:30
שנולדה פה בארץ,

אני לא מכירה דברים כאלה.

עין הרע כמו כל אחד שמפחד מעין הרע,

אבל ממה, אני לא יודעת.

יש לי חתן שהוא מפחד מזה,

אני אומרת לו מי שמפחד העין הרע תבוא אליו,

אמרתי לו אני לא מפחדת.

לי יש שלוש בנות ובן.

00:25:00
הבת הקטנה בת 39, אחר כך 46

אחר כך 52 והגדולה בת 54.

ואוו.

-כן.

וכמה נכדים יש לך?

-12.

12

-ויש לי נינה אחת.

איך קוראים לה?

-אמה.

אמה?

-אמה.

יפה.

00:25:30
מהניסיון שלך, גם בתור ילדה שעלית לארץ

וגם בתור ילדה שגדלת בלי אימא,

מה את מרגישה שאת נותנת לשבט שלך?

תראי, אני ובעלי נתנו הכול

לבת הבינונית,

כי הגדולה אצלי התחתנה מאוחר מאוד.

היא ילדה תאומים ואנחנו לקחו אחד מהם,

גידלנו אותו פה.

00:26:00
ואני נתתי המון, בישלתי להם,

הבאתי להם, הכול הכול הכול.

אבל עכשיו כבר אין לי כוחות,

הפסקתי.

באיזה שהוא מקום את ממלאה מקום

גם של אימא שלך?

כן.

כן, הם גם מרגישים את זה.

גם החברים שלי, את כל מה שאת לא קיבלת

מאמא שלך את עומדת ומכינה הכול לילדים שלך.

אני טורחת המון,

אבל באחרונה כבר פחות, אין לי כוחות.

00:26:30
הקניות, הדברים, קשה.

אבל הם מזמינים אותך בטח.

בטח, מה זה, מתחננים,

אבל אני לא, אני אוהבת את הבית,

אוהבת להיות בבית,

מי שרוצה שיבוא אלי אני אומרת להם.

תאמרי לי, הבעל שלך הוא גם ממוצא עיראקי?

-כן.

אה-אה.

-את יודעת, מה שמפליא אותי,

שאף אחד לא ניסה לשאול אותי,

לא ניסה לשאול איך אני גדלתי.

00:27:00
יום אחד ישבתי עם הבן שלי,

אמרתי לו "תקשיב אייל, אני לא מבינה,

זה לא מעניין אתכם איך אני גדלתי?"

הוא פשוט מאוד לא רצה לשמוע,

הוא ממש התחיל לדמוע

מה את רוצה להגיד להם,

לילדים שלך, לנכדים שלך?

00:27:30
אני חושבת שיכולתי לתת,

כל מה שאני יכולה נתתי להם.

אני ואבא שלהם.

ושיזכרו רק את הטוב שלנו.

זהו.

שאני מאוד אוהבת אותם.

00:28:00
אני אשתדל לרשום את זה הלאה,

יש לי עוד המון,

אני ארשום,

באמת שיש לי הרבה הרבה מה להגיד, המון.

זה לא נגמר רק בזה,

יש דברים שקשה לי לספר.

טוב, אני התחלתי לדבר על מגדל העמק.

-כן.

אבא שלי רצה שנהיה קרובים לדודה,

לאחותו.

הוא חשב שהיא תדאג לי,

שהיא תיתן לי צוהריים לאכול

00:28:30
היה לי בן דודה באותו גיל אני והוא,

שנחזור ביחד מבית הספר וזה

לא.

הייתי חוזרת הביתה, הוא היה נכנס,

אני עומדת מאחורי הדלת,

מריחה את הצוהריים שהוא אוכל

דודה לא תגיד בואי תאכלי, בואי זה,

בחיים.

הייתי צריכה לחכות עד שעה ארבע

שאבא שלי יבוא מהעבודה.

שהוא יכין לי משהו.

00:29:00
ולמה גרנו אצל הדודה שלי?

כי הבן שלה התחתן,

הוא נתן להם את השיכון שלנו,

היה לנו שיכון יפה.

-אה-אה.

אז הוא נתן לבן שלו

ואחרי ארבעה חודשים הבעל שלה אומר לאבא שלי

"ששון, עוד חודש וחצי אתה אורז את הדברים

ואני זורק לך אותם החוצה. אתה לא גר פה יותר".

בגלל זה הוא שכר חדר בשכונת התקווה.

-הבנתי.

00:29:30
יש דברים שאני נזכרת אחר כך.

אז הדודה הזאת גם לא הייתה דודה,

היא אחות של אבא.

בגלל שאבא שלי,

זאת אומרת אימא שלי ואבא שלי התגרשו,

ואף אחד לא קיבל את זה שם,

אז זה כנראה חלחל לילדים שלהם גם.

אני עד היום לא...

כשהייתי קטנה הייתי איתם

אבל אני לא נפגשת איתם, לא רואה אותם.

כי בחיים לא קיבלתי יחס מהם,

אני מתרחקת מדברים כאלה.

00:30:00
בסדר, אבל זה קרה לפני המון שנים.

-אפילו. אפילו.

זאת אומרת יש פה משהו שמחזיקים

ולא מוותרים.

כן.

בתקופה האחרונה הרבה אומרים לי

שאת אישה חזקה

אבל ככה אני חושבת

שאני מאוד מאוד שברירית

כל הזמן חשבתי.

היה לך איזה מקצוע בחיים?

את למדת משהו?

אני...

-עבדת במשהו במשך החיים?

אני הייתי שפית.

-שפית?

כן.

00:30:30
למדת?

-לא למדתי אבל החיים לימדו אותי.

אוקיי.

-כן.

אז איפה עבדת?

-בבני ברית, את מכירה את האולם?

בני ברית באבן גבירול שם.

-כן.

שם עבדתי, עבודה קשה

16 שעות ביום.

אז זה לא שהיית עקרת בית.

-הייתי עקרת בית.

גם.

-כן.

הם נהנו כולם מהאוכל שלי,

בסדר.

00:31:00
השמירה על המסורת,

זה היה משהו שאבא התווה אותו

או שאתן למדתן בעצמכן?

-מאבא.

הבן שלי עד עכשיו הוא שומר

בדיוק כמו שאבא שלי היה.

גם הולך לבית הכנסת

ושומר מסורת, הכול, לא נוסע אפילו.

ואת שומרת על כשרות בבית?

-אני שומרת על כשרות.

ואת עדיין ממשיכה ללכת לבית הכנסת?

-לא.

00:31:30
אני אוהבת ללכת אבל לא רוצה יותר מידי

להיכנס לעומק.

קוראת את התהלים בבית

וזה עושה לי טוב, זה הכול.

כן.

אבל עושים קידוש,

אני הולכת לבת, עושים קידוש כל ערב שבת

וזה יפה,

בחגים עושים חג יפה.

טוב, מה את רוצה שהנכדים שלך

שיצפו בקלטת הזאת,

מה את רוצה שהם ילמדו ממך? 

שילמדו את החום שיש לי להעניק,

שיעניקו חום, שיהיו טובים,

שיתנו את כל מה שהם יכולים לעזור אחד לשני

שיהיו לבביים כאלה, חמימים,

מילה טובה לא תזיק להם.

זהו.

מילים טובות.

יופי.

תודה רבה.

תודה לכם.

מראיינת - תמי פיינגולד

שמואל מועלם, בצרה, עירק, 2019. שנת לידה: 1946 ארץ מוצא: עיראק עיר מוצא: בצרה סיכום ראיון: נולד בבצרה בעיראק ב-1946. אחותו, סועד, גדולה ממנו ב- 3 שנים. בארץ הוחלף שמה – אורה. ההורים: יוסף ונעימה מועלם. אביו היה מנהל בנק Eastern Bank, בנק בריטי בבצרה. כששמואל היה בן שנה עברה המשפחה לעמארה – עיר רחוקה מבצרה מרחק שעה וחצי נסיעה. גם שם ניהל האב סניף בנק. הם גרו בדירה מעל סניף הבנק וחיו ברווחה גדולה. בעמארה כמעט ולא היתה קהילה יהודית. הילד בילה את זמנו בין פקידי הבנק, בשוק עד שנרשם לבית ספר מוסלמי. את השבת והחגים היהודיים חגגו בבצרה עם המשפחה המורחבת לשם נסעו פעם בשבועיים. אחותו נשלחה עם דודתה לארץ ישראל וחונכה וגדלה בפנימיית פינקובסק ברמת גן שנוהלה על ידי זוג אח ואחות גרמניים. סבא וסבתא שלו  מצד אימו – יעקב וטובה חבוב. שמואל טוען שהוא כילד גרם לכך שהמשפחה תעלה לארץ. הוא החל להתפלל בערבית ולקרוא פסוקים מן הקוראן. התיידד עם רוכלים ואנשים בשוק ורצה כבר ללבוש שמלות שייח. ב- 1957 עלו ארצה. ומאז הוא מתגורר ברמת גן. בצבא שירת ביחידה הדרוזית. השפה הערבית המשובחה שלו והערבית העיראקית סללה לו את הדרך לתפקידים בכירים בצבא ואחר כך גם באזרחות. יצא לפנסיה מתפקידו הבכיר – מנכ"ל קופת חולים מאוחדת. מתגורר בדירה מרווחת ברמת גן אב ל- שלושה, בעל נכדים. צילום: אביה אינפלד

----------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.