בתיה לבית יופה וזלי לוסוס, אירקוטסק, סיביר, רוסיה, 1955

YOFFE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה אשר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

יופה הוא שם משפחה ממקור עברי. כשם משפחה יופה נגזר לפעמים מהשם הפרטי העברי יפה.

שם זה גם קשור בשם היווני קלונימוס, שפירושו המילולי הוא "שם יפה", אשר היה נפוץ בתקופה ההלניסטית בקרב היהודים אשר אימצו את אורח החיים היווני. קלונימוס שימש כשם מקביל לשם העברי שם טוב. נוהג זה נמשך גם בימי הביניים.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי יופה כוללים את התעשיין האוסטרלי יוסף יופה ואת מרדכי יופה (1961-1889), משורר יידיש ומבקר ספרות אמריקאי יליד ליטא.

JOFFE, IOFFE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מטרונים (שם שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה).

יופה הוא גרסה של השם העברי יפה. כשם משפחה יהודי יוםה יכול להיות מטרונים מבוסס על השם הפרטי יפה. במקרים מסויימים השם יפה קשור בשם קלונימוס, שפירושו ביוונית "שם יפה". שם זה היה נפוץ מאד בקרב היהודים בתקופה ההלניסטית כאשר רבים אימצו את אורח החיים היווני, והשתמשו בשם זה בתור כינוי לשם העברי "שם טוב". נוהג זה נמשך גם בימי הביניים. במאה ה-15, יפה מתועד כשם משפחה יהודי עם הסופר וכורך הספרים מאיר יפה מאולם, גרמניה. בעיר לובלין בפולין פעלה במאות ה-16 / וה-17 משפחה של דפסים עבריים בשם יפה, אשר נוסדה ע"י קלונימוס בן מרדכי יפה (נפטר ב-1603).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי יופה כוללים את הלל יופה (1936-1864), חלוץ ההתיישבות הציונית ארץ ישראל ורופא מומחה בחקר המלריה אשר נולד באוקראינה; את אליעזר ליפא יופה (1944-1882), יליד בסרביה, מייסד הקאופרטיב "מושב עובדים" בארץ ישראל; ואת הפיזיקאי הסובייטי יליד אוקראינה אברהם פיאודורוביץ' יופה (1960-1880) אשר היה חבר הנשיאות של האקדמיה למדעים של ברית המועצות.

אירקוטסק

עיר בסיביר, רוסיה. עד 1991 בברית המועצות.

בתחילת המאה ה-19 השתקעו במקום אסירים או גולים יהודיים ואליהם הצטרפו יוצאי צבא מצבא ניקולאי הראשון, שסיימו שירות של 25 שנים ("קאנטוניסטים"). ב-1897 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום 3,610 (%7,1 מכלל האוכלוסיה) וכעבור 12 שנה 6,100 נפש.

היהודים מילאו תפקיד חשוב בחיי המסחר והתעשיה במקום ובפיתוח מכרות הזהב בסביבה. אחרי מהפכת 1917 מונה הגולה הפוליטי פ"מ רובינשטיין כנשיא האוניברסיטה החדשה באירקוטסק. בפלך כולו התפקדו ב-1959 10,313 יהודים.

ב-1970 התגוררו באירקוטסק, לפי האומדן, כ-15,000 יהודים. במקום היה בית-כנסת אחד, ולא היו שם לא רב ולא חזן.

חבל ארץ גדול המתפרש מהרי אוראל במזרח ועד לרמות הגובלות באוקיינוס השקט, ומהים הארקטי בצפון לקזחסטן, סין ומונגוליה בדרום. אזור המזרח הרחוק הרוסי נחשב גם הוא לחלק מסיביר. פירוש השם "סיביר" הוא "ארץ התרדמה" בטאטארית, ו" סוף" או "קצה" בלשון האוסטיאק, אחת הלשונות המקומיות.

חבל סיביר נחלק לשני אזורים עיקריים. מערב-סיביר הוא האזור המיושב יותר, שגבולו הנהר יניסי. הוא סופח לאימפריה הרוסית עוד בסוף המאה ה- 16. באזור מזרח-סיביר, האוכלוסייה דלילה יותר. רק בסוף המאה ה- 19 החלו רוסים להתיישב במחוזותיו המרוחקים יותר.

מאז ראשיתה הייתה התיישבות בסיביר שם נרדף לגלות רוסית, להתיישבות בכפייה, למחנות עבודה ולבתי כלא. כבר בתחילת המאה ה- 17, כאשר החלה נסיכות מוסקבה המתפתחת להביס את ממלכת פולין-ליטא, יסד מיכאיל רומאנוב (1613-1645), הצאר הראשון לשושלת רומאנוב, משרד נפרד לענייני סיביר. על פי צו מ- 1635, נשלחו כל שבויי המלחמה הליטאים, הגרמנים והיהודים להתיישבות כפויה בסיביר. מדיניות זו נועדה להעצים את פיתוחה של נסיכות מוסקבה על ידי יישוב סיביר, ובה בעת גם להיפטר מיריבים פוליטיים לא רצויים. גם הצאר הבא בשושלת, אלכסיי (1645-1676) המשיך במדיניות זו. במסגרת המאבק הפנימי על הכס, העניש אלכסיי את יריביו הפוליטיים ואת תומכיהם בהגליה לסיביר. בשנת 1659 היו בין הגולים היו גם כמה עשרות "זרים" - יהודים וגרמנים ממחוז סלובודה הגרמני (עד תחילת המאה ה- 18 כל הזרים ברוסיה נקראו "גרמנים"), אשר כמה מיריבי הצאר חיפשו מקלט בבתיהם.

בתחילת המאה ה- 18 שלחה החברה הגיאוגרפית של האימפריה הרוסית כמה משלחות מדעיות לסיביר, לחקור את האזור. הם גילו משאבים טבעיים רבים, כגון גז, פחם, זהב, ברזל, כסף, נחושת ועוד. על כן הוחלט לייסד רשת של מפעלים ופרוייקטים בבעלות מדינות במטרה לעודד פיתוח תעשייתי של האזור על ידי ניצול המשאבים החדשים שנתגלו. מפעלים כאלה נוסדו בנרצ'ינסק, באצ'ינסק, בלאינסק (קואיבישב), בלאנסק (קראסנויארק), ובניז'נאודינסק. כוח העבודה היה מורכב בעיקר מאסירים פוליטיים ומנהליים, ובהמשך גם מאסירים פליליים.

ראשיתה של הקהילה היהודית בטובולסק

בין המתיישבים הראשונים בעיר טובולסק (על הנהר אירטיש, מערב סיביר) היו, בנוסף לסוחרים, גם אסירים פוליטיים ומנהליים יהודים. באותה תקופה החלו יהודים לייסד קהילות ברחבי סיביר. התיעוד הראשון של קהילה יהודית בטובולסק הוא מסמך משנת 1813, בו מוזכרים חברה קדישא, בית עלמין יהודי, ובית תפילה. ב- 1816 תרם סוחר יהודי בשם פרייסמן 10,000 רובלים בזהב לבניית כנסיה רוסית אורתודוכסית, מה שהקנה לו את הזכות להתיישב בעיר עם כל משפחתו, ולפתוח בית-כנסת עבור הקהילה היהודית המקומית. הקהילות החדשות בסיביר היו גדולות מספיק להבטיח שמירת המסורת ואורח החיים היהודיים. היהודים הורשו ללמוד תורה ותלמוד.

ראשיתה של הקהילה היהודית בקאינסק (קואיבישב)

בתחילת המאה ה- 19 עבר המרכז היהודי לקאינסק. הרוזן מיכאל ספראנסקי (1772-1839), ראש ממשלה רוסי שהודח ונתמנה בהמשך למושל סיביר, כתב ביומנו "קאינסק היא התיישבות חדשה. מה שמפתיע אותי כאן הוא המון הצוענים והיהודים". הגיאוגרף הנודע סרגיי מאקסימוב (1831-1901), שעבר בקאינסק, כתב "בגלל האוכלוסייה היהודית הגדולה נהייתה העיר דומה לערים רוסיות במערב האימפריה הרוסית. הם [היהודים] מהווים ארבע חמישיות מכלל אוכלוסיית העיר, לובשים בגדים יהודיים מסורתיים ומגדלים פאות. הנוכחות היהודית שינתה את העיר והפכה אותה לאחד מהמרכזים הכלכליים בשטחי סיביר". קאינסק נהייתה אחד המרכזים לסחר בפרוות, שהיה להן ביקוש רב במערב אירופה. בכל שנה שלחו הסוחרים היהודים משלוח פרוות מיוחד ליריד בלייפציג. בעיר, שאוכלוסייתה הכללית מנתה 700 תושבים, היו 70 סוחרים, כולם יהודים. אחרי 1820, עם גילויים של מכרות זהב חדשים בהרי אלאטי, לא רחוק מהעיר, עלה מספר הסוחרים. היהודים בקאינסק היו בעליהם של 23 מהבתים הגדולים והעשירים בעיר.

המחצית הראשונה של המאה ה- 19

חוק משנת 1812 התיר לבעלי מלאכה ולסוחרים יהודים לעזוב את כפריהם במחוזות המערביים של האימפריה הרוסית ולהתיישב בסיביר. ובכל זאת, עדיין הגורם העיקר בגידול האוכלוסייה היהודית בסיביר היו יהודים גולים. מתיישבים יהודים חדשים שמרו בדרך כלל על קשרים קרובים עם קרוביהם במקומותיהם הקודמים.

אחת הבעיות העיקריות שניצבו בפני הגברים היהודים מקרב המתיישבים החדשים, הייתה הקמת משפחה. שדכנים רבים נדדו ברחבי סיביר לספק לגברים יהודים כלות ממחוזות מערביים, עבור סכום של 50 עד 200 רובלים בזהב. למרות שהיהודים בסיביר נודעו כחתנים אמידים, לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו סכום כזה לשדכן. באפריל 1817 פרסמה הממשלה צו מיוחד שהתיר לכל תושבי סיביר, כולל יהודים, לשאת נשים מקרב האוכלוסייה המקומית, בתנאי שהללו יתנצרו או יתגיירו. במקרים רבים נהיו נשים אלה אדוקות מאד, אף יותר מבעליהן, ונודעו במסירותן הדתית. על גברים יהודים נאסר לשאת נשים נוצריות. כמו כן, גברים יהודים לא הורשו לבוא בעקבות נשותיהם הגולות. רק נשים יהודיות ובנותיהן (אך לא בניהן), הורשו לבוא בעקבות בעליהן היהודים לגלות סיביר.

לעתים קרובות הואשמו הסוחרים היהודים בשוחד, בגניבה ובסחר לא-חוקי בזהב, בפרוות ובאבנים טובות. על כן, מ- 1820, הוחלט ליישב אותם עוד מזרחה, רחוק יותר מהמפעלים בבעלות המדינה שבהרי אוראל. מחוזות אומסק וטובולסק נבחרו כיעדים החדשים להתיישבות יהודית כפויה. על מנת להרחיב את אוכלוסיית סיביר ובו בזמן לעודד יהודים מאזורים צפופי אוכלוסייה במערב רוסיה להתיישב באזורים החדשים, יצא בנובמבר 1836 צו, על פיו יקבל כל מתיישב שטח אדמה של כ- 140 דונמים לעיבוד, כולל ציוד חקלאי ראשוני, בקר, ציוד משק ואספקת מזון לחצי שנה, וכן סכום כסף לכיסוי הוצאות נסיעה ומגורים. אלפי משפחות יהודיות היו מוכנות להגר באזורים החדשים, אולם בינואר 1837 הוחלט באופן לא צפוי להפסיק את יישוב היהודים בסיביר, בנימוק "מדיניות זו תכפיל את מספר היהודים, אשר 'יקלקלו' את האוכלוסייה המקומית, שכן ידועים היהודים בעצלות, גניבה, שוחד, וחוסר אמונה". אף על פי כן הורשו 1367 יהודים חדשים להתיישב במחוזות אומסק וטומסק.

הממשל הצארי הטיל הגבלות חדשות על אסירים יהודים מנהליים ופוליטיים. הם הורשו להתיישב רק במחוז יאקוצק ובאזור אגם באיקל. נשותיהם הורשו להצטרף, אך בנים מתחת גיל 18 אולצו להתנצר ולהצטרף ל"קנטוניסטים" (חטופים). בחורים מעל גיל זה נאלצו להישאר בכפרי תחום המושב.

המחצית השנייה של המאה ה- 19

בשנת 1855 עלה אלכסנדר השני לכס המלוכה הרוסי. הוא נודע בתפיסותיו הליברליות וניסה ליישם רפורמות פוליטיות ומינהליות. מוסד ה"קנטוניסטים" בוטל. סוחרים יהודים מכפרי תחום המושב הורשו להתיישב בערים, ולהצטרף לאיגודים מסחריים. יהודים הורשו לרכוש אדמות בחלקים מסוימים של האימפריה הרוסית ולפתוח עסקים פרטיים קטנים. הוכנסו כמה שינויים למעמדם החוקי של היהודים בסיביר. ילדים וילדות ילידי סיביר היו זכאים לקבל חינוך בבתי ספר ציבוריים ולבחור מקצוע. צווים נוספים מ- 1868 ומ- 1875 התירו לחיילים יהודים בדימוס ולבעלי מלאכה להתיישב בכל חלקי סיביר.

הקהילות היהודיות בסיביר, בעיקר בערים הגדולות, החלו להתפתח ולצמוח. ב- 1859 נפתחה ישיבה, וכעבור שנה מכללה טכנולוגית לגברים יהודים, בה למדו מעל למאה תלמידים. במהירה נוסד גם בית-כנסת חדש ובית עלמין יהודי. בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 חיו בעיר טומסק 2,089 יהודים, שהיוו 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

הקהילות היהודיות בערים הגדולות הורשו בדרך כלל להקים בית-כנסת ו"חדר". בטובולסק חיו 1,500 יהודים, שהיוו 8.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בקאינסק היו היהודים 8 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בכל המסמכים הרשמיים מאותה תקופה מודגש כי יהודי סיביר, שהתפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה, היו אמידים מאד.

אחרי רצח אלכסנדר השני (1881), בוטלו רוב הפריבילגיות שהוענקו ליהודים. למרות זאת, השלטונות המקומיים בסיביר, אשר הפיקו תועלת מפעילותם הכלכלית של היהודים, העדיפו להעלים עין מן ההנחיות החדשות, שהגיעו מסט. פטרסבורג, ולא ליישמן.

על פי מפקד אוכלוסין מ- 1897, חיו בסיביר 34,477 יהודים, רובם בערים. הם היוו 0.6 אחוז מאוכלוסיית סיביר. בעקבות פתיחתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית ב- 1904, הגיעו יהודים רבים לסיביר, סוחרים , בעלי מלאכה, ופועלים חקלאיים מתחום המושב. האוכלוסייה היהודית גדלה ל- 50,000 בשנת 1911, והוסיפה לצמוח בתחילת המאה ה- 20. כ- 84 אחוזים מהסוחרים בסיביר היו יהודים.

המחצית הראשונה של המאה ה- 20

אורח החיים של היהודים בסיביר נבדל מזה של אחיהם בתחום המושב. רובם הלכו לבית-כנסת רק בחגים הגדולים (ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח ושבועות), פתחו חנויותיהם בכל ימות השבוע, כולל בשבתות ובחגים, לבשו לבוש אירופאי ונשאו שמות פרטיים ושמות משפחה רוסיים או בעלי צליל רוסי. כמו כן, התעלמו בדרך כלל מן ההבדלים בין חסידים לליטאים. בבתי-הכנסת לא היו ספרי תורה עתיקים או תשמישי קדושה מיוחדים. עם זאת, החינוך היהודי היה חשוב ליהודים בסיביר. מרצונם תרמו כספים לבתי הספר היהודיים ולצרכי קהילה אחרים.

סיביר הייתה ידועה כמרכז של פעילות ציונית ופוליטית. בין הגולים הפוליטים היו יהודים ממפלגות שונות: בונדיסטים, מהפכנים סוציאליסטים, דמוקרטים-סוציאליסטים (בולשביקים ומנשביקים), ציונים-סוציאליסטים, ופועלי ציון. ב- 1903 התקיים בטומסק הקונגרס הראשון של ציוני סיביר, ובו השתתפו נציגים מ- 13 קהילות יהודיות. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914- 1918) הוצפה סיביר ביהודים מאוכזבי המשטר הפוליטי ברוסיה, וכן בפליטים מתחום המושב. באוגוסט 1917 קיימו נציגי ה"בונד" בסיביר ועידה באירקוצק. בשנים 1918-1922 פרסם ה"בונד" עיתון של התנועה בסיביר. בתום מלחמת האזרחים ב- 1921, סופחה סיביר לפדרציה הרוסית. יהודים רבים הואשמו בשיתוף פעולה עם אויבי השלטון הסובייטי. חלקם הוצאו להורג ואחרים עזבו לסין, למונגוליה ולארץ ישראל. רכושם הפרטי של יהודים אמידים הוחרם וכן רכוש קהילות, כולל בתי-כנסת. בשנת 1922 השיבו הבולשביקים חלק מהרכוש לקהילות היהודיות. ה Evsektsia , המחלקה היהודית במשרד הפנים הסובייטי, יזמה פתיחתם של כמה מועדוני תרבות לפועלים יהודים, תיאטראות יהודיים, בתי ספר וספריות בערי סיביר.

במפקד האוכלוסין של 1926 נמנו בסיביר 32,750 יהודים. 28,972 מהם חיו בערים ו- 3,778 בכפרים.

בשנת 1928, בתמיכת ה Evsektsia, החליט השלטון הסובייטי להקים אוטונומיה יהודית במזרח סיביר, שמרכזה בבירוביג'אן. אין נתונים מדויקים אודות מספר היהודים שהגיעו לשם בשנים 1928-1936. ההנחה היא כי מספרם היה כ- 30,000 , וכי הגיעו בעיקר מהאזורים המערביים של ברית המועצות.

המחצית השנייה של המאה ה- 20

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939-1945), הגיע לסיביר גל הגירה יהודי נוסף. מפעלי תעשייה ומוסדות רבים להשכלה גבוהה, כולל האקדמיה הסובייטית למדעים, פונו ממרכז ברית המועצות לסיביר ולמרכז אסיה. צוותיהם של המוסדות המפונים כללו יהודים רבים ומשפחותיהם. אחרי המלחמה החליטו רבים מהם להישאר בסיביר, ולא לשוב למקומם הקודם. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה היהודית בסיביר ביותר מ- 10,000 תושבים.

מתחילת שנות ה- 50 ועד אמצע שנות ה- 80 הייתה האנטישמיות מצד המדינה שכיחה מאד. יהודים רבים הואשמו בפעילות ובתעמולה אנטי סובייטית, והוגלו לסיביר, ואילו אחרים עברו ממרכז רוסיה לסיביר מרצונם, כדי לחמוק מדיכוי סובייטי. באותה תקופה נסגרו כל מרכזי התרבות והדת היהודיים, למעט כמה מוסדות יהודיים סובייטים "לדוגמא", ביניהם בתי-כנסת אחדים, עיתונים, והתיאטרון בבירוביג'אן. חיי התרבות והרוח היהודיים ירדו למחתרת. כמעט בכל עיר גדולה היו קבוצות חשאיות שלמדו עברית, יהדות, והיסטוריה יהודית וישראלית.

מאז סוף שנות ה- 80 ומיוחד מאז התמוטטות הגוש הסובייטי, מתחוללת בקרב יהודי סיביר תחייה קהילתית ותרבותית. בבירוביג'אן נפתח מחדש בית ספר יהודי. בעריםטומסק, אומסק, וקואיבישב (היא קאינסק) מתקיימים קורסים ללימוד עברית ומסורת יהודית. אף כי יהודים רבים עלו בתקופה זו לישראל, בחרו רבים אחרים להישאר בסיביר.

בסוף המאה ה- 20 מעריכים כי חיים בסיביר בין 25,000 ל- 30,000 יהודים.


אישים ופועלם:

קונסטנטין קאופמן פטרוביץ' (1818-1882). גנרל רוסי נודע. כבש שטחים גדולים במרכז אסיה ובסיביר עבור האימפריה הרוסית. במשך שני עשורים היה מושל טורקסטאן וסיביר.

הוראציו גינצברג (1833-1909). סוחר רוסי ופילנתרופ נודע. מייסד "חברת לנה גולדפילד". הוא וילדיו אחריו שלטו למעשה בכל ייצור הזהב בסיביר לפני המהפכה הבולשביקית של 1917. כהכרה בהישגיו ובשירותיו למען רוסיה הוענק לו תואר ברון.

לב דוידוביץ' טרוצקי (ברונשטיין) (1879-1940). מהפכן, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית ברוסיה. בינואר 1898 נעצר באשמת פעילות מהפכנית, וריצה שנתיים במעצר. אחר כך הוגלה לכפר הקטן אוסט-קוט בסיביר. ב- 1902 הצליח, בעזרת דרכון מזויף, להימלט תחת השם טרוצקי, שלקח מאחד משומריו הרוסים ואימץ כשם המהפכה שלו. במהפכה הרוסית הראשונה (1905-1907) נעצר טרוצקי שנית והוגלה לכפר אובדורסק באזור הארקטי בסיביר. הוא נמלא שוב ב- 1907.

אברהם הרצפלד (פוסטרלקו) (1888-1973). מנהיג פועלים ישראלי. הצטרף למפלגת הצ"ס (ציונים סוציאליסטים) ב- 1906. ב- 1909 נעצר על פעילות מהפכנית והפצת ספרות לא חוקית. ב- 1910 נשפט למאסר עולם עם עבודת פרך ונשלח לכפר קטן ליד יאקוצק בסיביר, אך ב- 1914, הצליח להימלט ועלה לישראל. כיהן כחבר כנסת בשנים 1949-1965.

הלפרן לייוויק (1886-1962). משורר יידי. בונדיסט מאז 1902. נעצר ב- 1906 באשמת הפצת ספרות לא חוקית. אחרי 4 שנים בכלא בסט. פטרסבורג ובמוסקבה, שם כתב כמה ספרים ביידיש, הוגלה ב- 1911 לכפר ויטים ליד נהר לאנה. נמלט בקיץ 1913 ואחר היגר לארצות הברית.

אלכסנדר אברבוך (יליד 1974), אתלט ישראלי, קופץ במוט. יליד אירקוצק, סיביר. עלה לישראל ב- 1999. הישגיו המרשימים כוללים ניצחון בדקאתלון האירופי של 1997, מדליית ארד באליפות העולם באתלטיקה בסביליה ב- 1999, מדליית כסף באליפות העולם באדמונטון, קנדה, ומדליית זהב באליפות אירופה ב- 2002.