קהילת יהודי לובלין
לובלין
Lublin
עיר מחוז במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה.
עיקרים
בשנת 2016 חיים יהודים מועטים בלובלין , לאחר שבזמן מלחמת העולם השניה הושמדו הרוב מ - 38 אלף היהודים שחיו בה .
בביקור ניתן לראות בעיר את ישיבת חכמי לובלין המחודשת , את בית הקברות הישן והחדש , בית הכנסת נושים , בית החולים היהודי ושער העיר ( השער היהודי בעבר ) . כן ניתן לבקר במחנה ההשמדה מאידנק הסמוך .
היסטוריה
לובלין היא אחת הערים העתיקות בפולין, מתועדת כבר במאה ה-10 וקיבלה מעמד של עיר ב-1317. בימי הביניים הייתה עיר מסחר מרכזית בין הוויסלה לדנייפר. במאות ה-15 וה-16 הייתה גם מרכז תרבותי, התקיימו בה ישיבות ה"סיים" (בית הנבחרים הפולני) ולירידיה באו סוחרים מארצות רחוקות. ב-1569 נחתם בלובלין ההסכם לאיחוד פולין וליטא המכונה "האוניה הלובלינית".
לאחר החלוקה השלישית של פולין עברה לובלין לשליטת אוסטריה, ב-1809 נכבשה בידי הצבא הפולני של "דוכסות וארשה", אך קונגרס וינה (1814) כלל אותה בשטח שנמסר לרוסיה הצארית. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה שוב בשטח פולין העצמאית.
לובלין הייתה אסורה ליהודים עד 1336, כאשר התיר להם המלך קאז'ימייז' ה-3 להתיישב על החולות בקירבת העיר.בשנים 96 - 1335 צמחה בעיר קהילה יהודית של כמה עשרות אנשים . מוכס עשיר בשם יוסף (יוסקו) שיינוביץ בנה לו בית בלובלין בשנת 1500 וכעבור עשרות שנים התיר זיגמונט ה-1 לייסד יישוב יהודי ליד מצודת העיר. בשנת 1568 גרו בלובלין כבר 500 יהודים .
ב-1602 ישבו בלובלין 2,000 יהודים ומספרם לא השתנה עד אמצע המאה ה-18. ב-1787 מנתה הקהילה כ-4,320 נפש. שררה מתיחות בלתי-פוסקת בינה לבין האוכלוסייה הכללית, נוכח מאבקם של היהודים על הזכות לגור בין החומות; בלית ברירה ישבו בשכירות מופרזת בבתים של כמרים או של בעלי-אחוזות, שהיו מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. הם בלטו בירידים המפורסמים של לובלין ובמסחר המקומי והיו ביניהם בעלי-מלאכה, כגון חייטים, פרוונים, אופים, מייצרי מברשות ובירה, שעמדו בתחרות עם מתחריהם הנוצרים. גילדה משותפת לחייטים הוקמה רק ב-1805. ב-1780 ציווה סטאניסלאב פוניאטובסקי לגרש את היהודים מלובלין; הגירוש נידחה ל-1795, ועד 1862 היה איסור רשמי על ישיבת יהודים בעיר. האנטישמיות גברה בימים שנערכו בבית-הדין הפולני הגבוה משפטים של עלילת-דם. יהודים שנידונו למיתה היו מוציאים להורג בשבת מול בית-הכנסת של המהרש"ל, במעמד נכבדי העדה. לא אחת התלוותה לכך התנפלות על הרובע היהודי. בימי גזרות ת"ח ות"ט (1648) נפגעו יהודי לובלין, ככל יהודי פולין וליטא. ובמחצית השנייה של המאה ה-18, עם התפוררות ממלכת פולין שוב באו להם ימים קשים.
חרף כל התלאות כבשה לה קהילת לובלין מקום מרכזי בין קהילות פולין בזכות הישיבה הגדולה והירידים המקומיים. הישיבה הגדולה, מרכז לחסידות ברחבי פולין, נחשבה לישיבה התלמודית מהחשובות באזור; הבניין בן חמש קומות נבנה בסגנון ניאו-קלאסי כנראה במאה ה-18, במרכזו היה בית-כנסת. בין רבני לובלין היו יעקב בן יוסף פולאק, שלום שכנא בר-יוסף, שלמה בן יחיאל לוריא (המהרש"ל), מרדכי בן אברהם יפה, ומאיר בן גדליא לוריא ("המהר"ם מלובלין").
בית-הכנסת המבוצר של המהרש"ל, המפורסם מכל בתי-הכנסת בעיר, הוקם ב-1567; נהרס בדליקה ב-1655 ושוקם מחדש. היו בעיר גם רופאים יהודים ידועים, וחיים ויטאליס, שהוסמך בפאדובה (ב-1658) היה רופאו של מלך פולין. במאה ה-19 הייתה לובלין מרכז מסחרי חשוב; משנפתחו לפניה שווקים נרחבים ברוסיה הרחיבו היהודים את המסחר הסיטונאי ופיתחו מפעלי תעשייה.
אחד מבתי-החרושת הגדולים לסיגריות נוסד בידי יהודי ב-1860. %95 מתעשיית העורות הייתה בידי יהודים. קמו איגודים מקצועיים, נוצר ה"בונד". מכ-3,000 בשנת 1806 גדלה הקהילה ל- 10,415 ב-1862, שנת ביטול האיסור הרשמי על ישיבת יהודים בעיר.
ב-1897 היו בקהילה 23,586 נפש. החסידות תפסה מקום חשוב בחיי הקהילה, בזכות הצדיקים ר' יעקב יצחק, "החוזה מלובלין", ושושלת הרבנים אייגר, מאמצע המאה ה-19. גם מתנגדים מובהקים ישבו על כס הרבנות בלובלין, דוגמת ר' עזריאל הורוביץ ור' יהושע העשל אשכנזי, שניהל את המאבק נגד החסידות ביד רמה בלי להתחשב בדעת אנשי המקום. בסוף המאה ה-18 התרופפה השפעתה של לובלין עם ביטול ועד ארבע הארצות והשתלטות החסידות. במחצית השנייה של המאה נוסדו בתי הספר הראשונים ליהודים, כשרוסית ופולנית היו שפות הוראה, וב-1897 נפתח בית-הספר העברי הראשון. עד לשנות העשרים של המאה העשרים פעלו בלובלין קרוב ל-400 שנה בתי-דפוס עבריים שהוציאו לאור ספרי-קודש לרוב, ביניהם התלמוד והזוהר.
בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד שיעור היהודים באוכלוסייה ל-35% בערך (לעומת 51% בסוף המאה ה-19), אך לא חלו שינויים משמעותיים במבנה הכלכלי והחברתי של הקהילה. בשנות השלושים מנתה הקהילה פחות מ-40,000 נפש. רבים עבדו בעיבוד עורות; ב-1939 היה בבעלות יהודי בית-החרושת הגדול ביותר בעיר בענף העורות, ומחצית הפועלים בו היו יהודים. באיגוד המקצועי היהודי בענף זה היו יותר מ-500 חברים.
כשאר יהודי פולין גם יהודי לובלין סבלו מן המדיניות האנטישמית, בעקבות המשברים הכלכליים בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם. בשנות השלושים היו גם התקפות אלימות מצד תלמידי האוניברסיטה הקאתולית בלובלין, בהשפעת הרקטור והעיתון הפולני הראשי בעיר. עם זאת התנהלו בלובלין חיי תרבות וחברה ערים. האיגודים המקצועיים התמקדו סביב ה"בונד" ו"פועלי-ציון שמאל", ובמעמד הבינוני פעלו "אגודת-ישראל" ומפלגת הפולקיסטים, שתיהן אנטי-ציוניות. המפלגות הציוניות ניהלו פעילות ערה גם בתחום החינוך והתרבות. בתחום החינוך הדתי פעלו ה"חדר" המסורתי, "בית-יעקב" לבנות ובית- ספר "יבנה". מבית-הספר "תרבות" יצאו הבוגרים הראשונים ב-1933. הפעילות התרבותית כללה להקות תיאטרון, ספריות, תזמורות וארגון ספורט, וכמו כן יצא לאור עיתון יומי, בשם "לובלינער טאגבלאט".
את "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת הקים ר' מאיר שפירא, שכיהן במקום בשנים 1933-1925. אחרי פטירתו לא נתמנה רב בלובלין ואת מקומו תפס בית-דין של שלושה.
ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו בלובלין כ-38,000 יהודים.
תקופת השואה
הגרמנים כבשו את העיר ב-18 בספטמבר 1939, ופתחו בפינוי יהודים מדירותיהם, בתקיפתם ברחובות, ובחטיפת יהודים לעבודות כפייה. זמן-מה תכננו הגרמנים להפוך את מחוז לובלין לשמורה יהודית ולרכז בתוכה מגורשים משטחי הכיבוש בפולין ומן הרייך עצמו. בסוף 1939 הובאו למקום כ-5,000 פליטים ובפברואר 1940 נוספו עליהם עוד 1,300 יהודים משטטין (קבוצה זאת לא נשארה בלובלין). באפריל 1940 נגנזה תכנית השמורה ולובלין נעשתה כעבור זמן לאחד ממרכזי ההשמדה של המוני יהודים.
בנובמבר 1939 נתמנה לראש המשטרה והס"ס במחוז לובלין אודילו גלובוצ'ניק, (Odilo Globocnik), מי שפיקד לימים על "מבצע ריינהארדט" (השמדת יהודי פולין בשטחי הגנרלגוברנמנט).
ב-25 בינואר 1940 נתמנה "יודנראט". בראשית פעולתו לא הסתפק ה"יודנראט" בביצוע פקודות הגרמנים (למשל, בגיוס לעבודות-כפייה) אלא יזם פעולות להקלת מצב היהודים בעיר. הוקמו בתי-תמחוי לעניים ולפליטים, הונהגו סדרי תברואה, והוקמו בתי-חולים של יותר מ-500 מיטות ושטח-הסגר למחלות מדבקות ובו 300 מיטות. נוסדו מעונות לילדים עזובים, ורק את מערכת החינוך לא הצליח ה"יודנראט" לשקם והלימודים התנהלו במחתרת.
במארס 1941 גורשו כ-10,000 יהודים לכפרים ולעיירות בסביבה, ובסוף החודש נתחם גטו ל-34,000 היהודים שבעיר. יהודי לובלין היו בין ראשוני הקרבנות של מסע ההשמדה. האקציות התחילו ב-16 במארס 1942, בשיעור של 1,500 יהודים ליום. 30,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, 4,000 נלקחו למידאן טאטארסקי, והוחזקו שם כמה חודשים בתנאים בלתי אנושיים. ב-2 בספטמבר נרצחו 2,000 מהם, ובסוף אוקטובר עוד 1,800. ה-200 הנותרים שולחו למחנה ההשמדה במאידאנק , שנמצא צמוד לעיר .
מספר יהודים בעלי מקצועות נדרשים עדיין הועסקו בידי הגרמנים בלובלין, אך במאי 1943 נסגרו בתי-המלאכה והיהודים נשלחו למאידאנק. עוד 300 יהודים הוחזקו במבצר ליד העיר והועסקו בבתי-המלאכה המעטים שנשארו שם עד יולי 1944. הם הומתו ימים אחדים לפני נסיגת הגרמנים מלובלין.
סמוך לעיר היה מחנה לשבויי-מלחמה יהודים, מאלה ששרתו בצבא הפולני. ה"יודנראט" סייע לשבויים ונעשו גם ניסיונות לספק להם מסמכים מזויפים, שיאפשרו להם לצאת מהמחנה. היו שבויים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים והגיעו לעמדות פיקוד. בתחילת נובמבר 1943 שילחו הגרמנים למאידאנק את קבוצת השבויים האחרונה.
אחרי מלחמת העולם השניה
הצבא הסובייטי שחרר את לובלין ב-24 ביולי 1944. למחרת היום נכנסו לעיר צבא פולני סדיר ויחידות לוחמי מחתרת, וביניהן יחידה יהודית בפיקוד סרן יחיאל גרינשפאן. לובלין הייתה לבירה זמנית של פולין עד לשחרור ורשה בינואר 1945. בלובלין פעלו אז מוסדות יהודיים לתרבות ולסעד, וביניהם הוועד המרכזי ליהודי פולין. בעיר הוקמה אנדרטה לזכר קרבנות השואה. אלפי יהודים, רובם פליטים מרוסיה, התיישבו בלובלין, אך עזבו את העיר בשנים 1950-1946. ב-1968 עזבו כמעט כל היהודים את לובלין. בשנת 1990 נשארו 10 יהודים בעיר.
שנות ה - 2000
בשנת 2003 חודשה ונפתחה, אחרי שיפוץ יסודי, "ישיבת חכמי לובלין" המפורסמת אשר נוסדה בשנת 1930. נערכות בה תפילות בבית הכנסת אשר פועל במתחם. כמו כן קיים במקום מלון בשם "אילן" המשמש בעיקר קבוצות של תיירים יהודים שמגיעות מרחבי העולם. עוד פועלחים במקום חדרי לימוד, מסעדה כשרה, מקווה, בית קפה, מרפאה ומועדון לקשישים. בלובלין קיימים עוד כמה בתי כנסת בודדים, מתוך כ-100 שהיו לפני השואה.
משנת 1994 פועל בעיר אתר זיכרון לתרבות יהודית בשם תאטרון "בראמה גרודסקה" שהוקם ע"י יהודים מהעיר. במקום מתקיימים תערוכות ומופעים, ספרית מולטימדיה, סדנאות וסמינרים וכן מפגשים בין בני נוער יהודי ופולני.
בלובלין קיים אחד מבתי הקברות העתיקים בפולין, כאשר הקבר העתיק ביותר, קברו של ר' יעקב הלוי קיפלמן, הינו משנת 1541. בארכיון השתמר אישור קבורה שניתן בשנת 1555 לקהילה היהודית לקבור את מתיה במקום. בית הקברות נסגר פורמלית בשנת 1830 ונפתח חדש, אך המשיכו גם בו לקבור יהודים בשתי מלחמות העולם בית הקברות ניזוק קשות. בתחילת המאה ה-21 היו בו 60 מצבות. במקום קבורים כמה יהודים מפורסמים, ביניהם אברהם בן חיים אשר שימש יו"ר ועד ארבע הארצות - נפטר בשנת 1762 - ופרשן התלמוד המפורסם יהודה לייב בן מאיר אשכנזי שנפטר בשנת 1597. בבית הקברות החדש שנפתח בשנת 1829 השתמרו כ-50 קברים.
בשנת 2007 נרשמו בלובלין 20 יהודים ובשנת 2016 היו בעיר 40 יהודים. הקהילה היהודית מהווה סניף של הקהילה היהודית בוורשה. בשנות ה-2010 ראש הקהילה בעיר היה רומאן ליטמן.
הנריק ויניאבסקי
(אישיות)הנריק ויניאבסקי (18135-1880) כנר ומלחין. נולד בלובלין, פולין. כשהיה בן שמונה החל ללמוד בקונסרבטוריון של פריס. הופעתו הראשונה נערכה ב-1848. ב-1860 התמנה לכנר סולן של הצאר. בשנים 1872-1860 לימד בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג והשפיע מאוד על האסכולה הרוסית של נגינה בכינור. ב-1872 ערך מסע הופעות בארה"ב עם אחיו הפסנתרן יוסף ועם אנטון רובינשטיין. ויניאבסקי היה, ככל הנראה, הכנר הגדול ביותר בדור שאחרי פגניני.
יצירותיו משקפות את יכולתו ככנר ומשלבות אותה עם רומנטיציזם בשל. הלחין יצירות רבות לכינור. שני הקונצ'רטי לכינור שלו, שפורסמו ב-1853 וב-1870, מבוצעים לעתים קרובות. ויניאבסקי היה אחיינו של הפסנתרן אדוארד וולף. בתו הצעירה, אירנה, לימים: ליידי דין פול, הלחינה תחת שם העט פולדובסקי. נפטר במוסקבה, רוסיה.
יוסף ויניאבסקי
(אישיות)יוסף ויניאבסקי (1837- 1912), פסנתרן ומלחין. נולד בלובלין, פולין. בשנים 1855-1850 ערך מסעות קונצרטים ברחבי אירופה עם הנריק אחיו. למד בפריס ואחר כך, ב-1855/56, למד אצל פרנץ ליסט בויימר, גרמניה. בשנים 1869-1865 לימד בקונסרבטוריון במוסקבה ולימים ניהל במוסקבה בית ספר למוסיקה משלו. ב-1876 עבר לבריסל והיה פרופסור בקונסרבטוריון.
הלחין יצירות לתזמורת (כולל קונצ'רטו לפסנתר), מוסיקה קאמרית ומספר קטעים של מוסיקה לפסנתר (ולסים, מזורקה ואטיודים). נפטר בבריסל, בלגיה.
הנריק ארליך
(אישיות)Henrik Erlich (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.
After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.
In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
יעקב גלטשטיין
(אישיות)יעקב גלטשטיין (1896-1971) משורר וסופר. נולד בלובלין, פולין, והגיע לארצות-הברית ב-1914. ב-1920 נמנה עם ראשי הקבוצה "אין-זיך-איסטן", תנועה לשירה אידית.
יואל סירקיס
(אישיות)Yoel Sirkes (1561-1640), rabbi, Talmudic scholar and legal commentator, born in Lublin, Poland. He served as rabbi of several communities including Pruszany, Lubkow, Lublin, Miedzibozh, Belz, Szydłówka and finally Brest-Litovsk and Krakow (from 1519) where he was head of the beit din and of the yeshivah. He was one of the outstanding rabbinical authorities in Poland, writing glosses on the Talmud, hundreds of responsa and especially Bayit Hadash, a commentary on Yaakov ben Asher’s classic code Arbaah Turim analyzing its Talmudic sources and its subsequent legal interpretations. It is printed in standard editions of Yaakov ben Asher’s work. His responsa constitute an important source of all aspects of Jewish life in Poland and Lithuania in his time. His son-in-law and pupil was another great commentator on the codes, David ben Shemuel Ha-Levi.
שמחה טרכטר
(אישיות)Symcha Trachter (1893-1942), artist born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire). In 1911 he settled in Warsaw, Poland. He studied painting in Academy of Fine Arts there between 1916 and 1920 and then continued his studies at the Academy of Fine Arts of Krakow in workshops of Jacek Malczewski, Teodor Axentowicz and Stanisław Dębicki.
Tracter went to Vienna, Austria, where he studied for six months and then in 1927 he moved to Paris, France, where he was inspired by Ecole de Paris movement. Upon his return to Poland he settled in Lublin. He visited Kazimierz Dolny very often.
During the Nazi occupation of Poland in WW2, he was in Warsaw Ghetto. Together with Feliks Frydman he made frescos in the board room of the Judenrat in Warsaw. He supported himself by working in a cooperative manufacturing whetstone for sharpening knives and scouring powder. During night of 26 August 1942, along with other members of the cooperative, he was deported to the Nazi death camp at Treblinka and murdered there.
חיים יהודה בן קלונימוס ארנרייך
(אישיות)חיים יהודה בן קלונימוס ארנרייך (1887 – 1942), רב. ארנרייך היה רב בהולשוב, מורביה (כיום ברפובליקה הצ'כית), בדבה, טרנסילבניה (כיום ברומניה), ובהומנה, סלובקיה (אז בצ'כוסלובקיה). בהומנה, שם התחיל לכהן ב- 1930, הקדיש עצמו לחקר התלמוד. ב- 1920 פרסם חוברת חשובה ששמה "ישראל בין העמים", שעסקה בהישרדות עם ישראל. פרסומים נוספים: "שלוש עשרה מידות" של סעדיה גאון (1922), "מנהגים" של אברהם קלאוזנר (1929), "גבעת המורה" (1936). החל מ- 1920 ארנרייך פרסם כמה פרקי סדר רב עמרם גאון עם פרשנות משלו וערך ירחון ששמו "אוצר החיים" (1924 עד 1938).
הרב ארנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין, פולין, בשנת 1942.