דלג לתוכן האתר >
שבתאי ולונה פילוסוף עם ילדיהם ונכדיהם, דופניצה, בולגריה 1932
שבתאי ולונה פילוסוף עם ילדיהם ונכדיהם, דופניצה, בולגריה 1932

קהילת יהודי דופניצה

דופניצה DUPNICA


עיר בדרום-מערב בולגריה, 68 ק"מ מדרום לסופיה ו- 40 ק"מ ממערב לסמוקוב.

דופניצה היא יורשתה של העיר הרומית העתיקה גרמניה (Germania) . הנהר החוצה אותה נושא את השם העתיק - ג'רמאן (Dgerman). במאות ה- 14 וה- 15 נקראה גרמנשטיצה, ג'רמאן, גרמן. מקור השם במונח הסנסקריטי צ'רמה (cherma),שפירושו: לוהט, חם מאד, בשל המעיינות החמים הסמוכים לעיר גרמניה העתיקה. כיום אלה הם המרחצאות ספרבה בניה (Sapareva Bania). לראשונה מופיע השם דופניצה בשלהי המאה ה- 14. בתעודות עות'מאניות העיר נקראת דופניגֶ'ה, דובניצה. ב- 1950 שונה שם העיר למארק (Marek), ב- 1952 לסטנקה דימיטרוב (Stanke Dimitrov), ומ- 1992 חזרה להיקרא בשם דופניצה.

עד ראשית המאה ה- 20 הייתה דופניצה עיר גנים מוקפת שדות וגני פרי, ובה בעלי מלאכה זעירה לרוב. מאותה עת ואילך, הייתה למרכז לעיבוד הטבק - הגידול העיקרי באזור. הכבישים ומסילות הברזל שהצטלבו בה סייעו לפיתוחה ולגידולה של העיר, מ- 7,500 נפש ב- 1880 ליותר מ- 15,000 ב- 1920. אחרי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) המשיכה העיר להתפתח, בעיקר בתחומי התעשייה הכימית, ייצור מכונות חקלאיות ותעשיית הטבק. ב- 1992 מנתה אוכלוסיית העיר 41,200 נפש.


הקהילה היהודית

אין בידינו ידיעות ברורות על זמן היווסדה של הקהילה היהודית בעיר או על בואם של ראשוני היהודים. בבית העלמין העתיק, שאינו קיים עוד, נתגלתה מצבה של יהודי בשם מרדכי פוסג, אשר נפטר ב- 1569, אולם לא ידוע אם היה מבני הקהילה או סוחר עובר אורח מסלוניקי הסמוכה. במסמכי שחרור מעגינות משנת 1638 מופיעים בין העדים גם יהודים מדופניצה, אשר סיפרו על יהודי שטבע בנהר הסמוך לעיר. מניחים אפוא שבאמצע המאה ה- 17 חיה במקום קהילה יהודית עם מוסדות קהילה, דיינים ורב. עדויות נוספות ישנן בספרות השו"ת מן המאות ה- 17 וה- 18, מהן עולה כי היהודים מצאו את פרנסתם במסחר, ובמיוחד במסחר היינות. היו יהודים שהחזיקו כרמים, עיבדו אותם וייצרו יין, ניהלו יקבים ומרתפי יין.

באמצע המאה ה- 18 שימש כרב בעיר רבי מנוח סיד ואחריו אחיו, יהודה סיד. בסוף המאה ה- 18 וראשית המאה ה- 19 שימשו בני משפחה אלקלעי מסלוניקי כרבנים בעיר. הידוע מביניהם הוא רבי אברהם אלקלעי. הוא פירסם שני ספרי שו"ת: "חסד לאברהם" (נדפס ב- 1777) ו"זכור אברהם", (1814). מחיבורים אלה ניתן ללמוד הרבה על קורות יהודי דופניצה באותה תקופה, שבה האזור היה נתון להתקפות בוזזים ("ימי הקרדג'אלי" - Kerdgiali). רבי אברהם אלקלעי נסע לארץ ישראל בשנת 1810, ונפטר בצפת.

ב- 1825 נבנה בדופניצה בית כנסת חדש, מאחר שהקודם היה צר מלהכיל את הקהילה המתרחבת. בין יהודי דופניצה היו יהודים אמידים, שעסקו במסחר ובמלאכה. יחסי השכנות עם תושבי המקום הנוצרים והמוסלמים היו טובים. היהודים סחרו עם כפרי הסביבה וגם עם הערים הגדולות קיוסטנדיל, סמוקוב וסופיה, ואפילו עם וידין וסקופיה המרוחקות יותר. במנזר רילה (Rila) הסמוך, נמצאו מסמכים המעידים על מסחר ער בין יהודי הסביבה (בעיקר קיוסנטנדיל ודופניצה) לבין הנהלת המנזר.

בסוף 1877, עם כניסת הצבא הרוסי לעיר בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, היו התנכלויות כלפי היהודים הן מצד החיילים הרוסים והן מצד האוכלוסייה הנוצרית, אך שלא כבמקומות אחרים, לא היו אבידות בנפש או בריחה המונית.

במפקד שנערך ב- 1880 נאמד מספר היהודים בעיר ב- 815.

ברשימה שפורסמה ב- 1900, כעשרים שנה אחרי תום השלטון העות'מאני (1878), נכללה דופניצה בין 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

ב- 1906 היו בעיר אירועים אנטישמיים. על רקע סכסוך כספי נרצחו יהודים בידי בולגרים ונפוצו שמועות על עלילת דם. פעילות המשטרה מנעה התפרעויות קשות יותר.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בדופניצה כ- 1,500 יהודים. 169 גברים יהודים גוייסו לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

בין שתי מלחמות העולם התפתחה בדופניצה מערכת חינוך יהודית. נתונים מ- 1920 מראים ש- 89 אחוזים מילדי היהודים למדו בבית הספר היהודי. על פי פרסום של הקונסיסטוריה (המוסד המרכזי של יהודי בולגריה. נוסד בסופיה בסוף המאה ה- 19) משנת 1926, כללה המערכת גן ילדים ובית ספר יסודי יהודיים.

בדופניצה הייתה פעילות ציונית. ב- 1920 נפתח סניף של תנועת "מכבי", אחד משמונת הסניפים הראשונים בבולגריה. ב- 1933 התקיים בעיר כנס אזורי של "מכבי". היה גם קן של "השומר הצעיר".

אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בשנות ה- 20 ניצחו בדופניצה הציונים, אולם כוחם ירד והם הפסידו בבחירות של 1932. הבחירות בוטלו אחרי 1934.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה בכלכלה היהודית. ה"אגודה לחסכון ולעזרה הדדית", שהוקמה בעיר עוד ב- 1902 על יסודות קואופרטיביים, הסבה את שמה ל"בראטסטבו" - Bratstvo (אחווה) ותמכה בסוחרים היהודים.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לדופניצה. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור עזבו יהודי סופיה את דופניצה ושבו לבירה.

אחרי המלחמה הייתה בדופניצה התעוררות ציונית מחודשת. המוני יהודים חגגו בהפגנות ובעצרת עם את יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

בסתו 1947 ביקר בעיר הרב הד"ר חננאל וגילה כמה ממצאים מעברה של הקהילה. באותה תקופה חיו בדופניצה כ- 1,350 יהודים. בבית הספר היהודי למדו כ- 250 ילדים. בית הכנסת, שנבנה ב- 1860, היה אחד היפים והמפוארים בבולגריה, ובחזיתו הכתובת: שויתי יהוה לנגדי תמיד/ יפה נתרצה ק"ק דופניצה גדול ב הבית/ המתנדבים גבירי ויחידי הי" הקימו הבית/ וה"ש בש' פתחו שערים פג הוקם הבית/ המ"ש ק"ן הרב יהודא ערב נר"ו נגיד הבית/ וכטוב יו"ט סי' דוד אשכנזי ןה' דוד ב'/ יוסף גבאי ופקידי הבית. באותו ביקור העביר הרב חננאל כלי קודש רבים מבית הכנסת, שלא תיפקד, אל המוזיאון שעמד לקום בסופיה. החפצים, ביניהם פרוכות, כתרים, מפות, ציציות לתורה ומגילות, מתוארכים בין השנים 1747- 1892. לצערנו אין ידיעות על גורל תשמישי הקדושה הללו.

ב- 1949, בימי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948-1950), נמנו בדופניצה כ- 380 יהודים.


החוקר ד"ר צבי קרן ביקר בדופניצה ב- 1990. הוא דיווח כי בית הכנסת נהרס בשנות ה- 50 של המאה ה- 20 ובמקומו יש רחבה וכיכר מרכזית, שסביב לה מבני ציבור. בית הספר עדיין עמד על תלו, אך יועד להריסה. הבתים מסביב היו בעבר מרכז השכונה היהודית, אך כמעט ולא נותרו יהודים בעיר. מבית העלמין העתיק לא נותר זכר. בית העלמין החדש, על גבעה ליד תחנת הרכבת, היה נקי ומסודר, ובו קברים מראשית המאה העשרים ועד שנות ה- 70 . אחרי שנות ה- 70 נקברו מעט היהודים בבית העלמין הכללי.

ליד המסגד במרכז העיר ניצבו שני לוחות זיכרון, שהועברו מבית הכנסת אחרי הריסתו, עליהם היו חקוקים שמות החללים היהודים שנפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה. בביקור נוסף שערך ד"ר קרן בעיר ב- 1996 נעלמו הלוחות כלא היו.

שבתאי ולונה פילוסוף עם ילדיהם ונכדיהם,
דופניצה, בולגריה 1932.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רוזה אסא, ישראל)

Joseph Konforti Alfandari (known as “Vaskata”) (1911-1944), partisan, born in Dupnitsa, Bulgaria. He worked as a tailor in Dupnitsa and Sofia and was an active member of the Bulgarian Communist Party since 1934. During the WW II, he participated in the Resistance Movement assisting the Dupni partisan detachment Kosta Petrov. However, he was arrested in early 1943 under the anti-Jewish repressive Law for the Defense of the Nation and sent to a Jewish forced working group near Mikre, a village in northern Bulgaria in the Lovech District. In October 1943, he escaped and joined the Second Company of the Partisan Detachment Hristo Karpachev under the name Vaskata. He fought with the unit, but was wounded in a battle with army and police units in January 1944. He tried to return to his native town, but was caught in the Humata station area and shot at the Lovech police station on February 2, 1944.

Leo (Leon) Naim Conforti (1911-1970), actor, born in Dupnitsa, Bulgaria. He received only a high school education. Despite his limited academic background, Conforti's passion for theater led him to establish a theater club for the Athletic (Dupnitsa) football team, which gained significant popularity.

In pursuit of his passion, Conforti enrolled in the theater school at the Bulgarian National Theater in 1935. He began his acting career in 1938 and acted in various theaters such as the National Theater in Sofia (1936-1938), the Ruse City Theater (1938-1940), and the Drama Theater in Burgas (1940-1941). In 1946, he was accepted into the troupe of the Youth Theater, and in 1950, he rejoined the National Theater. From 1864 to 1969 he also acted in five TV theater productions and from 1937 to 1971 he appeared in over 20 films. He died in Sofia.

Violeta Yakova (also Violeta Jakova) (1923-1944), partisan and member of the Bulgarian Communist Party, born in Dupnitsa, Bulgaria. At the age of 14, she started working as a laborer in a tobacco warehouse. In 1939, she moved to Sofia, where she found work as a seamstress. Yakova was involved in socialist organizations such as the Workers' Youth Union and the Bulgarian Communist Party,

During WW II, Bulgaria joined the Tripartite Pact and allowed German troops to be stationed in the country. In March 1943, the Germans and the Bulgarians began deporting Jews from Thrace and Macedonia to extermination camps. At the same time, cross-denominational resistance formed in the Bulgarian population against the deportation of the Jews.

Yakova became a member of a partisan group led by Slavcho Radomirsky and took the combat name "Ivanka" on. These groups consisted of three to six members, women and men between the ages of 17 and 26. They formed pairs, usually had jobs, and had legal addresses. The groups underwent both physical and shooting training and were subject to strict rules: the members did not know each other's real names, and they used frequently changing aliases. Contrasted with partisan troops in other parts of Europe, there were no separate Jewish cadres, and the Jewish fighters were fully integrated.

The combat groups undertook acts of sabotage against factories, tank depots, and railways to weaken the German army as much as possible. Jakova and her comrades-in-arms set fire to a haystack in which hay for the German army was stored. Most of those responsible were arrested, and Yakova was sentenced to death in absentia. The group's most conspicuous actions were several assassinations in 1943. Victims included German agents, Nazi sympathizers, and informants. The first assassination was against another communist suspected of being a "traitor." Yakova is said to have asked for the "privilege" to shoot, but her gun jammed, and her partner fired the fatal shots. Yakova asked to be allowed to make up for her mistake in the next assassination attempt. This attack was aimed at the former Bulgarian Minister of War, leader of the anti-communist and ultra-nationalist Union of Bulgarian National Legions and Nazi collaborator Hristo Lukov. The communists considered him particularly dangerous as a potential fascist dictator who advocated the deportation of Jews from Bulgaria.

On February 13, 1943, the 19-year-old Yakova, together with Ivan Burudchiev, killed Lukov in front of his house. Lukov was only slightly wounded by Burudchiev's shots, after which Yakova fired more shots at him, from which he was fatally injured. A reward of 300,000 leva was offered for the capture of the killers. On May 3, 1943, the group around Yakova shot the former chief of the Bulgarian police and chairman of the military court in Sofia, Atanas Pantev, who was known for his right-wing nationalist and pro-German attitude.

After the assassination of Pantev and several failed attacks, the urban combat groups of the Bulgarian Communist Party were disbanded, and Yakova was sent to a partisan group in western Bulgaria. She died on June 18, 1944, in Kondofrey, a village located south-west of Sofia. The exact circumstances of her death are unclear, but there are two versions. According to one version, she was killed in a shootout with police, while another version suggests that she was raped, tortured, and mutilated. Her father, Ivan Burujiev, survived the war and became a major general in the army of the People's Republic of Bulgaria. Yakova's daughter, Tatyana Burudzhieva, became a political scientist and member of parliament. She reported being repeatedly insulted and threatened by Bulgarian nationalists due to her mother's association with the Lukov assassination.

Yakova was considered a hero and martyr during the time of the People's Republic of Bulgaria. However, her name lost its aura after 1989 due to her affiliation with the Communist Party. Since 2003, fascist activists from all over Europe have been paying homage to Hristo Lukov, that led to renewed attention being given to her, with some considering her a courageous partisan while others label her a terrorist. A memorial column in Radomir, a town south-west of Sofia, and a street in Sofia are named after her.

Jacques Haim Asseo (also Aseiov) (1896-1982), businessman, financier, and philanthropist, and advocate for the Jewish community during the Holocaust, born in Dupnitsa, Bulgaria. He was educated in Kyustendil, Bulgaria, before studying law at the University of Sofia. He later pursued advanced degrees in economics and law at the University of Vienna.

After the death of his father, Asseo inherited the Fernandez tobacco factory and began marketing cigarettes in Bulgaria under the Aseov brand. In 1926, he became the official agent in Bulgaria for the German tobacco company Rimetsma and, together with his brother Uriel, founded the largest tobacco company in Bulgaria, "Balkan-Tobacco," which had branches in several cities.

Asseo was a pioneering employer in Bulgaria, granting his employees social rights and taking care of their well-being. He was also a successful entrepreneur, becoming a tycoon in Bulgaria and importing the first Buick car to the country as the first agent for General Motors in Bulgaria.

Asseo was also a philanthropist and contributed significantly to various social and cultural causes. He owned the popular newspaper Slovo and founded the Association of Journalists in Bulgaria. He founded the Cinema Royale movie theater and helped finance the construction of the first meteorological station in Bulgaria on Mount Mosla. He also financed the construction of a community center, an orphanage, and a memorial to the Jewish fallen in the Balkan Wars and WW I. Asseo also established an aid fund for the needy in Dupnitsa and a visitor center in the central garden of Sofia.

Asseo's success was interrupted by the Great Depression, and in 1934, the military coup led to the nationalization of tobacco factories in Bulgaria. As anti-Semitism increased in the country, Asseo sold some of his assets and immigrated to the United States. He helped facilitate the emigration of Jews from Bulgaria by obtaining passports, visas, and exemption from military service.

In October 1942, Asseo founded the Committee for the Rescue of Bulgarian Jews in the United States and served as its president. The committee exerted pressure on the US government to intervene with the Bulgarian government to stop the persecution of the Jews, prevent their deportation to extermination camps, and grant exit visas from Bulgaria. Asseo also provided aid for the emigration of Jews to Israel. He financed the establishment an old people's home for Bulgarian Jews in Rishon LeZion, Israel, that was named after him.

Bulgaria

България - Republic of Bulgaria

A country in south eastern Europe, in the Balkan peninsula, and member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,000 out of 7,100,000 (0.02%).  Main umbrella organization of the Jewish communities:

Организация на евреите в България "Шалом"
Organization of Jews in Bulgaria-Shalom
Phone: 359 2 40 06 301
Fax: 359 2 988 46 937
E-mail: info@shalom.bg
Website: http://www.shalom.bg/ 

סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.

סאמאקוב Samakov

עיר בדרום מערב בולגריה.

במאה ה-18 הייתה בסאמאקוב קהילה יהודית. יהודי המקום היו פטורים מתשלום מס ודחו קליטת מהגרים יהודים ממקומות אחרים. לקראת סוף השלטון העותמאני (שהסתיים ב- 1877) היו בסאמאקוב יהודים בעלי מכרות, והיו בעלי בתי מלאכה שהתפרנסו מייצור אריגי-מלמלה ומבורסקאות.

בשנת 1874 פתחה חברת "כל ישראל חברים" בית ספר מעורב (לבנים ולבנות). בסאמאקוב ישבו אז כ-600 יהודים.

בתום מלחמת-העולם הראשונה מנתה הקהילה היהודית בסאמאקוב כאלף נפש. לקראת מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ירד מספר היהודים בעיר.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה, שתאמה את הרגשות האנטישמיים של ממשלת פילוב, חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו אל הפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 גורשו כ- 20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. בסאמאקוב התגוררו באותה עת פחות מ- 400 יהודים. הדבר היקשה על חיי היהודים בערי השדה, כי השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי היהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה.


בשנת 1948, אחרי הקמת מדינת ישראל עלו יהודי סאמאקוב לישראל במסגרת עליית יהודי בולגריה.

קיוסטנדיל Kjustendil

עיר בדרום-מערב בולגריה, 90 ק"מ מדרום-מערב לסופיה ו- 60 ק"מ מצפון-מערב לבלגואבגרד.

בתקופה הרומית (המאה ה- 1) זו הייתה עיר מבצר, מרחצאות ומעיינות חמים, בשם פאוטליה (Pautalia) , הנגזר מהמילה הלטינית Puteus , מרחץ. בהמשך נוסף אל שמה אולפיה (Ulpia) , שם משפחתו של הקיסר טריאנוס (Traian). למן המאה ה- 14 העיר ידועה בשם "מרחצאות קונסטנין" (ע"ש אחד מאצילי הממלכה הבולגרית השנייה),ומכאן השלטונות העות'מאניים גזרו מאוחר יותר את שמה הנוכחי - קיוסטנדיל.

ייחודה של העיר היה מאז ומעולם במרחצאותיה וכן באדמתה הפורייה. העיר הייתה בצומת מסחרי, ממנו זרמו סחורות אל סופיה, סקופיה, פלובדיב ואף אל איסטנבול.

גם במאה ה- 20 התבססה כלכלת העיר על תיירות ונופש, ועל גידולי פירות וירקות.

בסוף שנות ה- 90 של המאה ה- 20 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 60,000 תושבים.


הקהילה היהודית

כבר במאה ה- 6 לספירה היה קיים יישוב יהודי בעיר. בית כנסת מאותה תקופה נתגלה תחת יסודותיו של בית כנסת שנבנה במאה ה- 19 , ואשר איננו קיים עוד.

עד לראשית השלטון העות'מאני אין לנו עדויות על חיי קהילה יהודית במקום.

לאחר הכיבוש העות'מאני, בשליש האחרון של המאה ה- 14, התפתחה הקהילה היהודית. החל מסוף המאה ה- 15 היו רוב הבאים ממגורשי ספרד. במאה ה- 16 כבר הייתה במקום קהילה מאורגנת. ברשימות נוסע איטלקי מ- 1559 מוזכרת לראשונה נוכחות יהודית במקום. במשך הזמן הגיעו גם יהודים מרוסיה, מפולין ומרומניה, והשתלבו בקהילה הספרדית המקומית.

המסחר היהודי התרכז בעיקר בנתיבי היבשה. באחד המסמכים מוזכר שמו של סוחר יהודי גדול בשם אברהם אלדג'ם. העיר הייתה ממוקמת בצומת מסחרי חשוב ותעודות הנמצאות עד היום בסלוניקי, מעידות על תרומת הקהילה היהודית למסחר העות'מאני באזור ואף מחוצה לו. מסמכים מן המאה ה- 17 וה- 18, המצויים במנזר רילה (Rila) הסמוך לעיר, מעידים על הקשר המסחרי בין יהודי העיר לבין המנזר.

במאה ה- 18 וה- 19 נהייתה הקהילה בהדרגה עצמאית, ולא נזקקה עוד לפסיקות רבנים ממרכזים אחרים דוגמת סלוניקי, אדירנה או איסטנבול. יצחק שמואל חארבון כיהן כרבה הראשי של הקהילה בשנים 1680-1750. ב- 1863 נבנה בית-כנסת גדול ומפואר. בין השנים 1750 - 1880 כיהנו ברבנות יעקב טיבה, דוד מדז'ר, ושמואל קונפורטי. עוד שימשו ברבנות במאה ה- 19 ברוך הלוי (1840); אברהם משולם (1850) ואברהם מבורך (1855).

בראשית המאה ה- 19 יסדה מועצת הקהילה בית ספר - "מלדאר", מסגרת חינוך מסורתית, שהוחזק בעזרת תרומות ותשלומי הורים.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878) נפגעו היהודים הן מצד האוכלוסייה המקומית, שחשדה בהם בשיתוף פעולה עם הצבא העות'מאני הנסוג, והן מצד הצבא הרוסי לעתים.

בסוף שנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בקיוסטנדיל כ- 900 יהודים. ב- 1903 היה מספרם 1,200, בתוך אוכלוסייה של 13,000 תושבים.

רוב האוכלוסייה היהודית עסקה במסחר - בעיקר רוכלות ומסחר זעיר. היהודים היו חנוונים, בעלי מכולת, קצבים, פונדקאים, סבלים, חייטים ועוד. היו גם בעלי חוות (צ'יפטליק) אחדים, בעיקר של כרמים ובוסתני פרי. אדמותיהם היו בפאתי העיר ועובדו על ידי איכרים בולגרים- נוצרים. עיקר המסחר היה במוצרי עור, בהמות, פרות, צמר , חמאה, טבק ועוד. במאה ה- 20 היו גם בעלי מקצועות חופשיים, רופאים, עורכי-דין, מהנדסים ועוד. עם התפתחות התעשייה צמחה שכבת פועלים יהודים בבתי חרושת.

בסוף המאה ה- 19 חלה בבולגריה התעוררות אנטישמית. ב- 1874 וב- 1901 היו יהודי קיוסטנדיל קורבן לעלילת דם. ב- 1903 שוב נפגעו יהודי קיוסטנדיל משנאת יהודים. בתגובה פרסם ב- 1904 מורה יהודי חוברת בשם "הטרור בקיוסטנדיל". המחבר נאסר ונשפט, ולבסוף נחון.

ב- 1900 נכללה קיוסטנדיל ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

מוסדות הקהילה שכנו במרכז העיר, סמוך לבית הכנסת. לקהילה היו שני בתי מדרש ושישה ארגוני צדקה, גן ילדים ובית ספר יסודי של ארבע כיתות. ב- 1920 למדו 163 תלמידים, כ- 92 אחוזים מילדי היהודים, במסגרות החינוך היהודיות. ב- 1926 ירד מספרם ל- 118.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בקיוסטנדיל 1, 500 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 12,330 תושבים. 186 גברים יהודים היו מגויסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה יהודיות מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

פעילות ציונית: בראשית המאה ה- 20 החלה בקיוסטנדיל התארגנות ציונית. ב- 1902 נוסדה אגודת "מכבי". בעת מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) הואטה הפעילות, והתגברה אחרי המלחמה. ב- 1920 שינתה "מכבי" את שמה ל"מכבי אגודה ציונית". בראשית שנות ה- 30 של המאה ה- 20 התחזקה האגודה, רכשה ציוד ספורט ופתחה ספרייה. הפעילות הציונית התעשרה במיוחד הודות לתרומתו של סימצ'ו איסקוב, משורר יהודי בולגרי, שהחל את פעילותו הציונית כמדריך "מכבי" והמשיך בה עד מותו.

בין שתי מלחמות העולם התארגנו בקיוסטנדיל מפלגות ציוניות. הנוער היה פעיל במיוחד ב"מכבי", "השומר הצעיר" ו"החלוץ", שהכשיר בני נוער לעלייה לארץ ישראל. המתנגדים לציונות פעלו בעיקר בשורות המפלגה הקומוניסטית. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בבחירות של 1926 התמודדה רשימה ציונית בלבד. בחירות 1929 ו- 1932 נתנו ביטוי להשפעה הגוברת של מתנגדי הציונות.

ב- 1920 חיו בעיר 1,979 יהודים

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בקיוסטנדיל 900 יהודים.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

בימי המלחמה ב- 1943 מנתה הקהילה היהודית בקיוסטנדיל כ- 1000 נפש.

ב- 1943 תכננו הגרמנים את גירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה. הידיעה הגיעה לראשונה ליהודי קיוסטנדיל ומייד עם קבלתה, הפעילה הקהילה, בראשית מרץ 1943 אנשי ציבור מקומיים. בשמונה במרץ התארגנה משלחת שיצאה לסופיה ואליה הצטרפו גם אנשי ציבור לא יהודים, ביניהם סגן יושב ראש הפרלמנט, דימיטרי פשב (Dimiter Peshev), איש קיוסטנדיל. בראשותו של פשב הוחתמו 43 חברי פרלמנט והופעלו לחצים על הממשלה. פשב הודח מתפקידו, אבל פעילותו הצליחה. גזירת הגירוש לא בוטלה, אבל נדחתה ויהדות בולגריה ניצלה.

במאי 1943 גורשו כ- 20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. יהודי קיוסטנדיל, שמנו אז 998 נפשות נאלצו לקלוט 2,800 מגורשי סופיה. על פי הוראת השלטונות המגורשים שוכנו בבתי היהודים בלבד.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. יהודי סופיה שבו לעירם.

בשנת 1945 נמנו בקיוסטנדיל כ- 1,400 יהודים. בבית הספר היהודי למדו כ- 60 ילדים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950.

ב - 1949 חיו בעיר כ- 230 יהודים


באוגוסט 1947 ביקר בקיוסטנדיל הרב הד"ר חננאל. בבית הכנסת מצא מספר פריטים וספרים , ביניהם כאלה שנדפסו במאה ה- 18, כמו "קול שמואל של הרב המקומי שמואל קונפורטי" (סלוניקי, 1787) ו"שמואל יוסף" מאת הרב מסופיה, חיים יוסף אליקים (סלוניקי, 1769) . עוד מצא רימונים מן המאה ה- 18 וה- 19 וכתר תורה. הפריטים והספרים אבדו ואינם. בבית הספר, סמוך לבית הכנסת, נמצאו באותו ביקור שלוש אבני מצבה, מאמצע המאה ה- 19 . גם הן לא הותירו עקבות. הרב חננאל ביקר גם בבית העלמין, ודיווח כי כמעט ולא ניתן היה לקרוא מן הכתוב על המצבות.


בראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 20, בעת חפירות שערך ארכאולוג מקומי על מנת לחקור את בית הכנסת העתיק מן המאה השישית, נהרס בית הכנסת שנבנה על חורבותיו בשנת 1863. המחקר לא יצא לפועל, והיהודים המעטים שחיו בעיר נותרו ללא בית כנסת, למורת רוחם הרבה. בית הספר היהודי שהיה סמוך לבית הכנסת, שימש מאז לצורכי העירייה.

מבית הקברות העתיק לא נותר אף שריד ומצבה.

ב- 1998 חיו בקיוסטנדיל 74 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי דופניצה
דופניצה DUPNICA


עיר בדרום-מערב בולגריה, 68 ק"מ מדרום לסופיה ו- 40 ק"מ ממערב לסמוקוב.

דופניצה היא יורשתה של העיר הרומית העתיקה גרמניה (Germania) . הנהר החוצה אותה נושא את השם העתיק - ג'רמאן (Dgerman). במאות ה- 14 וה- 15 נקראה גרמנשטיצה, ג'רמאן, גרמן. מקור השם במונח הסנסקריטי צ'רמה (cherma),שפירושו: לוהט, חם מאד, בשל המעיינות החמים הסמוכים לעיר גרמניה העתיקה. כיום אלה הם המרחצאות ספרבה בניה (Sapareva Bania). לראשונה מופיע השם דופניצה בשלהי המאה ה- 14. בתעודות עות'מאניות העיר נקראת דופניגֶ'ה, דובניצה. ב- 1950 שונה שם העיר למארק (Marek), ב- 1952 לסטנקה דימיטרוב (Stanke Dimitrov), ומ- 1992 חזרה להיקרא בשם דופניצה.

עד ראשית המאה ה- 20 הייתה דופניצה עיר גנים מוקפת שדות וגני פרי, ובה בעלי מלאכה זעירה לרוב. מאותה עת ואילך, הייתה למרכז לעיבוד הטבק - הגידול העיקרי באזור. הכבישים ומסילות הברזל שהצטלבו בה סייעו לפיתוחה ולגידולה של העיר, מ- 7,500 נפש ב- 1880 ליותר מ- 15,000 ב- 1920. אחרי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) המשיכה העיר להתפתח, בעיקר בתחומי התעשייה הכימית, ייצור מכונות חקלאיות ותעשיית הטבק. ב- 1992 מנתה אוכלוסיית העיר 41,200 נפש.


הקהילה היהודית

אין בידינו ידיעות ברורות על זמן היווסדה של הקהילה היהודית בעיר או על בואם של ראשוני היהודים. בבית העלמין העתיק, שאינו קיים עוד, נתגלתה מצבה של יהודי בשם מרדכי פוסג, אשר נפטר ב- 1569, אולם לא ידוע אם היה מבני הקהילה או סוחר עובר אורח מסלוניקי הסמוכה. במסמכי שחרור מעגינות משנת 1638 מופיעים בין העדים גם יהודים מדופניצה, אשר סיפרו על יהודי שטבע בנהר הסמוך לעיר. מניחים אפוא שבאמצע המאה ה- 17 חיה במקום קהילה יהודית עם מוסדות קהילה, דיינים ורב. עדויות נוספות ישנן בספרות השו"ת מן המאות ה- 17 וה- 18, מהן עולה כי היהודים מצאו את פרנסתם במסחר, ובמיוחד במסחר היינות. היו יהודים שהחזיקו כרמים, עיבדו אותם וייצרו יין, ניהלו יקבים ומרתפי יין.

באמצע המאה ה- 18 שימש כרב בעיר רבי מנוח סיד ואחריו אחיו, יהודה סיד. בסוף המאה ה- 18 וראשית המאה ה- 19 שימשו בני משפחה אלקלעי מסלוניקי כרבנים בעיר. הידוע מביניהם הוא רבי אברהם אלקלעי. הוא פירסם שני ספרי שו"ת: "חסד לאברהם" (נדפס ב- 1777) ו"זכור אברהם", (1814). מחיבורים אלה ניתן ללמוד הרבה על קורות יהודי דופניצה באותה תקופה, שבה האזור היה נתון להתקפות בוזזים ("ימי הקרדג'אלי" - Kerdgiali). רבי אברהם אלקלעי נסע לארץ ישראל בשנת 1810, ונפטר בצפת.

ב- 1825 נבנה בדופניצה בית כנסת חדש, מאחר שהקודם היה צר מלהכיל את הקהילה המתרחבת. בין יהודי דופניצה היו יהודים אמידים, שעסקו במסחר ובמלאכה. יחסי השכנות עם תושבי המקום הנוצרים והמוסלמים היו טובים. היהודים סחרו עם כפרי הסביבה וגם עם הערים הגדולות קיוסטנדיל, סמוקוב וסופיה, ואפילו עם וידין וסקופיה המרוחקות יותר. במנזר רילה (Rila) הסמוך, נמצאו מסמכים המעידים על מסחר ער בין יהודי הסביבה (בעיקר קיוסנטנדיל ודופניצה) לבין הנהלת המנזר.

בסוף 1877, עם כניסת הצבא הרוסי לעיר בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, היו התנכלויות כלפי היהודים הן מצד החיילים הרוסים והן מצד האוכלוסייה הנוצרית, אך שלא כבמקומות אחרים, לא היו אבידות בנפש או בריחה המונית.

במפקד שנערך ב- 1880 נאמד מספר היהודים בעיר ב- 815.

ברשימה שפורסמה ב- 1900, כעשרים שנה אחרי תום השלטון העות'מאני (1878), נכללה דופניצה בין 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

ב- 1906 היו בעיר אירועים אנטישמיים. על רקע סכסוך כספי נרצחו יהודים בידי בולגרים ונפוצו שמועות על עלילת דם. פעילות המשטרה מנעה התפרעויות קשות יותר.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בדופניצה כ- 1,500 יהודים. 169 גברים יהודים גוייסו לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

בין שתי מלחמות העולם התפתחה בדופניצה מערכת חינוך יהודית. נתונים מ- 1920 מראים ש- 89 אחוזים מילדי היהודים למדו בבית הספר היהודי. על פי פרסום של הקונסיסטוריה (המוסד המרכזי של יהודי בולגריה. נוסד בסופיה בסוף המאה ה- 19) משנת 1926, כללה המערכת גן ילדים ובית ספר יסודי יהודיים.

בדופניצה הייתה פעילות ציונית. ב- 1920 נפתח סניף של תנועת "מכבי", אחד משמונת הסניפים הראשונים בבולגריה. ב- 1933 התקיים בעיר כנס אזורי של "מכבי". היה גם קן של "השומר הצעיר".

אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בשנות ה- 20 ניצחו בדופניצה הציונים, אולם כוחם ירד והם הפסידו בבחירות של 1932. הבחירות בוטלו אחרי 1934.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה בכלכלה היהודית. ה"אגודה לחסכון ולעזרה הדדית", שהוקמה בעיר עוד ב- 1902 על יסודות קואופרטיביים, הסבה את שמה ל"בראטסטבו" - Bratstvo (אחווה) ותמכה בסוחרים היהודים.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לדופניצה. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור עזבו יהודי סופיה את דופניצה ושבו לבירה.

אחרי המלחמה הייתה בדופניצה התעוררות ציונית מחודשת. המוני יהודים חגגו בהפגנות ובעצרת עם את יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

בסתו 1947 ביקר בעיר הרב הד"ר חננאל וגילה כמה ממצאים מעברה של הקהילה. באותה תקופה חיו בדופניצה כ- 1,350 יהודים. בבית הספר היהודי למדו כ- 250 ילדים. בית הכנסת, שנבנה ב- 1860, היה אחד היפים והמפוארים בבולגריה, ובחזיתו הכתובת: שויתי יהוה לנגדי תמיד/ יפה נתרצה ק"ק דופניצה גדול ב הבית/ המתנדבים גבירי ויחידי הי" הקימו הבית/ וה"ש בש' פתחו שערים פג הוקם הבית/ המ"ש ק"ן הרב יהודא ערב נר"ו נגיד הבית/ וכטוב יו"ט סי' דוד אשכנזי ןה' דוד ב'/ יוסף גבאי ופקידי הבית. באותו ביקור העביר הרב חננאל כלי קודש רבים מבית הכנסת, שלא תיפקד, אל המוזיאון שעמד לקום בסופיה. החפצים, ביניהם פרוכות, כתרים, מפות, ציציות לתורה ומגילות, מתוארכים בין השנים 1747- 1892. לצערנו אין ידיעות על גורל תשמישי הקדושה הללו.

ב- 1949, בימי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948-1950), נמנו בדופניצה כ- 380 יהודים.


החוקר ד"ר צבי קרן ביקר בדופניצה ב- 1990. הוא דיווח כי בית הכנסת נהרס בשנות ה- 50 של המאה ה- 20 ובמקומו יש רחבה וכיכר מרכזית, שסביב לה מבני ציבור. בית הספר עדיין עמד על תלו, אך יועד להריסה. הבתים מסביב היו בעבר מרכז השכונה היהודית, אך כמעט ולא נותרו יהודים בעיר. מבית העלמין העתיק לא נותר זכר. בית העלמין החדש, על גבעה ליד תחנת הרכבת, היה נקי ומסודר, ובו קברים מראשית המאה העשרים ועד שנות ה- 70 . אחרי שנות ה- 70 נקברו מעט היהודים בבית העלמין הכללי.

ליד המסגד במרכז העיר ניצבו שני לוחות זיכרון, שהועברו מבית הכנסת אחרי הריסתו, עליהם היו חקוקים שמות החללים היהודים שנפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה. בביקור נוסף שערך ד"ר קרן בעיר ב- 1996 נעלמו הלוחות כלא היו.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
שבתאי ולונה פילוסוף עם ילדיהם ונכדיהם, דופניצה, בולגריה 1932
שבתאי ולונה פילוסוף עם ילדיהם ונכדיהם,
דופניצה, בולגריה 1932.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רוזה אסא, ישראל)
Joseph Alfandari

Joseph Konforti Alfandari (known as “Vaskata”) (1911-1944), partisan, born in Dupnitsa, Bulgaria. He worked as a tailor in Dupnitsa and Sofia and was an active member of the Bulgarian Communist Party since 1934. During the WW II, he participated in the Resistance Movement assisting the Dupni partisan detachment Kosta Petrov. However, he was arrested in early 1943 under the anti-Jewish repressive Law for the Defense of the Nation and sent to a Jewish forced working group near Mikre, a village in northern Bulgaria in the Lovech District. In October 1943, he escaped and joined the Second Company of the Partisan Detachment Hristo Karpachev under the name Vaskata. He fought with the unit, but was wounded in a battle with army and police units in January 1944. He tried to return to his native town, but was caught in the Humata station area and shot at the Lovech police station on February 2, 1944.

לאו קונפורטי

Leo (Leon) Naim Conforti (1911-1970), actor, born in Dupnitsa, Bulgaria. He received only a high school education. Despite his limited academic background, Conforti's passion for theater led him to establish a theater club for the Athletic (Dupnitsa) football team, which gained significant popularity.

In pursuit of his passion, Conforti enrolled in the theater school at the Bulgarian National Theater in 1935. He began his acting career in 1938 and acted in various theaters such as the National Theater in Sofia (1936-1938), the Ruse City Theater (1938-1940), and the Drama Theater in Burgas (1940-1941). In 1946, he was accepted into the troupe of the Youth Theater, and in 1950, he rejoined the National Theater. From 1864 to 1969 he also acted in five TV theater productions and from 1937 to 1971 he appeared in over 20 films. He died in Sofia.

ויולטה יעקובה

Violeta Yakova (also Violeta Jakova) (1923-1944), partisan and member of the Bulgarian Communist Party, born in Dupnitsa, Bulgaria. At the age of 14, she started working as a laborer in a tobacco warehouse. In 1939, she moved to Sofia, where she found work as a seamstress. Yakova was involved in socialist organizations such as the Workers' Youth Union and the Bulgarian Communist Party,

During WW II, Bulgaria joined the Tripartite Pact and allowed German troops to be stationed in the country. In March 1943, the Germans and the Bulgarians began deporting Jews from Thrace and Macedonia to extermination camps. At the same time, cross-denominational resistance formed in the Bulgarian population against the deportation of the Jews.

Yakova became a member of a partisan group led by Slavcho Radomirsky and took the combat name "Ivanka" on. These groups consisted of three to six members, women and men between the ages of 17 and 26. They formed pairs, usually had jobs, and had legal addresses. The groups underwent both physical and shooting training and were subject to strict rules: the members did not know each other's real names, and they used frequently changing aliases. Contrasted with partisan troops in other parts of Europe, there were no separate Jewish cadres, and the Jewish fighters were fully integrated.

The combat groups undertook acts of sabotage against factories, tank depots, and railways to weaken the German army as much as possible. Jakova and her comrades-in-arms set fire to a haystack in which hay for the German army was stored. Most of those responsible were arrested, and Yakova was sentenced to death in absentia. The group's most conspicuous actions were several assassinations in 1943. Victims included German agents, Nazi sympathizers, and informants. The first assassination was against another communist suspected of being a "traitor." Yakova is said to have asked for the "privilege" to shoot, but her gun jammed, and her partner fired the fatal shots. Yakova asked to be allowed to make up for her mistake in the next assassination attempt. This attack was aimed at the former Bulgarian Minister of War, leader of the anti-communist and ultra-nationalist Union of Bulgarian National Legions and Nazi collaborator Hristo Lukov. The communists considered him particularly dangerous as a potential fascist dictator who advocated the deportation of Jews from Bulgaria.

On February 13, 1943, the 19-year-old Yakova, together with Ivan Burudchiev, killed Lukov in front of his house. Lukov was only slightly wounded by Burudchiev's shots, after which Yakova fired more shots at him, from which he was fatally injured. A reward of 300,000 leva was offered for the capture of the killers. On May 3, 1943, the group around Yakova shot the former chief of the Bulgarian police and chairman of the military court in Sofia, Atanas Pantev, who was known for his right-wing nationalist and pro-German attitude.

After the assassination of Pantev and several failed attacks, the urban combat groups of the Bulgarian Communist Party were disbanded, and Yakova was sent to a partisan group in western Bulgaria. She died on June 18, 1944, in Kondofrey, a village located south-west of Sofia. The exact circumstances of her death are unclear, but there are two versions. According to one version, she was killed in a shootout with police, while another version suggests that she was raped, tortured, and mutilated. Her father, Ivan Burujiev, survived the war and became a major general in the army of the People's Republic of Bulgaria. Yakova's daughter, Tatyana Burudzhieva, became a political scientist and member of parliament. She reported being repeatedly insulted and threatened by Bulgarian nationalists due to her mother's association with the Lukov assassination.

Yakova was considered a hero and martyr during the time of the People's Republic of Bulgaria. However, her name lost its aura after 1989 due to her affiliation with the Communist Party. Since 2003, fascist activists from all over Europe have been paying homage to Hristo Lukov, that led to renewed attention being given to her, with some considering her a courageous partisan while others label her a terrorist. A memorial column in Radomir, a town south-west of Sofia, and a street in Sofia are named after her.

ז'אק אסאו

Jacques Haim Asseo (also Aseiov) (1896-1982), businessman, financier, and philanthropist, and advocate for the Jewish community during the Holocaust, born in Dupnitsa, Bulgaria. He was educated in Kyustendil, Bulgaria, before studying law at the University of Sofia. He later pursued advanced degrees in economics and law at the University of Vienna.

After the death of his father, Asseo inherited the Fernandez tobacco factory and began marketing cigarettes in Bulgaria under the Aseov brand. In 1926, he became the official agent in Bulgaria for the German tobacco company Rimetsma and, together with his brother Uriel, founded the largest tobacco company in Bulgaria, "Balkan-Tobacco," which had branches in several cities.

Asseo was a pioneering employer in Bulgaria, granting his employees social rights and taking care of their well-being. He was also a successful entrepreneur, becoming a tycoon in Bulgaria and importing the first Buick car to the country as the first agent for General Motors in Bulgaria.

Asseo was also a philanthropist and contributed significantly to various social and cultural causes. He owned the popular newspaper Slovo and founded the Association of Journalists in Bulgaria. He founded the Cinema Royale movie theater and helped finance the construction of the first meteorological station in Bulgaria on Mount Mosla. He also financed the construction of a community center, an orphanage, and a memorial to the Jewish fallen in the Balkan Wars and WW I. Asseo also established an aid fund for the needy in Dupnitsa and a visitor center in the central garden of Sofia.

Asseo's success was interrupted by the Great Depression, and in 1934, the military coup led to the nationalization of tobacco factories in Bulgaria. As anti-Semitism increased in the country, Asseo sold some of his assets and immigrated to the United States. He helped facilitate the emigration of Jews from Bulgaria by obtaining passports, visas, and exemption from military service.

In October 1942, Asseo founded the Committee for the Rescue of Bulgarian Jews in the United States and served as its president. The committee exerted pressure on the US government to intervene with the Bulgarian government to stop the persecution of the Jews, prevent their deportation to extermination camps, and grant exit visas from Bulgaria. Asseo also provided aid for the emigration of Jews to Israel. He financed the establishment an old people's home for Bulgarian Jews in Rishon LeZion, Israel, that was named after him.

בולגריה

Bulgaria

България - Republic of Bulgaria

A country in south eastern Europe, in the Balkan peninsula, and member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,000 out of 7,100,000 (0.02%).  Main umbrella organization of the Jewish communities:

Организация на евреите в България "Шалом"
Organization of Jews in Bulgaria-Shalom
Phone: 359 2 40 06 301
Fax: 359 2 988 46 937
E-mail: info@shalom.bg
Website: http://www.shalom.bg/ 

סופיה
סופיה Sofia Sofija

בירת בולגריה, במרכז-מערב המדינה.

במאה ה- 2 לפנה"ס העניק הקיסר טריאנוס לעיר את השם סרדיקה אולפיה (Serdica Ulpia). אחר כך נקראה גם סרדץ (Sredets , מרכז בבולגרית). במאה ה- 14 שונה שמה לסופיה, בשל הכנסייה הגדולה "סופיה הקדושה". הכובשים העות'מאניים (1392) הפכו את הכנסייה למסגד, אך השם לא שונה. העיר הייתה צומת מרכזי בין מזרח למערב, בה עברו שיירות הסוחרים מאירופה לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול. במאות ה- 18 וה- 19 ירדה חשיבותה. ב- 1879, לפני תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, הוכרזה סופיה כבירת בולגריה החופשית. משנות ה- 80 של המאה ה- 19 התרחבה העיר וסיפחה אליה כפרים בסביבה. אוכלוסייתה גדלה מ- 20,500 תושבים ב- 1880, ל- 435,000 תושבים בשנת 1946. בשנת 1992 חיו בסופיה 1,108,000 תושבים.


הקהילה היהודית

על היהודים בסופיה יש בידינו מקורות עבריים ועות'מאניים החל מן המאה ה- 14. ייתכן שהיו יהודים במקום קודם לכן, אך אין לכך הוכחות.

התקופה העות'מאנית: סופיה וכפרי הסביבה היו מרכז חקלאי ומסחרי. היהודים חיו בקרב אוכלוסייה מעורבת של דתות ולאומים רבים: הונגרים, וואלאכים, מולדובים, סוחרים מראגוזה (דוברובניק של ימינו), מוסלמים ונוצרים-פרבוסלאביים. על ראשיתה של הקהילה היהודית ישנם מקורות מצומצמים. בספרי שו"ת מוזכר, שבעת הכיבוש העות'מאני חיו בסופיה שתי קהילות יהודיות: האחת רומניוטית (כך נקראו היהודים הביזנטים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית), והשנייה של פליטים שגורשו מהונגריה ב- 1360. לכל קהילה היה בית כנסת משלה. בשנת 1470 הגיעו מעטים מבין היהודים שגורשו מבוואריה, ובעיר נוסד גם בית-כנסת אשכנזי.

מגורשי ספרד הגיעו לסופיה בראשית המאה ה- 16. הם היו דומיננטים מאד, ובהדרגה דחקו את רגליהם של היהודים הרומניוטים והאשכנזים. מקורם של ראשוני היהודים הספרדים בסופיה היה בסלוניקי. מאותה תקופה מתרבים והולכים הנתונים על סדרי החיים היהודיים בקהילת סופיה.

עיסוקם של היהודים מאמצע המאה ה- 16 היה מסחר בבדים, ייצור ומסחר בגבינות, והלוואה בריבית.

בשנים 1560 - 1570 חיו בסופיה כ- 650 יהודים. על פי תעודה מן המאה ה- 17, העוסקת בגביית מסים מיהודי סופיה, באותה תקופה חיו בסופיה 2,600 יהודים מעל גיל 18. בכך הפכה סופיה לקהילה היהודית הגדולה בבולגריה. עד אז היו הקהילות המרכזיות בניקופול, בוידין ובפלובדיב.

חיי היום-יום של היהודים בסופיה משתקפים בשלוש איגרות משנות ה- 30 של המאה ה- 16, כתובות ביידיש ובעברית, אשר שלחו יהודים אשכנזיים לאוסטריה ולאיטליה. הכותבים מצאו מקלט בסופיה, והמליצו לקרוביהם להצטרף אליהם וליהנות מהפרנסה המצויה ומהאוויר הצח. מן האיגרות עולים קשיי המסחר עם אוסטריה, וחוסר הביטחון בדרכים, בשל המלחמה. סוחר אחד, דוד כהן אשכנזי, החליט בשל כך לנסות את מזלו במסחר עם פולין. עוד מסופר שם על מגיפה שהפילה חללים בסאלוניקי ובאדירנה, אך לא פגעה בסופיה ובפלבן; וגם על משלח- ידם של יהודי סופיה - מסחר בעיקר - ובייחוד על פרנסות הנשים: יצירת קישורי משי, מיילדות, וגם הלוואה בריבית. מאיגרת מ- 1532, שתוכנה משפחתי, אנו למדים על חייהם הנוחים של היהודים בסופיה. הם מצאו את פרנסתם גם מחוץ לעיר, כשקנו מהשלטונות את הזכות לחכירת המסים. למשל, יצחק בן-ארסלן (אריה?) ואברהם בן-יצחק, תושבי סופיה, רכשו את הזכות לגביית מסי היבוא (המוקאטעא) לסופיה ולנמל ניקופול, לשנת המס 1561-1562.

ליהודים היו יחסי גומלין עם התושבים המקומיים, על רקע עסקיהם עם המוסלמים והנוצרים בעיר. שטר מכירה של בית משנת 1680, מלמד על אמידותו של הקונה היהודי, וגם על מגורים מעורבים של יהודים, מוסלמים ונוצרים בשכונה מכובדת בעיר. זאת בניגוד לשאיפת השלטונות להפריד בין הקבוצות האתניות השונות בעזרת צווים וחוקים. לדוגמא, בשנת 1680 דרש הקאדיעסקר (Kadiasker) של רומליה מהקאדי של סופיה, שנשים מוסלמיות תפסקנה לרחוץ במרחץ העירוני ביחד עם יהודיות ו"לא-מאמינות נוספות", מפני שזו הפרה בוטה זו של חוקי האסלאם.

סכסוכים בין יהודים ליהודים מצאו בדרך כלל את פתרונם בבית הדין הרבני של סופיה. לעתים פנו יהודים גם לערכאות המוסלמיות, למורת רוחם של הרבנים, שראו בערכאות של גויים, בדומה להלכות עבודה זרה, מן האיסורים החמורים ביהדות. רוב הפונים היו סוחרים יהודיים, במיוחד האמידים, שלא היו מרוצים מפסיקות בתי הדין הרבניים. בדרך כלל זיכה בית הדין השרעי את היהודים ביחס הוגן. במקרה אחד, יוצא דופן כנראה, שראשיתו בעיר סמוקוב ואחריתו בבית הדין השרעי של סופיה, גילו השלטונות יחס נוקשה ועוין: בנו של ג'אפר אבן- עבדאללה, מנכבדי סמוקוב, רצח צעיר יהודי בשם ישראל בן לוי. הקאדי של סמוקוב שכנע את משפחת הנרצח לקבל כופר כספי, על-מנת למנוע מתח בין יהודים למוסלמים. אולם האב המכובד תבע להחזיר לו את הסכום, בטענה שישראל בן לוי קיבל עליו את האיסלאם וחזר בו, ושבנו רצה להחזיר את הכופר בתשובה, ומשסירב הרגו. המשפחה היהודית נאלצה לעזוב לסופיה. בית הדין של סופיה קיבל את טענות התובע וחייב את ההורים היהודיים להחזיר את כספי הפיצויים.

היהודים שילמו מסים רגילים שהוטלו על הלא-מוסלמים, ובנוסף הוטלו עליהם מסים מיוחדים. יהודי סופיה, כמו שאר ה"רעאיא", נדרשו לשלם את הוצאות הסיור של הווזיר הגדול חוסיין אשא מבלגרד למונסטיר. המסים שהוטלו על היהודים חושבו בנפרד.

סופיה הייתה מרכז מסחרי חשוב. תעודה מלמדת על סוחר יהודי מסופיה שהיה בקשרי מסחר עם שותפו בוונציה. עדות נוספת על מסחר בין סופיה לוונציה מצויה בשטר חליפין משנת 1649, כתוב לדינו ועברית, בין סוחרים יהודיים משתי הערים. החשבון נשלח משותף שלישי, שישב בפריס. במאות ה- 16 וה- 17 תפסו היהודים מקום חשוב במסחר בין סופיה לבין ראגוזה (דוברובניק של היום) שלחופי הים האדריאטי. באיגרת משנת 1641, אותה הפנו שליטי ראגוזה אל השלטון העות'מאני, ביקשו להפחית את המסים המוטלים על נתיניהם בסופיה, ולהגן עליהם מפני "ההפרעות והצרת רגליהם מצד הסוחרים היהודים בעיר". בשנת 1619 הוציא השלטון העות'מאני צו לתת גם לסוחרים הקתולים דריסת רגל במסחר הצמר. היהודים התנגדו לכך משום שהתחייבו לספק את דרישת אחיהם בסאלוניקי, המועסקים בתעשיית בגדי הצמר עבור היניצ'רים.

על אף חשיבותו של סחר החוץ, את עיקר פרנסתם מצאו סוחרי סופיה בגבולות האימפריה, בהובילם את מרכולתם בשיירות. מסמך מלמד על סוחר יהודי, שנרצח בדרכו מסאלוניקי עם משלוח בדים לסופיה. בשיירה אחרת, בין סופיה לסקופיה, נרצח יהודי מבלגרד. השיירות היו מעורבות, מוסלמים, נוצרים ויהודים. בהתנפלות על שיירה מסופיה לסאלוניקי בשנת 1606, למשל, נרצחו סוחרים יהודים וגם הקאדי של סופיה ונשותיו.

המאות ה- 18 וה- 19: באמצע המאה ה- 18 הייתה קהילת יהודי סופיה הגדולה בקהילות בולגריה. באותן שנים כיהנו כרבנים ראשיים ראובן בן יעקב טיביה (כיהן 1752-1795), יצחק צאדקה, יעקב שמואל מדג'אר, יוסף יקותיאל, וידאל פאסי, חיים יוסף אליקים ועוד רבים אחרים. חלקם פרסמו חיבורים חשובים שנודעו גם מחוץ לבולגריה. ב- 1808 בא לסופיה הרב רחמים אברהם ונטורה מספאלטו (ספליט Split של ימינו), ושימש בתפקידו עד 1820.

בשנת 1876 הגיע הרב גבריאל אלמוזלינו, יליד ניקופול. עם תום המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה, וכינון בולגריה העצמאית (1878) , נהיה לרבה הראשי הראשון של יהדות בולגריה. הוא ייצג את המיעוט היהודי באסיפה המכוננת הראשונה של בולגריה העצמאית, שהתכנסה בבירה ההיסטורית טארנובו.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878), בעת שהתחוללו הקרבות בפאתי סופיה, היה חשש שהצבא העות'מאני הנסוג ישרוף את העיר. סיפורי גבורה רבים קשורים בהתייצבותם של יהודי העיר להגן עליה ולכבות דליקות. בכל זאת היו יהודי סופיה, כבמקומות אחרים, נתונים למעשי שוד וביזה הן מצד הצבא הרוסי והן מצד פורעי חוק בולגריים.

על פי מפקד מ- 1880 חיו בסופיה 5,000 יהודים והיו להם שישה בתי-כנסת. בית העלמין היה עד 1897 ב"שוק המלח", אך השטח הופקע בידי העירייה, למרות התנגדות הקהילה. מאז נמצא בית העלמין בחלקה נפרדת ליד בית העלמין הכללי. כעשרים מצבות עתיקות הובאו אליו מבית העלמין הישן.

בשלהי המאה ה- 19 הוקמה בסופיה ה"קונסיסטוריה" – המוסד המרכזי של יהדות בולגריה.

המאה ה- 20 וראשית המאה ה- 21: ב- 23 בספטמבר 1909 נחנך בסופיה בית הכנסת החדש. האירוע, מן החשובים בתולדות יהדות סופיה ובולגריה, היה חגיגי מאד, בין המוזמנים היו משפחת המלוכה, שרים ונכבדים רבים. בית הכנסת היה מפואר ורחב ידיים, ובו 1,300 מקומות.

בין רבני התקופה הבולטים היו ד"ר ארנפרייס, אברהם פיפאנו, מחבר "חגור האפוד" והד"ר אשר חננאל, רבה האחרון של יהדות בולגריה, שנפטר בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 20.

בתקופת מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בסופיה כ- 17,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 82,621 נפש. 1,421 מהם שירתו בצבא הבולגרי. ארגון העזרה UAI גייס תרומות למען משפחות החיילים היהודים.

מוסדות הציבור של הקהילה כללו את "בית העם" (נחנך ב- 1934), וגם בית חולים יהודי, בנקים בהנהלה יהודית, מוסדות צדקה למיניהם ובתי-ספר לכל הגילאים. באמצע שנות ה- 30 חיו בסופיה כמחצית מיהודי בולגריה, ובה פעלו כל המוסדות המרכזיים של יהדות בולגריה. באותה תקופה היה גם ניסיון קצר מועד להקים להקת תיאטרון יהודית, ששחקניה השתלבו לבסוף בתיאטראות הבירה. כן נוסדה תזמורת סימפונית שרוב נגניה היו יהודים. מקהלת "צדיקוב" הנודעת נוסדה בשנת 1908, והגיעה לפרסום רב אחרי מלחמת העולם הראשונה. המקהלה תרמה רבות לטיפוח התרבות בקרב יהודי סופיה ובולגריה כולה, והמשיכה את פעילותה גם במדינת ישראל.

הפעילות הציונית בקרב יהודי סופיה כללה מפלגות ותנועות נוער רבות: "השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני", "מכבי" ועוד. בקהילת סופיה יצאו לאור עיתונים רבים, בלאדינו ובבולגרית, ששיקפו את קשת הדעות של הפלגים השונים – ציוניים ואחרים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, התחוללו התפרעויות ברחובות המסחריים של סופיה וחנויות היהודים נפגעו. 4,000 יהודים שהיו נתינים זרים גורשו מחוץ לגבולות בולגריה; התערבות הקונסיסטוריה לא הועילה.

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

על פי דרישת השלטונות, נערכה בסופיה בראשית 1943 רשימה מפורטת של "המשפחות היהודיות העשירות, המכובדות ובעלות המעמד". במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה. בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, ואישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 והסתיים כעבור שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם הורשו לקחת איתם את רכושם, ופוזרו ב- 20 ערי שדה. בבירה נותרו כמה עשרות משפחות בעלות אישורים מיוחדים, מקצתן משפחות של מומרים, מקצתן של חיוניים מבחינה כלכלית.

בערי השדה הורו השלטונות לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה. בחודש דצמבר באותה שנה הורשו המגורשים לחזור לסופיה לתקופות קצרות כדי לטפל בעסקיהם הפרטיים.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944.


במאי 1949, אחרי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948 - 1950), חיו בסופיה כ- 5,000 יהודים.

בין 1989 ל- 2002 עלו לישראל למעלה מ- 3,000 מיהודי בולגריה, מרביתם מסופיה.

בשנות ה- 90 חיי הקהילה התרכזו "בית העם", התקיימו חוגים שונים ובית ספר יום א' לילדים הצעירים. את החגים ציינו לרוב בבית הכנסת המשופץ או ב"בית העם". ב- 1992 חידשה פעילותה תנועת "השומר הצעיר" בעיר, ובמהלך שנות ה- 90 עלו לישראל כשבעים מחניכיה. הייתה גם פעילות של תנועת הנוער של "בני-ברית". רוב הפעילות מומנה על ידי ה"ג'וינט".

בראשית שנות האלפיים נמנו בעיר כ- 3,000 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.

סאמאקוב
סאמאקוב Samakov

עיר בדרום מערב בולגריה.

במאה ה-18 הייתה בסאמאקוב קהילה יהודית. יהודי המקום היו פטורים מתשלום מס ודחו קליטת מהגרים יהודים ממקומות אחרים. לקראת סוף השלטון העותמאני (שהסתיים ב- 1877) היו בסאמאקוב יהודים בעלי מכרות, והיו בעלי בתי מלאכה שהתפרנסו מייצור אריגי-מלמלה ומבורסקאות.

בשנת 1874 פתחה חברת "כל ישראל חברים" בית ספר מעורב (לבנים ולבנות). בסאמאקוב ישבו אז כ-600 יהודים.

בתום מלחמת-העולם הראשונה מנתה הקהילה היהודית בסאמאקוב כאלף נפש. לקראת מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ירד מספר היהודים בעיר.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה, שתאמה את הרגשות האנטישמיים של ממשלת פילוב, חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו אל הפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 גורשו כ- 20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. בסאמאקוב התגוררו באותה עת פחות מ- 400 יהודים. הדבר היקשה על חיי היהודים בערי השדה, כי השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי היהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב. אולם רוב הבולגרים נשארו נאמנים לעקרונות ההומניים ואהדו את היהודים בשעתם הקשה.


בשנת 1948, אחרי הקמת מדינת ישראל עלו יהודי סאמאקוב לישראל במסגרת עליית יהודי בולגריה.

קיוסטנדיל
קיוסטנדיל Kjustendil

עיר בדרום-מערב בולגריה, 90 ק"מ מדרום-מערב לסופיה ו- 60 ק"מ מצפון-מערב לבלגואבגרד.

בתקופה הרומית (המאה ה- 1) זו הייתה עיר מבצר, מרחצאות ומעיינות חמים, בשם פאוטליה (Pautalia) , הנגזר מהמילה הלטינית Puteus , מרחץ. בהמשך נוסף אל שמה אולפיה (Ulpia) , שם משפחתו של הקיסר טריאנוס (Traian). למן המאה ה- 14 העיר ידועה בשם "מרחצאות קונסטנין" (ע"ש אחד מאצילי הממלכה הבולגרית השנייה),ומכאן השלטונות העות'מאניים גזרו מאוחר יותר את שמה הנוכחי - קיוסטנדיל.

ייחודה של העיר היה מאז ומעולם במרחצאותיה וכן באדמתה הפורייה. העיר הייתה בצומת מסחרי, ממנו זרמו סחורות אל סופיה, סקופיה, פלובדיב ואף אל איסטנבול.

גם במאה ה- 20 התבססה כלכלת העיר על תיירות ונופש, ועל גידולי פירות וירקות.

בסוף שנות ה- 90 של המאה ה- 20 מנתה אוכלוסיית העיר כ- 60,000 תושבים.


הקהילה היהודית

כבר במאה ה- 6 לספירה היה קיים יישוב יהודי בעיר. בית כנסת מאותה תקופה נתגלה תחת יסודותיו של בית כנסת שנבנה במאה ה- 19 , ואשר איננו קיים עוד.

עד לראשית השלטון העות'מאני אין לנו עדויות על חיי קהילה יהודית במקום.

לאחר הכיבוש העות'מאני, בשליש האחרון של המאה ה- 14, התפתחה הקהילה היהודית. החל מסוף המאה ה- 15 היו רוב הבאים ממגורשי ספרד. במאה ה- 16 כבר הייתה במקום קהילה מאורגנת. ברשימות נוסע איטלקי מ- 1559 מוזכרת לראשונה נוכחות יהודית במקום. במשך הזמן הגיעו גם יהודים מרוסיה, מפולין ומרומניה, והשתלבו בקהילה הספרדית המקומית.

המסחר היהודי התרכז בעיקר בנתיבי היבשה. באחד המסמכים מוזכר שמו של סוחר יהודי גדול בשם אברהם אלדג'ם. העיר הייתה ממוקמת בצומת מסחרי חשוב ותעודות הנמצאות עד היום בסלוניקי, מעידות על תרומת הקהילה היהודית למסחר העות'מאני באזור ואף מחוצה לו. מסמכים מן המאה ה- 17 וה- 18, המצויים במנזר רילה (Rila) הסמוך לעיר, מעידים על הקשר המסחרי בין יהודי העיר לבין המנזר.

במאה ה- 18 וה- 19 נהייתה הקהילה בהדרגה עצמאית, ולא נזקקה עוד לפסיקות רבנים ממרכזים אחרים דוגמת סלוניקי, אדירנה או איסטנבול. יצחק שמואל חארבון כיהן כרבה הראשי של הקהילה בשנים 1680-1750. ב- 1863 נבנה בית-כנסת גדול ומפואר. בין השנים 1750 - 1880 כיהנו ברבנות יעקב טיבה, דוד מדז'ר, ושמואל קונפורטי. עוד שימשו ברבנות במאה ה- 19 ברוך הלוי (1840); אברהם משולם (1850) ואברהם מבורך (1855).

בראשית המאה ה- 19 יסדה מועצת הקהילה בית ספר - "מלדאר", מסגרת חינוך מסורתית, שהוחזק בעזרת תרומות ותשלומי הורים.

בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה (1877-1878) נפגעו היהודים הן מצד האוכלוסייה המקומית, שחשדה בהם בשיתוף פעולה עם הצבא העות'מאני הנסוג, והן מצד הצבא הרוסי לעתים.

בסוף שנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בקיוסטנדיל כ- 900 יהודים. ב- 1903 היה מספרם 1,200, בתוך אוכלוסייה של 13,000 תושבים.

רוב האוכלוסייה היהודית עסקה במסחר - בעיקר רוכלות ומסחר זעיר. היהודים היו חנוונים, בעלי מכולת, קצבים, פונדקאים, סבלים, חייטים ועוד. היו גם בעלי חוות (צ'יפטליק) אחדים, בעיקר של כרמים ובוסתני פרי. אדמותיהם היו בפאתי העיר ועובדו על ידי איכרים בולגרים- נוצרים. עיקר המסחר היה במוצרי עור, בהמות, פרות, צמר , חמאה, טבק ועוד. במאה ה- 20 היו גם בעלי מקצועות חופשיים, רופאים, עורכי-דין, מהנדסים ועוד. עם התפתחות התעשייה צמחה שכבת פועלים יהודים בבתי חרושת.

בסוף המאה ה- 19 חלה בבולגריה התעוררות אנטישמית. ב- 1874 וב- 1901 היו יהודי קיוסטנדיל קורבן לעלילת דם. ב- 1903 שוב נפגעו יהודי קיוסטנדיל משנאת יהודים. בתגובה פרסם ב- 1904 מורה יהודי חוברת בשם "הטרור בקיוסטנדיל". המחבר נאסר ונשפט, ולבסוף נחון.

ב- 1900 נכללה קיוסטנדיל ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

מוסדות הקהילה שכנו במרכז העיר, סמוך לבית הכנסת. לקהילה היו שני בתי מדרש ושישה ארגוני צדקה, גן ילדים ובית ספר יסודי של ארבע כיתות. ב- 1920 למדו 163 תלמידים, כ- 92 אחוזים מילדי היהודים, במסגרות החינוך היהודיות. ב- 1926 ירד מספרם ל- 118.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בקיוסטנדיל 1, 500 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 12,330 תושבים. 186 גברים יהודים היו מגויסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה יהודיות מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

פעילות ציונית: בראשית המאה ה- 20 החלה בקיוסטנדיל התארגנות ציונית. ב- 1902 נוסדה אגודת "מכבי". בעת מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) הואטה הפעילות, והתגברה אחרי המלחמה. ב- 1920 שינתה "מכבי" את שמה ל"מכבי אגודה ציונית". בראשית שנות ה- 30 של המאה ה- 20 התחזקה האגודה, רכשה ציוד ספורט ופתחה ספרייה. הפעילות הציונית התעשרה במיוחד הודות לתרומתו של סימצ'ו איסקוב, משורר יהודי בולגרי, שהחל את פעילותו הציונית כמדריך "מכבי" והמשיך בה עד מותו.

בין שתי מלחמות העולם התארגנו בקיוסטנדיל מפלגות ציוניות. הנוער היה פעיל במיוחד ב"מכבי", "השומר הצעיר" ו"החלוץ", שהכשיר בני נוער לעלייה לארץ ישראל. המתנגדים לציונות פעלו בעיקר בשורות המפלגה הקומוניסטית. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בבחירות של 1926 התמודדה רשימה ציונית בלבד. בחירות 1929 ו- 1932 נתנו ביטוי להשפעה הגוברת של מתנגדי הציונות.

ב- 1920 חיו בעיר 1,979 יהודים

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בקיוסטנדיל 900 יהודים.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

בימי המלחמה ב- 1943 מנתה הקהילה היהודית בקיוסטנדיל כ- 1000 נפש.

ב- 1943 תכננו הגרמנים את גירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה. הידיעה הגיעה לראשונה ליהודי קיוסטנדיל ומייד עם קבלתה, הפעילה הקהילה, בראשית מרץ 1943 אנשי ציבור מקומיים. בשמונה במרץ התארגנה משלחת שיצאה לסופיה ואליה הצטרפו גם אנשי ציבור לא יהודים, ביניהם סגן יושב ראש הפרלמנט, דימיטרי פשב (Dimiter Peshev), איש קיוסטנדיל. בראשותו של פשב הוחתמו 43 חברי פרלמנט והופעלו לחצים על הממשלה. פשב הודח מתפקידו, אבל פעילותו הצליחה. גזירת הגירוש לא בוטלה, אבל נדחתה ויהדות בולגריה ניצלה.

במאי 1943 גורשו כ- 20,000 מיהודי סופיה לערי השדה. יהודי קיוסטנדיל, שמנו אז 998 נפשות נאלצו לקלוט 2,800 מגורשי סופיה. על פי הוראת השלטונות המגורשים שוכנו בבתי היהודים בלבד.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. יהודי סופיה שבו לעירם.

בשנת 1945 נמנו בקיוסטנדיל כ- 1,400 יהודים. בבית הספר היהודי למדו כ- 60 ילדים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950.

ב - 1949 חיו בעיר כ- 230 יהודים


באוגוסט 1947 ביקר בקיוסטנדיל הרב הד"ר חננאל. בבית הכנסת מצא מספר פריטים וספרים , ביניהם כאלה שנדפסו במאה ה- 18, כמו "קול שמואל של הרב המקומי שמואל קונפורטי" (סלוניקי, 1787) ו"שמואל יוסף" מאת הרב מסופיה, חיים יוסף אליקים (סלוניקי, 1769) . עוד מצא רימונים מן המאה ה- 18 וה- 19 וכתר תורה. הפריטים והספרים אבדו ואינם. בבית הספר, סמוך לבית הכנסת, נמצאו באותו ביקור שלוש אבני מצבה, מאמצע המאה ה- 19 . גם הן לא הותירו עקבות. הרב חננאל ביקר גם בבית העלמין, ודיווח כי כמעט ולא ניתן היה לקרוא מן הכתוב על המצבות.


בראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 20, בעת חפירות שערך ארכאולוג מקומי על מנת לחקור את בית הכנסת העתיק מן המאה השישית, נהרס בית הכנסת שנבנה על חורבותיו בשנת 1863. המחקר לא יצא לפועל, והיהודים המעטים שחיו בעיר נותרו ללא בית כנסת, למורת רוחם הרבה. בית הספר היהודי שהיה סמוך לבית הכנסת, שימש מאז לצורכי העירייה.

מבית הקברות העתיק לא נותר אף שריד ומצבה.

ב- 1998 חיו בקיוסטנדיל 74 יהודים, רבים מהם קשורים בנישואים מעורבים.