חברי התיאטרון היהודי, וידין, בולגריה, 1935-1934

וידין Vidin

עיר נמל בצפון-מערב בולגריה, על הנהר דנובה, סמוכה לגבול סרביה במערב ולגבול רומניה בצפון, כ- 200 ק"מ מצפון-מערב לסופיה.

וידין היא אחת מערי בולגריה העתיקות ביותר. יש בה שרידי שבטים קלטים (מהמאה ה- 3 לפנה"ס), ממצאים מהתקופה הרומית, שאז נקראה העיר בונוניה (Bononia), ומהממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, שאז נקראה בדין (Bdin). שמה הנוכחי מקורו ביוונית בתקופה הביזנטית. משנת 1360 ועד לכיבוש העות'מאני בשנת 1398 הייתה וידין בירת הממלכה הבולגרית. בכל התקופות הייתה וידין ידועה כעיר מבצר, בשל מיקומה על עיקול הדנובה. חשיבותה עלתה במיוחד תחת השלטון העות'מאני, שהפך אותה למרכז המנהלי והאסטרטגי של הסנג'ק (המחוז). ככזו, היה בה רוב מוסלמי גדול, ומראה אוריינטלי. לאחר תום הכיבוש העות'מאני (1878) הפכו הבולגרים-הנוצרים לרוב בעיר. וידין החלה לפתח תיעוש מודרני, בעיקר בתחום התעשייה הכימית.

בשנת 1880 מנתה אוכלוסיית העיר 13,714 תושבים. ב- 1926 עלה מספרם ל- 18,507. ב- 1985 - כ- 62,500, ובתחילת שנות האלפיים ניכרת ירידה במספר התושבים (כ- 35,000), בשל אבטלה קשה.


הקהילה היהודית

בסוף המאה ה- 19 גילה בווידין הרב הראשי של בולגריה, ד"ר מרדכי גרינוולד, מצבה, כנראה מהמאה השנייה, ועליה המילה "אנאניס". גרינוולד היה סבור שמדובר בשם יהודי, משום שהופיע גם על מצבות בבית עלמין עתיק שנתגלה בחפירות ברומא, אך הדבר לא הוכח בוודאות.

ראשוני היהודים בווידין היו יהודים רומניוטים, שהובאו לשם עוד בימי הממלכה הבולגרית השנייה (1187-1396), כדי לבנות את המבצר. בהמשך הצטרפו אליהם סוחרים ובעלי מלאכה יהודים. וידין היא אחת מארבע קהילות הרומניוטים (כך נקראו היהודים הביזנטים) לאורך הדנובה. במקורות היהודיים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית. באמצע המאה ה- 9, "תור הזהב" של הממלכה הבולגרית הראשונה (608-1018), היו כנראה בווידין סוחרים יהודים ויוונים, אך אין עדויות על ישיבת קבע של היהודים. יש הסבורים, שיהודים הגיעו לווידין כבר ב- 679, אך גם לכך לא נמצאו לכך הוכחות מוצקות.

עם ייסוד הממלכה הבולגרית השנייה, בסוף המאה ה- 12 , עודדו השליטים הבולגרים התיישבות סוחרים מאיטליה ומחוף הים האדריאטי בווידין, ביניהם גם יהודים. במחצית השנייה של המאה ה- 14 הצטרפו אליהם יהודים שגורשו מהונגריה. במסמך של הקהילה מ- 1376 מסופר כי ליהודים הייתה אוטונומיה מלאה וכי קיבלו יחס טוב מצד המלוכה. "תקנות קהילת וידין 1377", שקבעו כללים לבעיות היום-יום של בני הקהילה, העלו את יוקרתה. מקור יהודי נוסף לחיי קהילה מסודרים בווידין (אז בדין) הוא השו"ת (שאלות ותשובות) של רבי שלמה הכהן משנת 1377 . הוא מספר על קהילה מאורגנת המורכבת מיהודים רומניוטים ואשכנזים. הרב הרומניוטי באותה תקופה היה משה "היווני" (כינוי המאשר את מוצאו הביזנטי). בנו רבי דוסה בן משה "היווני" ידוע כאחד מפרשני התורה המוקדמים ביותר באימפריה העות'מאנית. חיבורו "פירוש ותוספת על פירוש רש"י על התורה" התפרסם ב- 1429.

בשנת 1398 נכבשה וידין על ידי העות'מאנים. תחת השלטון החדש נהנו היהודים מחופש כלכלי והצטיינו במסחר בעיר שהייתה לצומת מסחרי בין האימפריה העות'מאנית לבין צפון אירופה ומערבה.

במאה ה- 15 הגיעו לווידין יהודים מבאוואריה, במאה ה- 15 הצטרפו פליטים נוספים מהונגריה, ומראשית המאה ה- 16 החלו להגיע מגורשי ספרד. הקהילה היהודית גדלה והתחזקה. היהודים הרומניוטים נטמעו בין הספרדים.

באמצע המאה ה- 17 היו בווידין שני בתי כנסת, ספרדי ואשכנזי. בראשית המאה ה- 18 התמזגו לבית כנסת אחד. באותה תקופה כיהנו ברבנות דוד שבתאי ונטורה, מחבר "נהר שלום" (1774), ואליהו ונטורה, מחבר "כוכב שביט" (1799). רוב הרבנים הגיעו לווידין שעל הגבול מקהילות אחרות, בעיקר מהמרכזים היהודיים הגדולים סאלוניקי, איסטנבול ואדירנה. כמה רבנים הגיעו גם מסופיה.

מלחמותיה הרבות של האימפריה העות'מאנית פגעו גם ביהודי וידין. בשלהי המאה ה- 16 כבשו את העיר צבאות הונגריה. רוב היהודים נמלטו לניקופול ולפלבן, הנותרים נרצחו. ב- 1598, ימי חילופי שלטון באימפריה העות'מאנית, נכבשה העיר זמנית על ידי הנסיך הוואלאכי מיכאל "האמיץ". בסוף המאה ה- 17 כבשו האוסטרו-הונגרים את העיר. המצב החריף במיוחד במאה ה- 18 בעת המלחמות בין האימפריה העות'מאנית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, והאימפריה הרוסית. באותה תקופה היו שרפות רבות, ופנקסי הקהילה הושמדו. חלק מן היהודים נטשו וחזרו בשוך הקרבות. בראשית המאה ה- 19 השתלט על האזור מושל וידין אוסמן פזבנטאוע'לו ((Pazvantoğlu (1758-1807), שמרד בשלטון המרכזי. פרעות פרצו בתוך העיר והקהילה היהודית, שהייתה בין הקורבנות הראשונים של הבוזזים, הלכה ודעכה. פליטים רבים מווידין עברו לרוסצ'וק. קהילות פלובדיב, פלבן וסופיה התגייסו לעזרת יהודי העיר. באותה תקופה, החלו חוגגים בקהילה "פורים ד'ווידין" בד' באדר, לציון הצלת היהודים מידי פזבנט אוע'לו. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נכבשה העיר לסירוגין על ידי הרוסים והוואלאכים. גם אז מצאו היהודים מקלט ברוסצ'וק (רוסה).

בימי המלחמה בין רוסיה לבין האימפריה העות'מאנית (1877-1878), נפגעה הקהילה מהפגזות הרוסים מחוץ, וממעשי השוד של הצבא העות'מאני מבית. הן הרוסים והן הבולגרים ראו ביהודים משתפי פעולה עם העות'מאנים. שוב נטשו יהודים רבים את העיר.

השלטון העות'מאני הסתיים בשנת 1878 ובולגריה קיבלה עצמאות. ב- 1900 נמנתה וידין ברשימת 34 הקהילות היהודיות הרשמיות בבולגריה. היהודים המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה. מראשית המאה ה- 20 התרבו גם היהודים בעלי מקצועות חופשיים.

בתחילת המאה ה- 20 הייתה בבולגריה התעוררות אנטישמית. ב- 1904 היו התפרעויות נגד יהודים בלום (Lom), ורבים נמלטו לווידין. הנוצרים בווידין קיבלו אותם בעוינות, ורק התערבותו של ראש הכנסייה מנעה הפרות סדר.

בימי מלחמות הבלקנים (1912-1913) חיו בווידין 1,225 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 16,387 תושבים). 253 גברים יהודים היו מגוייסים לצבא הבולגרי. קרנות צדקה מבולגריה ומחוצה לה תמכו במשפחות המגוייסים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) נוסדה הקואופרציה הבולגרית, אשר פגעה במסחר היהודי. בעזרת מוסדות יהודיים, הג'וינט, ובנק "גאולה" מסופיה, הוקם קואופרטיב "תחיה" שתמך בסוחרים היהודים.

בראשית המאה ה- 20 החלה בווידין פעילות ציונית. בשנים 1906 - 1907 פעל ארגון "ציון". ב- 1905 הוקם סניף "מכבי". ב- 1908 הוקמה תזמורת של "מכבי" ובה 23 נגנים. בסוף מלחמת העולם הראשונה פעלה אגודה של "ההסתדרות לשפה ולתרבות עברית". רבים מחברי האגודה נפלו במלחמות הבלקנים ובמלחמת העולם הראשונה, והפעילות התחדשה ב- 1919. ב- 1921 אף סייעו יהודים מווידין בהקמת אגודות כאלה בערים שכנות. בין שתי מלחמות העולם קמו בווידין תנועות נוער וביניהן "השומר הצעיר", "בית"ר" וסניף של "ויצ"ו" (הוקם ב- 1926). הרבה עיתונים, ספרים ופרסומים ציוניים בלדינו ובבולגרית יצאו לאור בקהילה.

היהודים בווידין היו פעילים גם במפלגות הבולגריות הדמוקרטיות ובמפלגה הקומוניסטית. היו ביניהם גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. הבחירות בווידין שיקפו מחלוקות ומתיחות בין הציונים ללא ציונים.

בית הספר המסורתי, ה"מלדאר", היה המסגרת החינוכית היהודית היחידה עד 1876. באותה שנה הוקם בית ספר של "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובית-ספר של אגודת "עזרא" של יהודי גרמניה. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 הוקמו גן ילדים ובית-ספר יסודי בהם לימדו ודיברו עברית. ביוזמה פרטית ניתנה בבית הספר ארוחה לתלמידים עניים. באותה תקופה למדו 92.7 אחוזים מילדי היהודים במסגרות החינוך היהודיות.

בווידין היו ארגוני הסעד כגון "ביקור חולים", קופת צדקה "מחזיקי חסד" ו"מלביש ערומים". הייתה "חברה קדישא", והיו שני בתי עלמין, הישן, מהמחצית השניה של המאה ה- 19, והחדש, מראשית המאה ה- 20, סמוך לבית הקברות הנוצרי.

ב- 1903 נחנך בית הכנסת המרכזי, מן הגדולים והמפוארים בחצי האי הבלקני, כדוגמת בית הכנסת הגדול בוינה.

ב- 1893 חיו בווידין 1,546 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בווידין למעלה מ- 2,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר לפני המלחמה היה אברהם בכר.


תקופת השואה

בפברואר 1940, בעקבות מגמת ההתקרבות של בולגריה לגרמניה הנאצית, מינה בוריס מלך בולגריה לראשות הממשלה את בוגדן פילוב הפרו-גרמני. בהשפעת גרמניה חוקקה ממשלת בולגריה באוקטובר 1940 את "החוק להגנת האומה" בדבר הגבלת זכויות היהודים. התקנות לפי חוק זה שיצאו לפועל בפברואר 1941 הפכו את היהודים לאזרחים חסרי זכויות. היהודים חוייבו לשאת אות קלון, בתיהם ועסקיהם סומנו, והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

במרס 1941 הצטרפה בולגריה למדינות "הציר" והצבא הגרמני נכנס לבולגריה. גברים יהודים גוייסו לפלוגות עבודה, הועסקו בעבודות קשות ומפרכות והוחזקו בתנאים קשים במחנות ריכוז לעובדי כפייה. אולם התכנית הגרמנית לגירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה לא יצאה אל הפועל, בזכות עמדתם התקיפה של גורמים רבים בקרב העם הבולגרי.

במאי 1943 הוחלט על גירוש יהודי סופיה הבירה לערי השדה, כשלב הכנה לקראת גירוש יהודי בולגריה למזרח. כאשר נודע הדבר התקיימה הפגנה, רוב משתתפיה היו יהודים. ההפגנה פוזרה תוך דקות ורבים נעצרו. בין הנעצרים היו רבנים, מנהיגים ציונים, וחברי קונסיסטוריה (ארגון הגג של יהדות בולגריה). בנסיונות הקדחתניים לביטול הגזרה היו מעורבים אישי ציבור בולגריים, אנשי כנסייה, אישים יהודים, ביניהם הרב של סופיה, ר' דניאל ציון. הנעצרים הועברו למחנה ריכוז על יד סומוביט.

גירוש יהודי סופיה החל ב- 26 במאי 1943 ונמשך שבועיים. גורשו 25,743 יהודים. הם פוזרו בערי השדה, וחלקם הגיע לווידין. השלטונות הורו לשכן את המגורשים בבתי יהודים בלבד. המזון היה מועט, חופש התנועה של היהודים במקומות ציבוריים הוגבל והוחרמו מהם מכשירי רדיו וכלי רכב.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב- 9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור חיו בווידין כ- 1,000 יהודים. רובם עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1948 - 1950.

ב- 1949 היו בווידין 17 משפחות יהודיות.


ב- 1991 חיו בווידין פחות ממניין יהודים, רובם קשורים בנישואים מעורבים.

בשנות ה- 90 של המאה ה- 20 החלו בשחזור ובשיקום של בית הכנסת הגדול, שחרב כולו. העבודות נפסקו בשל חוסר תקציב. בניין בית הספר היהודי, הסמוך לבית הכנסת, שימש כמבנה מגורים, אך בסוף המאה ה- 20 חרב כליל.

מיצירות האמנות של קהילת וידין נשאר ספר תורה בסגנון אוסטרו-הונגרי, המצוי בסופיה.

בשנים 1994-1996 נערך מבצע מיפוי, ניקוי וצילום של בית העלמין היהודי בווידין, מטעם אוניברסיטת תל אביב, בראשותו של ד"ר צבי קרן וצוות מדעי בולגרי. הצוות תיעד יותר מ- 900 מצבות. אחרי התיעוד, אבדו מצבות רבות, נותצו או נלקחו לשימוש משני. על שטח בית הקברות הקודם, שחדלו לקבור בו בסוף המאה ה- 19, הוקמה שכונת מגורים. חלק מהמצבות ששרדו הועברו לבית העלמין הנוכחי. מצבה אחת משנת 1851, מן היפות והשלמות שנותרו, נמצאת בחצרו של בית פרטי. המצבה, הכתובה לדינו, עשויה שיש לבן ועליה שמו של המנוח, הצעיר יעקב בן נסים כלב. מאז 1978 קוברים היהודים בחלקה נפרדת בבית הקברות הכללי.