קהילת יהודי אדירנה
אדריאנופול Adrianopole
(בטורקית אדירנה, שמה הקדום אושקודאם)
עיר בתורכיה האירופית, סמוך לגבולה עם יוון.
ככל הנראה התיישבו יהודים באזור עוד בימי בית שני, אך ידיעות של ממש על יישוב יהודי באדריאנופול מקורו מן התקופה הביזאנטית. רוב היהודים היו סוחרי בדים, סוחרי עורות ויין. הקהילה מתועדת שוב בימי מסעי הצלב.
עם התפשטות הקיסרות העותומאנית קלטה העיר יהודים ממגורשי הונגריה (1376) וצרפת (1394). אחרי כיבוש קונסטאנטינופול (1453) פנה ר' יצחק צרפתי, ראש העדה האשכנזית באדריאנופול, ליהודי מערב אירופה לבוא ולהתיישב בממלכת תורכיה. בני משפחתו החזיקו בכס הרבנות בשטחי הכיבוש התורכיים בבאלקאנים עד 1772. אחרי 1492 נהרו לעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד, פורטוגאל ואיטליה.
במאה ה- 15 התגורר באדריאנופול הפרשן מרדכי בן אליעזר קומטינו. במאה ה- 16 ישבו בה ר' יוסף קארו (בעל "בית יוסף"), משפחת אבן וירגה והפייטן אבטליון בן מרדכי.
שלמה ויוסף יעבץ הקימו בעיר בית- דפוס עברי ופרסמו בין השאר את "שבט יהודה" לשלמה אבן וירגה ואת "שארית יוסף" ליוסף אבן וירגה.
בשנת 1666 נקרא שבתאי צבי לאדריאנופול לחקירה בפני השולטן. במאה ה-18 התגורר בעיר ר' יצחק מולכו, בעל "שולחן גבוה" (1756).
בין חזני אדריאנופול המהוללים ("מפטירים" ו"מזמרים") היו אהרון בן יצחק המון (המאה ה- 18), אברהם צמח ויוסף דנון (המאה ה-19).
באמצע המאה ה- 19 צמחו בעיר גם ניצני ההשכלה. פעל בה הבלשן יוסף הלוי, וחברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) פתחה בעיר בית-ספר לבנות (1870) ולבנים (1876). הסופר ברוך בן יצחק די טראני (1919-1847) גם שימש בהוראה וגם ייסד את כתב-העת "כרמי" (1881-1871) ו"כרם שלי" (1890, בעברית ובלאדינו). אברהם דנון (1925-1857), מתלמידיו של יוסף הלוי, הקים את קבוצת "דורשי ההשכלה" וב-1888 פירסם כתב-עת לחקר תולדות ישראל בשם "יוסף דעת", כתב-העת נסגר בפקודות השלטונות; וב-1891 ייסד בית-מדרש לרבנים והעתיק אותו לקושטא ב- 1898.
באמצע המאה ה-19 סבלו יהודי המקום מעלילות-דם שחוללו הארמנים בעיר (1872-1871) וב- 1913 נפגעו קשות מפלישת הבולגרים. באותו הזמן ישבו בעיר כ-28,000 יהודים.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירד מספרם לכדי 13,000 וכעבור ובשנת 1948 מנתה הקהילה 2,750 נפש, בעקבות הגירת יהודים לסאלוניקי, לארצות-הברית ועלייה לארץ ישראל. הקהילה הייתה עדיין מאורגנת היטב, פעלו כמה בתי כנסת, מסי הקהילה ניגבו כסידרם, פעלו חברת "ביקור חולים", חברת "מחזיקי תורה" (לחינוך דתי ועברי), וחברת צדקה.
במשך דורות הייתה אדריאנופול מקום תורה ומרכז לחזנות. מן התקופה הביזנטינית שימשה העיר מרכז קראי חשוב ושמה של משפחת בשיאצי המקומית נודע לתהילה בתולדות העדה. בתחילת המאה ה-20 נעלמו אחרוני הקראים במקום.
בשנת 1968 נימנו באדריאנופול 400 יהודים, ב- 1969 נסגרו רוב מוסדות הקהילה ופעל בית כנסת אחד. יהודים יוצאי אדריאנופול שהתיישבו באיסטנבול הקימו להם שם בית כנסת.
(בטורקית אדירנה, שמה הקדום אושקודאם)
עיר בתורכיה האירופית, סמוך לגבולה עם יוון.
ככל הנראה התיישבו יהודים באזור עוד בימי בית שני, אך ידיעות של ממש על יישוב יהודי באדריאנופול מקורו מן התקופה הביזאנטית. רוב היהודים היו סוחרי בדים, סוחרי עורות ויין. הקהילה מתועדת שוב בימי מסעי הצלב.
עם התפשטות הקיסרות העותומאנית קלטה העיר יהודים ממגורשי הונגריה (1376) וצרפת (1394). אחרי כיבוש קונסטאנטינופול (1453) פנה ר' יצחק צרפתי, ראש העדה האשכנזית באדריאנופול, ליהודי מערב אירופה לבוא ולהתיישב בממלכת תורכיה. בני משפחתו החזיקו בכס הרבנות בשטחי הכיבוש התורכיים בבאלקאנים עד 1772. אחרי 1492 נהרו לעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד, פורטוגאל ואיטליה.
במאה ה- 15 התגורר באדריאנופול הפרשן מרדכי בן אליעזר קומטינו. במאה ה- 16 ישבו בה ר' יוסף קארו (בעל "בית יוסף"), משפחת אבן וירגה והפייטן אבטליון בן מרדכי.
שלמה ויוסף יעבץ הקימו בעיר בית- דפוס עברי ופרסמו בין השאר את "שבט יהודה" לשלמה אבן וירגה ואת "שארית יוסף" ליוסף אבן וירגה.
בשנת 1666 נקרא שבתאי צבי לאדריאנופול לחקירה בפני השולטן. במאה ה-18 התגורר בעיר ר' יצחק מולכו, בעל "שולחן גבוה" (1756).
בין חזני אדריאנופול המהוללים ("מפטירים" ו"מזמרים") היו אהרון בן יצחק המון (המאה ה- 18), אברהם צמח ויוסף דנון (המאה ה-19).
באמצע המאה ה- 19 צמחו בעיר גם ניצני ההשכלה. פעל בה הבלשן יוסף הלוי, וחברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) פתחה בעיר בית-ספר לבנות (1870) ולבנים (1876). הסופר ברוך בן יצחק די טראני (1919-1847) גם שימש בהוראה וגם ייסד את כתב-העת "כרמי" (1881-1871) ו"כרם שלי" (1890, בעברית ובלאדינו). אברהם דנון (1925-1857), מתלמידיו של יוסף הלוי, הקים את קבוצת "דורשי ההשכלה" וב-1888 פירסם כתב-עת לחקר תולדות ישראל בשם "יוסף דעת", כתב-העת נסגר בפקודות השלטונות; וב-1891 ייסד בית-מדרש לרבנים והעתיק אותו לקושטא ב- 1898.
באמצע המאה ה-19 סבלו יהודי המקום מעלילות-דם שחוללו הארמנים בעיר (1872-1871) וב- 1913 נפגעו קשות מפלישת הבולגרים. באותו הזמן ישבו בעיר כ-28,000 יהודים.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה ירד מספרם לכדי 13,000 וכעבור ובשנת 1948 מנתה הקהילה 2,750 נפש, בעקבות הגירת יהודים לסאלוניקי, לארצות-הברית ועלייה לארץ ישראל. הקהילה הייתה עדיין מאורגנת היטב, פעלו כמה בתי כנסת, מסי הקהילה ניגבו כסידרם, פעלו חברת "ביקור חולים", חברת "מחזיקי תורה" (לחינוך דתי ועברי), וחברת צדקה.
במשך דורות הייתה אדריאנופול מקום תורה ומרכז לחזנות. מן התקופה הביזנטינית שימשה העיר מרכז קראי חשוב ושמה של משפחת בשיאצי המקומית נודע לתהילה בתולדות העדה. בתחילת המאה ה-20 נעלמו אחרוני הקראים במקום.
בשנת 1968 נימנו באדריאנופול 400 יהודים, ב- 1969 נסגרו רוב מוסדות הקהילה ופעל בית כנסת אחד. יהודים יוצאי אדריאנופול שהתיישבו באיסטנבול הקימו להם שם בית כנסת.