מננה דויתאשוילי–גולדובת

מינסק Minsk

עיר מחוז ובירת בלרוס.


מן המאה ה-15 היתה מינסק המרכז המסחרי החשוב ביותר בביילורוסיה. יהודים חכרו את גביית דמי-המכס במינסק ב-1489, ובמאה ה-16 התחילו להתיישב בעיר. ב-1579 קיבלו כתב זכויות מסטפאן באטורי, מלך פולין, ב-1606 נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר, וב-1683 שוב אושרו זכויותיהם והותר להם לרכוש מקרקעין בכיכר השוק ובכל מקום אחר בעיר.

בימי מרד חמלניצקי (1648) ובמלחמת רוסיה פולין נפגעה הקהילה בפרעות, השתקמה, ומאז התחילה תקופת שגשוג ליהודי העיר, למרות התנכלויות מצד העירוניים, שראו בהם מתחרים.

ב-1685 נפתחה ישיבה על-ידי הרב דמתא, ר' משה מרדכי. בין רבני מינסק וראשי הישיבה שלה במאה ה- 17 היו ר' יחיאל בן שלמה היילפרין, ר' אריה לייב בן אשר גינזברג ור' רפאל כהן. במסגרת ועד ארבע ארצות הייתה קהילת מינסק כפופה לבריסק דליטא אך מ-1631, כשנעשתה לעיר מחוז, הייתה לקהילה עצמאית וסופחו אליה קהילות קטנות באזור.

במאה ה-19 היתה מינסק בין הקהילות הגדולות והחשובות ברוסיה. באמצע המאה מנתה כ- 13,000 נפש ובסופה, כ-47,500 (%52 מכלל האוכלוסייה והקהילה הרביעית בגודלה ב"תחום- המושב"). החיים בעיר במחצית הראשונה של המאה משתקפים בפנקסי הקהילה שפירסם בתרגום רוסי יעקב בראפמן.

המתנגדים היו רוב מכריע בעיר. הגדולה בישיבות מינסק, "בלומקה'ס קלויז", התפרסמה ביישובי היהודים. בסוף המאה ה- 19 כיהן ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, "הגדול ממינסק", כרב של קהילת מינסק.

חוג של משכילים פתח בתי-ספר במינסק עוד בשנות ה-40, ומאמצע שנות ה-70 צמחה שם תנועת פועלים יהודית, שגילתה פעילות רבה בשנות ה-80 וה-90. בשנים 1894-1893 התארגנה "האופוזיציה הלאומית" בהנהגת א' לייסין. הסוציאליסטים שיגרו צירים לוועידת-היסוד של ה"בונד" ב-1897, ובמינסק ישב הוועד המרכזי של התנועה עד שפוזר בידי המשטרה בשנת 1898.

חוגים מקומיים של "חובבי ציון" קמו לראשונה בשנות ה-80 וב- 1902 נערכה במינסק, ברשיון ממשלתי, הוועידה השנייה של ציוני רוסיה. בבחירות למועצת הקהילה בשנת 1918 קיבלו הציונים ו"פועלי-ציון" 33 מושבים, רשימת החרדים 25, ה"בונד" 17, בלתי- תלויים - ששה מושבים, פולקיסטים - שניים והרשימה הסוציאליסטית המאוחדת זכתה גם היא בשני מושבים.

בשנות העשרים, עם התייצבות המשטר הסובייטי, שותקו חיי הקהילה ובמקום מוסדות התורה הוקמו מוסדות חינוך ותרבות שהושתתו על תרבות היידיש ועל אידיאולוגיה קומוניסטית. בשנת 1921 נפתחה מחלקה יהודית בפאקולטה לחינוך של אוניברסיטת מינסק, וב-1924, עם פתיחת המכון לתרבות ביילורוסית, הוקם בו מדור לתרבות יהודית, שפירסם מחקרים אחדים לרבות כתב-עת בשם "צייטשריפט" (1931-1926). במינסק יצאו לאור גם עתונים יומיים, וירחון ספרותי ביידיש בשם "שטערן" הופיע בשנים 1925 - 1941.

בשנת 1926 התפקדו במינסק 53,686 תושבים יהודים, שהיו כ- %41 מכלל האוכלוסיה, אולם הגילויים האחרונים של תרבות יהודית עצמית חדלו באמצע שנות השלושים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו במינסק כ- 60,000 יהודים.


תקופת השואה

בחדשים הראשונים למלחמה הגיעו למינסק פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר מפולין. סבורים שערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, התגוררו במינסק 90,000 יהודים (כ-%37 מכלל האוכלוסיה), יהודים החלו לעזוב את העיר מזרחה, אחרי שהגרמנים פתחו במתקפה על ברית המועצות (22 ביוני), וביום הכיבוש, 28 ביוני, נמצאו בעיר 50,000 יהודים. עם התארגנות משטר הכיבוש ציוו הגרמנים על הגברים בעיר, בני 45-15, להתייצב לרישום. כ-40,000 התייצבו וחולקו ל-3 חטיבות: יהודים, אנשי הצבא האדום, ולא יהודים הלא יהודים שוחררו כעבור חמישה ימים. אנשי האינטליגנציה היהודית, אלפים אחדים, הובלו ליער סמוך ונורו למוות. שאר היהודים הוחזקו בבית-הסוהר העירוני והועברו לגיטו ב-20 באוגוסט. הגיטו נתחם כחודש ימים אחרי כיבוש העיר ורוכזו בו לפחות 85,000 יהודים, מהם רבבות פליטים מליטא וכ-8,000 מגורשים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. אליהו מושקין, שידע מעט גרמנית, הועמד בראש "היודנראט".

בחודש אוגוסט הוצאו אלפי יהודים מן הגיטו ורק מעטים מהם הגיעו ל"מחנה העבודה" ברחוב שירוקאיה בעיר, שבו הוחזקו גם שבויי מלחמה רוסיים. ב- 7 בנובמבר נלקחו 12,000 יהודים לכפר טוצ'ינקה ונרצחו על שפת חפירות. בבתים שנתרוקנו בגיטו שוכנו 1,500 יהודים מגורשים, בעיקר מהאמבורג. הגיטו חולק אז לשלושה: "חסרי-מקצוע", "פועלים מקצועיים" ופקידי ה"יודנראט" שכללו גם את משטרת הגיטו, ויהודים לא מקומיים, מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. ב-20 בחודש נרצחו עוד 5,000 יהודים ובמקומם הוכנסו 6,500 יהודים שהוגלו ממערב אירופה.

בסוף פברואר 1942 דרשו הגרמנים מה"יודנראט" להוציא 5,000 יהודים מבין אלה שאינם מועסקים במפעלי הצבא. משלא נענו פתחו במצוד וב-2 במארס 1942 קברו חיים את ילדי בית היתומים ברחוב לא-סלול במרכז הגיטו ועימם המיתו וקברו אלפיים מבוגרים. אלפי אנשים שחזרו לעת ערב מן העבודה נרצחו בשכונת קוידאנובו.

בסוף יולי 1942 פשטו הגרמנים ועוזריהם הביילורוסים על גיטו מינסק ותוך שלושה ימים נרצחו קרוב ל-10,000 יהודים, ביניהם 3,500 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה - רובם זקנים, נשים וילדים. עדיין נשארו בגיטו 9,000 יהודים.

ב-1 בפברואר 1943 נרצחו עוד 1,500 ליד קברים פתוחים בכפר מאלי טרוסטנץ. אחרים הומתו קבוצות קבוצות - הגברים ביריות, הנשים והילדים בגאזים בתוך מכוניות סגורות. 2,000 יהודים שהיו חיילים בצבא האדום נשלחו ממחנה שירוקאיה למחנה סוביבור בספטמבר אותה השנה, וביניהם הסגן אלכסנדר פצ'רסקי והקומוניסט היהודי מפולין שלמה לייטמן, והם הנהיגו את המרד בסוביבור ב- 14 באוקטובר 1943.

ב-22 בספטמבר 1943 נהרג הגנראל-קומיסאר הגרמני קובה בפצצה שהניחה עוזרת-הבית הביילורוסית לפי הוראות דוד קמח, קומיסאר פוליטי באחת היחידות הפרטיזאניות באיזור. ההתנקשות החישה את הקץ על יהודי הגיטו, הדבר התרחש כעבור חודש ימים.

התארגנות המחתרת בגיטו מינסק התחילה סמוך להקמתו בהחלטה ברורה שלא להפעיל נשק בתחום הגיטו ולרכז את עיקר המאמץ בבריחה ליערות, אל יחידות הפרטיזנים. אחרי טבח טושינקה בנובמבר 1941 נקשר קשר בין הירש סמולאר, מנהיג המחתרת היהודית בגיטו, יליד פולין, ובין יהושע פאבלוביץ קוזינץ (סלאבק), מנהיג קבוצה מחתרתית בחלק ה"ארי" של מינסק. סלאבק נעשה לראש המחתרת באיזור כולו. ב-1942 היתה מחתרת הגיטו מאורגנת ויעילה יותר מזו שבעיר ועזרה לה בדרכים שונות; לימים אירגנה יחידות פרטיזניות משלה, שרבות מהן הצטיינו בלחימה נגד הגרמנים. בסך הכל הצליחו להימלט מן הגיטו כ-10,000 יהודים, מספר שאין דומה לו בתולדות הגיטאות; משערים כי לפחות מחציתם נפלו בקרבות.


אחרי המלחמה הוקם במינסק גלעד לזכר חללי השואה, ועליו כתובת ביידיש מזכירה במפורש את היהודים. ב-13 בינואר 1948 נרצח במינסק, בידי המשטרה החשאית הסובייטית, שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.

בית-הכנסת הגדול נסגר בפקודת השלטונות ב-1959, ובית-כנסת קטן נהרס ב-1964 בגלל פיתוח עירוני. כעבור זמן הותר ליהודים לערוך תפילה בציבור בבניין-עץ קטן באחד הפרברים. בית העלמין היהודי במינסק מוקם בחלקה מיוחדת בבית-הקברות הכללי. שנים מספר נאסרה אפיית מצות בעיר, ועיתון מקומי הוקיע משלוחי מצות מקהילות בחוץ-לארץ. ב-1968 נאסרו צעירים באשמת פעולה ציונית.

ב-1970 התפקדו בעיר 47,057 ו-%22 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם; למעשה נאמד מספר היהודים במקום באותה השנה ב-60,000 לערך.

בשנת 1997 נמסר בדוחות של הקונגרס היהודי העולמי על 60,000 יהודים בבלרוס כולה. במינסק נימנו אז 28,000 יהודים.

ריגה RIGA

בירת לטביה. עיר נמל לחוף הים הבאלטי, בחבל וידזמה (VIDZEME, בעבר LIPLAND).


ריגה נוסדה ב-1201, והתפתחה כנמל וכמרכז מסחרי. ב-1581 עברה לשלטון פולין עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. ב-1710 כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. ובשנים 1940-1918 - בירת לטביה העצמאית.

ישיבת יהודים בריגה הייתה אסורה מעת הווסד העיר. מהמאה ה-16 איפשרו לסוחרים יהודים מעטים שהייה מוגבלת מחוץ לחומות העיר,
וב-1638 הוקמה עבורם אכסניה ("HERBERGE"). בתחילת המאה
ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת הצאר לגור בין חומות העיר, וב-1725 הם הורשו לקדש בית עלמין. כך ישבו בריגה שישים או שבעים יהודים. הם עזבו ב-1743 עם גירוש יהודי רוסיה.

יהודים החלו לשוב לריגה כעבור כ-20 שנה. הראשונים היו כמה סוחרים עשירים, שב-1764 הוענק להם ולבני ביתם (36 איש) מעמד של "יהודי חסות". באכסניה, ה"הרברגה", שבה ישבו "היהודים הזרים" הוקם בית תפילה. ב-1783 מינו השלטונות את "זקן העדה היהודית" ונתנו לו סמכויות שיפוט מוגבלות. חברה קדישא נרשמה בשנת 1765.

ב-1785, כשהותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבאלטי, באו למקום יהודים נוספים. הם סחרו בריגה אך נרשמו כתושבים בעיירה שלוק (SHCLOCK) 38 ק"מ משם. ב-1813 הותר להם להתגורר בריגה. אז חיו בעיר 736 יהודים בשלשה מעמדות: "יהודי החסות", "היהודים הזרים" ו"אזרחי שלוק". רוב היהודים הגיעו למקום מבילורס, מליטא ומפולין, ושפתם הייתה יידיש. המיעוט שבאו מקורלאנד, הביאו עמם את השפה והתרבות הגרמנית.

רב נתמנה לראשונה בקהילה בתחילת המאה ה-19. בראש ועד הקהילה, בן חמישה חברים, עמד אפוטרופוס יהודי שמונה על-ידי השלטונות (ה"רב מטעם"). הקהילה הוכרה רשמית ב-1842, עם רישום 409 מיהודי המקום כתושבי העיר. הרשות שניתנה להם ב-1858 לרכוש מקרקעין בכל חלקי העיר, איפשרה את גידול הקהילה וב-1864 כבר ישבו בריגה 2,641 יהודים.

בין מוסדות הצדקה היו: ביקור חולים, בית יתומים, מעות חיטים, מטבח עממי, חברה לעזרת ילדים מעוטי יכולת ובית אבות. ב-1893 עברו המוסדות לפיקוח העירייה. בית חולים "לינת צדק" הוקם ב-1912.

בית הכנסת "אלט נוי שול" נפתח ב-1850, בית הכנסת הגדול ה"קר שול" נחנך ב-1871 וב-1873 הוקם בית הכנסת של החיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

בשנת 1897 היה מספר היהודים בעיר 22,000 בקירוב.

מראשית המאה ה-19 פעלו בקהילה "חדרים" ובתי ספר "תלמוד תורה". בית ספר עממי יהודי הראשון בשפה הגרמנית, ה"קפלן שולה", נפתח
ב-1840. בית הספר השני ה"שטופל שולה" (STOPEL SCHULE) היה מיועד לבנות. שני המוסדות זכו לתמיכה ממלכתית.

אגודת נשים הקימה בית מלאכה לתפירה לבנות. בית ספר מקצועי לנגרות, למסגרות ולחשמלאות הוקם ב-1906 על-ידי הסניף הריגאי של "חברת מפיצי השכלה" הסניף אירגן גם קורסי ערב והקים ספרייה
רב-לשונית. בפוליטכניקום שבעיר למדו כ-200 סטודנטים יהודים.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו בריגה בתי ספר נוספים ופעלו 7-6 "חדרים מתוקנים" ומוסדות "תלמוד תורה". שפת ההוראה בבתי הספר הייתה רוסית. בימי הכיבוש הגרמני, של מלחמת העולם הראשונה, חוייבו להורות בגרמנית.

אגודה ספרותית דרמטית "כרמל", אגודה ציונית "עבריה", "האסיפה הציבורית היהודית", מועדון האינטלקטואלים והאמידים ו"בית העם היהודי", כל אלה היו מרכז חיי התרבות.

בשנת 1913 חיו בריגה 33,651 יהודים, %7 מאוכלוסי העיר.

באפריל 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, פקדו את העיר למעלה מארבעים אלף פליטים יהודים מאזור הקרבות בדרכם למרכז רוסיה. קהילת ריגה הקימה "ועד עזרה לנפגעי המלחמה". ב-1916, במהלך המלחמה, התפנו מרצון כשליש מתושבי העיר, וביניהם גם יהודים.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת הג'וינט. בכנס יהודי כלל ארצי שהתקיים בריגה ב- 1919, נבחר ה"ועד מרכזי" של הקהילות היהודיות בלטביה ובראשו ד"ר יצחק יפה.

בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית למיעוטים, (דצמבר 1919) הקימה העירייה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, שבהם הייתה שפת ההוראה יידיש. הקפלן שולה והשטופל שולה הוותיקים נעשו ביזמת הציונים למוסדות חינוך עבריים, וב-1923 עברו לחסות העירייה. בתי הספר היהודיים, שלימדו בעבר ברוסית ובגרמנית, עברו ליידיש, ולעברית.

לקראת שנת 1934 פעלו בחסות ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש), גני ילדים, ששה בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון ומכון "פרובל" (FROEBEL), להכשרת מורים וגננות. הסתדרות המורים הציוניים הפעילה חמישה בתי ספר עממיים ושלשה בתי ספר תיכוניים. לצד בתי הספר העירוניים פעלו גימנסיה עברית ומוסדות הוראה מסורתיים. רב הקהילה, הרב מנחם מנדל זק (ZACK), הקים ישיבה קטנה. "האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה" הקימה בית ספר למוסיקה.

במסגרת הקהילה היהודית בריגה פעלו גם תיאטרון יהודי, חוג לדרמה, שתי מקהלות, ספרייות ובתי הוצאה לאור.

על האוטונומיה התרבותית לאומית בא הקץ עם הדיקטטורה של קרל אולמאניס (ULMANIS), במאי 1934. מוסדות החינוך הדתיים עברו לחסות אגודת ישראל ובתי הספר העממיים והגימנסיה העברית נעשו לבתי ספר ממלכתיים, ושפת ההוראה בהם הייתה יידיש.

עם העתונים היהודיים הנפוצים בעיר נמנו: "דאס פאלק", "פרימארגן". "דער וועג" ואחר כך "אונזער וועג" מטעם מפלגת צעירי ציון ו"אוונט פאסט" עתון המפלגה הרביזיוניסטית. ה"היינט" (היום) עתון אגודת ישראל הותר להפצה גם בדיקטטורה של אולמניס.

היהודים הראשונים בריגה, סוחרים ורוכלים, נתקלו בהתנגדות הגילדות, שדרשו תכופות את גרושם. שהייתם בעיר אושרה מהמאה ה-16 בזכות המסים הגבוהים ששלמו למועצת העיר, ובגלל תרומתם לפיתוח המסחר במקום. גירוש היהודים ב-1743 פגע בכלכלת העיר.

מ-1822 הורשו "יהודי החסות" להתפרנס גם מהחזקת בתי מחסה ובתי תמחוי עממיים, לעסוק במלאכה, אך לא בצורפות במתכות יקרות, לסחור בירידים ולהחזיק ברשותם חנות. משנת 1858 הותר ליהודים להצטרף לגילדות הסוחרים ולגילדות בעלי המלאכה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היו היהודים %8-6 מכלל התושבים וכשליש מהמחזור הכספי של המסחר העירוני היה בידיהם. הם היו בעיקר יצואני תוצרת חקלאית, עורות ועץ. יהודים הקימו מינסרות עץ, טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות, טכסטיל, נייר, פחם, טבק, שמורי מזון, ממתקים ובתי דפוס, והעסיקו פועלים יהודים רבים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, סנדלרים, כובענים ותפרים. לקראת סוף המאה ה-19 פעלו בריגה עשרה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בבעלות יהודים ובניהולם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה כלכלת העיר, ושוקמה אחרי המלחמה בעזרת סחורות ומטבע זר שהביאו יהודים. היהודים פתחו בעיר כמה בנקים,"נורד בנק", "הבנק הריגאי הבינלאומי", "הבנק המסחרי בריגה", "הבנק הפרטי הלאטווי" וה"בנק של לייפאייה"; והקימו אגודות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. רופאים, מהנדסים עורכי דין ופקידי מסחר יהודים הקימו אגודים מקצועיים נפרדים. יהודים היו הסוכנים של חברות הנפט "של" ו"סטנדרד אויל". בחקלאות, בתחבורה ובשרותים ממלכתיים לא הועסקו יהודים.

רוב היהודים הסוציאליסטים בריגה התלכדו בבונד ובבונד הצעיר, שפעלו במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. הבונד הקים ארגון סטודנטים בשם "צוקונפט" (עתיד).

הפעילות הציונית בריגה החלה בסוף המאה ה-19 עם הקמת "האגודה לתומכי המתיישבים בארץ ישראל". חברי האגודה היו החלוצים הראשונים שעלו ב-1891 מריגה לארץ ישראל. אחר כך התארגנו האגודות "ציון", "נס ציונה" ותנועות הנוער "התחיה" ו"קדימה".

"פועלי ציון" התארגנו בעיר בתחילת המאה ה-20. סניף מפלגת "צעירי ציון" (צ"צ) נפתח ב- 1912. עם מקימיו נמנו הפרופסור מאקס לזרסון (LAZERSON) וד"ר יעקב הלמן (HELLMAN). חברי צעירי ציון הקימו את אגודת הסטודנטים "השחר". המפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ"ס) נוסדה ב-1922. מצירוף צ"צ וצ"ס קמה ב-1931 המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. לצידה פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". חבריהן הצטרפו להכשרות של "החלוץ" לקראת עלייתם לארץ ישראל.

ליד "הציונים הכלליים", בראשות אליעזר אטינגן (ETTINGEN) ז'נו טרון (TRON) וד"ר יצחק יפה, פעל ארגון הסטודנטים הפרוגרסיבים ה"חבר" ותנועת הנוער החלוצית "הרצליה".

"התנועה הציונית הרביזיוניסטית" נוסדה בריגה אחרי ביקור ז'בוטינסקי בעיר בשנת 1923, ביוזמת ד"ר יעקב הופמן (HOFFMAN) וחברי קורפורציית הסטודנטים ה"חשמונאי". ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור "בית"ר" הפעילה הכשרה חקלאית וימית.

הציבור הדתי התרכז בסניפי "אגודת ישראל", ובראשה מרדכי דובין (DUBIN) ו"המזרחי" בהנהגת הרב מרדכי נורוק (NUROCK). עם תנועות הנוער הדתיות נמנו: אגודת ישראל הצעירה, בראשות שמעון ויטנברג (WITTENBERG), "השומר הדתי" בחסות המזרחי ו"צעירי אמונים".

בראש המפלגה "הנציונאל דמוקראטית", ארגון האקדמאים ואנשי עסקים, עמדו הפרופסור מינץ ופרופסור בנימין זיו. איגוד הסטודנטים "ויטוליה" היה מסונף להם.

הקומוניסטים היהודים פעלו משנת 1929 במחתרת, במסווה פעולות תרבות במועדונים ובארגון הסטודנטים "אקאדעמישער פאראיין".

בשנות השלושים כיהן פרופסור פ. מינץ כמבקר המדינה ואת תפקיד היועץ לעניני יהודים במשרד החינוך מילא יעקב לנדאו (LANDAU).
מ' דובין, הרב מ' נורוק והפרופסור מ' לזרסון ואחרים כיהנו באספה המכוננת של לטביה, ןאחר כך בסיים (בית הנבחרים).

בעיר פעלו אגודות הספורט: "מכבי", "חברת הספורט של פרץ", "הכוח" ו"הפועל".

בדיקטטורה של 1934 פורקו התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.

ב-1935 חיו בריגה 43,672 יהודים בתוך אוכלוסיה של 385,063 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללטביה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מיהודי ריגה השתלבו במשטר הסובייטי, בתעסוקה ובלימודים. צעירים יהודים עברו מערי השדה לריגה ותוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50,000 בקירוב.

עם הזמן הולאמו בתי עסק פרטיים ופורקו התנועות הציוניות ומוסדות הקהילה. ב-14 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים לסיביר כ-6,000 יהודים.

חמישה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-27 ביוני1941, פתחו הסובייטים בנסיגה, כ-5,000 יהודים הצטרפו אליהם לברית המועצות, בעיקר לרוסיה, ושם רוכזו במחנות, בקולחוזים ובכפרים. מעטים נעזרו בקרוביהם הרוסים, רבים מתו בתנאי המחייה הקשים.

היו יהודים מריגה שהצטרפו לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ריגה. הגרמנים הקימו משטרת עזר של לטבים מבין חברי הארגונים הלאומניים. השוטרים הלטבים עצרו יהודים, שדדו את רכושם ועד סוף יולי רצחו כ-5,000 יהודים, רובם גברים, ביער ביקרניקי (BIKERNIEKI) ליד העיר. יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ושם התעללו בהם היכום והמיתו אותם. בתי כנסת הוצתו, לעתים על יושביהם.

ב-23 ביולי הורו ליהודים להרשם בתחנות המשטרה, הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר, ואת רכושם וחפצי הערך שלהם נדרשו למסור לגרמנים. כמו-כן חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה, ומלבד רופאים ובעלי מלאכה חיוניים לשלטונות לא יכלו היהודים לעסוק במקצועם.

הגיטו הוקם ברובע "המוסקבאי" של ריגה. העברת היהודים לתחומו (לפי גירסה אחת 29,602 נפש ולפי אחרת 32,000) הייתה חייבת להסתיים ב-25 באוקטובר1941.

בגיטו מונתה "מועצת זקנים" ובראשה מיכאל אליישיב, ולצידה משטרה יהודית. יהודים יכלו לצאת מהגיטו רק לעבודה, כשהם מצויידים בתעודות. כניסת לא יהודים לגיטו הייתה אסורה.

ב-26 בנובמבר 1941 פונה צפון-מזרח הגיטו מתושביו וגודר; כונה אחר כך "הגיטו הקטן", ואליו הועברו ב-29 בחודש גברים יהודים כשירים לעבודה. באותו הלילה פרצו גרמנים ושוטרים לאטווים למערב הגיטו והוציאו את היהודים לרחובות. חולים, זקנים וילדים נורו במקום, ונטמנו בבית העלמין שבתחום הגיטו. בבקרו של 30 בנובמבר הובלו היהודים בטורים של כאלף איש לעמק ביער רומבולה (RUMBULA) במרחק שמונה ק"מ מהגיטו, והומתו במכונות יריה לתוך בורות שהוכנו מראש. זאת הייתה האקציה הראשונה.

באקציה השנייה בין 7 ל- 9 בדצמבר 1941 הומתו יושבי מזרח הגיטו, ביניהם ההסטוריון שמעון דובנוב ורב הקהילה ר' מנדל זק.

עד סוף שנת 1941 נרצחו כ-27,000 מיהודי ריגה. הנותרים, כ-4,500 גברים וכ-300 נשים וילדים, הוכנסו ל"גיטו הקטן". באותה תקופה הובאו לריגה כ-25,000 יהודים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. רבים נרצחו מיד עם הגיעם וכ-15,000 מהם הובאו אל ה"גיטו הגדול", שהתרוקן מתושביו ומויינו על פי מוצאם. עבורם הוקמו מועצת זקנים ומשטרה נפרדות. הם זכו ליחס מועדף מצד הגרמנים , קיימו בית כנסת ופעולות תרבות. קשר בין יושבי שני הגיטאות היה אסור. מיהודי ה"גיטו הגדול", שכונה גם "הגיטו הגרמני" הושמדו אלפי יהודים ביערות ביקרניקי.

בגיטו הקטן נמשכו חיים יהודיים בשנים 1943-1942 תוך הטרדות ורציחות. ביוני 1942 הוצאו להורג 15 יהודים שנתפסו בהברחות לגיטו, של מזון, חומרי הסקה או תרופות. באותה שנה הובאו למקום כמה מאות יהודים מגיטו קובנו, ותרמו לחיי הקהילה.

קבוצות מחתרת החלו להתארגן ב"גיטו הקטן" סמוך להקמתו. המקור העיקרי לנשק ולחומרי חבלה היה ה-"PULVER TURM" (מגדל אבק שריפה), שבו עבדו יהודים במיון וניקוי נשק שלל. חברי המחתרת התאמנו בנשק ותכננו בריחה והצטרפות אל יחידות פרטיזנים. נסיון הבריחה הראשון ב-28 באוקטובר 1942 נודע לגרמנים והקבוצה נלכדה במארב. כולם נרצחו, פרט לאחד שהצליח לחזור לגיטו. כתגמול הוציאו הגרמנים 108 יהודים להורג וחיסלו את המשטרה היהודית, 42 שוטרים נורו. על ניהול הגיטו הקטן מונו זקני הקהילה ושוטרי ה"גיטו הגרמני".

ב-11 ביוני 1943 נתגלה מצבור נשק של המחתרת ובמהלך החיפושים נעצרו והוצאו להורג רבים מפעיליה. בתקופה זו נשלחו ילדים, נשים וזקנים למחנות השמדה בפולין.

מהגיטו החלו להעביר יהודים למחנות "קזרנירונג" (KASERNIERUNG), שהוקמו ליד מקומות עבודה שונים. אחרים הובאו למחנה הרכוז קייזרואלד, שהוקם ליד ריגה במארס 1943.

ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה לחיסול גיטו ריגה. במהלכה נרצחו כ-2,000 יהודים במקום. האחרים הובאו למחנה קייזרואלד ולמחנות סמוכים, וגם שם מויינו. היו שהוצאו להורג במקום, והיו ששולחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. לקראת סוף שנת 1943 פורקו גם המחנות הקטנים.

באוגוסט 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את שארית אסירי המחנות לגרמניה, למחנות לשטוטהוף , בוכנואלד, דכאו, זקסנהאוזן ואחרים.

עם התקרב הצבא האדום לריגה ניסו מאות יהודים לברוח מהמחנות. למעלה ממאה הצליחו להסתתר ולשרוד עד סוף המלחמה.


ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה ריגה בידי הצבא האדום. בעיר עצמה התפקדו ימים ספורים לאחר מכן כ-150 יהודים. יהודים מברית המועצות וניצולי מחנות הרכוז החלו לשוב לעיר. אל קהילת ריגה הצטרפו במרוצת הזמן יהודים מאזורים שונים של לאטוויה וברית המועצות.

בשנת 1947 הגיע מספר היהודים בריגה ל-10,000 בקירוב.

שוב החלו חיי קהילה יהודיים. הפעילות הדתית התרכזה סביב בית הכנסת היחיד ששרד. במקום פעלו מניין של חסידים ומניין של מתנגדים. נפתח מקווה והוקמה משחטת עופות.

בית העלמין הישן נעשה לגן ציבורי.

בשנות הששים איתרו היהודים את קברי האחים ברומבולה ואחרי מאבק עם השלטונות הוצבה במקום אבן לזכר הקורבנות ועליה כתובת ברוסית, בלטבית וביידיש. יהודי ריגה פוקדים את המצבה כמה פעמים בשנה.

בשנת 1970 נמנו בריגה 30,581 יהודים. כשליש עלו בשנות השבעים לישראל. בקהילה נמשכה הפעילות התרבותית והציונית גם לאחר מכן.

ב-1 ביולי 1988 נוסדה בעיר אגודה לתרבות יהודית. בין פעולותיה הייתה הוראת השפה העברית והקמת ספרייה יהודית.

משנת 1989 עלו למעלה מעשרת אלפים מיהודי לטביה לישראל. בשנת 1997 חיו בלטביה כולה 15,000 יהודים; 11,000 מהם בריגה.

טביליסי

בגאורגית: თბილისი לפנים טיפליס

עיר בחבל הקאווקאז, בירת הרפובליקה הגרוזינית.


יהדות גרוזיה - מבוא כללי

מניחים כי ראשוני היהודים הגיעו למערב גרוזיה במאה ה- 6. האזור היה באותה תקופה תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שיחסה ליהודים היה קשה ומפלה. חלק מהיהודים עבר לאזורים המזרחיים, שנשלטו על ידי הפרסים, אשר יחסם ליהודים היה סובלני יותר.

מימי הביניים ועד למחצית הראשונה של המאה ה- 19, התבססה הכלכלה בגרוזיה על השיטה הפיאודלית, במסגרתה השתייכו היהודים למעמד הצמיתים, ובתור שכאלה לא אולצו להתנצר. במאות ה- 18 וה- 19, הייתה גרוזיה זירה למלחמות רבות, והיהודים נושלו מרכושם. אף שבתחילה קיבלו היהודים את חסותם והגנתם של האצילים הפיאודלים בעת צרה, הרי שבשלב מאוחר יותר, דיכאו אותם אצילים את היהודים ורדפום.

לשונם של היהודים בגרוזיה היא ניב גרוזיני בתוספת מלים עבריות, ונקראת לעתים "גרוזינית- יהודית".

ב- 1801 סופחה גרוזיה לאימפריה הרוסית. עד אז, היה יחסו של העם הגרוזיני כלפי היהודים סובלני בדרך כלל. אולם באותה תקופה הפיצו השלטונות הצאריים והכנסייה הרוסית האורתודוקסית להפיץ אנטישמיות קשה. בשנים 1850-1884 אירעו כמה עלילות דם. בעשור הראשון של המאה ה- 19, בעקבות הסיפוח, התיישבו בגרוזיה בהוראת הממשל הרוסי יהודים רוסים אשכנזים, אשר נבדלו מאד באורח חייהם מהיהודים המקומיים, ה"ג'ורג'ים". כשהחלה בגרוזיה פעילות ציונית, היו רוב חסידי הציונות מקרב היהודים האשכנזים, בעוד הג'ורג'ים המשיכו באורח החיים הקהילתי המסורתי. עם זאת היה שיתוף פעולה מסויים בין הקבוצות, בעיקר בפעילות הציונית. הארגון הציוני הראשון בגרוזיה נוסד בטביליסי ב- 1897. ציון דרך חשוב בתולדות הציונות היה קונגרס הציונים הקווקזים הראשון, שנערך ב טביליסי ב- 20 באוגוסט 1901. הרב דוד באזוב מטביליסי היה אחד הציונים הבולטים בתחילת המאה ה- 20. הוא השתתף בקונגרס הציוני בבזל ב- 1917. ב- 1918, התקיים בטביליסי קונגרס כלל יהודי, בו השתתפו נציגי כל הקהילות היהודיות בגרוזיה, הג'ורג'יות והאשכנזיות.

יהדות גרוזיה במאה ה- 20 - כללי

בתחילת המאה העמיק הניכור בין הרבנים האשכנזים לבין הרבנים הג'ורג'ים. אחרי דיכוי מהפכת 1905, נהגו השלטונות הרוסים ביד קשה ביהודים. היהודים הג'ורג'ים ביקשו להדגיש את נאמנותם לשלטון, והתרחקו מהיהודים הרוסים.

בעקבות הכרזת העצמאות של הרפובליקה הגרוזינית (ב- 26 במאי 1918), עברו הקהילות היהודיות שינוי קיצוני. חופש הדיבור והעיתונות וזכות ההתאגדות, שלא היו קיימים קודם לכן, הובילו לחידוש מעורבותם של היהודים בחיי הציבור. באותה תקופה חלה התקרבות בין הציונים לבין מתנגדיהם. ב- 1917 ייסדו הציונים בית ספר עברי ציוני, מה שסימל את התרופפות ההתנגדות לפעילות הציונית בעיר.

גרוזיה נכבשה על ידי הצבא האדום ב- 1921. הייתה זו מכה קשה לתקוותיהם של היהודים, הן ציונים הן מתנגדיהם. בתחילה, הנהיג השלטון החדש מדיניות של כבוד לאמונות דתיות מקומיות. הפעילות הציונית לא נאסרה. אולם מ- 1924, אחרי דיכויין של מרידות אנטי רוסיות ואנטי סובייטיות, השתנה המצב. בשל כך, ובשל עויינותם של היהודים הג'ורג'ים, והמצב הכלכלי הקשה, החלה ההנהגה הציונית להקדיש את כל מאמציה לעלייה לישראל. השלטונות הסובייטים הערימו קשיים רבים בדרכם.

בשנות ה- 30 המצב הכלכלי והפוליטי הורע. השלטונות הסובייטים דיכאו ואסרו כל פעילות ציונית. פעילים רבים נעצרו או נרצחו.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), שירתו אלפים מיהודי גרוזיה בשורות הצבא האדום במלחמה נגד הנאצים, ורבים נפלו בקרבות.

אחרי המלחמה המשיכו הסובייטים ברדיפת היהודים בכל עוז. יהודים רבים נעצרו, בתי כנסת נסגרו ונהרסו, והיו מספר אירועים אלימים. באותה תקופה, המוסד התרבותי היהודי היחידי שהוסיף לפעול היה המוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי בטביליסי (נוסד ב- 1933). במוזיאון הוצגו כ- 60 תמונות של הצייר שלום קובושווילי, בהם היו מתוארים חיי היומיום של יהודים בגרוזיה. בשנת 1948 נעצר מנהל המוזיאון, אהרון קריקלי, וב- 1951 המוזיאון נסגר. חלק מהמוצגים הועבר למוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי של גרוזיה, ברחוב רוסטווילי בטביליסי , ולמוזיאונים ולאוספים אחרים. חלק מתמונותיו של קובושווילי אבדו ונעלמו.

הזדהותם של יהודי גרוזיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה אחרי מלחמת ששת הימים (1967). השלטונות הסובייטים דחו בקשות לעלייה. באוגוסט 1969, שלחו שבע-עשרה משפחות יהודיות מכתב אל הועדה לזכויות האדם של האו"ם, ודרשו שיאפשרו להם לעלות לישראל. הייתה זו הדרישה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעלייה לישראל. ממשלת ישראל ויהדות התפוצות התגייסו למאבק למען עלייתם של יהודי גרוזיה. בנובמבר 1969 נשלח מכתב שני, לאו טאנט, אז מזכיר האו"ם, בתיווכה של גולדה מאיר, אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971 פתחה קבוצת יהודים מגרוזיה בשביתת רעב מול בית הדואר המרכזי במוסקבה. המאבק הוביל לשינוי היסטורי בגישתם של השלטונות הסובייטים לנושא.

בשנות ה- 70 התחולל גל העלייה הגדול מגרוזיה לישראל. כ- 30,000 יהודים עלו לישראל, וכמה היגרו לארצות אחרות. מתוך כלל המהגרים היהודים הסובייטים, היוו יהודי גרוזיה כ- 17 אחוזים.

בשנת 1979 חיו בגרוזיה כולה 28,300 יהודים. עד שנת 1989 ירד מספרם ל- 24,800.

בשנת 1991 הכריזה גרוזיה על עצמאותה. כמה אלפי יהודים עלו לישראל מאז.

ב- 1993 מספר היהודים בגרוזיה היה כ- 14,500.


הקהילה היהודית בטביליסי


במאה ה-19 נוספו ליישוב היהודי הוותיק מהגרים מרוסיה, על-פי רוב סוחרים או יוצאי צבא ששירתו בקאווקאז. בעיר הייתה גם קהילה קטנה של יהודים פרסיים. ב-1876 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום 1,276 נפש ויותר מכפליים בסוף המאה (%2.5 מכלל האוכלוסיה).

בשנות ה-20 של המאה העשרים שימשה טביליסי תחנת-מעבר לחלוצים מרוסיה.

יהודי טביליסי שמרו אמונים למסורת ולאורח-חייהם המיוחד. הקהילה כולה נחשבת כאחת העשירות ביותר בברית-המועצות. כעשרה יהודים מבני-המקום למדו בישיבת מוסקבה בשנים 1962-1956.

במיפקד 1959 נרשמו בטיפליס 17,311 יהודים. אחרי 1968 הגישו רבים בקשות להיתרי- יציאה לישראל במסגרת איחוד המשפחות.

בשנת 1997, אחרי העלייה לישראל, עדיין נותרו בטביליסי 11,000 יהודים, ויש בתי כנסת פעילים בעיר ובית ספר לילדי הקהילה.

בתחילת שנות ה- 2000 חיים בטביליסי כ- 10,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כמיליון וחצי תושבים. ב- 1990 נוסדה בעיר אגודת "רחמים", המעניקה תמיכה רפואית וכספית ליהודים נזקקים, מחלקת דלק לחימום, וארוחות חמות כשרות. האגודה משמשת גם כחברת קבורה יהודית.

ב- 1993 נתמנה הרב אריאל לוין לרב ראשי וראש כל המוסדות היהודיים בטביליסי. הוא הוסמך לרבנות ב- 1991, על ידי הרבנות הראשית בישראל.

ב- 1998 נוסדה בטביליסי אקדמיה ללימודים יהודים. בעיר יש גם בית ספר יסודי יהודי, תיכון (נוסד 1990) ובית מדרש למבוגרים. הקהילה היהודית מקיימת אירועים בחגים, קונצרטים והרצאות. היהודים מתפללים בבית הכנסת הג'ורג'י, או באחד משני בתי כנסת אשכנזים ברחוב קוזווני. יש גם מקווה, שחיטה כשרה, מאפיית מצות וחנות למזון כשר.

ב- 1997 פרצה מחלוקת בין הקהילה היהודית לעירית טביליסי, בעניין הבעלות על בית הכנסת. הבניין, שהוחרם על ידי הסובייטים ב- 1923, הוחזר לידי הקהילה היהודית ב- 1994. אך ב- 1997 החליט ראש עיריית טביליסי ב. שושיטאישווילי לבטל החלטה זו. הנושא עורר בקרב הציבור ובכלי התקשורת אווירה אנטישמית, שהתגברה במיוחד אחרי שבית המשפט פסק לטובת הקהילה היהודית.

ב- 31 בינואר 2001 נחתם בין הכנסייה הגרוזינית האורתודוקסית לבין הקהילה היהודית בגרוזיה הסכם, שעיקרו מתן כבוד ותמיכה הדדיים בין שתי הקהילות, והתחייבות לשיתוף פעולה לקידום דמוקרטיזציה, שלום ויציבות באזור.


(רשימת בתי כנסת ומוסדות קהילתיים, בטקסט באנגלית).