דלג לתוכן האתר >

ויולטה יעקובה

Violeta Yakova (also Violeta Jakova) (1923-1944), partisan and member of the Bulgarian Communist Party, born in Dupnitsa, Bulgaria. At the age of 14, she started working as a laborer in a tobacco warehouse. In 1939, she moved to Sofia, where she found work as a seamstress. Yakova was involved in socialist organizations such as the Workers' Youth Union and the Bulgarian Communist Party,

During WW II, Bulgaria joined the Tripartite Pact and allowed German troops to be stationed in the country. In March 1943, the Germans and the Bulgarians began deporting Jews from Thrace and Macedonia to extermination camps. At the same time, cross-denominational resistance formed in the Bulgarian population against the deportation of the Jews.

Yakova became a member of a partisan group led by Slavcho Radomirsky and took the combat name "Ivanka" on. These groups consisted of three to six members, women and men between the ages of 17 and 26. They formed pairs, usually had jobs, and had legal addresses. The groups underwent both physical and shooting training and were subject to strict rules: the members did not know each other's real names, and they used frequently changing aliases. Contrasted with partisan troops in other parts of Europe, there were no separate Jewish cadres, and the Jewish fighters were fully integrated.

The combat groups undertook acts of sabotage against factories, tank depots, and railways to weaken the German army as much as possible. Jakova and her comrades-in-arms set fire to a haystack in which hay for the German army was stored. Most of those responsible were arrested, and Yakova was sentenced to death in absentia. The group's most conspicuous actions were several assassinations in 1943. Victims included German agents, Nazi sympathizers, and informants. The first assassination was against another communist suspected of being a "traitor." Yakova is said to have asked for the "privilege" to shoot, but her gun jammed, and her partner fired the fatal shots. Yakova asked to be allowed to make up for her mistake in the next assassination attempt. This attack was aimed at the former Bulgarian Minister of War, leader of the anti-communist and ultra-nationalist Union of Bulgarian National Legions and Nazi collaborator Hristo Lukov. The communists considered him particularly dangerous as a potential fascist dictator who advocated the deportation of Jews from Bulgaria.

On February 13, 1943, the 19-year-old Yakova, together with Ivan Burudchiev, killed Lukov in front of his house. Lukov was only slightly wounded by Burudchiev's shots, after which Yakova fired more shots at him, from which he was fatally injured. A reward of 300,000 leva was offered for the capture of the killers. On May 3, 1943, the group around Yakova shot the former chief of the Bulgarian police and chairman of the military court in Sofia, Atanas Pantev, who was known for his right-wing nationalist and pro-German attitude.

After the assassination of Pantev and several failed attacks, the urban combat groups of the Bulgarian Communist Party were disbanded, and Yakova was sent to a partisan group in western Bulgaria. She died on June 18, 1944, in Kondofrey, a village located south-west of Sofia. The exact circumstances of her death are unclear, but there are two versions. According to one version, she was killed in a shootout with police, while another version suggests that she was raped, tortured, and mutilated. Her father, Ivan Burujiev, survived the war and became a major general in the army of the People's Republic of Bulgaria. Yakova's daughter, Tatyana Burudzhieva, became a political scientist and member of parliament. She reported being repeatedly insulted and threatened by Bulgarian nationalists due to her mother's association with the Lukov assassination.

Yakova was considered a hero and martyr during the time of the People's Republic of Bulgaria. However, her name lost its aura after 1989 due to her affiliation with the Communist Party. Since 2003, fascist activists from all over Europe have been paying homage to Hristo Lukov, that led to renewed attention being given to her, with some considering her a courageous partisan while others label her a terrorist. A memorial column in Radomir, a town south-west of Sofia, and a street in Sofia are named after her.

YAKOVA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

יעקובה היא גרסה רוסית בלשון נקבה של השם המקראי יעקוב שפירושה "בתו / אישתו של יעקוב".

יעקב, השלישי בין אבות ישראל, היה הצעיר מבין שני התאומים שנולדו ליצחק ורבקה. קיימים שמות מקבילים רבים לשם המקראי יעקב, בלטינית; יעקובו, יעקופו וג'יאקובו באיטלקית; יעקוב ביהודית-פרובנסלית; יעקוב בספרדית; ז'אק בצרפתית; ינקו ברומנית; יעקוב בגרמנית; ג'אק באנגלית; יאקאב בהונגרית; יעקוב ברוסית. אחד הקדומים ביותר מתועד עם איברהים איבן יעקוב, יהודי ספרדי אשר נסע לגרמניה והגיע עד הים הבלטי בשנה 965.

קיצורים ושמות חיבה של יעקב שימשו בסיס ליצירת קבוצות שלמות של שמות מבוססים על שתי ההעברות של השם יעקב, כמו למשל יקל, יקלין, יאקלין, או מצד שני קופין, קופלין וקופלמן.

קוב, החלק השני של השם יעקב, מופיע לפעמים בצורה קופף שמשמעותה בגרמנית "ראש" או קאוף שמשמעותה בגרמית "לקנות". זה התפתח לשם קאופמן שמשמעותו בגרמנית "סוחר", אבל מבחינה יהודית מוסבר גם כצירוף של השמות יעקב ומנשה או מנחם.

מרקודו ומרקדה היו שמות פרטיים נפוצים מאד בקרב יהודי ספרד. כאשר משפחה אבדה ילד ותינוק אחר נולד זמן קצר אחר כך, ההורים היו "מוכרים" את התינוק באופן סימלי לקרובי משפחה או שכנים מתוך אמונה שכך מלאך המוות לא יכיר אותו. ילד כזה יקרא מרקדו וילדה תקבל את השם מרקדה. פירוש השמות האלה "נמכר" ו"נמכרה" ושניהם נגזרים משורש בספרדית שפירוש נוסף שלו הוא "סוחר".

קבוצת שמות נוספת שנגזרה מהשם יעקב התפתחה מהגרסה יענקל.

אישים מוכרים הנושאים את שם המשפחה היהודי יעקובה כוללים את ויולטה יעקובה, פרטיזנית אנטי-פשיסטית מבולגריה אשר ההוצאה להורג בזמן מלחמת העולם השנייה.

דופניצה DUPNICA


עיר בדרום-מערב בולגריה, 68 ק"מ מדרום לסופיה ו- 40 ק"מ ממערב לסמוקוב.

דופניצה היא יורשתה של העיר הרומית העתיקה גרמניה (Germania) . הנהר החוצה אותה נושא את השם העתיק - ג'רמאן (Dgerman). במאות ה- 14 וה- 15 נקראה גרמנשטיצה, ג'רמאן, גרמן. מקור השם במונח הסנסקריטי צ'רמה (cherma),שפירושו: לוהט, חם מאד, בשל המעיינות החמים הסמוכים לעיר גרמניה העתיקה. כיום אלה הם המרחצאות ספרבה בניה (Sapareva Bania). לראשונה מופיע השם דופניצה בשלהי המאה ה- 14. בתעודות עות'מאניות העיר נקראת דופניגֶ'ה, דובניצה. ב- 1950 שונה שם העיר למארק (Marek), ב- 1952 לסטנקה דימיטרוב (Stanke Dimitrov), ומ- 1992 חזרה להיקרא בשם דופניצה.

עד ראשית המאה ה- 20 הייתה דופניצה עיר גנים מוקפת שדות וגני פרי, ובה בעלי מלאכה זעירה לרוב. מאותה עת ואילך, הייתה למרכז לעיבוד הטבק - הגידול העיקרי באזור. הכבישים ומסילות הברזל שהצטלבו בה סייעו לפיתוחה ולגידולה של העיר, מ- 7,500 נפש ב- 1880 ליותר מ- 15,000 ב- 1920. אחרי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) המשיכה העיר להתפתח, בעיקר בתחומי התעשייה הכימית, ייצור מכונות חקלאיות ותעשיית הטבק. ב- 1992 מנתה אוכלוסיית העיר 41,200 נפש.


הקהילה היהודית

אין בידינו ידיעות ברורות על זמן היווסדה של הקהילה היהודית בעיר או על בואם של ראשוני היהודים. בבית העלמין העתיק, שאינו קיים עוד, נתגלתה מצבה של יהודי בשם מרדכי פוסג, אשר נפטר ב- 1569, אולם לא ידוע אם היה מבני הקהילה או סוחר עובר אורח מסלוניקי הסמוכה. במסמכי שחרור מעגינות משנת 1638 מופיעים בין העדים גם יהודים מדופניצה, אשר סיפרו על יהודי שטבע בנהר הסמוך לעיר. מניחים אפוא שבאמצע המאה ה- 17 חיה במקום קהילה יהודית עם מוסדות קהילה, דיינים ורב. עדויות נוספות ישנן בספרות השו"ת מן המאות ה- 17 וה- 18, מהן עולה כי היהודים מצאו את פרנסתם במסחר, ובמיוחד במסחר היינות. היו יהודים שהחזיקו כרמים, עיבדו אותם וייצרו יין, ניהלו יקבים ומרתפי יין.

באמצע המאה ה- 18 שימש כרב בעיר רבי מנוח סיד ואחריו אחיו, יהודה סיד. בסוף המאה ה- 18 וראשית המאה ה- 19 שימשו בני משפחה אלקלעי מסלוניקי כרבנים בעיר. הידוע מביניהם הוא רבי אברהם אלקלעי. הוא פירסם שני ספרי שו"ת: "חסד לאברהם" (נדפס ב- 1777) ו"זכור אברהם", (1814). מחיבורים אלה ניתן ללמוד הרבה על קורות יהודי דופניצה באותה תקופה, שבה האזור היה נתון להתקפות בוזזים ("ימי הקרדג'אלי" - Kerdgiali). רבי אברהם אלקלעי נסע לארץ ישראל בשנת 1810, ונפטר בצפת.

ב- 1825 נבנה בדופניצה בית כנסת חדש, מאחר שהקודם היה צר מלהכיל את הקהילה המתרחבת. בין יהודי דופניצה היו יהודים אמידים, שעסקו במסחר ובמלאכה. יחסי השכנות עם תושבי המקום הנוצרים והמוסלמים היו טובים. היהודים סחרו עם כפרי הסביבה וגם עם הערים הגדולות קיוסטנדיל, סמוקוב וסופיה, ואפילו עם וידין וסקופיה המרוחקות יותר. במנזר רילה (Rila) הסמוך, נמצאו מסמכים המעידים על מסחר ער בין יהודי הסביבה (בעיקר קיוסנטנדיל ודופניצה) לבין הנהלת המנזר.

בסוף 1877, עם כניסת הצבא הרוסי לעיר בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, היו התנכלויות כלפי היהודים הן מצד החיילים הרוסים והן מצד האוכלוסייה הנוצרית, אך שלא כבמקומות אחרים, לא היו אבידות בנפש או בריחה המונית.

במפקד שנערך ב- 1880 נאמד מספר היהודים בעיר ב- 815.

ברשימה שפורסמה ב- 1900, כעשרים שנה אחרי תום השלטון העות'מאני (1878), נכללה דופניצה בין 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

ב- 1906 היו בעיר אירועים אנטישמיים. על רקע סכסוך כספי נרצחו יהודים בידי בולגרים ונפוצו שמועות על עלילת דם. פעילות המשטרה מנעה התפרעויות קשות יותר.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בדופניצה כ- 1,500 יהודים. 169 גברים יהודים גוייסו לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

בין שתי מלחמות העולם התפתחה בדופניצה מערכת חינוך יהודית. נתונים מ- 1920 מראים ש- 89 אחוזים מילדי היהודים למדו בבית הספר היהודי. על פי פרסום של הקונסיסטוריה (המוסד המרכזי של יהודי בולגריה. נוסד בסופיה בסוף המאה ה- 19) משנת 1926, כללה המערכת גן ילדים ובית ספר יסודי יהודיים.

בדופניצה הייתה פעילות ציונית. ב- 1920 נפתח סניף של תנועת "מכבי", אחד משמונת הסניפים הראשונים בבולגריה. ב- 1933 התקיים בעיר כנס אזורי של "מכבי". היה גם קן של "השומר הצעיר".

אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בשנות ה- 20 ניצחו בדופניצה הציונים, אולם כוחם ירד והם הפסידו בבחירות של 1932. הבחירות בוטלו אחרי 1934.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה בכלכלה היהודית. ה"אגודה לחסכון ולעזרה הדדית", שהוקמה בעיר עוד ב- 1902 על יסודות קואופרטיביים, הסבה את שמה ל"בראטסטבו" - Bratstvo (אחווה) ותמכה בסוחרים היהודים.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לדופניצה. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור עזבו יהודי סופיה את דופניצה ושבו לבירה.

אחרי המלחמה הייתה בדופניצה התעוררות ציונית מחודשת. המוני יהודים חגגו בהפגנות ובעצרת עם את יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

בסתו 1947 ביקר בעיר הרב הד"ר חננאל וגילה כמה ממצאים מעברה של הקהילה. באותה תקופה חיו בדופניצה כ- 1,350 יהודים. בבית הספר היהודי למדו כ- 250 ילדים. בית הכנסת, שנבנה ב- 1860, היה אחד היפים והמפוארים בבולגריה, ובחזיתו הכתובת: שויתי יהוה לנגדי תמיד/ יפה נתרצה ק"ק דופניצה גדול ב הבית/ המתנדבים גבירי ויחידי הי" הקימו הבית/ וה"ש בש' פתחו שערים פג הוקם הבית/ המ"ש ק"ן הרב יהודא ערב נר"ו נגיד הבית/ וכטוב יו"ט סי' דוד אשכנזי ןה' דוד ב'/ יוסף גבאי ופקידי הבית. באותו ביקור העביר הרב חננאל כלי קודש רבים מבית הכנסת, שלא תיפקד, אל המוזיאון שעמד לקום בסופיה. החפצים, ביניהם פרוכות, כתרים, מפות, ציציות לתורה ומגילות, מתוארכים בין השנים 1747- 1892. לצערנו אין ידיעות על גורל תשמישי הקדושה הללו.

ב- 1949, בימי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948-1950), נמנו בדופניצה כ- 380 יהודים.


החוקר ד"ר צבי קרן ביקר בדופניצה ב- 1990. הוא דיווח כי בית הכנסת נהרס בשנות ה- 50 של המאה ה- 20 ובמקומו יש רחבה וכיכר מרכזית, שסביב לה מבני ציבור. בית הספר עדיין עמד על תלו, אך יועד להריסה. הבתים מסביב היו בעבר מרכז השכונה היהודית, אך כמעט ולא נותרו יהודים בעיר. מבית העלמין העתיק לא נותר זכר. בית העלמין החדש, על גבעה ליד תחנת הרכבת, היה נקי ומסודר, ובו קברים מראשית המאה העשרים ועד שנות ה- 70 . אחרי שנות ה- 70 נקברו מעט היהודים בבית העלמין הכללי.

ליד המסגד במרכז העיר ניצבו שני לוחות זיכרון, שהועברו מבית הכנסת אחרי הריסתו, עליהם היו חקוקים שמות החללים היהודים שנפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה. בביקור נוסף שערך ד"ר קרן בעיר ב- 1996 נעלמו הלוחות כלא היו.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
ויולטה יעקובה

Violeta Yakova (also Violeta Jakova) (1923-1944), partisan and member of the Bulgarian Communist Party, born in Dupnitsa, Bulgaria. At the age of 14, she started working as a laborer in a tobacco warehouse. In 1939, she moved to Sofia, where she found work as a seamstress. Yakova was involved in socialist organizations such as the Workers' Youth Union and the Bulgarian Communist Party,

During WW II, Bulgaria joined the Tripartite Pact and allowed German troops to be stationed in the country. In March 1943, the Germans and the Bulgarians began deporting Jews from Thrace and Macedonia to extermination camps. At the same time, cross-denominational resistance formed in the Bulgarian population against the deportation of the Jews.

Yakova became a member of a partisan group led by Slavcho Radomirsky and took the combat name "Ivanka" on. These groups consisted of three to six members, women and men between the ages of 17 and 26. They formed pairs, usually had jobs, and had legal addresses. The groups underwent both physical and shooting training and were subject to strict rules: the members did not know each other's real names, and they used frequently changing aliases. Contrasted with partisan troops in other parts of Europe, there were no separate Jewish cadres, and the Jewish fighters were fully integrated.

The combat groups undertook acts of sabotage against factories, tank depots, and railways to weaken the German army as much as possible. Jakova and her comrades-in-arms set fire to a haystack in which hay for the German army was stored. Most of those responsible were arrested, and Yakova was sentenced to death in absentia. The group's most conspicuous actions were several assassinations in 1943. Victims included German agents, Nazi sympathizers, and informants. The first assassination was against another communist suspected of being a "traitor." Yakova is said to have asked for the "privilege" to shoot, but her gun jammed, and her partner fired the fatal shots. Yakova asked to be allowed to make up for her mistake in the next assassination attempt. This attack was aimed at the former Bulgarian Minister of War, leader of the anti-communist and ultra-nationalist Union of Bulgarian National Legions and Nazi collaborator Hristo Lukov. The communists considered him particularly dangerous as a potential fascist dictator who advocated the deportation of Jews from Bulgaria.

On February 13, 1943, the 19-year-old Yakova, together with Ivan Burudchiev, killed Lukov in front of his house. Lukov was only slightly wounded by Burudchiev's shots, after which Yakova fired more shots at him, from which he was fatally injured. A reward of 300,000 leva was offered for the capture of the killers. On May 3, 1943, the group around Yakova shot the former chief of the Bulgarian police and chairman of the military court in Sofia, Atanas Pantev, who was known for his right-wing nationalist and pro-German attitude.

After the assassination of Pantev and several failed attacks, the urban combat groups of the Bulgarian Communist Party were disbanded, and Yakova was sent to a partisan group in western Bulgaria. She died on June 18, 1944, in Kondofrey, a village located south-west of Sofia. The exact circumstances of her death are unclear, but there are two versions. According to one version, she was killed in a shootout with police, while another version suggests that she was raped, tortured, and mutilated. Her father, Ivan Burujiev, survived the war and became a major general in the army of the People's Republic of Bulgaria. Yakova's daughter, Tatyana Burudzhieva, became a political scientist and member of parliament. She reported being repeatedly insulted and threatened by Bulgarian nationalists due to her mother's association with the Lukov assassination.

Yakova was considered a hero and martyr during the time of the People's Republic of Bulgaria. However, her name lost its aura after 1989 due to her affiliation with the Communist Party. Since 2003, fascist activists from all over Europe have been paying homage to Hristo Lukov, that led to renewed attention being given to her, with some considering her a courageous partisan while others label her a terrorist. A memorial column in Radomir, a town south-west of Sofia, and a street in Sofia are named after her.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
יעקובה
YAKOVA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

יעקובה היא גרסה רוסית בלשון נקבה של השם המקראי יעקוב שפירושה "בתו / אישתו של יעקוב".

יעקב, השלישי בין אבות ישראל, היה הצעיר מבין שני התאומים שנולדו ליצחק ורבקה. קיימים שמות מקבילים רבים לשם המקראי יעקב, בלטינית; יעקובו, יעקופו וג'יאקובו באיטלקית; יעקוב ביהודית-פרובנסלית; יעקוב בספרדית; ז'אק בצרפתית; ינקו ברומנית; יעקוב בגרמנית; ג'אק באנגלית; יאקאב בהונגרית; יעקוב ברוסית. אחד הקדומים ביותר מתועד עם איברהים איבן יעקוב, יהודי ספרדי אשר נסע לגרמניה והגיע עד הים הבלטי בשנה 965.

קיצורים ושמות חיבה של יעקב שימשו בסיס ליצירת קבוצות שלמות של שמות מבוססים על שתי ההעברות של השם יעקב, כמו למשל יקל, יקלין, יאקלין, או מצד שני קופין, קופלין וקופלמן.

קוב, החלק השני של השם יעקב, מופיע לפעמים בצורה קופף שמשמעותה בגרמנית "ראש" או קאוף שמשמעותה בגרמית "לקנות". זה התפתח לשם קאופמן שמשמעותו בגרמנית "סוחר", אבל מבחינה יהודית מוסבר גם כצירוף של השמות יעקב ומנשה או מנחם.

מרקודו ומרקדה היו שמות פרטיים נפוצים מאד בקרב יהודי ספרד. כאשר משפחה אבדה ילד ותינוק אחר נולד זמן קצר אחר כך, ההורים היו "מוכרים" את התינוק באופן סימלי לקרובי משפחה או שכנים מתוך אמונה שכך מלאך המוות לא יכיר אותו. ילד כזה יקרא מרקדו וילדה תקבל את השם מרקדה. פירוש השמות האלה "נמכר" ו"נמכרה" ושניהם נגזרים משורש בספרדית שפירוש נוסף שלו הוא "סוחר".

קבוצת שמות נוספת שנגזרה מהשם יעקב התפתחה מהגרסה יענקל.

אישים מוכרים הנושאים את שם המשפחה היהודי יעקובה כוללים את ויולטה יעקובה, פרטיזנית אנטי-פשיסטית מבולגריה אשר ההוצאה להורג בזמן מלחמת העולם השנייה.

דופניצה
דופניצה DUPNICA


עיר בדרום-מערב בולגריה, 68 ק"מ מדרום לסופיה ו- 40 ק"מ ממערב לסמוקוב.

דופניצה היא יורשתה של העיר הרומית העתיקה גרמניה (Germania) . הנהר החוצה אותה נושא את השם העתיק - ג'רמאן (Dgerman). במאות ה- 14 וה- 15 נקראה גרמנשטיצה, ג'רמאן, גרמן. מקור השם במונח הסנסקריטי צ'רמה (cherma),שפירושו: לוהט, חם מאד, בשל המעיינות החמים הסמוכים לעיר גרמניה העתיקה. כיום אלה הם המרחצאות ספרבה בניה (Sapareva Bania). לראשונה מופיע השם דופניצה בשלהי המאה ה- 14. בתעודות עות'מאניות העיר נקראת דופניגֶ'ה, דובניצה. ב- 1950 שונה שם העיר למארק (Marek), ב- 1952 לסטנקה דימיטרוב (Stanke Dimitrov), ומ- 1992 חזרה להיקרא בשם דופניצה.

עד ראשית המאה ה- 20 הייתה דופניצה עיר גנים מוקפת שדות וגני פרי, ובה בעלי מלאכה זעירה לרוב. מאותה עת ואילך, הייתה למרכז לעיבוד הטבק - הגידול העיקרי באזור. הכבישים ומסילות הברזל שהצטלבו בה סייעו לפיתוחה ולגידולה של העיר, מ- 7,500 נפש ב- 1880 ליותר מ- 15,000 ב- 1920. אחרי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) המשיכה העיר להתפתח, בעיקר בתחומי התעשייה הכימית, ייצור מכונות חקלאיות ותעשיית הטבק. ב- 1992 מנתה אוכלוסיית העיר 41,200 נפש.


הקהילה היהודית

אין בידינו ידיעות ברורות על זמן היווסדה של הקהילה היהודית בעיר או על בואם של ראשוני היהודים. בבית העלמין העתיק, שאינו קיים עוד, נתגלתה מצבה של יהודי בשם מרדכי פוסג, אשר נפטר ב- 1569, אולם לא ידוע אם היה מבני הקהילה או סוחר עובר אורח מסלוניקי הסמוכה. במסמכי שחרור מעגינות משנת 1638 מופיעים בין העדים גם יהודים מדופניצה, אשר סיפרו על יהודי שטבע בנהר הסמוך לעיר. מניחים אפוא שבאמצע המאה ה- 17 חיה במקום קהילה יהודית עם מוסדות קהילה, דיינים ורב. עדויות נוספות ישנן בספרות השו"ת מן המאות ה- 17 וה- 18, מהן עולה כי היהודים מצאו את פרנסתם במסחר, ובמיוחד במסחר היינות. היו יהודים שהחזיקו כרמים, עיבדו אותם וייצרו יין, ניהלו יקבים ומרתפי יין.

באמצע המאה ה- 18 שימש כרב בעיר רבי מנוח סיד ואחריו אחיו, יהודה סיד. בסוף המאה ה- 18 וראשית המאה ה- 19 שימשו בני משפחה אלקלעי מסלוניקי כרבנים בעיר. הידוע מביניהם הוא רבי אברהם אלקלעי. הוא פירסם שני ספרי שו"ת: "חסד לאברהם" (נדפס ב- 1777) ו"זכור אברהם", (1814). מחיבורים אלה ניתן ללמוד הרבה על קורות יהודי דופניצה באותה תקופה, שבה האזור היה נתון להתקפות בוזזים ("ימי הקרדג'אלי" - Kerdgiali). רבי אברהם אלקלעי נסע לארץ ישראל בשנת 1810, ונפטר בצפת.

ב- 1825 נבנה בדופניצה בית כנסת חדש, מאחר שהקודם היה צר מלהכיל את הקהילה המתרחבת. בין יהודי דופניצה היו יהודים אמידים, שעסקו במסחר ובמלאכה. יחסי השכנות עם תושבי המקום הנוצרים והמוסלמים היו טובים. היהודים סחרו עם כפרי הסביבה וגם עם הערים הגדולות קיוסטנדיל, סמוקוב וסופיה, ואפילו עם וידין וסקופיה המרוחקות יותר. במנזר רילה (Rila) הסמוך, נמצאו מסמכים המעידים על מסחר ער בין יהודי הסביבה (בעיקר קיוסנטנדיל ודופניצה) לבין הנהלת המנזר.

בסוף 1877, עם כניסת הצבא הרוסי לעיר בימי המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, היו התנכלויות כלפי היהודים הן מצד החיילים הרוסים והן מצד האוכלוסייה הנוצרית, אך שלא כבמקומות אחרים, לא היו אבידות בנפש או בריחה המונית.

במפקד שנערך ב- 1880 נאמד מספר היהודים בעיר ב- 815.

ברשימה שפורסמה ב- 1900, כעשרים שנה אחרי תום השלטון העות'מאני (1878), נכללה דופניצה בין 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה.

ב- 1906 היו בעיר אירועים אנטישמיים. על רקע סכסוך כספי נרצחו יהודים בידי בולגרים ונפוצו שמועות על עלילת דם. פעילות המשטרה מנעה התפרעויות קשות יותר.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בדופניצה כ- 1,500 יהודים. 169 גברים יהודים גוייסו לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

בין שתי מלחמות העולם התפתחה בדופניצה מערכת חינוך יהודית. נתונים מ- 1920 מראים ש- 89 אחוזים מילדי היהודים למדו בבית הספר היהודי. על פי פרסום של הקונסיסטוריה (המוסד המרכזי של יהודי בולגריה. נוסד בסופיה בסוף המאה ה- 19) משנת 1926, כללה המערכת גן ילדים ובית ספר יסודי יהודיים.

בדופניצה הייתה פעילות ציונית. ב- 1920 נפתח סניף של תנועת "מכבי", אחד משמונת הסניפים הראשונים בבולגריה. ב- 1933 התקיים בעיר כנס אזורי של "מכבי". היה גם קן של "השומר הצעיר".

אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בשנות ה- 20 ניצחו בדופניצה הציונים, אולם כוחם ירד והם הפסידו בבחירות של 1932. הבחירות בוטלו אחרי 1934.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה בכלכלה היהודית. ה"אגודה לחסכון ולעזרה הדדית", שהוקמה בעיר עוד ב- 1902 על יסודות קואופרטיביים, הסבה את שמה ל"בראטסטבו" - Bratstvo (אחווה) ותמכה בסוחרים היהודים.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס, מלך בולגריה, לראש ממשלה את פרופסור בוגדאון פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לדופניצה. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור עזבו יהודי סופיה את דופניצה ושבו לבירה.

אחרי המלחמה הייתה בדופניצה התעוררות ציונית מחודשת. המוני יהודים חגגו בהפגנות ובעצרת עם את יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

בסתו 1947 ביקר בעיר הרב הד"ר חננאל וגילה כמה ממצאים מעברה של הקהילה. באותה תקופה חיו בדופניצה כ- 1,350 יהודים. בבית הספר היהודי למדו כ- 250 ילדים. בית הכנסת, שנבנה ב- 1860, היה אחד היפים והמפוארים בבולגריה, ובחזיתו הכתובת: שויתי יהוה לנגדי תמיד/ יפה נתרצה ק"ק דופניצה גדול ב הבית/ המתנדבים גבירי ויחידי הי" הקימו הבית/ וה"ש בש' פתחו שערים פג הוקם הבית/ המ"ש ק"ן הרב יהודא ערב נר"ו נגיד הבית/ וכטוב יו"ט סי' דוד אשכנזי ןה' דוד ב'/ יוסף גבאי ופקידי הבית. באותו ביקור העביר הרב חננאל כלי קודש רבים מבית הכנסת, שלא תיפקד, אל המוזיאון שעמד לקום בסופיה. החפצים, ביניהם פרוכות, כתרים, מפות, ציציות לתורה ומגילות, מתוארכים בין השנים 1747- 1892. לצערנו אין ידיעות על גורל תשמישי הקדושה הללו.

ב- 1949, בימי העלייה ההמונית מבולגריה לישראל (1948-1950), נמנו בדופניצה כ- 380 יהודים.


החוקר ד"ר צבי קרן ביקר בדופניצה ב- 1990. הוא דיווח כי בית הכנסת נהרס בשנות ה- 50 של המאה ה- 20 ובמקומו יש רחבה וכיכר מרכזית, שסביב לה מבני ציבור. בית הספר עדיין עמד על תלו, אך יועד להריסה. הבתים מסביב היו בעבר מרכז השכונה היהודית, אך כמעט ולא נותרו יהודים בעיר. מבית העלמין העתיק לא נותר זכר. בית העלמין החדש, על גבעה ליד תחנת הרכבת, היה נקי ומסודר, ובו קברים מראשית המאה העשרים ועד שנות ה- 70 . אחרי שנות ה- 70 נקברו מעט היהודים בבית העלמין הכללי.

ליד המסגד במרכז העיר ניצבו שני לוחות זיכרון, שהועברו מבית הכנסת אחרי הריסתו, עליהם היו חקוקים שמות החללים היהודים שנפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה. בביקור נוסף שערך ד"ר קרן בעיר ב- 1996 נעלמו הלוחות כלא היו.