קהילת יהודי טביליסי
טביליסי
בגאורגית: თბილისი לפנים טיפליס
עיר בחבל הקאווקאז, בירת הרפובליקה הגרוזינית.
יהדות גרוזיה - מבוא כללי
מניחים כי ראשוני היהודים הגיעו למערב גרוזיה במאה ה- 6. האזור היה באותה תקופה תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שיחסה ליהודים היה קשה ומפלה. חלק מהיהודים עבר לאזורים המזרחיים, שנשלטו על ידי הפרסים, אשר יחסם ליהודים היה סובלני יותר.
מימי הביניים ועד למחצית הראשונה של המאה ה- 19, התבססה הכלכלה בגרוזיה על השיטה הפיאודלית, במסגרתה השתייכו היהודים למעמד הצמיתים, ובתור שכאלה לא אולצו להתנצר. במאות ה- 18 וה- 19, הייתה גרוזיה זירה למלחמות רבות, והיהודים נושלו מרכושם. אף שבתחילה קיבלו היהודים את חסותם והגנתם של האצילים הפיאודלים בעת צרה, הרי שבשלב מאוחר יותר, דיכאו אותם אצילים את היהודים ורדפום.
לשונם של היהודים בגרוזיה היא ניב גרוזיני בתוספת מלים עבריות, ונקראת לעתים "גרוזינית- יהודית".
ב- 1801 סופחה גרוזיה לאימפריה הרוסית. עד אז, היה יחסו של העם הגרוזיני כלפי היהודים סובלני בדרך כלל. אולם באותה תקופה הפיצו השלטונות הצאריים והכנסייה הרוסית האורתודוקסית להפיץ אנטישמיות קשה. בשנים 1850-1884 אירעו כמה עלילות דם. בעשור הראשון של המאה ה- 19, בעקבות הסיפוח, התיישבו בגרוזיה בהוראת הממשל הרוסי יהודים רוסים אשכנזים, אשר נבדלו מאד באורח חייהם מהיהודים המקומיים, ה"ג'ורג'ים". כשהחלה בגרוזיה פעילות ציונית, היו רוב חסידי הציונות מקרב היהודים האשכנזים, בעוד הג'ורג'ים המשיכו באורח החיים הקהילתי המסורתי. עם זאת היה שיתוף פעולה מסויים בין הקבוצות, בעיקר בפעילות הציונית. הארגון הציוני הראשון בגרוזיה נוסד בטביליסי ב- 1897. ציון דרך חשוב בתולדות הציונות היה קונגרס הציונים הקווקזים הראשון, שנערך ב טביליסי ב- 20 באוגוסט 1901. הרב דוד באזוב מטביליסי היה אחד הציונים הבולטים בתחילת המאה ה- 20. הוא השתתף בקונגרס הציוני בבזל ב- 1917. ב- 1918, התקיים בטביליסי קונגרס כלל יהודי, בו השתתפו נציגי כל הקהילות היהודיות בגרוזיה, הג'ורג'יות והאשכנזיות.
יהדות גרוזיה במאה ה- 20 - כללי
בתחילת המאה העמיק הניכור בין הרבנים האשכנזים לבין הרבנים הג'ורג'ים. אחרי דיכוי מהפכת 1905, נהגו השלטונות הרוסים ביד קשה ביהודים. היהודים הג'ורג'ים ביקשו להדגיש את נאמנותם לשלטון, והתרחקו מהיהודים הרוסים.
בעקבות הכרזת העצמאות של הרפובליקה הגרוזינית (ב- 26 במאי 1918), עברו הקהילות היהודיות שינוי קיצוני. חופש הדיבור והעיתונות וזכות ההתאגדות, שלא היו קיימים קודם לכן, הובילו לחידוש מעורבותם של היהודים בחיי הציבור. באותה תקופה חלה התקרבות בין הציונים לבין מתנגדיהם. ב- 1917 ייסדו הציונים בית ספר עברי ציוני, מה שסימל את התרופפות ההתנגדות לפעילות הציונית בעיר.
גרוזיה נכבשה על ידי הצבא האדום ב- 1921. הייתה זו מכה קשה לתקוותיהם של היהודים, הן ציונים הן מתנגדיהם. בתחילה, הנהיג השלטון החדש מדיניות של כבוד לאמונות דתיות מקומיות. הפעילות הציונית לא נאסרה. אולם מ- 1924, אחרי דיכויין של מרידות אנטי רוסיות ואנטי סובייטיות, השתנה המצב. בשל כך, ובשל עויינותם של היהודים הג'ורג'ים, והמצב הכלכלי הקשה, החלה ההנהגה הציונית להקדיש את כל מאמציה לעלייה לישראל. השלטונות הסובייטים הערימו קשיים רבים בדרכם.
בשנות ה- 30 המצב הכלכלי והפוליטי הורע. השלטונות הסובייטים דיכאו ואסרו כל פעילות ציונית. פעילים רבים נעצרו או נרצחו.
בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), שירתו אלפים מיהודי גרוזיה בשורות הצבא האדום במלחמה נגד הנאצים, ורבים נפלו בקרבות.
אחרי המלחמה המשיכו הסובייטים ברדיפת היהודים בכל עוז. יהודים רבים נעצרו, בתי כנסת נסגרו ונהרסו, והיו מספר אירועים אלימים. באותה תקופה, המוסד התרבותי היהודי היחידי שהוסיף לפעול היה המוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי בטביליסי (נוסד ב- 1933). במוזיאון הוצגו כ- 60 תמונות של הצייר שלום קובושווילי, בהם היו מתוארים חיי היומיום של יהודים בגרוזיה. בשנת 1948 נעצר מנהל המוזיאון, אהרון קריקלי, וב- 1951 המוזיאון נסגר. חלק מהמוצגים הועבר למוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי של גרוזיה, ברחוב רוסטווילי בטביליסי , ולמוזיאונים ולאוספים אחרים. חלק מתמונותיו של קובושווילי אבדו ונעלמו.
הזדהותם של יהודי גרוזיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה אחרי מלחמת ששת הימים (1967). השלטונות הסובייטים דחו בקשות לעלייה. באוגוסט 1969, שלחו שבע-עשרה משפחות יהודיות מכתב אל הועדה לזכויות האדם של האו"ם, ודרשו שיאפשרו להם לעלות לישראל. הייתה זו הדרישה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעלייה לישראל. ממשלת ישראל ויהדות התפוצות התגייסו למאבק למען עלייתם של יהודי גרוזיה. בנובמבר 1969 נשלח מכתב שני, לאו טאנט, אז מזכיר האו"ם, בתיווכה של גולדה מאיר, אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971 פתחה קבוצת יהודים מגרוזיה בשביתת רעב מול בית הדואר המרכזי במוסקבה. המאבק הוביל לשינוי היסטורי בגישתם של השלטונות הסובייטים לנושא.
בשנות ה- 70 התחולל גל העלייה הגדול מגרוזיה לישראל. כ- 30,000 יהודים עלו לישראל, וכמה היגרו לארצות אחרות. מתוך כלל המהגרים היהודים הסובייטים, היוו יהודי גרוזיה כ- 17 אחוזים.
בשנת 1979 חיו בגרוזיה כולה 28,300 יהודים. עד שנת 1989 ירד מספרם ל- 24,800.
בשנת 1991 הכריזה גרוזיה על עצמאותה. כמה אלפי יהודים עלו לישראל מאז.
ב- 1993 מספר היהודים בגרוזיה היה כ- 14,500.
הקהילה היהודית בטביליסי
במאה ה-19 נוספו ליישוב היהודי הוותיק מהגרים מרוסיה, על-פי רוב סוחרים או יוצאי צבא ששירתו בקאווקאז. בעיר הייתה גם קהילה קטנה של יהודים פרסיים. ב-1876 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום 1,276 נפש ויותר מכפליים בסוף המאה (%2.5 מכלל האוכלוסיה).
בשנות ה-20 של המאה העשרים שימשה טביליסי תחנת-מעבר לחלוצים מרוסיה.
יהודי טביליסי שמרו אמונים למסורת ולאורח-חייהם המיוחד. הקהילה כולה נחשבת כאחת העשירות ביותר בברית-המועצות. כעשרה יהודים מבני-המקום למדו בישיבת מוסקבה בשנים 1962-1956.
במיפקד 1959 נרשמו בטיפליס 17,311 יהודים. אחרי 1968 הגישו רבים בקשות להיתרי- יציאה לישראל במסגרת איחוד המשפחות.
בשנת 1997, אחרי העלייה לישראל, עדיין נותרו בטביליסי 11,000 יהודים, ויש בתי כנסת פעילים בעיר ובית ספר לילדי הקהילה.
בתחילת שנות ה- 2000 חיים בטביליסי כ- 10,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כמיליון וחצי תושבים. ב- 1990 נוסדה בעיר אגודת "רחמים", המעניקה תמיכה רפואית וכספית ליהודים נזקקים, מחלקת דלק לחימום, וארוחות חמות כשרות. האגודה משמשת גם כחברת קבורה יהודית.
ב- 1993 נתמנה הרב אריאל לוין לרב ראשי וראש כל המוסדות היהודיים בטביליסי. הוא הוסמך לרבנות ב- 1991, על ידי הרבנות הראשית בישראל.
ב- 1998 נוסדה בטביליסי אקדמיה ללימודים יהודים. בעיר יש גם בית ספר יסודי יהודי, תיכון (נוסד 1990) ובית מדרש למבוגרים. הקהילה היהודית מקיימת אירועים בחגים, קונצרטים והרצאות. היהודים מתפללים בבית הכנסת הג'ורג'י, או באחד משני בתי כנסת אשכנזים ברחוב קוזווני. יש גם מקווה, שחיטה כשרה, מאפיית מצות וחנות למזון כשר.
ב- 1997 פרצה מחלוקת בין הקהילה היהודית לעירית טביליסי, בעניין הבעלות על בית הכנסת. הבניין, שהוחרם על ידי הסובייטים ב- 1923, הוחזר לידי הקהילה היהודית ב- 1994. אך ב- 1997 החליט ראש עיריית טביליסי ב. שושיטאישווילי לבטל החלטה זו. הנושא עורר בקרב הציבור ובכלי התקשורת אווירה אנטישמית, שהתגברה במיוחד אחרי שבית המשפט פסק לטובת הקהילה היהודית.
ב- 31 בינואר 2001 נחתם בין הכנסייה הגרוזינית האורתודוקסית לבין הקהילה היהודית בגרוזיה הסכם, שעיקרו מתן כבוד ותמיכה הדדיים בין שתי הקהילות, והתחייבות לשיתוף פעולה לקידום דמוקרטיזציה, שלום ויציבות באזור.
(רשימת בתי כנסת ומוסדות קהילתיים, בטקסט באנגלית).
מריה קוסאשוילי
(אישיות)מריה קוסאשוילי (1939 -2007) אל"ם ודוקטור למשפטים, מרצה באוניברסיטת טביליסי, סגנית התובע ראשית של גאורגיה, נולדה בטביליסי, בתם של שימעון קוסאשוילי ושרה גוריאלשוילי. בתום לימודיה בבית הספר בשנת 1958, התקבלה לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת טביליסי. קוסאשוילי המשיכה את לימודיה במכון ללימודי המרקסיזם-לניניזם ובפקולטה של שפות זרות. היא שלטה בשבע שפות. סיימה את לימודיה באוניברסיטה בהצטיינות בשנת 1965, ובשנת 1972 סיימה תואר שני במשפטים בסוף הלימודים במוסקבה. קוסאשוילי התחילה לעבוד בתור עוזרת התובע של הרפובליקה ולאחר תקופה קצרה סיימה את לימודיה לתואר דוקטור למשפטים. בשנת 1986 מונתה ליועצת המשפטית הראשית ובהמשך מונתה לתפקיד סגנית התובע הראשי של הרפובליקה גאורגיה. במקביל שימשה כמרצה באוניברסיטת טביליסי.
קוסאשוילי הייתה חברת הוועדה להגנת השלום כנציגה של ברה"מ. פרסמה יותר מ-35 מאמרים מדעיים. מספר פעמים זכתה במדליות, תעודות הוקרה מטעם התובע הכללי של ברה"מ.
___________________________________________________
ביוגרפיה זאת חוברה ע"י פרופ' דודו צ'יקבשוילי ונרשמה במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבותה של המחברת.
לילה תתרואשווילי
(אישיות)לילה תתרואשווילי (1941 -2007) דוקטור לפילולוגיה, נולדה בעיר כוטאיסי, גאורגיה, משפחה דתית. אמה, דורה, הייתה כלכלנית ואביה, מיכאיל, היה מתמטיקאי ושימש כיו"ר ועדת הביקורת של בית הכנסת. תתרואשווילי סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר # 19 בשנת 1958. המשיכה את לימודיה בחוג לשפה גרמנית בבית הספר לשפות זרות של המכון הפדגוגי ובשנת 1969 סיימה את לימודי התואר השני בפילולוגיה גרמנית באוניברסיטה של טביליסי.
משנת 1973 עבדה במכון לספרות גאורגית ע"ש שותא רוסתוולי באקדמיה למדעים של גאורגיה והתמחה בחקר הספרות גיאורגית ויחסיה עם ספרות בשפות אחרות. בשנת 1980 חיברה את המחקר "בעיית הפנתיאיזם בכתבים הפילוסופיים של גתה הצעיר" ובשנת 1997 סיימה את עבודת הדוקטורט על "וז'ה פשבלה וגתה - יחסים אידיאולוגיים והשקפת עולם".
תתרואשווילי שימשה כחברת נשיאות האגף הגאורגי של אגודת גתה הבינלאומית וכמזכירת האגודה בין השנים 1975 - 1991. השתתפה בכנסים הבינלאומיים בוויימאר, גרמניה, ומשנת 1981 הייתה חברה במרכז הבינלאומי לחקר גתה במוסקבה ובויימאר. תתרואשוילי פרסמה מאמרים מדעיים רבים אשר עסקו בספרות גרמנית קלאסית ובספרות השוואתית בגאורגיה ובחו"ל. בשנת 1982 פרסמה מונוגרפיה על עבודותיהם של גתה ווג'ה פשבלה. מחקריה נאספו בספר "מחקר ספרותי ומדעי. מכתבי, מסה" אשר יצא לאור בשנת 2013 לאחר מותה.
--------------------------------------------
ביוגרפיה זאת חוברה ע"י פרופ' דודו צ'יקבשוילי ונרשמה במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבותה של המחברת.
תרומתם של יהודים יוצאי גיאורגיה במדע
(וידאו)תרומתם של יהודים יוצאי גיאורגיה במדע ובמחקר - הרצאתה של פרופ' דודו צ'יקבשוילי מאוניברסיטה תל אביב, בכנס שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן ב-2 במרץ 2014
פרופ' מסבירה את תהליך היווצרותו של דור של מדענים יהודים בגאורגיה החל מסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20. נוכחותם של מדענים יהודים בולטת בתחומי גאורגיה, אבל ברפובליקות אחרות של ברה"מ ומאוחר יותר, לאחר שרבים היגרו מגאורגיה, בארצות אחרות, ביניהן ישראל וארה"ב. מדענים יהודים פעלו בתחום מדעי הרוח, ובכלל זה במוזיאולוגיה וחקר האתנוגרפיה, בתחום המדעים המדוייקים- פיזיקה, מתמתיקה, כימיה, פיזיולוגיה, והיו גם שעסקו בכלכלה, מדעי המחשב, הנדסה, ועוד.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבותה של פרופ' דודו צ'יקבשוילי, ישראל
חכם רפאל אלשווילי, וחכם עמנואל דודשווילי עורכים חופה, טביליסי, גיאורגיה (בריה"מ) 1968
(תמונות)עורכים חופה בטביליסי, גיאורגיה (בריה"מ) 1968.
חכם רפאל אלשווילי היה מוזמן לערוך חופה בערים רבות בגיאורגיה.
חכם עמנואל דודשווילי היה הרב הראשי של גיאורגיה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רפאל אלשוילי, ישראל)
דינה דבראשוילי
(אישיות)דינה דבראשוילי (1910 -1993), משוררת, רופאה, פעילה חברתית, פעילה ציונית, נולדה בסוראמי, גאורגיה (אז חלק צהאימפריה הרוסית), לליה ויעקב דבראשוילי. לאחר ילדות בקוורלי עברה לגור בטביליסי. בתום לימודיה בבית הספר (1926), התחילה את לימודי הרפואה בפקולטה לרפואה שאותם סיימה בשנת 1937. ביחד עם בעלה הרופא בנימין בוטראשוילי ושני הילדים, עברו לעיר באטומי, שם עבדה בבית החולים המרכזי ולאחר מכן כמנהלת מחלקת הנשים בבית חולים לחולי שחפת. בתור רופאה, היא הובילה עבודת מחקר וחיברה פרסומים רבים. הוענק לה התואר דוקטור כבוד של אדג'רה (Adjara).
בשנותיה הצעירות (1926 -1935) היא שיתפה פעולה באופן פעיל עם הוועד יהודי למען הנזקקים והייתה שותפה במאבק נגד הבערות. את עיקר פעילותה במשך כל חייה הקדישה לשירה. שירים וסיפורים קצרים מפרי עטה פורסמו בעיתון "היהודי העובד". בתקופה זו נפגשה עם מנהיגי התנועה הציונית דוד והרצל באזוב, אהרון קריחלי, מוריס דניאלוב ואחרים, שהשפיעו רבות על השקפת עולמה.
אהבת הארץ הייתה לה ערך עליון. בשנות ה-1960 היא ובעלה יצרו קשר עם מנהיגי התנועה הציונית, שיתפו פעולה עמם, תמכו בפעילויותיהם ועזרו להם בתמיכה כספית.
לדבראשוילי נולדו שני ילדים: בן שהיה בעל תואר שלישי במדעים, ובת שהייתה רופאה בדומה להורים שלה.
עם תחילת העליה מברה"מ, דינה הגשימה את חלום חייה ועלתה לישראל יחד עם משפחת בנה בשנת 1972. בעקבותיהם עלתה מאוחר יותר גם משפחה בתה.
--------------------------------------------
ביוגרפיה זאת חוברה ע"י פרופ' דודו צ'יקבשוילי ונרשמה במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבותה של המחברת.
רחל אבאדז'אנוב
(אישיות)רחל אבאדז'אנוב (1937 – 2006), מתמטיקאית ומתכנתת מחשבים. שני בניה עמדו בראש ארגון הציונים הצעירים בגאורגיה. המשפחה היתה מסורבת עלייה, וקיבלה היתר לעלות לישראל רק ב- 1987.
אבאדז'אנוב' נולדה בטביליסי למשפחה דתית, מסורתית, משכילה ועשירה. אביה של רחל, משה חיים, בוגר הגימנסיה, קיבל חינוך דתי גבוה, ודיבר מספר שפות זרות. בשנים 1944 – 1953 הוא שימש ראש הקהילה וגבאי בית הכנסת בטביליסי. משה חיים נעצר יחד עם רבים ממנהיגי הקהילה בתקופת "משפט הרופאים" בברית המועצות. רק מותו של סטאלין הציל אותו מגלות והוצאה להורג. ב-1954 רחל סיימה את לימודיה בבית ספר # 42 ללימודי מתמטיקה מוגברים, ובבית ספר למוזיקה עם התמחות בנגינה בפסנתר. רחל המשיכה ללימודים בפקולטה למכניקה-מתמטיקה של אוניברסיטת טביליסי. ב-1961 נישאה לגבריאל שלולאשוילי, בוגר המכון הפוליטכני בגאורגיה. גבריאל שלט בשפה העברית ולעתים קרובות הוזמן אל בית הכנסת כחזן. הוא נפטר בגיל 47 אחרי מחלה ממושכת. רחל נשארה לבדה עם שני בניה, זאזא (יצחק) בן 12 ובסיקי (בצלאל) בן 9. היא החלה לעבוד במרכז המחשבים של בית חולים כמתכנתת בכירה. בניה סיימו גם הם את בית הספר ללימודי מתמטיקה מוגברים. זאזא המשיך את לימודיו בפקולטה למכניקה-מתמטיקה של אוניברסיטת טביליסי, עם התמחות באסטרופיזיקה, ובסיק היה סטודנט במכון החקלאי.
מאז 1980 היה זאזא פעיל בהקמת התנועה הציונית בקרב הנוער בעיר, ואחיו הצעיר הצטרף אליו. ביתה של רחל הפך למרכז כינוס לציונים הצעירים בטביליסי. האחים וחבריהם שכרו שתי דירות, באחת פעל אולפן ללימודי עברית, ובשנייה הכינו והדפיסו ספרות ציונית בלתי חוקית שהפיצו בקרב הנוער היהודי. בתקופה זו תירגם זאזא מאמרים של זאב ז'בוטינסקי שפורסמו והופצו באופן בלתי חוקי בגאורגיה. בנוסף, הפיצו ספרות ציונית שהובאה על ידי פעילים מרוסיה, ושיכפלו ספרים שזאזא קיבל בסתר מניסן בבאליקאשוילי. הק.ג.ב נהג להאזין למתרחש בביתה של רחל ולקיים מעקבים אחר בני המשפחה.
ב-1985 משפחתה של רחל קיבלה סירוב עליה למדינת ישראל, ומאותו רגע החלו בניה במאבק פוליטי. סיפורה של המשפחה סוקר בפורומים יהודים ברחבי העולם. יחידת "נתיב" במוסד, שהייתה אחראית על התקשורת עם ציוני ברית המועצות, שמרה על קשר רציף עם המשפחה. בתגובה נקט הק.ג.ב., בנוסף למעקבים, גם בצעדי דיכוי והפחדה. הבן הצעיר, בסיקי, גורש מהאוניברסיטה ונעצר, וזאזא נלחם למען שחרורו. אנשים רבים באו לשימוע בבית המשפט במחוז קלינין בטביליסי, ביניהם פעילים ציונים מרוסיה, דיפלומטים זרים ועורכי דין מחו"ל ששהו בטביליסי כתיירים. העתונות הזרה סיקרה את התהליך. על פי צו אישי מאת אדוארד שוורנדזה, שר החוץ של ברית המועצות, הופחת עונשו של בסיקי והוא שוחרר מהכלא. שבוע לאחר מכן קיבלה משפחתה של רחל את היתר עליה ארצה, וב-1987 הגשימו רחל, אביה, אחותה ושני בניה את החלום ועלו לישראל. לזאזא נולד בן, ולבסיקי נולדו שתי בנות. זאזא, ששמו בישראל יצחק שלו, לימד מתמטיקה, והיה ראש תחום מתמטיקה ברשת בתי הספר של המכללה למינהל, כיום הוא כותב ומפרסם ספרי לימוד במתמטיקה. בסיקי - בצלאל שלו - עובד בחברת ביטוח. רחל היתה אישה חזקה, שרוחה האיתנה לא נשברה גם תחת קשיים ופחד מתמיד לגורל בניה. בישראל המשיכה רחל לעבוד בעיתון ופרסמה מאמרים רבים.
---------------------------------------------------
הביוגרפיה נכתבה על ידי פרופ ’דודו צ'יקושוילי, והיא רשומה במאגרי המידע של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
מרגריטה ביניאורישוילי-אליגולשוילי
(אישיות)מרגריטה ביניאורישוילי-אליגולשוילי (1919 – 1980), רופאה ומנתחת, במלחמת העולם השנייה שירתה בבית חולים שדה והצילה מאות פצועים. נולדה בעיר כוטאיסי, גאורגיה, למשפחה אמידה. הוריה היו אסתר ושבתאי ביניאורישוילי. היתה ילדה עליזה, מוקפת באומנת ובמשרתים. בשנת 1936 סיימה בהצטיינות את בית הספר, התקבלה ללימודי רפואה בטביליסי ללא בחינות כניסה, וסיימה התמחות כמנתחת.
ביום שגרמניה הנאצית פתחה במתקפה על ברית המועצות, 22 ביוני 2041, בילתה מרגריטה בנשף, ושם קיבלה צו גיוס למלחמה, כרופאה. היא שירתה בין היתר בבלרוס, בפולין, בגרמניה, בתנאי מלחמה קשים מנשוא, בין היתר ניתוחים דחופים לאור נרות, ומחסור בתרופות. כשלא היה בידה לסייע לפצועים, התפללה על יד שולחן הניתוחים וביקשה עזרה מאלוהים כדי להציל את חייהם. היא היתה אישה קטנה ונאה, נדיבה ואצילית, ומסירותה לא ידעה גבול. בנוסף היתה זמרת סופרן מחוננת, ונהגה לשיר לפצועים שירי צוענים כדי לעודד את רוחם.
בתחילת 1946 שבה לביתה, עם ציונים לשבח ומדליות. באותה שנה התחתנה עם אברהם אליגולשילי, כלכלן, שחזר גם הוא מן החזית. מרגריטה החלה לעבוד בבית חולים בטביליסי, כמנהלת מחלקה כירורגית. במקביל היתה חברת המפלגה ופעילה בוועדות ציבוריות שונות, ביניהן הוועדה להגנה על הבריאות במושבות הנשים.
--------------------------------------------
ביוגרפיה זאת חוברה ע"י פרופ' דודו צ'יקבשוילי ונרשמה במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבותה של המחברת.
מרים ביניאשווילי
(אישיות)מרים ביניאשווילי (1931 – 1990), עיתונאית, מתרגמת, חוקרת המזרח, עורכת חדשות ברדיו ובטלוויזיה, נולדה בעיר צחינוואלי, גיאורגיה (אזנ חלק מברה"מ), להוריה רחל דבראשוילי וסמן ביניאשוילי. בשנת 1937 המשפחה עברה לטביליסי. ביניאשווילי סיימה בית ספר תיכון בהצטיינות ב-1949. בשנת 1956 סיימה תואר ראשון מהפקולטה למדעי המזרח באוניברסיטת טביליסי, ומיד לאחר מכן הוזמנה לעבוד כמתורגמנית ברשות השידור. בהמשך עסקה בעתונות וברדיו, ואחרי כמה שידורים מוצלחים התמנתה לעורכת של תכנית חדשות ברדיו. בתקופה ההיא החלו שידורי הטלוויזיה בגיאורגיה. מרים מונתה למנהלת מחלקת קרייני תכניות. במקביל המשיכה לתרגם ספרים מרוסית ומארמנית לגיאורגית. בשנת 1958 תרגמה את ספרי אסלניאן ומנווליאן. בשנת 1960 התפרסם תרגום שלה לרומן ההיסטורי "Vardanank" מאת דרניק דמירצ'יאן, על סיפור חייו של הגיבור הלאומי ורדן ממיקוניאן, וזכה להערכה רבה. קונסטנטין גמסחורדיה המליץ לכלול את התרגום ברשימת היצירות הטובות ביותר בגיאורגיה. גם תרגומה לספר "לב של מנתח" מאת אוגלוב הצליח מאד.
ביניאשווילי חיברה 14 ספרים ויותר מ-400 מאמרים. מראשית ימיה של רשות השידור בגיאורגיה עבדה מרים במגוון תפקידים: עורכת, עורכת ראשית, סגנית יו"ר. יצירותיה, הקלטותיה ונאומיה שמורים בארכיוני הטלוויזיה הגיאורגית. ב-1968 נישאה מרים לבמאי התיאטרון גבריאל יוסבשוילי, וב-1970 נולד בנם יוסף. על אף בריאותה הרופפת, מרים תמיד הייתה מוכנה לעזור, ועטפה את כולם בחמימות ובתשומת לב. עבור עמיתיה היוותה מודל לנאמנות, לאחריות ולמצוינות. היתה לה השכלה רחבה ואינטליגנציה גבוהה, וכמתרגמת ניחנה ביכולת לבחור תמיד במילה ובנוסח המדוייקים ביותר.
מרים ביניאשווילי נפטרה בשנת 1990 לאחר מחלה ממושכת.
____________________________________________________________________________
ביוגרפיה זאת חוברה ע"י פרופ' דודו צ'יקבשוילי ונרשמה במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבותה של המחברת.
מננה דויתאשוילי–גולדובת
(אישיות)מננה דויתאשוילי–גולדובת (1953–1993), היסטוריונית ומורה לעברית, מסורבת עלייה ארצה בשנים 1982–1988, נולדה וגדלה בטביליסי, גאורגיה, בתם של אלבינה ומיכאיל דויתאשוילי, גבאי בבית הכנסת בטביליסי. סיימה את לימודיה התיכוניים בשנת 1970, ואז המשיכה ללימודי היסטוריה באוניברסיטת טביליסי. בגמר הלימודים (1975) החלה לעבוד בחברה להגנה על אנדרטאות בגאורגיה, והתקדמה למשרת ניהול. בשנות ה-1980 החליטה לעלות לישראל, אך לא קיבלה אישור לעזוב. היא למדה עברית אצל הבלשן המפורסם ד"ר ניסן בבליקאשוילי, ואז התחילה ללמד עברית בטביליסי, בריגה ובמינסק. בשנים שבהן חיכתה לאישור העלייה, עסקה בתרגום והפצה של חומר ציוני ושל חוברות מידע לעולים, ויצרה קשרים רבים עם אנשים מישראל שעסקו בקליטת עולים.
ב-1988 מננה הגיעה לישראל ולאחר שבועיים החלה לעבוד בסוכנות היהודית. היא הדריכה קבוצות תיירים מברית המועצות לשעבר, הנחילה להם מהידע הרב שצברה עוד בגאורגיה על תולדות מדינת ישראל ועל ידיעת הארץ והטבע. ב-1990, עם תחילת העלייה ההמונית, עברה לעבוד בסיוע לעולים חדשים. חייה היו קצרים אך היא הוכיחה כי ניתן בחיים קצרים הן ללמוד הרבה והן לתרום תרומה משמעותית לעם ולמדינה.
____________________________________________________________________________
ביוגרפיה זאת חוברה ע"י פרופ' דודו צ'יקבשוילי ונרשמה במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבותה של המחברת.
ננה שבתשוילי דביר
(אישיות)ננה שבתשוילי דביר (1949 – 2018), משוררת ופובליציסטית, זוכת פרס אנה קלנדזה, שגרירת כבוד ותרבות של גיאורגיה וישראל, נולדה בטביליסי, גאורגיה (אז חלק מברה"מ), ברובע היהודי, על "המאידאן", להוריה מארו ויצחק. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה. מגיל צעיר היה בה צמאון לידע, והיא סיימה את בית הספר בהצטיינות. כילדה החלה לכתוב שירים, שהתפרסמו בעיתונות בגאורגיה. היא התחתנה בגיל 18 ובגיל 22 כבר היתה אם לשלושה ילדים. תמיד נלחמה באפליה נגד נשים, וסירבה להגביל את עצמה רק לתפקידי נשים מסורתיים. בתחילת דרכה עבדה כרוקחת, ורק בגיל 40 סיימה את לימודיה בפקולטה לפילולוגיה, ואז עבדה כמנהלת בית האמנים, שבו נערכו ערבי תרבות ויצירה, השקות ספרים וכדומה.
בשנת 1991 עלתה ננה לישראל, עם ארבעת ילדיה, והצטרפה לחיי התרבות של הקהילה הגאורגית בארץ. היא השתתפה במגזין "דרושא" ("הדגל"). בשנת 1995 התיישבה המשפחה באשדוד, וננה הקימה את תיאטרון גאורגי מוזיקלי סאטירי, "קנארי" (נבל). שוב ושוב הוזמנה לגאורגיה כשגרירת תרבות מישראל, ובמקביל המשיכה לפרסם שירה. ננה הייתה אופטימית ובלתי נלאית, אוהבת חיים, שחקנית וזמרת. בשנים האחרונות לחייה יזמה אירועי תרבות בסימן חידוש המורשת הגאורגית-יהודית באשדוד.
____________________________________________________________________________
ביוגרפיה זאת חוברה ע"י פרופ' דודו צ'יקבשוילי ונרשמה במאגרי המידע של בית התפוצות באדיבותה של המחברת.