בנימין רפאל בן יוסף
Benyamin Rafael ben Yosef (1870-1928), printer, editor, collector of manuscripts and old books, born in in Adrianople (now Edirne) in Turkey (then part of the Ottoman Empire), into a family of rabbis. He moved to Constantinople (Istanbul) after 1895 and dedicated his life to the study of Judeo-Spanish also known as Ladino. Ben Yosef is regarded as the most prominent publisher in Constantinople during the first three decades of the 20th century. His career as a printer and editor began in 1898 with the release of Sefer me-'Am Lo'ez Ester. During this period, there was a demand to adapt and translate various literary works into Judeo-Spanish, including novels like Paul et Virginie, Jardin des histoires, Le fils repenti, Les deux jumeaux, and other contemporary novels, which were initially serialized in newspapers. Ben Yosef also was a collector of manuscripts and old books, particularly of religious texts and liturgical chants, a pursuit he engaged in during his travels, mainly in the Middle East.
In 1910, he published Sefer haim va-hesed, a compilation of laws and customs related to the sick and the deceased in Constantinople. Thirteen years later, he followed it up with the publication of Sefer renanot u-bakashot. His enthusiasm for Sephardic liturgical chants, particularly piyutim and maftirim, led him to commission Isaac Eliyahu Navon, a poet and musician from Edirne, to create a comprehensive inventory of known maftirim in 1926. The remarkable publication of Shirey Israel be-Eretz ha-Kedem ("Songs of Israel in Eastern Land") received highly positive reviews from religious circles, poets, and musicians. Ben Yosef also released a selection of Eastern Jewish chants titled Excerpt of fassil Husseini, which included references to liturgical poet Israel Najara and the renowned rabbi of Izmir, Abraham Ha-Cohen Ariyas, and then followed by Los piyutim de los dias temerosos (1927), published posthumously.
Ben Yosef also translated social-political books into Judeo-Spanish. For instance, he translated Cinco anyos de mi vida which delved into the Dreyfus affair. Following the impact of the Dreyfus affair, many of Ben Yosef 's clients sought out the Judeo-Spanish version of this story.
אדירנה
(מקום)אדריאנופול Adrianopole
(בטורקית אדירנה, שמה הקדום אושקודאם)
עיר בתורכיה האירופית, סמוך לגבולה עם יוון.
ככל הנראה התיישבו יהודים באזור עוד בימי בית שני, אך ידיעות של ממש על יישוב יהודי באדריאנופול מקורו מן התקופה הביזאנטית. רוב היהודים היו סוחרי בדים, סוחרי עורות ויין. הקהילה מתועדת שוב בימי מסעי הצלב.
עם התפשטות הקיסרות העותומאנית קלטה העיר יהודים ממגורשי הונגריה (1376) וצרפת (1394). אחרי כיבוש קונסטאנטינופול (1453) פנה ר' יצחק צרפתי, ראש העדה האשכנזית באדריאנופול, ליהודי מערב אירופה לבוא ולהתיישב בממלכת תורכיה. בני משפחתו החזיקו בכס הרבנות בשטחי הכיבוש התורכיים בבאלקאנים עד 1772. אחרי 1492 נהרו לעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד, פורטוגאל ואיטליה.
במאה ה- 15 התגורר באדריאנופול הפרשן מרדכי בן אליעזר קומטינו. במאה ה- 16 ישבו בה ר' יוסף קארו (בעל "בית יוסף"), משפחת אבן וירגה והפייטן אבטליון בן מרדכי.
שלמה ויוסף יעבץ הקימו בעיר בית- דפוס עברי ופרסמו בין השאר את "שבט יהודה" לשלמה אבן וירגה ואת "שארית יוסף" ליוסף אבן וירגה.
בשנת 1666 נקרא שבתאי צבי לאדריאנופול לחקירה בפני השולטן. במאה ה-18 התגורר בעיר ר' יצחק מולכו, בעל "שולחן גבוה" (1756).
בין חזני אדריאנופול המהוללים ("מפטירים" ו"מזמרים") היו אהרון בן יצחק המון (המאה ה- 18), אברהם צמח ויוסף דנון (המאה ה-19).
באמצע המאה ה- 19 צמחו בעיר גם ניצני ההשכלה. פעל בה הבלשן יוסף הלוי, וחברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) פתחה בעיר בית-ספר לבנות (1870) ולבנים (1876). הסופר ברוך בן יצחק די טראני (1919-1847) גם שימש בהוראה וגם ייסד את כתב-העת "כרמי" (1881-1871) ו"כרם שלי" (1890, בעברית ובלאדינו). אברהם דנון (1925-1857), מתלמידיו של יוסף הלוי, הקים את קבוצת "דורשי ההשכלה" וב-1888 פירסם כתב-עת לחקר תולדות ישראל בשם "יוסף דעת", כתב-העת נסגר בפקודות השלטונות; וב-1891 ייסד בית-מדרש לרבנים והעתיק אותו לקושטא ב- 1898.
באמצע המאה ה-19 סבלו יהודי המקום מעלילות-דם שחוללו הארמנים בעיר (1872-1871) וב- 1913 נפגעו קשות מפלישת הבולגרים. באותו הזמן ישבו בעיר כ-28,000 יהודים.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירד מספרם לכדי 13,000 וכעבור ובשנת 1948 מנתה הקהילה 2,750 נפש, בעקבות הגירת יהודים לסאלוניקי, לארצות-הברית ועלייה לארץ ישראל. הקהילה הייתה עדיין מאורגנת היטב, פעלו כמה בתי כנסת, מסי הקהילה ניגבו כסידרם, פעלו חברת "ביקור חולים", חברת "מחזיקי תורה" (לחינוך דתי ועברי), וחברת צדקה.
במשך דורות הייתה אדריאנופול מקום תורה ומרכז לחזנות. מן התקופה הביזנטינית שימשה העיר מרכז קראי חשוב ושמה של משפחת בשיאצי המקומית נודע לתהילה בתולדות העדה. בתחילת המאה ה-20 נעלמו אחרוני הקראים במקום.
בשנת 1968 נימנו באדריאנופול 400 יהודים, ב- 1969 נסגרו רוב מוסדות הקהילה ופעל בית כנסת אחד. יהודים יוצאי אדריאנופול שהתיישבו באיסטנבול הקימו להם שם בית כנסת.
(בטורקית אדירנה, שמה הקדום אושקודאם)
עיר בתורכיה האירופית, סמוך לגבולה עם יוון.
ככל הנראה התיישבו יהודים באזור עוד בימי בית שני, אך ידיעות של ממש על יישוב יהודי באדריאנופול מקורו מן התקופה הביזאנטית. רוב היהודים היו סוחרי בדים, סוחרי עורות ויין. הקהילה מתועדת שוב בימי מסעי הצלב.
עם התפשטות הקיסרות העותומאנית קלטה העיר יהודים ממגורשי הונגריה (1376) וצרפת (1394). אחרי כיבוש קונסטאנטינופול (1453) פנה ר' יצחק צרפתי, ראש העדה האשכנזית באדריאנופול, ליהודי מערב אירופה לבוא ולהתיישב בממלכת תורכיה. בני משפחתו החזיקו בכס הרבנות בשטחי הכיבוש התורכיים בבאלקאנים עד 1772. אחרי 1492 נהרו לעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד, פורטוגאל ואיטליה.
במאה ה- 15 התגורר באדריאנופול הפרשן מרדכי בן אליעזר קומטינו. במאה ה- 16 ישבו בה ר' יוסף קארו (בעל "בית יוסף"), משפחת אבן וירגה והפייטן אבטליון בן מרדכי.
שלמה ויוסף יעבץ הקימו בעיר בית- דפוס עברי ופרסמו בין השאר את "שבט יהודה" לשלמה אבן וירגה ואת "שארית יוסף" ליוסף אבן וירגה.
בשנת 1666 נקרא שבתאי צבי לאדריאנופול לחקירה בפני השולטן. במאה ה-18 התגורר בעיר ר' יצחק מולכו, בעל "שולחן גבוה" (1756).
בין חזני אדריאנופול המהוללים ("מפטירים" ו"מזמרים") היו אהרון בן יצחק המון (המאה ה- 18), אברהם צמח ויוסף דנון (המאה ה-19).
באמצע המאה ה- 19 צמחו בעיר גם ניצני ההשכלה. פעל בה הבלשן יוסף הלוי, וחברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) פתחה בעיר בית-ספר לבנות (1870) ולבנים (1876). הסופר ברוך בן יצחק די טראני (1919-1847) גם שימש בהוראה וגם ייסד את כתב-העת "כרמי" (1881-1871) ו"כרם שלי" (1890, בעברית ובלאדינו). אברהם דנון (1925-1857), מתלמידיו של יוסף הלוי, הקים את קבוצת "דורשי ההשכלה" וב-1888 פירסם כתב-עת לחקר תולדות ישראל בשם "יוסף דעת", כתב-העת נסגר בפקודות השלטונות; וב-1891 ייסד בית-מדרש לרבנים והעתיק אותו לקושטא ב- 1898.
באמצע המאה ה-19 סבלו יהודי המקום מעלילות-דם שחוללו הארמנים בעיר (1872-1871) וב- 1913 נפגעו קשות מפלישת הבולגרים. באותו הזמן ישבו בעיר כ-28,000 יהודים.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירד מספרם לכדי 13,000 וכעבור ובשנת 1948 מנתה הקהילה 2,750 נפש, בעקבות הגירת יהודים לסאלוניקי, לארצות-הברית ועלייה לארץ ישראל. הקהילה הייתה עדיין מאורגנת היטב, פעלו כמה בתי כנסת, מסי הקהילה ניגבו כסידרם, פעלו חברת "ביקור חולים", חברת "מחזיקי תורה" (לחינוך דתי ועברי), וחברת צדקה.
במשך דורות הייתה אדריאנופול מקום תורה ומרכז לחזנות. מן התקופה הביזנטינית שימשה העיר מרכז קראי חשוב ושמה של משפחת בשיאצי המקומית נודע לתהילה בתולדות העדה. בתחילת המאה ה-20 נעלמו אחרוני הקראים במקום.
בשנת 1968 נימנו באדריאנופול 400 יהודים, ב- 1969 נסגרו רוב מוסדות הקהילה ופעל בית כנסת אחד. יהודים יוצאי אדריאנופול שהתיישבו באיסטנבול הקימו להם שם בית כנסת.
איסטנבול
(מקום)איסטאנבול Istanbul
(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)
עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.
ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.
בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.
את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.
בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.
השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.
במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.
לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.
עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.
ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.
בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.
(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)
עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.
ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.
בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.
את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.
בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.
השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.
במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.
לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.
עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.
ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.
בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.