דלג לתוכן האתר >

צביה פרידמן, בגדד, עירק, 2019

צביה פרידמן, בגדד, עירק, 2019. שנת לידה: 1931, ארץ מוצא: עיראק, עיר מוצא: בגדד. צביה נולדה להוריה מרים ודויד בעיר בגדד, עיראק באחד בינואר שנת 1931. בהיותה בת עשר שנים, התייתמה מאמה. מאחר שאביה עזב את הבית והתחתן פעם נוספת, נאלצה צביה לדאוג לפרנסה על מנת לכלכל את חמשת אחיה הצעירים. היא למדה בבית הספר "אליאנס". שלטה היטב בשפה הצרפתית ואף העבירה שיעורים פרטיים לפרנסתה. בבית המשפחה שהתה אומנת אשר מומנה על ידי אביה. בגיל 12 שנים הצטרפה לתנועה הציונית שאורגנה על ידי שליחים מהקיבוצים בארץ (גבעת ברנר, גבעת חיים ועוד). בגיל 14 עלתה ארצה ללא משפחתה במשאית מוסווית להובלת דגים מלוחים. עת הגיעו לקיבוץ בית הערבה עברו תהליך של ריסוס-חיטוי בחומר DDT. משם הועברו לגבעת השלושה. כיוון שצביה שלטה היטב במספר שפות: עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית היא בלטה בין שאר חבריה. על מנת לגייסה לפלמ"ח היא הוקפצה בשלוש שנים מגילה האמיתי והצטרפה למחלקת המודיעין של הגדוד השישי בחטיבת הראל, בחודש מאי 1948. צביה השתתפה באחד מקרבות לטרון, הייתה ברכב משוריין ועסקה בקליטת מידע מהאוייב באמצעות מכשיר שכונה אז "מכשיר 9". האוייב שידר אותות מורס וצביה אספה את האותיות למשפטים ותרגמה אותם למילים. היא שרתה בפלמ"ח החל מהאחד במאי 1948 ועד ל-22 באפריל 1949. צביה שרתה בפלמ"ח עד למועד הפירוק, שוחררה ושבה לקיבוץ גבעת השלושה. עם הזמן עלו שאר בני משפחתה ארצה. באחד מביקוריה אצל אחיה בקיבוץ קדמה, הכירה את בעלה לעתיד, צבי פרידמן. צבי היה ניצול שואה שעלה ארצה באונייה "אקסודוס". לאחר חתונתם, גרו בני הזוג בקיבוץ קדמה במשך 7 חודשים. עם פרוק הקיבוץ, עברו לעיר כפר סבא. שם התגוררו תחילה בבית קרובת משפחה של צביה. לאחר תקופה עברו להתגורר בצריף ברחוב ירושלים. בעלה החל לעבוד כרפתן ונולד להם בן בכור. שנה לאחר הלידה, החלה צביה לעבוד בבית אריזה גן-חיים. תחילה עבדה כאורזת ועם השנים הפכה למדריכת אריזה. בשלב מתקדם יותר שימשה כאגרונומית פרי הדר. במהלך התקופה נולדו לצביה ולצבי שני ילדים נוספים. צביה פרידמן מתגוררת בכפר סבא. צילום: אביה אינפלד

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code
00:01:00
אני פרידמן צביה,
נולדתי בעיראק בבגדד
בשנת 1934.
אבא קראו לו דוד,
ואימא זיכרונה לברכה מרים.
היה לנו בית קפה
עם משרתים, והיה לנו
טוב, על שפת הים,
על שפת הנהר, שם אין ים.על שפת הנהר היה לנו בית קפה,
ועבדו שם.
אימא הייתה עקרת בית,
ואנחנו היינו ששה ילדים בבית.
הבית היה עם שלוש קומות,
זה היה בית של אימא ואבא.
הבית היו לו מדרגות בין...
בין כל קומה לקומה, מדרגות,
לא הייתה מעלית.

00:02:00
לא הייתה מעלית.
והיינו עולים,
בקיץ היינו מעלים
את כל המיטות למעלה,
והיינו ישנים בגג.
אחר כך שהייתי בגיל חמש אני זוכרת,
רשמו אותי לבית ספר אליאנס,
שם היו מגיעים רק העשירים העשירים
ואלה את יודעת, שמפורסמים גם.
שם רק בנות היו.והיה על ידינו גם בית
ספר של אליאנס של בנים.
היו...
דווקא ברחוב הזה היה הרבה...
הרבה בתי ספר.
היה "שמש",
היה...
והיה מדרש,
שקראו מדרש אני לא יודעת מה...
זה כמו חדר
שלומדים בו עברית.

00:03:00
היו מחלקים להם כל יום חמישי
פיתות עם חלווה,
כשהיינו יוצאים מבית
ספר היינו רואים את זה.
זה בדיוק ממול.
בגיל שתיים עשרה ככה אימא נפטרה,
אימא נפטרה וזה לא טוב,
כולנו סבלנו.
אבא היה איתנו שנה
ואחר כך התחתן,
ועזב את הבית, יחד אתו אשתו.אשתו לא רצתה להיות איתנו.
הייתי חוזרת מבית
ספר, הייתי מבשלת,
ואחר כך היינו אוכלים,
ואחר כך הייתי
לוקחת את שתי האחיות
והולכת ללמד ילדים.
הייתי מלמדת,
והיו משלמים לי טוב.
גם ריחמו עלי,
הבינו את ה...
וגם לימדתי אותם יותר משעה,
שעה צריך,
אבל לימדתי אותם
יותר, לא הסתכלתי,

00:04:00
עד שלא גמרו את
הלימוד לא עזבתי אותם.
והייתה מורה צרפתייה
שהייתה גרה על ידינו,
היא בחרה לי את הילדים
שהם קצת במצב טוב, עשירים.
אז הייתה נותנת...
עזרה לי הרבה.
וככה הייתי נותנת גם שכר לימוד,
שם צריכים לשלם.אז מזה של בית הספר הייתי...
חוסכת את זה,
ונותנת שכר לימוד.
למה אבא יצא,
כבר לא עניין אותו.
אחר כך התחיל להתעניין,
כנראה מישהו העיר לו או משהו.
את השיעורים של בית הספר
שלהם, של הכיתה.
כמו שאנחנו גם מבית ספר שלנו...
פעם צרפתית, פעם אנגלית,

00:05:00
עברית רק מכיתה רביעית למדנו
עברית, בראשי,
למדנו באליאנס.
וזהו...
הייתי רואה מדי פעם את אימא שלי,
איך הייתה מבשלת, איך הייתה עושה...
אני יודעת, עוד לפעמים מהראש שלי
הבנתי שצריך להיות ככה.
מה היית מבשלת?
אורז, העיקר האורז,אורז משביע.
אורז...
מה שבא, מה ש...
מה שמשיגים בכסף שהיה לנו, את יודעת...
הייתי אני קונה, עושה את הקניה,
לא...
לא היה...
אבא אחר כך,
איך שאני עליתי הוא חזר הביתה.
קודם גר בשכר דירה.

00:06:00
תספרי לי על בן דוד שלך
שהכניס אותך לתנועה הציונית.
אה כן, הוא היה גדול.
הוא נפטר פה בארץ,
לא, הוא סיפר לי שהם...
עכשיו יש תנועה ציונית,
ו...
במשך הזמן כל אחד
יעלה לארץ וכולי,לא דיבר הרבה, הוא לא רצה...
הוא לא דיבר הרבה.
אחר כך הוא למד גם
לימדו אותו גם הגנה.
היו מגיעים אליו
שליחים מגבעת ברנר,
מגבעת ברנר, גבעת חיים,
היו... אני זוכרת אחד בשם רוני.
גם כן, אני לא יודעת
עכשיו אם הוא קיים בכלל,
כבר עברו שנים על גבי שנים.

00:07:00
אז גם כן היה...
היו השליחים,
אלה הם המדריכים בתנועה,
אז הם היו באים כל...
כל שבוע אצל מישהו אחר,
שלא...
שלא יראו כל כך הרבה אנשים נכנסים,
היינו איזה עשרים איש.
נותנים לנו שיעורים בעברית.ושינו לנו את השם.
בהתחלה קראו לי מרגלית,
אחר כך אמר לי: "לא, את יודעת מה..."
המדריך,
"מה שמתאים לך זה צביה".
"תקרא צביה"
אני יודעת...
בין רגע שינו לי את השם גם,
צביה.
למה הייתי שובבה כנראה.
המשכתי ללמוד,
אמרתי לך,

00:08:00
ואבא עזב,
לא היה לי מאיפה לתת כסף,
אז השכנה שלי המורה
אמרה לי אל תדאגי יהיה לך.
אז היא הביאה לי ילדים עשירים,
שיכלו לתת לי כמה שהם רוצים.
הייתה להם אפשרות, את מבינה.
אז היא נתנה לי,
ואני נתתי גם כן לבית ספר.לבית ספר, נשאר גם בשביל קניות,
הרווחתי טוב...
הרווחתי טוב.
את זוכרת את הפרהוד?
בטח שאני זוכרת.
הייתי בבית,
עלינו כולנו לגג,
ואני שומעת צעקות
של אנשים,
צעקו.
הם את יודעת, עם גרזנים הם שברו את ה...
את הדלתות ונכנסו.

00:09:00
ומה שבא להם ביד לקחו,
את הרדיו, את ה...
אז מי שהיה לו רדיו היה...
היה גדול.
דבר ראשון לקחו את הרדיו.
ולקחו עוד...
גנבו מה שבא להם.
גנבו, ואנשים צעקו לנו,
אבא היה לו מבית הקפה
היו לו הרבה חברים ערבים,
שמרו אותנו.היו ערבים ששמרו יהודים,
היו...
אבל לא כולם.
היו אכזריים, היו...
עכשיו, הבן דודה שאמרתי לך עליו,
הוא נסע באוטובוס אותו יום,
עצרו את האוטובוס
והורידו את כולם מהאוטובוס,
ערבי...
ערבי העבירו אותו,
יהודי הרגו אותו.

00:10:00
אז הבן דודה
אמרו לו: "אתה יהודי?"
אמר: "לא, אני ערבי".
אז יש משפט שהערבים אומרים,
אז מאמינים להם שהם ערבים.
המשפט הוא (מדברת ערבית)
(מדברת ערבית)
אין כמו אלוהים,(מדברת ערבית)
ומוחמד זה שליח של אלוהים.
אז עזבו אותו.
את מבינה...
יש כאלה שאמרו להם
תשתין על הגופה,
שהורידו אותם,
אם הוא אומר שהוא יהודי
רוצים להאמין לו, שיוכיח,
להוכיח, אז היה אומר.

00:11:00
הם היו...
היה אומר...
להשתין, אני אשתין.
והיו משתינים על הגופה,
בשביל להוכיח להם שהוא ערבי,
אבל הוא יהודי.
אז מה אכפת לו, הוא רוצה להינצל.
זה היה איזה...
איזה שלושה ימים.
זרקו ילדים, תינוקות עם הנדנדה שלהם ל...ל...
לנהר.
וזרקו.
כל היהודים עלו על הגג, כולם.
כולם, והם למטה
הם לקחו גם בחורות,
סחבו אותן,
לקחו אותן אליהם הביתה.
ההורים לא יודעים אם הם
הרגו אותן או שהן אצלם,
לא יודעים.

00:12:00
פרהוד, זה היה כמה ימים רק.
השכונה שגרת,
את זוכרת את השם של הרחוב שלך?
כן, חכם יוסף חיים.
זה היה רחוב גדול,
כמו שכונה באמת.
זו שכונה שכולם רק יהודים.
לא בכל מקום יש יהודים וערבים,
לא.
יש מקומות באמת ערבים ויהודים,
אבל מעט מאוד.יש הרבה מחפשים רק
איפה שיש יהודים,
היהודים.
איך עליתי ארצה?
-כן.
באו, זה היה מוצאי שבת,
בחודש אוקטובר,
היה מוצאי שבת,
באו אמרו לי,
תתכונני אנחנו טסים לישראל.
איזו שמחה הייתה.
הייתה שמחה גדולה.

00:13:00
היה לי גם...
לנעים, יש לו גם אחות
שהיא עלתה איתי,
אחותו.
ולקחו אותנו עם המשאיות,
בלילה עשו מדורות,
לא נסענו בלילה.
והביאו אותנו ישר לבית הערבה.
לבית הערבה הביאו אותנו,
עשו לנו פליט בראש,וראיתי שם מכנסיים
קצרים בחורות לובשות,
אמרתי, ארץ ישראל,
קדוש, איך הם הולכים,
רואים להם את כל הרגליים.
איך הגעתי למשאית,
ריכזו את כולנו בבית אחד,
לא במקום דווקא איפה שאני גרה.
היו שכונות שכונות,
לקחו אותנו ל... כולם,
כל אלה שנוסעים, 77 היינו,

00:14:00
אז חילקו אותנו לשתיים,
35 במשאית הזו, ו-35 במשאית הזו.
עכשיו, הסבירו שאנחנו נוסעים
ולא אמרו לנו שערבים מלווים אותנו.
את מבינה, ערבים ליוו אותנו.
אבל הנהגים היו יהודים,
הנהג,
היה אחד שקראו לו משה עליה,
משה.היו כמה שהיו ידועים,
וזהו...
והבן דודה הזה,
דווקא הוא נסע הכי מאוחר מכולם,
את כל המשפחה שלו,
את כל ה...
הרבה יהודים עלו והכל,
ואומרים שהוא היה גם בלבנון,
הוציא איך קוראים לזה,
ספרי תורה.
הוא הבריח ספרי תורה.

00:15:00
כן, ואחר כך באו באמצע הלילה,
אמרו, אנחנו עולים לישראל.
מהר מהר...
לקח לנו שלושה ימים ושלושה לילות.
אז עוד הלכנו...
הלכנו אני זוכרת,
היו ערבים עם גמלים,
הם הלכו ראשונים, הערבים,
והמשכנו לנסוע עם המשאית,לא יודעת, הגענו לאיזה...
כמו ים, היה לילה,
כמו ים.
העבירו אותנו באונייה,
אוניות, סירות, אני לא זוכרת,
והגענו לבית הערבה.
הגענו לבית הערבה, עשו לנו
קודם ארוחה, ארוחה...
אני זוכרת נקניק נתנו,
לא יודעת מה עוד.

00:16:00
ואחר כך עשו לנו פליט,
עם הפומפה הזו עשו לנו.
וישנו שם,
אחר כך עשו לנו תעודת זהות,
אבל אמרו לנו להביא תמונות מעיראק,
להביא...
להביא תמונות שאז לא...
כנראה לא היה לעשות
תמונות אחד שתיים.
את מבינה...
לא כמו עכשיו.אז אמרו תביאו תמונה
שנעשה לכם תעודת זהות
ישראלית על המקום.
אז הבאנו באמת ו...
עשו לנו תעודת זהות.
אחר כך למחרת בבוקר
לקחו אותנו באוטובוס
לגבעת השלושה,
והכניסו בינינו כמה בחורים אשכנזים,
יעני לערבב...

00:17:00
להטעות אותם,
למה זה היה בזמן האנגלים,
האנגלים היו פה.
ב- 47' האנגלים עוד היו כאן.
אז אף אחד לא בא לאוטובוס,
ואף אחד לא שאל כלום.
הגענו לגבעת השלושה.
בגבעת השלושה נחנו
איזה יומיים שלושה,ואחר כך עשו ועידה,
זה ועדת תרבות, זה...
ואותי בחרו לוועדה רפואית.
מי שחולה אני...
וזהו...
אחר כך, אחרי שבוע באו מהצבא,

00:18:00
באו מהצבא אמרו,
עושים מבחנים לכולם.
עשו מבחנים,
לקחו אותי ועוד שני בחורים
לצבא, בגלל ערבית,
לא היו לי שגיאות.
בכתיב היה בסדר,
אז לקחו אותי לצבא.
בצבא הייתי רק עשרה חודשים.
עשרה חודשים,ואחר כך...
שירתי בכל מיני מקומות במודיעין,
הייתי בניצנה, עוד לא...
עכשיו כשבנו אותה.
היה בור ענק,
בניצנה היה בור ענק,
והמון המון בחורים סעודים,
שחורים כאלה, מסעודיה כנראה,
היו עם תרמילים,

00:19:00
וכל אחד עם תרמיל מלא סיגריות קאמל,
גמל, גמל.
היה גמל.
אז היינו צריכים להיכנס לבור,
כל אנשי המודיעין, לא רק אני,
ולחפש בכיסים, לראות מאיפה הם,
תעודת זהות,
והיינו רושמים, זה מזה, זה מזה...ואחר כך לקחו אותנו לירושלים,
לאבו גוש, ל... שם בסביבה,
כל פעם איפה שנזקקים
היו לוקחים אותנו.
טוב, אחרי עשרה חודשים
פירקו את הפלמ"ח,
מכיוון שהייתי תחת הגיל והם ידעו,
אז שחררו אותי.
עשרה חודשים, שחררו אותי.
וחזרתי...
חזרתי לקיבוץ,

00:20:00
לגבעת השלושה חזרתי.
האח שלי זכרונו לברכה עלה,
יואב הגיע לקדמה.
הלכתי לשם,
אמרו לי אח שלך הגיע לפה,
אז הלכתי לשם,
והוא לא היה,
הוא היה בדיוק בקיבוץ...
איך קוראים לו, יעקב...
אשדות יעקב.היו בסמינר שם.
אז מה לעשות,
אני צריכה לחזור לקיבוץ
לגבעת השלושה.
חזרתי,
אבל לפני שאני אחזור,
הכרתי שם את בעלי.
את מבינה...
אז הוא אמר,
איפה תשנו ואיפה אח שלך...
הוא סידר לנו,
אני ובת דודה שלי הלכנו,

00:21:00
אחות של נעים,
סידר לנו מקום לינה,
מקום לאכול, הכל.
והיה לו סוס,
אז לקח אותי על הסוס
עד היציאה מהקיבוץ,
בשביל לנסוע עם אוטובוס.
וזהו, מה להגיד לך...
אחרי חצי שנה התחתנו בקיבוץ.
וככה גם אחי בא,הוא סידר לו לעבוד איתו ברפת,
הוא היה רפתן.
והתחתנו, אחר כך
היה קיבוץ צעיר,
עם בוץ, עם... זה תנאים מאוד קשים.
ופעם הביאו...
התחשק להם דגים,
הם לא יודעים לנקות דגים.
שלוש מאות דגים,

00:22:00
יום שישי ישבתי וניקיתי.
את מבינה...
הם לא יודעים להוציא את המרה.
שלוש מאות...
אנחנו לקחנו שני דגים,
היה לנו פרימוס בחדר,
אכלנו בחדר.
בבקשה צביה.
מלטרון יצאנו עם כמו...
ישבתי בתוך מגן דוד כזה
מוגן, את יודעת.עם המכשיר,
מכשיר שקראו לו מכשיר תשע,
עכשיו...
מכשיר תשע ו...
היינו קולטים...
לא היינו מדברים,
היינו קולטים מהערבים.
למשל רוצים לשלוח היום מטוס,
אז היו אומרים ט',

00:23:00
לא אומרים מטוס, בערבית,
ט', י'...
את מבינה, את כל האותיות באותיות,
באותיות,
ואנחנו היינו צריכים לחבר את זה
ולדעת מה הם כותבים.
את האותיות הקטנות
היינו מחברים יחד ויוצא משפט,
ואת זה היינו מוסרים לאלה...
לאלה ששלחו אותנו.זהו, אנחנו תמיד יצאנו עם רכב משוריין,
משוריין, לא כמו עכשיו משוריין,
אז חפיף כזה, קל...
כאן, כן.
היינו יוצאים...
גם היה עוד מקום שהלכו הרבה,
לא זוכרת את השם, נגבה... לא,

00:24:00
לא כתבתי אפילו,
כי לא זכרתי את השם.
לטרון,
לטרון יצאו הרבה לקרב ונפלו הרבה,
הרבה נפלו.
היו... זה היה הגדוד הרביעי,
הגדוד הרביעי יצא.
אני הייתי בגדוד הרביעי.
ב- 1947 עזבתי את בגדד
ונשארו האחים שלי,אבל אבא שלי אחר
כך בא לשמור עליהם,
ואחר כך כאב לי מאוד שעזבתי אותם.
ולקחתי איתי רק שתי
שמלות, אחת על השנייה,
לא נתנו לקחת,
ואת הטבעת שאימא
נתנה לי לפני מותה.
והיו הרבה...
לא קונים ריבות,
מעט מאוד קונים ריבות מבחוץ,
היו עושים בבית,

00:25:00
עם... לא יודעת איך קוראים לזה,
מגש כזה...
זה, לא קוראים לזה מגש,
קוראים סניה,
בערבית קוראים לזה סניה.
היו עושים מדלעת, ממשמש,
משזיפים, מכל מיני.
ושמים את זה בעגול הזה,
שמים את זה בשמש על הגג,וטול, קושרים את זה,
שלא יבואו זבובים,
וזהו.
אחרי היה עושה סדר, זכרונו לברכה.
אחי היה עושה סדר,
היה עולה על הגג,
אוכל מה...
זה כבר נהיה.
היה אוכל ריבות והיה מבסוט.
היו באים מוצאים, אומרים, מה זה מתכווץ...

00:26:00
מתכווץ, הריבות מתכווצות?
כי זה נהיה קצת...
כל פעם הוא היה אוכל.
וזהו, היו עושים...
היו עושים כל מיני דברים.
וגם רסק עגבניות היו עושים בעיראק,
גם כן, קונים ארגזים מלאים
מתי שיש מבצע,
ועושים ככה ככה,
אני זוכרת גם אני הייתי משתתפת בזה,
ככה ככה...
את הקליפות זורקים,ואת המיץ שמים גם כן במגש כזה,
ושמים את זה בשמש,
בשמש,
והיה נהיה רסק עגבניות.
אחר כך מעבירים את זה לצנצנות.
ומה אח שלך היה עושה לדבורים?
היה תופס דבור
ואת העוקץ היה מוציא לו,

00:27:00
וקושר את זה עם חוט
עדין, את הרגל,
והיה...
את החוט עצמו היה קושר
במעקה, במעקה,
זה לא מעקה בדיוק,
אבל זה מה שאני יודעת,
כי היה קושר את החוט במעקה,
והיו את יודעת...
היה עושה להרבה, לא רק אחד,אז היו עפים עם החוט עד למעלה ויורדים.
הוא היה שובב כזה.
איך קוראים לו, לאח?
-משה.
היה, אבא הביא הלא מטפלת,
מבוגרת,
אז הייתה את השיניים התותבות שלה,
הייתה לנו סלסלה, בעיראק זה נפוץ,
סלסלה כזו גדולה,

00:28:00
שמים בגדים בפנים.
הוא היה לוקח לה...
היא הייתה שמה במשהו, בקערית
את השיניים התותבות,
הוא היה לוקח ומכניס לה לסל,
לסל, היא לא יודעת איפה זה,
ומחפשת... בסוף עזבה אותנו.
אף מטפלת לא רצתה להיות איתנו.
הוא היה משגע אותן.
שהייתי הולכת ללמד ילדים,הייתי לוקחת בכרכרה את שניהם,
עם חומוס וצימוקים,
שטיח קטן,
ושהיינו מגיעים לאיפה
שאני צריכה ללמד,
הייתי מורידה אותם
מהכרכרה, היינו יורדים,
והייתי מושיבה אותם בפינה.
פסח היו כל ה...
אף אחד לא היה נשוי,
כולנו היינו עוד ילדים,

00:29:00
ולפעמים סבתא הייתה באה,
מישהו, מזמינים את
יודעת, או אחות או אח,
והיינו קוראים את ההגדה,
עם כל הברכות, עם כל ה...
והייתה לנו בבית
כמו מין סוכה כזו
שזה קבוע, לא יורד, פרגולה.הייתה לנו פרגולה בצבע ירוק אני זוכרת,
היינו קונים רק
עצים וזורקים על זה.
והיינו יושבים בקומה השנייה אני זוכרת,
וזהו... אז כל אחד היה קורא
פסוק, סיפור.
אני היה לי דיינו
זה מכיתה א',
ואני ממשיכה גם עכשיו.

00:30:00
"כמה מעלות טובות למקום עלינו"
"אילו הוציאנו ממצרים"
"ולא עשה בהם שפטים דיינו"
"אילו עשה בהם שפטים
ולא עשה באלוקיהם דיינו""אילו עשה באלוקיהם ולא
הרג את בכוריהם דיינו"
מתי אבא שלך עלה עם האחים שלך?
בשנות החמישים,
שהיה מותר כבר לעלות כל היהודים,
אז הוא עלה ארצה.
הוא הלך ל... איך קוראים לזה...
לבית ליד,
לבית ליד,
ואחר כך לרחובות,

00:31:00
לאיזה איך אומרים, כמו...
שער העלייה וכולי, כמו כל היהודים.
ואיך נפגשת איתם, איפה נפגשת איתם?
בית ליד.
בית ליד, אבא שלי ושני האחים ואחות.
באיזה גיל התגייסת לפלמ"ח?
חמש עשרה, אני לא...
פחות אפילו בחיי.
בשביל זה הקפיצו לי את ה...

הקפיצו לי את הגיל בגלל שהייתי קטנה,
אם הייתי בגיל של גיוס
לא היו מקטינים אותי.
את מבינה?
הייתי ארבע עשרה, ככה...
אני לא זוכרת בדיוק בת כמה הייתי.
בבית דיברו ערבית.
ושהגעת לישראל?
לא, התחלנו לדבר בעברית,
עברית דיברנו, ידעתי,
כולם, כל הקבוצה ידעה,

כל הקבוצה ידעה עברית.
היינו איזה שנתיים,
יותר, בתנועה בעיראק.
צביה תודה רבה.
-לבריאות.

מראיינת -  גלית כהן

בגדאד Baghdad

בערבית: بغداد‎

בירת עיראק והעיר הגדולה במדינה.


ראשית הישוב היהודי בבגדאד במאה השלישית. במאות התשיעית עד ה- 11 הייתה בגדאד מקום מושבו של "ראש הגולה". היהודים גרו בשתי שכונות: "דאר אל-יהוד" (שכונת היהודים) ו"קנטרת אל-יהוד" (גשר היהודים). במאה ה- 12 השתפר מצבם. ב- 1170 מצא ר' בנימין מטודלה בבגדאד 40,000 יהודים, 28 בתי כנסת ועשר ישיבות.

ב- 1258 סייעו היהודים למונגולים לכבוש את העיר, ובתמורה זכו להגנה, ויהודי התמנה לראש האדמיניסטרציה הכספית בעיראק. ב- 1400, כשנכבשה בגדאד שנית בידי המונגולים, ברחו רוב היהודים לכורדיסתאן ולסוריה, ועד סוף המאה ה- 15 כמעט שלא היו יהודים בעיר. בשנות הכיבוש העות'מאני (1623-1534) הוטב מצבם של יהודי בגדאד. בתקופת השלטון השנייה של הפרסים (1638-1623) הורע מצבם. ב- 1683 שוב כבשו העות'מאנים את העיר והיהודים סייעו להם. בתקופת הממלוכים התורכים (1830-1750), שלא הצטיינה בחוק וסדר, הורע מצב היהודים, אם-כי הקהילה הייתה גדולה והשפיעה על הכלכלה. ב- 1831 כאשר הפאשא הממלוכי האחרון מרד בשלטון המרכזי, נמלטו רבים מנכבדי הקהילה, בעיקר לפרס ולהודו. ב- 1860 היו בבגדאד כ- 20,000 יהודים. פתיחת תעלת סואץ (1869) הביאה לשיפור כלכלי וב- 1884 עלה מספרם ל- 30,000. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה 50,000 נפש.

משכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השתלבו יהודים באדמיניסטרציה. סר ששון אפנדי יחזקאל מונה כחבר המועצה המדינית ושימש שר הכספים. במפקד 1920 נימנו 50,000 יהודים, רובם ככולם התגוררו בעיר הישנה. רבים עברו לשכונה החדשה "עלוויה" שבנייתה החלה ב- 1945. בימי פיצל הראשון שימשו יהודים במשרות ממשלתיות בכירות, שלטו במסחר בעיר ורבים היו עובדי בנקים, רכבות, רדיו, וכן היו רופאים, עורכי דין, רוקחים וקציני צבא. בפרלמנט הראשון שהקימו הבריטים ב- 1925 היו ארבעה יהודים ובפרלמנט השני (1930-1928) היו שני יהודים מבגדאד. אחר כך יוצגה הקהילה על-ידי שלושה חברים. לפרלמנט העצמאי הראשון (1932) נבחרו שני יהודים מבגדאד, ביניהם עזרא מנחם דניאל, וחבר אחד לסינאט. כן היה נציג במועצת העיר ובמועצת מושל המחוז. ב- 1933 היו בעיר 60,000 יהודים.

משנת 1932, משזכתה עיראק לעצמאות מלאה, החלו רדיפות שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפוגרום ("פרהוד") נהרגו כ- 400 יהודים. מספר יהודי בגדאד היה אז 120,000, ומאז החלה ירידה.

משהוקמה מדינת ישראל (1948) גברו הרדיפות, ורבים נעצרו, כמה הוצאו להורג. לאחר המלחמה ברחו יהודים לישראל, בעיקר דרך איראן. ב- 9 במרס 1950 התירה הממשלה יציאת יהודים, ובגדאד שימשה מקום ריכוז ליהודים מערי-השדה ומכורדיסתאן בדרכם לישראל; הנרשמים לעלייה היו מטרה לפגיעות.

ביוני 1950 הופסקה העלייה בגלל גילוי מחסן נשק של המחתרת היהודית. שני יהודים הואשמו בריגול והחזקת נשק והוצאו להורג. במרס 1951 אושר חוק הקפאת נכסי היהודים שוויתרו על אזרחותם ויצאו לחוץ-לארץ. ב- 1952 התפטרו שלושת צירי הפרלמנט היהודים מבגדאד ושני הצירים היהודים מבצרה. ב- 1954 נותרו בעיראק רק כ- 5,000 יהודים, רובם בבגדאד. בדצמבר 1954 הותרה יציאת היהודים ונותרו רק כ- 600 משפחות, ביולי 1962 שוב נאסרה יציאתם.

תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם (1963-1958) בעיראק הייתה טובה, היהודים זכו לחופש פעולה. אחריו שוב הוטלו עליהם הגבלות כלכליות. תשעה יהודים הוצאו להורג ב0 1969 עד אמצע שנות ה- 70 נרצחו 52 יהודים. רבים נמלטו ובתחילת שנות ה- 90 נותרו בבגדאד פחות מ- 300 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.


חיי הקהילה

עד 1849 עמד בראש קהילת בגדאד "נשיא" שירש את סמכויות "ראש הגולה", התמנה על-ידי מושל העיר ושימש גם איש-הכספים שלו. התפרסמו ששון בן צאלח, אבי משפחת ששון נשיא (1819-1781) ועזרא בן יוסף גבאי (1824-1819). מ1849- ועד 1932 עמדו בראש הקהילה 13 בעלי התואר "חכם באשי". מ- 1932 עמד בראש הקהילה ראיס אל-טאיפה (ראש הקהילה), ולצידו "ועד שבעת טובי העיר". מ1879- פעל ועד של 12. מ1931- נבחרה "מועצה גשמית" (חילונית), שמנתה 8 חברים ויושב-ראש, וניהלה את מוסדות הקהילה. ב- 1950 פעלה המועצה בבגדאד באמצעות ועדות: ועדת בתי הספר, בתי החולים, הקדשי הקהילה, העזרה הסוציאלית, וועדת השגחה על בתי הכנסת ועל המקומות הקדושים. אחת לארבע שנים נבחרה מועצה כללית של 60 חברים, מהם 7 אנשי דת, ונבחרה מועצה דתית (אל-מג'לס אל-רוחאני), ובה ראש הקהילה ושבעה חכמים.

שני בתי חולים יהודיים פעלו בעיר: בית-חולים כללי על-שם מאיר אליאס, שנוסד ב- 1910 ובית-חולים למחלות עיניים על-שם רימה כדורי, שנוסד ב- 1925. שניהם הופקעו ב- 1954. בשנות ה- 40 נוסד בית חולים פרטי למחלות נפש על-שם ז'אק שאבי.

עד 1864 התקיים החינוך ב"חדרים" וב"תלמודי תורה". ב- 1864 נוסדו בתי ספר לבנים ולבנות של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב- 1950 היו בבגדאד 37 מוסדות חינוך יהודיים מהם עשרה פרטיים, 16 בתמיכת הקהילה ושלושה מקצועיים.

הישיבות המרכזיות בבגדאד היו: ישיבת "מדרש בית זלכה", שנוסדה בידי הרב עבדאללה סומך ב- 1840 ונקראה גם "מדרש אבו-מנשה" וישיבת "מדרש מאיר אליהו" שנוסדה בראשית המאה העשרים. בין בתי הספר החשובים היו: בית-הספר על-שם אלברט ששון, שנוסד ב- 1864 בידי "אליאנס"; בית-הספר לבנות על-שם לורה כדורי, ב- 1843 בידי "אליאנס" ובית הספר לבנים על-שם פרנק עיני, שנוסד ב- 1941. הקהילה הפעילה 15 חברות צדקה.

מבתי הכנסת העתיקים נותר רק בית הכנסת הגדול (צלאת אל-כביר). האחרים נבנו למן המאה ב- 18. ב- 1920 היו בעיר 37 בתי-כנסת וערב העלייה ההמונית לישראל היו 52.

עד 1950 הופיעו שמונה עתונים יהודים: ישורון (בעברית, 1921), אל-זהור ("הפרחים", 1909), אל-מצבאח ("המנורה", 1928-1924), אל-חאצד ("הקוצר", 1939-1929), אל-ברהאן ("ההוכחה",1929), אל-מית'אק ("האמנה", 1935), אל-עצבה ("האגודה"), אל-בריד אל-יום ("דואר היום", 1948). בית דפוס עברי ראשון נוסד ב- 1853, השני ב- 1866 והשלישי פעל בשנים 1923-1888. נדפסו כ- 400 ספרים וחוברות בעברית.

בית הספר העברי הראשון, "פרדס הילדים" נוסד ב- 1924. משנת 1932 הוזמנו מורים מארץ- ישראל. ב- 1920 נוסדה "אגודה עברית ספרותית". ב- 1921 הוקמו "אגודה ציונית לארם נהריים". ו"אגודת צעירי בני-יהודה". ב- 1923 נוסד "ועד קרן היסוד", ב- 1929 אגודות "אחיעבר" להפצת הספר העברי, "מכבי" ו"הסתדרות הנוער העברי".

משנת 1925 ובעיקר מ- 1932 החלה הממשלה להסתייג מהפעילות הציונית. מ- 1936 נרדפו פעילים ציוניים. בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות. ב- 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים אירגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית ב- 1950.

ב- 1994 נותרו בבגדאד 80 יהודים, רובם קשישים. בית הכנסת מאיר טויק שימש להם מקום התכנסות. בראש הקהילה עמד נאג'י אליאס.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
וידאו
אA
אA
אA
צביה פרידמן, בגדד, עירק, 2019

צביה פרידמן, בגדד, עירק, 2019. שנת לידה: 1931, ארץ מוצא: עיראק, עיר מוצא: בגדד. צביה נולדה להוריה מרים ודויד בעיר בגדד, עיראק באחד בינואר שנת 1931. בהיותה בת עשר שנים, התייתמה מאמה. מאחר שאביה עזב את הבית והתחתן פעם נוספת, נאלצה צביה לדאוג לפרנסה על מנת לכלכל את חמשת אחיה הצעירים. היא למדה בבית הספר "אליאנס". שלטה היטב בשפה הצרפתית ואף העבירה שיעורים פרטיים לפרנסתה. בבית המשפחה שהתה אומנת אשר מומנה על ידי אביה. בגיל 12 שנים הצטרפה לתנועה הציונית שאורגנה על ידי שליחים מהקיבוצים בארץ (גבעת ברנר, גבעת חיים ועוד). בגיל 14 עלתה ארצה ללא משפחתה במשאית מוסווית להובלת דגים מלוחים. עת הגיעו לקיבוץ בית הערבה עברו תהליך של ריסוס-חיטוי בחומר DDT. משם הועברו לגבעת השלושה. כיוון שצביה שלטה היטב במספר שפות: עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית היא בלטה בין שאר חבריה. על מנת לגייסה לפלמ"ח היא הוקפצה בשלוש שנים מגילה האמיתי והצטרפה למחלקת המודיעין של הגדוד השישי בחטיבת הראל, בחודש מאי 1948. צביה השתתפה באחד מקרבות לטרון, הייתה ברכב משוריין ועסקה בקליטת מידע מהאוייב באמצעות מכשיר שכונה אז "מכשיר 9". האוייב שידר אותות מורס וצביה אספה את האותיות למשפטים ותרגמה אותם למילים. היא שרתה בפלמ"ח החל מהאחד במאי 1948 ועד ל-22 באפריל 1949. צביה שרתה בפלמ"ח עד למועד הפירוק, שוחררה ושבה לקיבוץ גבעת השלושה. עם הזמן עלו שאר בני משפחתה ארצה. באחד מביקוריה אצל אחיה בקיבוץ קדמה, הכירה את בעלה לעתיד, צבי פרידמן. צבי היה ניצול שואה שעלה ארצה באונייה "אקסודוס". לאחר חתונתם, גרו בני הזוג בקיבוץ קדמה במשך 7 חודשים. עם פרוק הקיבוץ, עברו לעיר כפר סבא. שם התגוררו תחילה בבית קרובת משפחה של צביה. לאחר תקופה עברו להתגורר בצריף ברחוב ירושלים. בעלה החל לעבוד כרפתן ונולד להם בן בכור. שנה לאחר הלידה, החלה צביה לעבוד בבית אריזה גן-חיים. תחילה עבדה כאורזת ועם השנים הפכה למדריכת אריזה. בשלב מתקדם יותר שימשה כאגרונומית פרי הדר. במהלך התקופה נולדו לצביה ולצבי שני ילדים נוספים. צביה פרידמן מתגוררת בכפר סבא. צילום: אביה אינפלד

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code
00:01:00
אני פרידמן צביה,
נולדתי בעיראק בבגדד
בשנת 1934.
אבא קראו לו דוד,
ואימא זיכרונה לברכה מרים.
היה לנו בית קפה
עם משרתים, והיה לנו
טוב, על שפת הים,
על שפת הנהר, שם אין ים.על שפת הנהר היה לנו בית קפה,
ועבדו שם.
אימא הייתה עקרת בית,
ואנחנו היינו ששה ילדים בבית.
הבית היה עם שלוש קומות,
זה היה בית של אימא ואבא.
הבית היו לו מדרגות בין...
בין כל קומה לקומה, מדרגות,
לא הייתה מעלית.

00:02:00
לא הייתה מעלית.
והיינו עולים,
בקיץ היינו מעלים
את כל המיטות למעלה,
והיינו ישנים בגג.
אחר כך שהייתי בגיל חמש אני זוכרת,
רשמו אותי לבית ספר אליאנס,
שם היו מגיעים רק העשירים העשירים
ואלה את יודעת, שמפורסמים גם.
שם רק בנות היו.והיה על ידינו גם בית
ספר של אליאנס של בנים.
היו...
דווקא ברחוב הזה היה הרבה...
הרבה בתי ספר.
היה "שמש",
היה...
והיה מדרש,
שקראו מדרש אני לא יודעת מה...
זה כמו חדר
שלומדים בו עברית.

00:03:00
היו מחלקים להם כל יום חמישי
פיתות עם חלווה,
כשהיינו יוצאים מבית
ספר היינו רואים את זה.
זה בדיוק ממול.
בגיל שתיים עשרה ככה אימא נפטרה,
אימא נפטרה וזה לא טוב,
כולנו סבלנו.
אבא היה איתנו שנה
ואחר כך התחתן,
ועזב את הבית, יחד אתו אשתו.אשתו לא רצתה להיות איתנו.
הייתי חוזרת מבית
ספר, הייתי מבשלת,
ואחר כך היינו אוכלים,
ואחר כך הייתי
לוקחת את שתי האחיות
והולכת ללמד ילדים.
הייתי מלמדת,
והיו משלמים לי טוב.
גם ריחמו עלי,
הבינו את ה...
וגם לימדתי אותם יותר משעה,
שעה צריך,
אבל לימדתי אותם
יותר, לא הסתכלתי,

00:04:00
עד שלא גמרו את
הלימוד לא עזבתי אותם.
והייתה מורה צרפתייה
שהייתה גרה על ידינו,
היא בחרה לי את הילדים
שהם קצת במצב טוב, עשירים.
אז הייתה נותנת...
עזרה לי הרבה.
וככה הייתי נותנת גם שכר לימוד,
שם צריכים לשלם.אז מזה של בית הספר הייתי...
חוסכת את זה,
ונותנת שכר לימוד.
למה אבא יצא,
כבר לא עניין אותו.
אחר כך התחיל להתעניין,
כנראה מישהו העיר לו או משהו.
את השיעורים של בית הספר
שלהם, של הכיתה.
כמו שאנחנו גם מבית ספר שלנו...
פעם צרפתית, פעם אנגלית,

00:05:00
עברית רק מכיתה רביעית למדנו
עברית, בראשי,
למדנו באליאנס.
וזהו...
הייתי רואה מדי פעם את אימא שלי,
איך הייתה מבשלת, איך הייתה עושה...
אני יודעת, עוד לפעמים מהראש שלי
הבנתי שצריך להיות ככה.
מה היית מבשלת?
אורז, העיקר האורז,אורז משביע.
אורז...
מה שבא, מה ש...
מה שמשיגים בכסף שהיה לנו, את יודעת...
הייתי אני קונה, עושה את הקניה,
לא...
לא היה...
אבא אחר כך,
איך שאני עליתי הוא חזר הביתה.
קודם גר בשכר דירה.

00:06:00
תספרי לי על בן דוד שלך
שהכניס אותך לתנועה הציונית.
אה כן, הוא היה גדול.
הוא נפטר פה בארץ,
לא, הוא סיפר לי שהם...
עכשיו יש תנועה ציונית,
ו...
במשך הזמן כל אחד
יעלה לארץ וכולי,לא דיבר הרבה, הוא לא רצה...
הוא לא דיבר הרבה.
אחר כך הוא למד גם
לימדו אותו גם הגנה.
היו מגיעים אליו
שליחים מגבעת ברנר,
מגבעת ברנר, גבעת חיים,
היו... אני זוכרת אחד בשם רוני.
גם כן, אני לא יודעת
עכשיו אם הוא קיים בכלל,
כבר עברו שנים על גבי שנים.

00:07:00
אז גם כן היה...
היו השליחים,
אלה הם המדריכים בתנועה,
אז הם היו באים כל...
כל שבוע אצל מישהו אחר,
שלא...
שלא יראו כל כך הרבה אנשים נכנסים,
היינו איזה עשרים איש.
נותנים לנו שיעורים בעברית.ושינו לנו את השם.
בהתחלה קראו לי מרגלית,
אחר כך אמר לי: "לא, את יודעת מה..."
המדריך,
"מה שמתאים לך זה צביה".
"תקרא צביה"
אני יודעת...
בין רגע שינו לי את השם גם,
צביה.
למה הייתי שובבה כנראה.
המשכתי ללמוד,
אמרתי לך,

00:08:00
ואבא עזב,
לא היה לי מאיפה לתת כסף,
אז השכנה שלי המורה
אמרה לי אל תדאגי יהיה לך.
אז היא הביאה לי ילדים עשירים,
שיכלו לתת לי כמה שהם רוצים.
הייתה להם אפשרות, את מבינה.
אז היא נתנה לי,
ואני נתתי גם כן לבית ספר.לבית ספר, נשאר גם בשביל קניות,
הרווחתי טוב...
הרווחתי טוב.
את זוכרת את הפרהוד?
בטח שאני זוכרת.
הייתי בבית,
עלינו כולנו לגג,
ואני שומעת צעקות
של אנשים,
צעקו.
הם את יודעת, עם גרזנים הם שברו את ה...
את הדלתות ונכנסו.

00:09:00
ומה שבא להם ביד לקחו,
את הרדיו, את ה...
אז מי שהיה לו רדיו היה...
היה גדול.
דבר ראשון לקחו את הרדיו.
ולקחו עוד...
גנבו מה שבא להם.
גנבו, ואנשים צעקו לנו,
אבא היה לו מבית הקפה
היו לו הרבה חברים ערבים,
שמרו אותנו.היו ערבים ששמרו יהודים,
היו...
אבל לא כולם.
היו אכזריים, היו...
עכשיו, הבן דודה שאמרתי לך עליו,
הוא נסע באוטובוס אותו יום,
עצרו את האוטובוס
והורידו את כולם מהאוטובוס,
ערבי...
ערבי העבירו אותו,
יהודי הרגו אותו.

00:10:00
אז הבן דודה
אמרו לו: "אתה יהודי?"
אמר: "לא, אני ערבי".
אז יש משפט שהערבים אומרים,
אז מאמינים להם שהם ערבים.
המשפט הוא (מדברת ערבית)
(מדברת ערבית)
אין כמו אלוהים,(מדברת ערבית)
ומוחמד זה שליח של אלוהים.
אז עזבו אותו.
את מבינה...
יש כאלה שאמרו להם
תשתין על הגופה,
שהורידו אותם,
אם הוא אומר שהוא יהודי
רוצים להאמין לו, שיוכיח,
להוכיח, אז היה אומר.

00:11:00
הם היו...
היה אומר...
להשתין, אני אשתין.
והיו משתינים על הגופה,
בשביל להוכיח להם שהוא ערבי,
אבל הוא יהודי.
אז מה אכפת לו, הוא רוצה להינצל.
זה היה איזה...
איזה שלושה ימים.
זרקו ילדים, תינוקות עם הנדנדה שלהם ל...ל...
לנהר.
וזרקו.
כל היהודים עלו על הגג, כולם.
כולם, והם למטה
הם לקחו גם בחורות,
סחבו אותן,
לקחו אותן אליהם הביתה.
ההורים לא יודעים אם הם
הרגו אותן או שהן אצלם,
לא יודעים.

00:12:00
פרהוד, זה היה כמה ימים רק.
השכונה שגרת,
את זוכרת את השם של הרחוב שלך?
כן, חכם יוסף חיים.
זה היה רחוב גדול,
כמו שכונה באמת.
זו שכונה שכולם רק יהודים.
לא בכל מקום יש יהודים וערבים,
לא.
יש מקומות באמת ערבים ויהודים,
אבל מעט מאוד.יש הרבה מחפשים רק
איפה שיש יהודים,
היהודים.
איך עליתי ארצה?
-כן.
באו, זה היה מוצאי שבת,
בחודש אוקטובר,
היה מוצאי שבת,
באו אמרו לי,
תתכונני אנחנו טסים לישראל.
איזו שמחה הייתה.
הייתה שמחה גדולה.

00:13:00
היה לי גם...
לנעים, יש לו גם אחות
שהיא עלתה איתי,
אחותו.
ולקחו אותנו עם המשאיות,
בלילה עשו מדורות,
לא נסענו בלילה.
והביאו אותנו ישר לבית הערבה.
לבית הערבה הביאו אותנו,
עשו לנו פליט בראש,וראיתי שם מכנסיים
קצרים בחורות לובשות,
אמרתי, ארץ ישראל,
קדוש, איך הם הולכים,
רואים להם את כל הרגליים.
איך הגעתי למשאית,
ריכזו את כולנו בבית אחד,
לא במקום דווקא איפה שאני גרה.
היו שכונות שכונות,
לקחו אותנו ל... כולם,
כל אלה שנוסעים, 77 היינו,

00:14:00
אז חילקו אותנו לשתיים,
35 במשאית הזו, ו-35 במשאית הזו.
עכשיו, הסבירו שאנחנו נוסעים
ולא אמרו לנו שערבים מלווים אותנו.
את מבינה, ערבים ליוו אותנו.
אבל הנהגים היו יהודים,
הנהג,
היה אחד שקראו לו משה עליה,
משה.היו כמה שהיו ידועים,
וזהו...
והבן דודה הזה,
דווקא הוא נסע הכי מאוחר מכולם,
את כל המשפחה שלו,
את כל ה...
הרבה יהודים עלו והכל,
ואומרים שהוא היה גם בלבנון,
הוציא איך קוראים לזה,
ספרי תורה.
הוא הבריח ספרי תורה.

00:15:00
כן, ואחר כך באו באמצע הלילה,
אמרו, אנחנו עולים לישראל.
מהר מהר...
לקח לנו שלושה ימים ושלושה לילות.
אז עוד הלכנו...
הלכנו אני זוכרת,
היו ערבים עם גמלים,
הם הלכו ראשונים, הערבים,
והמשכנו לנסוע עם המשאית,לא יודעת, הגענו לאיזה...
כמו ים, היה לילה,
כמו ים.
העבירו אותנו באונייה,
אוניות, סירות, אני לא זוכרת,
והגענו לבית הערבה.
הגענו לבית הערבה, עשו לנו
קודם ארוחה, ארוחה...
אני זוכרת נקניק נתנו,
לא יודעת מה עוד.

00:16:00
ואחר כך עשו לנו פליט,
עם הפומפה הזו עשו לנו.
וישנו שם,
אחר כך עשו לנו תעודת זהות,
אבל אמרו לנו להביא תמונות מעיראק,
להביא...
להביא תמונות שאז לא...
כנראה לא היה לעשות
תמונות אחד שתיים.
את מבינה...
לא כמו עכשיו.אז אמרו תביאו תמונה
שנעשה לכם תעודת זהות
ישראלית על המקום.
אז הבאנו באמת ו...
עשו לנו תעודת זהות.
אחר כך למחרת בבוקר
לקחו אותנו באוטובוס
לגבעת השלושה,
והכניסו בינינו כמה בחורים אשכנזים,
יעני לערבב...

00:17:00
להטעות אותם,
למה זה היה בזמן האנגלים,
האנגלים היו פה.
ב- 47' האנגלים עוד היו כאן.
אז אף אחד לא בא לאוטובוס,
ואף אחד לא שאל כלום.
הגענו לגבעת השלושה.
בגבעת השלושה נחנו
איזה יומיים שלושה,ואחר כך עשו ועידה,
זה ועדת תרבות, זה...
ואותי בחרו לוועדה רפואית.
מי שחולה אני...
וזהו...
אחר כך, אחרי שבוע באו מהצבא,

00:18:00
באו מהצבא אמרו,
עושים מבחנים לכולם.
עשו מבחנים,
לקחו אותי ועוד שני בחורים
לצבא, בגלל ערבית,
לא היו לי שגיאות.
בכתיב היה בסדר,
אז לקחו אותי לצבא.
בצבא הייתי רק עשרה חודשים.
עשרה חודשים,ואחר כך...
שירתי בכל מיני מקומות במודיעין,
הייתי בניצנה, עוד לא...
עכשיו כשבנו אותה.
היה בור ענק,
בניצנה היה בור ענק,
והמון המון בחורים סעודים,
שחורים כאלה, מסעודיה כנראה,
היו עם תרמילים,

00:19:00
וכל אחד עם תרמיל מלא סיגריות קאמל,
גמל, גמל.
היה גמל.
אז היינו צריכים להיכנס לבור,
כל אנשי המודיעין, לא רק אני,
ולחפש בכיסים, לראות מאיפה הם,
תעודת זהות,
והיינו רושמים, זה מזה, זה מזה...ואחר כך לקחו אותנו לירושלים,
לאבו גוש, ל... שם בסביבה,
כל פעם איפה שנזקקים
היו לוקחים אותנו.
טוב, אחרי עשרה חודשים
פירקו את הפלמ"ח,
מכיוון שהייתי תחת הגיל והם ידעו,
אז שחררו אותי.
עשרה חודשים, שחררו אותי.
וחזרתי...
חזרתי לקיבוץ,

00:20:00
לגבעת השלושה חזרתי.
האח שלי זכרונו לברכה עלה,
יואב הגיע לקדמה.
הלכתי לשם,
אמרו לי אח שלך הגיע לפה,
אז הלכתי לשם,
והוא לא היה,
הוא היה בדיוק בקיבוץ...
איך קוראים לו, יעקב...
אשדות יעקב.היו בסמינר שם.
אז מה לעשות,
אני צריכה לחזור לקיבוץ
לגבעת השלושה.
חזרתי,
אבל לפני שאני אחזור,
הכרתי שם את בעלי.
את מבינה...
אז הוא אמר,
איפה תשנו ואיפה אח שלך...
הוא סידר לנו,
אני ובת דודה שלי הלכנו,

00:21:00
אחות של נעים,
סידר לנו מקום לינה,
מקום לאכול, הכל.
והיה לו סוס,
אז לקח אותי על הסוס
עד היציאה מהקיבוץ,
בשביל לנסוע עם אוטובוס.
וזהו, מה להגיד לך...
אחרי חצי שנה התחתנו בקיבוץ.
וככה גם אחי בא,הוא סידר לו לעבוד איתו ברפת,
הוא היה רפתן.
והתחתנו, אחר כך
היה קיבוץ צעיר,
עם בוץ, עם... זה תנאים מאוד קשים.
ופעם הביאו...
התחשק להם דגים,
הם לא יודעים לנקות דגים.
שלוש מאות דגים,

00:22:00
יום שישי ישבתי וניקיתי.
את מבינה...
הם לא יודעים להוציא את המרה.
שלוש מאות...
אנחנו לקחנו שני דגים,
היה לנו פרימוס בחדר,
אכלנו בחדר.
בבקשה צביה.
מלטרון יצאנו עם כמו...
ישבתי בתוך מגן דוד כזה
מוגן, את יודעת.עם המכשיר,
מכשיר שקראו לו מכשיר תשע,
עכשיו...
מכשיר תשע ו...
היינו קולטים...
לא היינו מדברים,
היינו קולטים מהערבים.
למשל רוצים לשלוח היום מטוס,
אז היו אומרים ט',

00:23:00
לא אומרים מטוס, בערבית,
ט', י'...
את מבינה, את כל האותיות באותיות,
באותיות,
ואנחנו היינו צריכים לחבר את זה
ולדעת מה הם כותבים.
את האותיות הקטנות
היינו מחברים יחד ויוצא משפט,
ואת זה היינו מוסרים לאלה...
לאלה ששלחו אותנו.זהו, אנחנו תמיד יצאנו עם רכב משוריין,
משוריין, לא כמו עכשיו משוריין,
אז חפיף כזה, קל...
כאן, כן.
היינו יוצאים...
גם היה עוד מקום שהלכו הרבה,
לא זוכרת את השם, נגבה... לא,

00:24:00
לא כתבתי אפילו,
כי לא זכרתי את השם.
לטרון,
לטרון יצאו הרבה לקרב ונפלו הרבה,
הרבה נפלו.
היו... זה היה הגדוד הרביעי,
הגדוד הרביעי יצא.
אני הייתי בגדוד הרביעי.
ב- 1947 עזבתי את בגדד
ונשארו האחים שלי,אבל אבא שלי אחר
כך בא לשמור עליהם,
ואחר כך כאב לי מאוד שעזבתי אותם.
ולקחתי איתי רק שתי
שמלות, אחת על השנייה,
לא נתנו לקחת,
ואת הטבעת שאימא
נתנה לי לפני מותה.
והיו הרבה...
לא קונים ריבות,
מעט מאוד קונים ריבות מבחוץ,
היו עושים בבית,

00:25:00
עם... לא יודעת איך קוראים לזה,
מגש כזה...
זה, לא קוראים לזה מגש,
קוראים סניה,
בערבית קוראים לזה סניה.
היו עושים מדלעת, ממשמש,
משזיפים, מכל מיני.
ושמים את זה בעגול הזה,
שמים את זה בשמש על הגג,וטול, קושרים את זה,
שלא יבואו זבובים,
וזהו.
אחרי היה עושה סדר, זכרונו לברכה.
אחי היה עושה סדר,
היה עולה על הגג,
אוכל מה...
זה כבר נהיה.
היה אוכל ריבות והיה מבסוט.
היו באים מוצאים, אומרים, מה זה מתכווץ...

00:26:00
מתכווץ, הריבות מתכווצות?
כי זה נהיה קצת...
כל פעם הוא היה אוכל.
וזהו, היו עושים...
היו עושים כל מיני דברים.
וגם רסק עגבניות היו עושים בעיראק,
גם כן, קונים ארגזים מלאים
מתי שיש מבצע,
ועושים ככה ככה,
אני זוכרת גם אני הייתי משתתפת בזה,
ככה ככה...
את הקליפות זורקים,ואת המיץ שמים גם כן במגש כזה,
ושמים את זה בשמש,
בשמש,
והיה נהיה רסק עגבניות.
אחר כך מעבירים את זה לצנצנות.
ומה אח שלך היה עושה לדבורים?
היה תופס דבור
ואת העוקץ היה מוציא לו,

00:27:00
וקושר את זה עם חוט
עדין, את הרגל,
והיה...
את החוט עצמו היה קושר
במעקה, במעקה,
זה לא מעקה בדיוק,
אבל זה מה שאני יודעת,
כי היה קושר את החוט במעקה,
והיו את יודעת...
היה עושה להרבה, לא רק אחד,אז היו עפים עם החוט עד למעלה ויורדים.
הוא היה שובב כזה.
איך קוראים לו, לאח?
-משה.
היה, אבא הביא הלא מטפלת,
מבוגרת,
אז הייתה את השיניים התותבות שלה,
הייתה לנו סלסלה, בעיראק זה נפוץ,
סלסלה כזו גדולה,

00:28:00
שמים בגדים בפנים.
הוא היה לוקח לה...
היא הייתה שמה במשהו, בקערית
את השיניים התותבות,
הוא היה לוקח ומכניס לה לסל,
לסל, היא לא יודעת איפה זה,
ומחפשת... בסוף עזבה אותנו.
אף מטפלת לא רצתה להיות איתנו.
הוא היה משגע אותן.
שהייתי הולכת ללמד ילדים,הייתי לוקחת בכרכרה את שניהם,
עם חומוס וצימוקים,
שטיח קטן,
ושהיינו מגיעים לאיפה
שאני צריכה ללמד,
הייתי מורידה אותם
מהכרכרה, היינו יורדים,
והייתי מושיבה אותם בפינה.
פסח היו כל ה...
אף אחד לא היה נשוי,
כולנו היינו עוד ילדים,

00:29:00
ולפעמים סבתא הייתה באה,
מישהו, מזמינים את
יודעת, או אחות או אח,
והיינו קוראים את ההגדה,
עם כל הברכות, עם כל ה...
והייתה לנו בבית
כמו מין סוכה כזו
שזה קבוע, לא יורד, פרגולה.הייתה לנו פרגולה בצבע ירוק אני זוכרת,
היינו קונים רק
עצים וזורקים על זה.
והיינו יושבים בקומה השנייה אני זוכרת,
וזהו... אז כל אחד היה קורא
פסוק, סיפור.
אני היה לי דיינו
זה מכיתה א',
ואני ממשיכה גם עכשיו.

00:30:00
"כמה מעלות טובות למקום עלינו"
"אילו הוציאנו ממצרים"
"ולא עשה בהם שפטים דיינו"
"אילו עשה בהם שפטים
ולא עשה באלוקיהם דיינו""אילו עשה באלוקיהם ולא
הרג את בכוריהם דיינו"
מתי אבא שלך עלה עם האחים שלך?
בשנות החמישים,
שהיה מותר כבר לעלות כל היהודים,
אז הוא עלה ארצה.
הוא הלך ל... איך קוראים לזה...
לבית ליד,
לבית ליד,
ואחר כך לרחובות,

00:31:00
לאיזה איך אומרים, כמו...
שער העלייה וכולי, כמו כל היהודים.
ואיך נפגשת איתם, איפה נפגשת איתם?
בית ליד.
בית ליד, אבא שלי ושני האחים ואחות.
באיזה גיל התגייסת לפלמ"ח?
חמש עשרה, אני לא...
פחות אפילו בחיי.
בשביל זה הקפיצו לי את ה...

הקפיצו לי את הגיל בגלל שהייתי קטנה,
אם הייתי בגיל של גיוס
לא היו מקטינים אותי.
את מבינה?
הייתי ארבע עשרה, ככה...
אני לא זוכרת בדיוק בת כמה הייתי.
בבית דיברו ערבית.
ושהגעת לישראל?
לא, התחלנו לדבר בעברית,
עברית דיברנו, ידעתי,
כולם, כל הקבוצה ידעה,

כל הקבוצה ידעה עברית.
היינו איזה שנתיים,
יותר, בתנועה בעיראק.
צביה תודה רבה.
-לבריאות.

מראיינת -  גלית כהן

בגדאד בגדד

בגדאד Baghdad

בערבית: بغداد‎

בירת עיראק והעיר הגדולה במדינה.


ראשית הישוב היהודי בבגדאד במאה השלישית. במאות התשיעית עד ה- 11 הייתה בגדאד מקום מושבו של "ראש הגולה". היהודים גרו בשתי שכונות: "דאר אל-יהוד" (שכונת היהודים) ו"קנטרת אל-יהוד" (גשר היהודים). במאה ה- 12 השתפר מצבם. ב- 1170 מצא ר' בנימין מטודלה בבגדאד 40,000 יהודים, 28 בתי כנסת ועשר ישיבות.

ב- 1258 סייעו היהודים למונגולים לכבוש את העיר, ובתמורה זכו להגנה, ויהודי התמנה לראש האדמיניסטרציה הכספית בעיראק. ב- 1400, כשנכבשה בגדאד שנית בידי המונגולים, ברחו רוב היהודים לכורדיסתאן ולסוריה, ועד סוף המאה ה- 15 כמעט שלא היו יהודים בעיר. בשנות הכיבוש העות'מאני (1623-1534) הוטב מצבם של יהודי בגדאד. בתקופת השלטון השנייה של הפרסים (1638-1623) הורע מצבם. ב- 1683 שוב כבשו העות'מאנים את העיר והיהודים סייעו להם. בתקופת הממלוכים התורכים (1830-1750), שלא הצטיינה בחוק וסדר, הורע מצב היהודים, אם-כי הקהילה הייתה גדולה והשפיעה על הכלכלה. ב- 1831 כאשר הפאשא הממלוכי האחרון מרד בשלטון המרכזי, נמלטו רבים מנכבדי הקהילה, בעיקר לפרס ולהודו. ב- 1860 היו בבגדאד כ- 20,000 יהודים. פתיחת תעלת סואץ (1869) הביאה לשיפור כלכלי וב- 1884 עלה מספרם ל- 30,000. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה 50,000 נפש.

משכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השתלבו יהודים באדמיניסטרציה. סר ששון אפנדי יחזקאל מונה כחבר המועצה המדינית ושימש שר הכספים. במפקד 1920 נימנו 50,000 יהודים, רובם ככולם התגוררו בעיר הישנה. רבים עברו לשכונה החדשה "עלוויה" שבנייתה החלה ב- 1945. בימי פיצל הראשון שימשו יהודים במשרות ממשלתיות בכירות, שלטו במסחר בעיר ורבים היו עובדי בנקים, רכבות, רדיו, וכן היו רופאים, עורכי דין, רוקחים וקציני צבא. בפרלמנט הראשון שהקימו הבריטים ב- 1925 היו ארבעה יהודים ובפרלמנט השני (1930-1928) היו שני יהודים מבגדאד. אחר כך יוצגה הקהילה על-ידי שלושה חברים. לפרלמנט העצמאי הראשון (1932) נבחרו שני יהודים מבגדאד, ביניהם עזרא מנחם דניאל, וחבר אחד לסינאט. כן היה נציג במועצת העיר ובמועצת מושל המחוז. ב- 1933 היו בעיר 60,000 יהודים.

משנת 1932, משזכתה עיראק לעצמאות מלאה, החלו רדיפות שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפוגרום ("פרהוד") נהרגו כ- 400 יהודים. מספר יהודי בגדאד היה אז 120,000, ומאז החלה ירידה.

משהוקמה מדינת ישראל (1948) גברו הרדיפות, ורבים נעצרו, כמה הוצאו להורג. לאחר המלחמה ברחו יהודים לישראל, בעיקר דרך איראן. ב- 9 במרס 1950 התירה הממשלה יציאת יהודים, ובגדאד שימשה מקום ריכוז ליהודים מערי-השדה ומכורדיסתאן בדרכם לישראל; הנרשמים לעלייה היו מטרה לפגיעות.

ביוני 1950 הופסקה העלייה בגלל גילוי מחסן נשק של המחתרת היהודית. שני יהודים הואשמו בריגול והחזקת נשק והוצאו להורג. במרס 1951 אושר חוק הקפאת נכסי היהודים שוויתרו על אזרחותם ויצאו לחוץ-לארץ. ב- 1952 התפטרו שלושת צירי הפרלמנט היהודים מבגדאד ושני הצירים היהודים מבצרה. ב- 1954 נותרו בעיראק רק כ- 5,000 יהודים, רובם בבגדאד. בדצמבר 1954 הותרה יציאת היהודים ונותרו רק כ- 600 משפחות, ביולי 1962 שוב נאסרה יציאתם.

תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם (1963-1958) בעיראק הייתה טובה, היהודים זכו לחופש פעולה. אחריו שוב הוטלו עליהם הגבלות כלכליות. תשעה יהודים הוצאו להורג ב0 1969 עד אמצע שנות ה- 70 נרצחו 52 יהודים. רבים נמלטו ובתחילת שנות ה- 90 נותרו בבגדאד פחות מ- 300 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.


חיי הקהילה

עד 1849 עמד בראש קהילת בגדאד "נשיא" שירש את סמכויות "ראש הגולה", התמנה על-ידי מושל העיר ושימש גם איש-הכספים שלו. התפרסמו ששון בן צאלח, אבי משפחת ששון נשיא (1819-1781) ועזרא בן יוסף גבאי (1824-1819). מ1849- ועד 1932 עמדו בראש הקהילה 13 בעלי התואר "חכם באשי". מ- 1932 עמד בראש הקהילה ראיס אל-טאיפה (ראש הקהילה), ולצידו "ועד שבעת טובי העיר". מ1879- פעל ועד של 12. מ1931- נבחרה "מועצה גשמית" (חילונית), שמנתה 8 חברים ויושב-ראש, וניהלה את מוסדות הקהילה. ב- 1950 פעלה המועצה בבגדאד באמצעות ועדות: ועדת בתי הספר, בתי החולים, הקדשי הקהילה, העזרה הסוציאלית, וועדת השגחה על בתי הכנסת ועל המקומות הקדושים. אחת לארבע שנים נבחרה מועצה כללית של 60 חברים, מהם 7 אנשי דת, ונבחרה מועצה דתית (אל-מג'לס אל-רוחאני), ובה ראש הקהילה ושבעה חכמים.

שני בתי חולים יהודיים פעלו בעיר: בית-חולים כללי על-שם מאיר אליאס, שנוסד ב- 1910 ובית-חולים למחלות עיניים על-שם רימה כדורי, שנוסד ב- 1925. שניהם הופקעו ב- 1954. בשנות ה- 40 נוסד בית חולים פרטי למחלות נפש על-שם ז'אק שאבי.

עד 1864 התקיים החינוך ב"חדרים" וב"תלמודי תורה". ב- 1864 נוסדו בתי ספר לבנים ולבנות של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב- 1950 היו בבגדאד 37 מוסדות חינוך יהודיים מהם עשרה פרטיים, 16 בתמיכת הקהילה ושלושה מקצועיים.

הישיבות המרכזיות בבגדאד היו: ישיבת "מדרש בית זלכה", שנוסדה בידי הרב עבדאללה סומך ב- 1840 ונקראה גם "מדרש אבו-מנשה" וישיבת "מדרש מאיר אליהו" שנוסדה בראשית המאה העשרים. בין בתי הספר החשובים היו: בית-הספר על-שם אלברט ששון, שנוסד ב- 1864 בידי "אליאנס"; בית-הספר לבנות על-שם לורה כדורי, ב- 1843 בידי "אליאנס" ובית הספר לבנים על-שם פרנק עיני, שנוסד ב- 1941. הקהילה הפעילה 15 חברות צדקה.

מבתי הכנסת העתיקים נותר רק בית הכנסת הגדול (צלאת אל-כביר). האחרים נבנו למן המאה ב- 18. ב- 1920 היו בעיר 37 בתי-כנסת וערב העלייה ההמונית לישראל היו 52.

עד 1950 הופיעו שמונה עתונים יהודים: ישורון (בעברית, 1921), אל-זהור ("הפרחים", 1909), אל-מצבאח ("המנורה", 1928-1924), אל-חאצד ("הקוצר", 1939-1929), אל-ברהאן ("ההוכחה",1929), אל-מית'אק ("האמנה", 1935), אל-עצבה ("האגודה"), אל-בריד אל-יום ("דואר היום", 1948). בית דפוס עברי ראשון נוסד ב- 1853, השני ב- 1866 והשלישי פעל בשנים 1923-1888. נדפסו כ- 400 ספרים וחוברות בעברית.

בית הספר העברי הראשון, "פרדס הילדים" נוסד ב- 1924. משנת 1932 הוזמנו מורים מארץ- ישראל. ב- 1920 נוסדה "אגודה עברית ספרותית". ב- 1921 הוקמו "אגודה ציונית לארם נהריים". ו"אגודת צעירי בני-יהודה". ב- 1923 נוסד "ועד קרן היסוד", ב- 1929 אגודות "אחיעבר" להפצת הספר העברי, "מכבי" ו"הסתדרות הנוער העברי".

משנת 1925 ובעיקר מ- 1932 החלה הממשלה להסתייג מהפעילות הציונית. מ- 1936 נרדפו פעילים ציוניים. בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות. ב- 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים אירגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית ב- 1950.

ב- 1994 נותרו בבגדאד 80 יהודים, רובם קשישים. בית הכנסת מאיר טויק שימש להם מקום התכנסות. בראש הקהילה עמד נאג'י אליאס.