קהילת יהודי טאריגה

משה נתן (המאה הארבע עשרי - המאה החמש עשרי) , משורר.

נולד בטארגה, קטלוניה (ספרד). הוא מחברו של אוסף פתגמי מוסר בחריזה. האוסף – "תוצאות חיים" – פורסם בוונציה בשנת 1618 על-ידי מנחם בן יהודה דה לורנצו. הוא נחלק ל-58 פרקים, הערוכים לפי נושאים ומתייחסים לתכונות שונות. כתב יד של הספר נמצא בספרייה הלאומית בפריס. נפטר בספרד.

KOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים). כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאצאיו של אהרון, הכהן הגדול הראשון. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם זה. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm). קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים. כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כהן כוללים את הרב אפרים כהן (1690-1616) אשר נולד בליטא וחי בהונגריה; ואת העיתונאי סמואל (שמואל) כהן אשר חי בטורקיה במאה ה-20.

Catalonia

In Catalan: Catalunya ; in Spanish: Cataluña

A region in northeastern Spain.

ברצלונה

עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.


מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.

מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.

בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.

כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.

ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.

ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.

ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.

יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.

ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.

ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.


בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".


בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).

אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.

בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.

סרווירה

עיר בקאטאלוניה, ספרד.

בתחילת המאה ה-14 מנתה הקהילה היהודית בסרווירה כ-40 משפחות. בימי ב"מגיפה השחורה" (1349-1348) הותקף הרובע היהודי והועלה באש. ב-1369 ניתנה הוראה להפריד את הרובע המחודש משאר חלקי העיר, וכעבור 20 שנה הותרה הקמת בית-כנסת ליהודים שגרו מחוץ לחומות הרובע.

אחרי פרעות קנ"א (1391) ניסו שלטונות העיר להרחיק את היהודים מן הרחובות הראשיים אך חזרו בהם בפקודת המלך. באמצע המאה ה-15 התנהלו חיי הקהילה על מי מנוחות ובין היהודים היו בעלי קרקעות וכרמים, ובעלי-מלאכה. העיר השתבחה ברופאיה היהודים דוגמת אברהם דה פורטגל, אברהם בן יצחק וקרשקש אדרת, רופא-החצר של חואן השני. באחת התעודות מסופר על אסטרוגה, אשת דוד אדרת, שעלתה לרגל לארץ-הקודש עם בנה שאלתיאל, חרף האיסור המלכותי, ונקנסה על-ידי שר האוצר.

באלאגר

עיר באראגון, צפון מזרח ספרד.

כאשר חזרה העיר לידי הנוצרים בסוף המאה ה-11 כבר ישבו בה יהודים בעלי בתים ואדמות. ב-1280 ציווה פדרו השלישי לערוך חקירה בעניין שיעור הריבית שגבו היהודים. אחרי שנות "המגיפה השחורה" (1349-1348) שוקמה הקהילה בעזרת הרוזנים לבית אורחל.

0בגזירות קנ"א (1391) חיפשו היהודים מקלט במצודת העיר אבל גורשו בפקודת המלך. הקהילה חדלה להתקיים עם גירוש ספרד (1492).

אגראמונט

עיר בצפון-מזרח ספרד.


בתחילת המאה ה- 14 הותר ליהודים להתיישב בעיר על-פי צו רשמי, אך על קיום קהילה במקום ידוע עוד מהמאה ה- 13.

בשנת 1272 נקרא ר' שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א) לפסוק בסכסוך שנפל בין קהילות אגראמונט לקהילת לרידה.

אגראמונט נודעה כמקום תורה; ב- 1372 השלים בה ר' עקיבא בן שלמה בן גטיניו את חיבורו על פירוש ר' אברהם אבן עזרא, ובסוף שנות העשרים למאה ה- 15 נודע שאלתיאל יצחק בונאפוס כרופא בעיר.

מצבה יהודית שנשתמרה במקום מקורה כנראה במאה ה- 13.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.

לרידה

עיר על גבול קאטאלוניה ואראגון, ספרד.


היהודים שחיו בלרידה בתקופת הכיבוש המוסלמי, עד אמצע המאה ה-12, קיימו קשרים הדוקים עם קהילת בארצלונה. עיקר עיסוקם היה בבורסקאות, אך היו ביניהם גם סוחרים וכמה חקלאים.

מן המאה ה-13 נשתמרו שטרי-מכר על בתים ומקרקעין שנמכרו ליהודים.

במחלוקת על כתבי הרמב"ם הצטרפה לרידה לחרם שהכריזו קהילות אראגון על ר' שלמה ממונפלייה וחבריו ב-1232. ב-1271 מינה המלך רב ודיין בעל סמכות שיפוטית בתביעות בין יהודים - מינוי שהיה נדיר בקאטאלוניה.

הקהילה התנהלה על-ידי פרנסים ו"בוררים", באמצעות ועד הקהילה; הפרנסים היו ממנים את יורשיהם בתפקיד. בתחילת המאה ה-14 חזרו מומרים אחדים בלרידה לחיק היהדות ואנשי העיר היו בין אלה שהביאו לקבר ישראל את חללי הטבח במונטקלוס (1320).

ברדיפות ה"מגיפה השחורה" (1348) מצאה הקהילה מפלט במצודת-העיר וחויבה בתשלום על הגנתה. ב-1353 התחייבו סוחרים יהודיים שלא לייבא יינות. בגזירות קנ"א (1391) נרצחו 78 יהודים במצודת העיר והרובע היהודי נהרס. הפורעים נענשו והקהילה שוקמה; מתיישבים חדשים פוטרו מתשלום חובות וקיבלו הנחות במיסים. לקהילה הותר להטיל מסים עקיפים, ומלשינים נרדפו עד חורמה.

המלכים פרשו את חסותם על הקהילה במשך כל המאה ה-15. ב-1490 נפתח בלרידה בית-דין של האינקוויזיציה; ב-1514 נכשל שם נסיון התנקשות בחיי האינקוויזיטור הראשי.