חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי זאמושץ'

זאמושץ' Zamosc

עיירה במחוז לובלין במזרח פולין, ידועה גם בשמות Zamostie, Zamotch, Zamoshtch.

זאמושץ' נוסדה בסוף המאה ה- 16 על ידי המדינאי הפולני יאן זאמוייסקי (1542-1605), גנרל וקנצלר הכתר בתקופת מלכותו של סטפאן באטורי (1576-1587). ליאן זאמוייסקי, שהתחנך באיטליה, היה תפקיד מכריע בהכנסתם לפולין של רעיונות הומניסטיים, ושל מדיניות לאומית ומקומית חדשה. זאמושץ', שכונתה לעתים "פדואה של המזרח", תוכננה על ידי האדריכל האיטלקי ברנארדו מוראנדו (1540-1600) מפדואה, לפי עקרונות "העיר האידיאלית". היא נחשבת לדוגמה השלמה ביותר בפולין כולה של עיר רנסנסית פולנית. בהתאם למדיניותו הנאורה ולגישתו הסובלנית, הזמין זאמוייסקי, פרט לפולנים, גם בני לאומים אחרים ולא-קתולים להתיישב בעיירה, ביניהם גרמנים , ארמנים, יוונים, איטלקים, הונגרים, סקוטים ויהודים, וחיזק בכך את כלכלת העיר ותרבותה. בעידן שבו בארצות קתוליות אירופאיות אחרות רדפו יהודים ופרוטסטנטים, נהייתה זאמושץ' למעין אי קטן של סובלנות.

ראשוני היהודים התיישבו בזאמושץ' בשנת 1588, שמונה שנים לאחר ייסודה. היו אלה יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מאנית ומוונציה. הקהילה בזאמושץ' הייתה הקהילה הספרדית הצפונית ביותר במזרח אירופה. הם קיבלו שוויון זכויות, ובין היתר פטור ממס למשך 25 שנים, והורשו לייסד קהילה משלהם, בתנאי שייקלטו אליה רק יהודים ספרדים או פורטוגזים. זכויות היתר שהוענקו להם כללו זכות לבעלות על בתים, לבניית בית כנסת מלבנים, מקווה, ובית עלמין. מבחינה כלכלית היו רשאים לעסוק ברוב התחומים, חוץ מייצור נעליים, פרוונות וקדרות. הרובע היהודי היה באזור "שוק המלח" (Rynak Solny), "הרחוב היהודי" (Ulica Zydowska, כיום Ulica Zamenhofa), ורחוב Pereca , בחלקו הצפון-מזרחי של מרכז העיר. בתחילת המאה ה- 19 התפתח בעיר אזור יהודי חדש, במתחם שבין סטארה בראמה לבובסקה לבין נובה אוסאדה.

בשנות ה- 20 של המאה ה- 17, בעקבות משבר כלכלי שנגרם מהצטברות חובות של חייבים פולנים, התפרקה הקהילה הספרדית המקורית. מתחילת המאה ה- 17 התחילו להתיישב בזאמושץ' יהודים אשכנזים, אשר נמשכו אליה משום חשיבותה הכלכלית. זרם היהודים האשכנזים גבר בשנות ה- 40 של המאה ה- 17. רבים מהם היו פליטים שנמלטו מפרעות חמלניצקי במהלך המרד האוקראיני נגד השלטון הפולני. זאמושץ' אמנם התנגדה למצור שהטילו עליה אנשי חמלניצקי, אולם יהודים רבים מתו באותה תקופה מרעב וממחלות.

את מסיהם שילמו היהודים לפי מערכת מיסוי שנקבעה במחצית השנייה של המאה ה- 16 על ידי ה"סיים" (הפרלמנט הפולני) ונשארה בתוקף עד לתחילת המאה ה- 19. היו מסים לבעלי בתים מקומיים, לרשויות העיר, ומס יהודי קבוע לטובת המדינה. במאה ה- 17 היו בפולין מלחמות רבות, וסכומי המסים עלו. בסוף המאה היה המס גבוה פי עשרה מאשר במאה שקדמה לה. גם מעמדם המשפטי של היהודים הורע, כשנקבעו הגבלות חדשות על מגוריהם בעיירה. נאסר עליהם לקנות בתים בתחום חומות העיר, והיו כמה מקרים של זיוף והסתרה של בעלות על נכסים.

בשנת 1765 חיו בזאמושץ' ובסביבה כ- 1,905 יהודים.

היהודים הספרדים עסקו בכספים, ואילו היהודים החדשים, האשכנזים, פתחו עסקים קטנים. הם סחרו בעץ, בחיטה, ובבקר. היו גם בעלי מלאכה, בעיקר חייטים, מנעולנים, פחחים ונגרים. כמה יהודים חכרו חלקות אדמה ועסקו, באישור מיוחד שקיבלו ב- 1726 מבעל האדמות מיכל זדיסלאב זאמוייסקי (ושהיה למעשה אישרור של זכויות שניתנו להם כבר ב- 1631), בייצור ומכירה של אלכוהול. היהודים הורשו לשחוט בקר, ולמכור בשר כשר ולא-כשר בדוכנים נפרדים, ללא התנגדות מצד גילדת הקצבים. בשנים האחרונות של ממלכת פולין העצמאית, בסוף המאה ה- 18, בעידודן של הרשויות הפולניות, עזבו 18 משפחות יהודיות את זאמושץ' ועברו לכפרי הסביבה, לעסוק בחקלאות. התפתחותה של התעשייה בתחילת המאה ה- 19 הביאה לייסודם של מפעלים קטנים בבעלות יהודית, שהעסיקו פועלים יהודים. בשנים 1846-1847 היו בזאמושץ' יקב, שלושה מפעלי-לבנים, שלוש טחנות קמח, מפעל סבון, ומנסרות אחדות.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, עברה זאמושץ' לשלטון אוסטרי (1772-1809), ואחר כך צורפה לדוכסות וארשה החדשה, בעקבות מלחמות נפוליון, שבמהלכן נגרמו לעיר נזקים כבדים. ערב קונגרס וינה (1815), כבשו הרוסים את זאמושץ' והסביבה, והיא נשארה חלק ממלכות פולין הקונגרסאית, תחת שלטון רוסי, עד למלחמת העולם הראשונה. השלטון הרוסי לא הצטיין בסובלנות כלפי התושבים היהודים. בשנת 1830 שקל מושל זאמושץ' להגלות את הקהילה בשלמותה, כעונש על סירובה להתפקד במפקד אוכלוסין. בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, הכניסה לעיר הייתה אסורה ליהודים למשך כמה שנים. ב- 1845 הוטל עליהם מס עבור הזכות ללבוש בגדים מסורתיים. במהלך ההתקוממויות הפולניות של 1830 ושל 1863, יהודים רבים מזאמושץ' לחמו לצד הפולנים. ב- 1870 הואשמו שמונה יהודים בשוד של בסיס צבאי רוסי מקומי. הם כמעט ונדונו למוות, אך שוחררו בהתערבותם של אישים יהודים, ושל ארגון "כל ישראל חברים" מצרפת.

בשנת 1856 חיו בזאמושץ' 2,490 יהודים. בשנת 1897 עלה מספרם ל- 7,034 (כ- 50 אחוזים מאוכלוסיית העיר), ובשנת 1909 כבר היה מספרם 9,000, כ- 63 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

בסוף המאה ה- 16 נבנה בית הכנסת הראשון מעץ, ובאותה תקופה הוקם גם בית עלמין. בתחילת המאה ה- 17 נבנה בית כנסת בסגנון הרנסנס. סמכותה של הקהילה של זאמושץ' חלה גם על קהילות קטנות בסביבה: לאשצ'וב, בילגוראי, פראמפול, קראסנוברוד, זולקייבקה, וויסוקי, ומודליבורשיצה. על פי החלוקה של ועד ארבע הארצות, בשנת 1677 השתייכה קהילת זאמושץ' לאזור חלם-בעלז, ושלוש שנים אחר כך, נהייתה לקהילה נפרדת, שהוכרה רשמית בשנת 1730.

במאות ה- 17 וה- 18 נודעה זאמושץ' ברבניה ומלומדיה. הרב הראשון בעיירה היה רבי שלמה, ואחריו כיהנו ברבנות שורה ארוכה של גדולים בתורה, ביניהם רבי אריה לייב (המאה ה- 17), מחבר "שאגת אריה", שעבר לטיקוצ'ין, ונסע כשליח לאימפריה העות'מאנית לפגוש את משיח השקר שבתאי צבי; רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1710-1771), מייסד וראש ישיבת חכמי זאמושץ', ובנו וממשיכו רבי יוסף הוכגלרטנר (1740-1807), מחבר "חידושי מהרי" ו"משנת חכמים", ונכדו רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1771-1825), מחבר "זיכרון יצחק". חלק מהרבנים אימצו את הקבלה, ביניהם רבי בעל שם הראשון, חתנו של רבי אורי ונכדו של רבי יואל בעל שם מזאמושץ', ורבי אברהם בר דוד, רבי דוד הכהן, ורבי יהודה לייב אדל (נפטר 1805), מחבר "אפיקי יהודה". המחלוקת בין רבי יונתן אייבשוץ (1690/4- 1764) לבין רבי יעקב אמדן (1697-1776) באמצע המאה ה- 18 לא פסחה על קהילת זאמושץ'. רבי אברהם הכהן תמך ברב אמדן, אולם רוב הקהילה, כך עולה ממסמכי ועד ארבע הארצות, צידד ברב אייבשוץ. הרעיונות המשיחיים של תנועת השבתאות ושל תנועתו של יעקב פרנק אחריה, זכו בזאמושץ' להד מועט בלבד.

התנועה החסידית סחפה אחריה יותר מאמינים בקרב הקהילות בכפרי הסביבה, מאשר בזאמושץ' עצמה. רק לקראת המאה ה- 19 גדל מספר החסידים בעיר, רובם היו חסידי בעלז וחסידי גור. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 השפיעו רבנים בולטים על חיי הדת בעיר, ביניהם רבי משה יהושע השל וואהל, שנפטר ב- 1873, מחבר "בית משה" ודודו של הסופר י.ל. פרץ; רבי יוסף שלמה שבתאי הלוי הורוביץ (1861-1943), צאצא של יעקב יצחק "החוזה מלובלין" (1745-1815), כיהן ברבנות בזאמושץ' בשנים 1889-1928; ורבי מרדכי הלוי הורוביץ- שטרנפלד, רבה של הקהילה באזור החדש בעיר, שנרצח בספטמבר 1939 על ידי אנטישמים פולנים.

בשלהי המאה ה- 18, בהשפעת השלטון האוסטרי, חדרה לקהילת זאמושץ' ההשכלה, ויהודים רבים קידמו בברכה את הרעיונות החדשים, ביניהם יוסף צדרבאום (אביו של אלכסנדר צדרבאום, עורך העתון העברי "המליץ"), והמלומד ואיש החינוך יעקב אייכנבאום (1796-1861), שהיו לראשי תנועת ההשכלה בעיר. ההשפעה האוסטרית הביאה גם לפתיחת בתי ספר יהודיים גרמניים. במאה ה- 19 הייתה בקרב הקהילה פעילות חינוכית ענפה. הילדים המשיכו ללכת ל"חדר" המסורתי, ולתלמוד תורה, וחלקם המשיכו לישיבות. בשנת 1886, האינטליגנציה המקומית הקימה בית ספר יהודי לבנים, בו למדו בין השאר גם רוסית ומתימטיקה. ילדים אחרים נשלחו לתיכון הממלכתי או לתיכונים פרטיים. לקראת סוף המאה ה- 19 חלה עלייה ניכרת במספר הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. מלבד חינוך, עסקה הקהילה גם בסיוע לנזקקים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נפתח בעיר "ביקור חולים", ושירותי הבריאות והרווחה התפתחו והתרחבו. בשנת 1911 נוסדה המרפאה "לינת צדק", לימים בית חולים ובו 24 מיטות.

הקהילה הפעילה מזנון כשר לחיילי חיל המצב הרוסי היהודים, בית אבות, וקרן עזרה הדדית שהעניקה הלוואות ללא ריבית לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. בשנת 1872 נבנה במחוז נובה אוסאדה בית כנסת שני, שהורחב בשנים 1909-1913.

בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הלך וגבר הדיכוי הפוליטי מצד השלטון הצארי. הדבר גרם לעזיבתם של יהודים רבים, בעיקר לארצות הברית, ולהעמקתם מעורבותם ופעילותם הפוליטית של היהודים שנותרו בעיר. יהודים רבים הצטרפו לסניף ה"בונד" (מפלגה יהודית סוציאליסטית) המקומי, שנפתח ב- 1903, ולמפלגה הציונית הסוציאליסטית "פועלי ציון". המהפכה הרוסית של 1905 זכתה לתמיכתם של פועלים יהודים בעיר, שדרשו שיפור בתנאי העבודה. במסגרת דיכוי המהפכה נעצרו רבים, ורבים הוגלו לסיביר.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בספטמבר 1914, נכבשה זאמושץ' לזמן קצר על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי. כששב לשם הצבא הרוסי, הואשמו היהודים בתמיכה באוסטרים, ו- 11 יהודים הוצאו להורג. בשנת 1915 נכנס הצבא האוסטרו-הונגרי בשנית, ושלט בזאמושץ' עד לסוף המלחמה. תושבים רבים עזבו את העיר בגלל הקרבות, ואחרים מתו ממגיפת טיפוס, שפרצה בשנת 1916.

בין שתי מלחמות העולם

מסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) הייתה זאמושץ' חלק מהרפובליקה הפולנית. בין שתי מלחמות העולם,למרות עזיבה גוברת, בעיקר של הצעירים, חלה בכל זאת עלייה משמעותית במספר היהודים. בשנת 1921 חיו בזאמושץ' 9,383 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה עלה מספרם ל- 12,000 בקירוב, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר.

למלחמת העולם הראשונה ולמלחמה בין פולין לבין רוסיה הסובייטית היו השלכות חמורות על יהודי זאמושץ'. הפעילות הכלכלית החלה לשוב למסלולה רק בשנות ה- 20 המוקדמות, אך אז הואטה שוב, ורמת החיים ירדה, בשל השפל הכלכלי הגדול בפולין, ובשל המדיניות האנטי יהודית של הממשלה. יהודים רבים קיבלו סיוע מהקהילה באמצעות קרן חיסכון שסובסדה על ידי ה"ג'וינט". רובם היו שכירים בבתי עסק קטנים, או פועלי תעשייה (שהייתה עדיין בחיתוליה) שסיפקה את צרכי האזור הכפרי. היו איגודים מסחריים יהודים שהגנו על אופים, סוחרים, עובדי עץ ותחבורה, וכן אגודת סוחרים, ואיגוד של בעלי מלאכה דתיים, שנוסדו בתחילת שנות ה- 30 של המאה ה- 20.

הפעילות הציונית בזאמושץ' התחזקה בתקופת הכיבוש האוסטרי (בימי מלחמת העולם הראשונה). בשנת 1916 נפתח סניף של תנועת "מזרחי". שנה אחר כך התקיימה בעיר ועידה ציונית, בה השתתפו ציונים מעיירות האזור. התנועה הציונית התחזקה בשנות ה- 20 וכמעט לכל המפלגות הציוניות היו תומכים בעיר. תנועות הנוער הציוניות כללו את "צעירי מזרחי" (1918), "השומר הצעיר" (1919), "דרור" (1929), "בית"ר" (1929), "הנוער הציוני" (1929), ו"גורדוניה" (1931). חוות הכשרה לחלוצים של תנועת "החלוץ" פעלה ב"אביגדוריה", על אדמתו של אביגדור אילנדר. חברי התנועות הרביזיוניסטיות היו פעילים ב"ברית החייל", ואילו חברי התנועות הדתיות - ב"ברית ישורון". כמה יהודים עלו לארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. התנועות הציוניות תמכו במועדוני הספורט היהודיים "מכבי" (מ- 1912), "נורדיה" (1932) ו"הפועל".

המפלגות הציוניות שפעלו בזאמושץ' היו "הציונים הכלליים", "ציונים סוציאליסטים", "פועלי ציון", "מזרחי", והמפלגה הרביזיוניסטית. לציונים שהונהגו על ידי הסוציאליסטים היה רוב מוחץ בבחירות האחרונות, שהתקיימו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בנוסף פעלו בעיר גם המפלגות "אגודת ישראל" החרדית, ה"בונד" - אשר היא ותנועת הנוער שלה "צוקונפט" (עתיד) שלטו באיגודי המסחר בעיר - וגם קבוצה קטנה של קומוניסטים (שהייתה למעשה מחוץ לחוק). לכל המפלגות היו נציגים בועד הקהילה, הגוף האדמינסיטרטיבי של יהודי זאמושץ'. הקהילה סייעה רבות משפחות נזקקות, בייחוד בשנות המשבר הכלכלי, והיה לה גם בית יתומים, בית חולים, וארגון בריאות בשם TOZ.

בקרב חברי מועצת העיר זאמושץ' היו גם יהודים. ב- 1928 מחצית מחברי המועצה (שהיו בה 24 מושבים) היו יהודים, אך ב- 1929 ירד מספרם לששה, ולא השתנה עד ל- 1939, שאז נערכו הבחירות האחרונות. היחס כלפי היהודים הורע בשנות ה- 30, בגלל אנטישמיות גוברת בפולין כולה. בזאמושץ' בא הדבר לידי ביטוי בחרמות על עסקים יהודיים ובהתקפות אלימות כנגד יהודים ורכושם.

בשנת 1916 פתחה תנועה המזרחי את בית הספר העברי המודרני הראשון בזאמושץ', שהיה שייך לרשת "יבנה". הוא פעל עד שנת 1923. בין שתי המלחמות התרחב החינוך היהודי, נפתחו גני ילדים ובתי ספר יסודיים, ביניהם "קדימה" (1918), שהצטרף לרשת "תרבות" מ- 1936. התיכון היהודי נפתח ב- 1927 כמוסד ממלכתי. שפת הלימוד הייתה פולנית. היה גם בית ספר יסודי ביידיש, על שם י.ל. פרץ.

לחיי התרבות בקהילה תרמו מספר ספריות, הוותיקה שבהן ספריית י.ל. פרץ, שנפתחה כבר ב- 1912, והיו בה בעיקר ספרים ביידיש, וקהל מבקרים מקרב חברי הבונד. הספרייה ידעה הרבה תהפוכות: כ- 5,000 ספרים נהרסו כשהמשטרה הפולנית פרעה ביהודים בשנת 1923. פעילותה התחדשה ב - 1926, אך ב- 1931 נסגרה על ידי השלטונות, באשמת מתן חסות לפעילות קומוניסטית. ב- 1932 נפתחה מחדש, ופעלה עד לשואה. ספריית דוד פרישמן נפתחה ב- 1922 ושימשה כמרכז תרבות לנוער הציוני בעיר. בספריית סולומון אטינגר היו ספרים ביידיש, בפולנית וברוסית, ואיגודי המסחר הפעילו ספרייה קטנה משלהם. הספריות היו מקום מפגש לחוגי ספרות, לועידות, לתיאטרון חובבים, ולתזמורת. כתב העת היידי של "פועלי ציון" Zamoshtisher Shtime, "קול זאמושץ'" יצא לאור בשנים 1928-1939. כתב העת "Zamoshtisher Vort , "דבר זאמושץ'", של "אגודת ישראל" יצא לאור משנת 1930, והיו גם שני כתבי עת בנושאי דת: "הבאר" - משנת 1923, ו"Unser Geist " "רוחנו".

תקופת השואה

הצבא הגרמני כבש את זאמושץ' ב- 14 בספטמבר 1939. מאות יהודים נהרגו מהפצצות האוויר הכבדות של הגרמנים, הן מקרב יהודי העיר, והן מקרב הפליטים הרבים ממערב פולין. הגרמנים הכובשים, ביחד עם אנטישמים מקומיים, ניצלו את ההזדמנות לביזה ולרצח של יהודים. בסוף ספטמבר 1939, נכבשה זאמושץ' למשך שבועיים על ידי הצבא הסובייטי. כאשר נסוגו הרוסים, כ- 5,000 יהודים עזבו את זאמושץ' לברית המועצות. באוקטובר 1939, הקימו הגרמנים "יודנראט", הכריחו את היהודים לשלם "תרומה" של 100,000 זלוטי, ולהקצות בכל יום 250 יהודים לעבודת פרך. מכסה זו גדלה בהמשך ל- 500 ול- 600. לפי מפקד שערך היודנראט, היו בזאמושץ' באותה עת 4,984 יהודים. בדצמבר 1939 יישבו הגרמנים בזאמושץ' 500 יהודים מלודז', מקאלו ומוולוצלאבק. היודנראט שיכן את הפליטים בבתי היהודים שנמלטו לברית המועצות. כעבור זמן קצר רצחו הגרמנים 150 זקנים וילדים מבין הפליטים. ב- 1940 גברו הרדיפות. היהודים נאלצו ללבוש סרט-זרוע ובו מגן דוד צהוב, תנועתם, עיסוקיהם ואספקת המזון הוגבלו. מספר עובדי הכפייה גדל ומאות נשלחו מין העיר, לאזור לובלין. ב- 1941 נשלחו 1,500- 2,000 יהודים למחנה עבודה
חדש באיזביצה הסמוכה. עד 1 במאי 1941 נאלצו כל היהודים בזאמושץ', כ- 7,000 במספר, לעבור לגטו פתוח באזור החדש של העיר, סביב רחוב הרוביישובסקה. משרד היודנראט שכן בבניין בית הכנסת באזור החדש. בחורף 1941-1942 פרצה בגטו מגיפת טיפוס קשה. הגירוש הגדול הראשון אירע ב- 11 באפריל 1942, בערב פסח. כל היהודים רוכזו בכיכר השוק ונורו. 89 נהרגו מייד, ו- 150 נורו על ידי הגרמנים בדרך אל תחנת הרכבת. כ- 3,000 יהודים גורשו מייד, אל מחנה המוות בלזץ. בגטו נותרו 2,000 יהודים, ואליהם הצטרפו ב- 20 באפריל 1942 2,100 מגורשים יהודים מצ'כוסלובקיה ומגרמניה. הגירוש שני אירע ב- 27 במאי, ובו נשלחו כ- 2,100 יהודים לבלזץ ונרצחו שם. במהלך קיץ 1942 נשלחו למחנות מוות, בכמה גירושים קטנים יותר, כמעט אלף יהודים. הגירוש הגדול השלישי אירע ב- 16 באוקטובר 1942. שוב ריכזו את היהודים בכיכר השוק, ולקחום לאיזביצה, ומשם לבלזץ ולסוביבור, שם נספו. כמה מאות יהודים שהסתתרו במחבואים שהכינו מראש, התגלו ונעצרו בעזרת מכבי האש הפולנים. הם הוחזקו שמונה ימים ללא מזון ושתייה, ומי ששרד, הוצא להורג בבית העלמין היהודי. עד מרץ 1943 נרצחו כל היהודים
שנותרו בגטו של זאמושץ'. במאי 1943 נשלחו אלף היהודים האחרונים ממחנות מוות ליד בלזץ אל מחנה מאידנק, ונספו שם. בכל אותה תקופה, נמלאו מאות יהודים ליערות וחלקם הצטרפו לפרטיזנים סובייטים או מקומיים שפעלו ביערות פולסי.

אחרי מלחמת העולם השנייה

זאמושץ' שוחררה על ידי הצבא האדום. אחרי השיחרור, חזרו לעיר 12 הניצולים הראשונים. בהמשך הגיעו עוד 300 יהודים, ששהו בברית המועצות. קבלת הפנים שזכו לה מצד האוכלוסייה הפולנית הייתה עויינת. בשנת 1945 נרצחו שני יהודים על ידי אנטישמים. רוב היהודים עזבו את זאמושץ' לאחר זמן מה, ובשנת 1947 נותרו בעיר רק 5 יהודים.

בית הכנסת "דאוונה" נהרס במלחמה, ושוחזר אחריה. בשנות ה- 60 ערכו שיפוץ נוסף, והסבו את המבנה לשמש כספרייה ציבורית. בתחילת שנות האלפיים היו תכניות לפנות את הספרייה ולשפץ את המבנה ההיסטורי. ברחוב גמינה 32 יש מבנה של בית כנסת חדש יותר, אשר נהפך לגן ילדים בשנת 1948 . אתר בית העלמין היהודי העתיק מהמאה ה- 17 הוא כעת מבנה ציבור. בבית העלמין ברחוב פרוסטה יש אנדרטת זיכרון משנת 1950, לזכר קורבנות השואה היהודים בעיר. האנדרטה נעשתה משברי מצבות, ועליה הכתובת "לא תרצח".

בית הכנסת "דאוונה" בזאמושץ'

בית הכנסת הראשון בזאמושץ' נבנה בשנות ה- 90 של המאה ה- 16, מעץ. אחרי 1610 ניתנה ליהודים רשות לבנות גם בית כנסת מלבנים. בניית בית הכנסת נמשכה שמונה שנים. בית הכנסת "דאוונה" (שפירושו "הישן"), ברחוב זמנהופה מספר 11, הוא דוגמה בולטת לסגנון רנסנס פולני, בשילוב עם העיצוב העירוני הכללי של העיר העתיקה בזאמושץ'. הקירות החיצוניים מוגבהים ומסתירים את הגג, מה שמעניק למבנה מראה מבצרי. במרכז, אולם התפילה, שגודלו 11.6X12.2 מטרים. לקראת אמצע המאה ה- 17 הוסיפו לבית הכנסת חדרי תפילה לנשים. כמו בבתי כנסת אחרים בפולין, הרצפה מונמכת, כדי להגביה את המבנה מבפנים. הקירות קושטו בציורים עשירים בטכניקת סטוקו בצבע שני, בדוגמאות פרחים, עץ החיים, כתרים, רוזטות וכתובות בעברית. במאה ה- 18 הוסיפו פרוזדור כניסה צנוע בצד המערבי של אולם התפילה, ועליית הגג בוטלה. בית הכנסת חודש במחצית השנייה של המאה ה- 19 וקיבל גג ועלייה חדשים. באותה תקופה נבנתה קומה שנייה מעל לחדרי הנשים המקוריים. בתקופת השואה ניזוק הבניין מאד, בייחוד בחלקים הצפוניים, שנהרסו על ידי הגרמנים. הוא הושחת ונבזז, ושימש כאורווה. אחרי המלחמה, בשנים 1948-1950,
נבנה מחדש, ומשנת 1958 שימש כספרייה. שיפוץ נוסף נעשה בשנים 1967-1972. בפנים עדיין ניתן להבחין בשרידי הדרו של המבנה, וגם לראות את המקום בו עמד ארון הקודש, בקיר המזרח. גומחת ספרי התורה מקושטת במוטיבים של כלים, סמל ללויים, ובכתר תורה. במרכז האולם הייתה בימת ברזל מתומנת עם כתר תורה. הבימה הייתה מתנתו של שמואל ברזל ב- 1787. האולם היה מקושט גם בכמה "מנורות" מהודרות. כיום אין זכר לבימה או לפמוטים.

משרדי הקהילה שכנו בעבר בבניין סמוך מהמאה ה- 18 (עם תוספות מהמאה ה- 19) וגם "חדר" היה באותו הבניין. באותו רחוב, רחוב זמנהופה, במרתף בית מספר 3, נמצא מקווה מהמאה ה- 18, שחודש במאה ה- 19.

אישים מקהילת זאמושץ' ופועלם

ד"ר פיליפ לובסלקי (1778-1879), רופא ומנתח, רופא צבאי בלגיון הפולני של הגנרל יאן הנריק דומברובסקי (1755-1818) בצרפת, ובצבא הצרפתי בימי מלחמות נפוליון. קצין ב Legion d'Honneur. עד שנת 1826 היה לובלסקי רופא ראשי בבית החולים הצבאי בזאמושץ', ואז עבר לוורשה.

אריה לב קינדרפרוינד (1798-1873), איש רוח. יליד זאמושץ', חי רוב חייו בגליציה, בעוני רב. מחבר "שירים שונים" (1834) , מאמר בלטינית על עליונות הלשון העברית, מאמר אפולוגטי על יהדות, ויצירות נוספות.

יעקב בן זאב (וולף) קרנץ (1741-1804), "המגיד מדובנו". למידע נוסף…

אלכסנדר צדרבאום (שם עט "ארז", שהוא תרגום של צדרבאום) (1816-1893), חלוץ בעתונות העברית, יליד זאמושץ', עבר לאודסה בשנת 1840, שם הוציא לאור את עיתון "המליץ", השבועון העברי הראשון ברוסיה (1860), אחר עבר לסנט. פטרסבורג. צדרבאום היה תומך נלהב של תנועת "חיבת ציון".

יצחק לייבוש פרץ (1852-1915), סופר יידי, אחד משלושת המחברים הבולטים בספרות יידית בת זמננו.

רוזה לוקסמבורג (1871-1919), מהפכנית. למידע נוסף…

מרדכי שטריגלר (1921-1998), סופר יידי, עורך "פארווערטס" (1987-1998), הוסמך לרבנות ב- 1937. אחרי השואה החל לכתוב ספרות יפה. בין כתביו, סדרה בת ששה כרכים על השואה, בשם "אויסגעברענטע ליכט" ("נרות שאכלו"), ו"געארעמט מיטן ווינט", רומן היסטורי על החיים היהודיים בפולין במאות ה- 17 וה- 18. בשנת 1978 הוענק לו פרס איציק מאנגר לספרות יידיש.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
240630
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי זאמושץ'
זאמושץ' Zamosc

עיירה במחוז לובלין במזרח פולין, ידועה גם בשמות Zamostie, Zamotch, Zamoshtch.

זאמושץ' נוסדה בסוף המאה ה- 16 על ידי המדינאי הפולני יאן זאמוייסקי (1542-1605), גנרל וקנצלר הכתר בתקופת מלכותו של סטפאן באטורי (1576-1587). ליאן זאמוייסקי, שהתחנך באיטליה, היה תפקיד מכריע בהכנסתם לפולין של רעיונות הומניסטיים, ושל מדיניות לאומית ומקומית חדשה. זאמושץ', שכונתה לעתים "פדואה של המזרח", תוכננה על ידי האדריכל האיטלקי ברנארדו מוראנדו (1540-1600) מפדואה, לפי עקרונות "העיר האידיאלית". היא נחשבת לדוגמה השלמה ביותר בפולין כולה של עיר רנסנסית פולנית. בהתאם למדיניותו הנאורה ולגישתו הסובלנית, הזמין זאמוייסקי, פרט לפולנים, גם בני לאומים אחרים ולא-קתולים להתיישב בעיירה, ביניהם גרמנים , ארמנים, יוונים, איטלקים, הונגרים, סקוטים ויהודים, וחיזק בכך את כלכלת העיר ותרבותה. בעידן שבו בארצות קתוליות אירופאיות אחרות רדפו יהודים ופרוטסטנטים, נהייתה זאמושץ' למעין אי קטן של סובלנות.

ראשוני היהודים התיישבו בזאמושץ' בשנת 1588, שמונה שנים לאחר ייסודה. היו אלה יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מאנית ומוונציה. הקהילה בזאמושץ' הייתה הקהילה הספרדית הצפונית ביותר במזרח אירופה. הם קיבלו שוויון זכויות, ובין היתר פטור ממס למשך 25 שנים, והורשו לייסד קהילה משלהם, בתנאי שייקלטו אליה רק יהודים ספרדים או פורטוגזים. זכויות היתר שהוענקו להם כללו זכות לבעלות על בתים, לבניית בית כנסת מלבנים, מקווה, ובית עלמין. מבחינה כלכלית היו רשאים לעסוק ברוב התחומים, חוץ מייצור נעליים, פרוונות וקדרות. הרובע היהודי היה באזור "שוק המלח" (Rynak Solny), "הרחוב היהודי" (Ulica Zydowska, כיום Ulica Zamenhofa), ורחוב Pereca , בחלקו הצפון-מזרחי של מרכז העיר. בתחילת המאה ה- 19 התפתח בעיר אזור יהודי חדש, במתחם שבין סטארה בראמה לבובסקה לבין נובה אוסאדה.

בשנות ה- 20 של המאה ה- 17, בעקבות משבר כלכלי שנגרם מהצטברות חובות של חייבים פולנים, התפרקה הקהילה הספרדית המקורית. מתחילת המאה ה- 17 התחילו להתיישב בזאמושץ' יהודים אשכנזים, אשר נמשכו אליה משום חשיבותה הכלכלית. זרם היהודים האשכנזים גבר בשנות ה- 40 של המאה ה- 17. רבים מהם היו פליטים שנמלטו מפרעות חמלניצקי במהלך המרד האוקראיני נגד השלטון הפולני. זאמושץ' אמנם התנגדה למצור שהטילו עליה אנשי חמלניצקי, אולם יהודים רבים מתו באותה תקופה מרעב וממחלות.

את מסיהם שילמו היהודים לפי מערכת מיסוי שנקבעה במחצית השנייה של המאה ה- 16 על ידי ה"סיים" (הפרלמנט הפולני) ונשארה בתוקף עד לתחילת המאה ה- 19. היו מסים לבעלי בתים מקומיים, לרשויות העיר, ומס יהודי קבוע לטובת המדינה. במאה ה- 17 היו בפולין מלחמות רבות, וסכומי המסים עלו. בסוף המאה היה המס גבוה פי עשרה מאשר במאה שקדמה לה. גם מעמדם המשפטי של היהודים הורע, כשנקבעו הגבלות חדשות על מגוריהם בעיירה. נאסר עליהם לקנות בתים בתחום חומות העיר, והיו כמה מקרים של זיוף והסתרה של בעלות על נכסים.

בשנת 1765 חיו בזאמושץ' ובסביבה כ- 1,905 יהודים.

היהודים הספרדים עסקו בכספים, ואילו היהודים החדשים, האשכנזים, פתחו עסקים קטנים. הם סחרו בעץ, בחיטה, ובבקר. היו גם בעלי מלאכה, בעיקר חייטים, מנעולנים, פחחים ונגרים. כמה יהודים חכרו חלקות אדמה ועסקו, באישור מיוחד שקיבלו ב- 1726 מבעל האדמות מיכל זדיסלאב זאמוייסקי (ושהיה למעשה אישרור של זכויות שניתנו להם כבר ב- 1631), בייצור ומכירה של אלכוהול. היהודים הורשו לשחוט בקר, ולמכור בשר כשר ולא-כשר בדוכנים נפרדים, ללא התנגדות מצד גילדת הקצבים. בשנים האחרונות של ממלכת פולין העצמאית, בסוף המאה ה- 18, בעידודן של הרשויות הפולניות, עזבו 18 משפחות יהודיות את זאמושץ' ועברו לכפרי הסביבה, לעסוק בחקלאות. התפתחותה של התעשייה בתחילת המאה ה- 19 הביאה לייסודם של מפעלים קטנים בבעלות יהודית, שהעסיקו פועלים יהודים. בשנים 1846-1847 היו בזאמושץ' יקב, שלושה מפעלי-לבנים, שלוש טחנות קמח, מפעל סבון, ומנסרות אחדות.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, עברה זאמושץ' לשלטון אוסטרי (1772-1809), ואחר כך צורפה לדוכסות וארשה החדשה, בעקבות מלחמות נפוליון, שבמהלכן נגרמו לעיר נזקים כבדים. ערב קונגרס וינה (1815), כבשו הרוסים את זאמושץ' והסביבה, והיא נשארה חלק ממלכות פולין הקונגרסאית, תחת שלטון רוסי, עד למלחמת העולם הראשונה. השלטון הרוסי לא הצטיין בסובלנות כלפי התושבים היהודים. בשנת 1830 שקל מושל זאמושץ' להגלות את הקהילה בשלמותה, כעונש על סירובה להתפקד במפקד אוכלוסין. בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, הכניסה לעיר הייתה אסורה ליהודים למשך כמה שנים. ב- 1845 הוטל עליהם מס עבור הזכות ללבוש בגדים מסורתיים. במהלך ההתקוממויות הפולניות של 1830 ושל 1863, יהודים רבים מזאמושץ' לחמו לצד הפולנים. ב- 1870 הואשמו שמונה יהודים בשוד של בסיס צבאי רוסי מקומי. הם כמעט ונדונו למוות, אך שוחררו בהתערבותם של אישים יהודים, ושל ארגון "כל ישראל חברים" מצרפת.

בשנת 1856 חיו בזאמושץ' 2,490 יהודים. בשנת 1897 עלה מספרם ל- 7,034 (כ- 50 אחוזים מאוכלוסיית העיר), ובשנת 1909 כבר היה מספרם 9,000, כ- 63 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

בסוף המאה ה- 16 נבנה בית הכנסת הראשון מעץ, ובאותה תקופה הוקם גם בית עלמין. בתחילת המאה ה- 17 נבנה בית כנסת בסגנון הרנסנס. סמכותה של הקהילה של זאמושץ' חלה גם על קהילות קטנות בסביבה: לאשצ'וב, בילגוראי, פראמפול, קראסנוברוד, זולקייבקה, וויסוקי, ומודליבורשיצה. על פי החלוקה של ועד ארבע הארצות, בשנת 1677 השתייכה קהילת זאמושץ' לאזור חלם-בעלז, ושלוש שנים אחר כך, נהייתה לקהילה נפרדת, שהוכרה רשמית בשנת 1730.

במאות ה- 17 וה- 18 נודעה זאמושץ' ברבניה ומלומדיה. הרב הראשון בעיירה היה רבי שלמה, ואחריו כיהנו ברבנות שורה ארוכה של גדולים בתורה, ביניהם רבי אריה לייב (המאה ה- 17), מחבר "שאגת אריה", שעבר לטיקוצ'ין, ונסע כשליח לאימפריה העות'מאנית לפגוש את משיח השקר שבתאי צבי; רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1710-1771), מייסד וראש ישיבת חכמי זאמושץ', ובנו וממשיכו רבי יוסף הוכגלרטנר (1740-1807), מחבר "חידושי מהרי" ו"משנת חכמים", ונכדו רבי יעקב יצחק הוכגלרטנר (1771-1825), מחבר "זיכרון יצחק". חלק מהרבנים אימצו את הקבלה, ביניהם רבי בעל שם הראשון, חתנו של רבי אורי ונכדו של רבי יואל בעל שם מזאמושץ', ורבי אברהם בר דוד, רבי דוד הכהן, ורבי יהודה לייב אדל (נפטר 1805), מחבר "אפיקי יהודה". המחלוקת בין רבי יונתן אייבשוץ (1690/4- 1764) לבין רבי יעקב אמדן (1697-1776) באמצע המאה ה- 18 לא פסחה על קהילת זאמושץ'. רבי אברהם הכהן תמך ברב אמדן, אולם רוב הקהילה, כך עולה ממסמכי ועד ארבע הארצות, צידד ברב אייבשוץ. הרעיונות המשיחיים של תנועת השבתאות ושל תנועתו של יעקב פרנק אחריה, זכו בזאמושץ' להד מועט בלבד.

התנועה החסידית סחפה אחריה יותר מאמינים בקרב הקהילות בכפרי הסביבה, מאשר בזאמושץ' עצמה. רק לקראת המאה ה- 19 גדל מספר החסידים בעיר, רובם היו חסידי בעלז וחסידי גור. בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 השפיעו רבנים בולטים על חיי הדת בעיר, ביניהם רבי משה יהושע השל וואהל, שנפטר ב- 1873, מחבר "בית משה" ודודו של הסופר י.ל. פרץ; רבי יוסף שלמה שבתאי הלוי הורוביץ (1861-1943), צאצא של יעקב יצחק "החוזה מלובלין" (1745-1815), כיהן ברבנות בזאמושץ' בשנים 1889-1928; ורבי מרדכי הלוי הורוביץ- שטרנפלד, רבה של הקהילה באזור החדש בעיר, שנרצח בספטמבר 1939 על ידי אנטישמים פולנים.

בשלהי המאה ה- 18, בהשפעת השלטון האוסטרי, חדרה לקהילת זאמושץ' ההשכלה, ויהודים רבים קידמו בברכה את הרעיונות החדשים, ביניהם יוסף צדרבאום (אביו של אלכסנדר צדרבאום, עורך העתון העברי "המליץ"), והמלומד ואיש החינוך יעקב אייכנבאום (1796-1861), שהיו לראשי תנועת ההשכלה בעיר. ההשפעה האוסטרית הביאה גם לפתיחת בתי ספר יהודיים גרמניים. במאה ה- 19 הייתה בקרב הקהילה פעילות חינוכית ענפה. הילדים המשיכו ללכת ל"חדר" המסורתי, ולתלמוד תורה, וחלקם המשיכו לישיבות. בשנת 1886, האינטליגנציה המקומית הקימה בית ספר יהודי לבנים, בו למדו בין השאר גם רוסית ומתימטיקה. ילדים אחרים נשלחו לתיכון הממלכתי או לתיכונים פרטיים. לקראת סוף המאה ה- 19 חלה עלייה ניכרת במספר הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה גבוהה. מלבד חינוך, עסקה הקהילה גם בסיוע לנזקקים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נפתח בעיר "ביקור חולים", ושירותי הבריאות והרווחה התפתחו והתרחבו. בשנת 1911 נוסדה המרפאה "לינת צדק", לימים בית חולים ובו 24 מיטות.

הקהילה הפעילה מזנון כשר לחיילי חיל המצב הרוסי היהודים, בית אבות, וקרן עזרה הדדית שהעניקה הלוואות ללא ריבית לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. בשנת 1872 נבנה במחוז נובה אוסאדה בית כנסת שני, שהורחב בשנים 1909-1913.

בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 הלך וגבר הדיכוי הפוליטי מצד השלטון הצארי. הדבר גרם לעזיבתם של יהודים רבים, בעיקר לארצות הברית, ולהעמקתם מעורבותם ופעילותם הפוליטית של היהודים שנותרו בעיר. יהודים רבים הצטרפו לסניף ה"בונד" (מפלגה יהודית סוציאליסטית) המקומי, שנפתח ב- 1903, ולמפלגה הציונית הסוציאליסטית "פועלי ציון". המהפכה הרוסית של 1905 זכתה לתמיכתם של פועלים יהודים בעיר, שדרשו שיפור בתנאי העבודה. במסגרת דיכוי המהפכה נעצרו רבים, ורבים הוגלו לסיביר.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בספטמבר 1914, נכבשה זאמושץ' לזמן קצר על ידי הצבא האוסטרו-הונגרי. כששב לשם הצבא הרוסי, הואשמו היהודים בתמיכה באוסטרים, ו- 11 יהודים הוצאו להורג. בשנת 1915 נכנס הצבא האוסטרו-הונגרי בשנית, ושלט בזאמושץ' עד לסוף המלחמה. תושבים רבים עזבו את העיר בגלל הקרבות, ואחרים מתו ממגיפת טיפוס, שפרצה בשנת 1916.

בין שתי מלחמות העולם

מסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) הייתה זאמושץ' חלק מהרפובליקה הפולנית. בין שתי מלחמות העולם,למרות עזיבה גוברת, בעיקר של הצעירים, חלה בכל זאת עלייה משמעותית במספר היהודים. בשנת 1921 חיו בזאמושץ' 9,383 יהודים. ערב מלחמת העולם השנייה עלה מספרם ל- 12,000 בקירוב, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר.

למלחמת העולם הראשונה ולמלחמה בין פולין לבין רוסיה הסובייטית היו השלכות חמורות על יהודי זאמושץ'. הפעילות הכלכלית החלה לשוב למסלולה רק בשנות ה- 20 המוקדמות, אך אז הואטה שוב, ורמת החיים ירדה, בשל השפל הכלכלי הגדול בפולין, ובשל המדיניות האנטי יהודית של הממשלה. יהודים רבים קיבלו סיוע מהקהילה באמצעות קרן חיסכון שסובסדה על ידי ה"ג'וינט". רובם היו שכירים בבתי עסק קטנים, או פועלי תעשייה (שהייתה עדיין בחיתוליה) שסיפקה את צרכי האזור הכפרי. היו איגודים מסחריים יהודים שהגנו על אופים, סוחרים, עובדי עץ ותחבורה, וכן אגודת סוחרים, ואיגוד של בעלי מלאכה דתיים, שנוסדו בתחילת שנות ה- 30 של המאה ה- 20.

הפעילות הציונית בזאמושץ' התחזקה בתקופת הכיבוש האוסטרי (בימי מלחמת העולם הראשונה). בשנת 1916 נפתח סניף של תנועת "מזרחי". שנה אחר כך התקיימה בעיר ועידה ציונית, בה השתתפו ציונים מעיירות האזור. התנועה הציונית התחזקה בשנות ה- 20 וכמעט לכל המפלגות הציוניות היו תומכים בעיר. תנועות הנוער הציוניות כללו את "צעירי מזרחי" (1918), "השומר הצעיר" (1919), "דרור" (1929), "בית"ר" (1929), "הנוער הציוני" (1929), ו"גורדוניה" (1931). חוות הכשרה לחלוצים של תנועת "החלוץ" פעלה ב"אביגדוריה", על אדמתו של אביגדור אילנדר. חברי התנועות הרביזיוניסטיות היו פעילים ב"ברית החייל", ואילו חברי התנועות הדתיות - ב"ברית ישורון". כמה יהודים עלו לארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. התנועות הציוניות תמכו במועדוני הספורט היהודיים "מכבי" (מ- 1912), "נורדיה" (1932) ו"הפועל".

המפלגות הציוניות שפעלו בזאמושץ' היו "הציונים הכלליים", "ציונים סוציאליסטים", "פועלי ציון", "מזרחי", והמפלגה הרביזיוניסטית. לציונים שהונהגו על ידי הסוציאליסטים היה רוב מוחץ בבחירות האחרונות, שהתקיימו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בנוסף פעלו בעיר גם המפלגות "אגודת ישראל" החרדית, ה"בונד" - אשר היא ותנועת הנוער שלה "צוקונפט" (עתיד) שלטו באיגודי המסחר בעיר - וגם קבוצה קטנה של קומוניסטים (שהייתה למעשה מחוץ לחוק). לכל המפלגות היו נציגים בועד הקהילה, הגוף האדמינסיטרטיבי של יהודי זאמושץ'. הקהילה סייעה רבות משפחות נזקקות, בייחוד בשנות המשבר הכלכלי, והיה לה גם בית יתומים, בית חולים, וארגון בריאות בשם TOZ.

בקרב חברי מועצת העיר זאמושץ' היו גם יהודים. ב- 1928 מחצית מחברי המועצה (שהיו בה 24 מושבים) היו יהודים, אך ב- 1929 ירד מספרם לששה, ולא השתנה עד ל- 1939, שאז נערכו הבחירות האחרונות. היחס כלפי היהודים הורע בשנות ה- 30, בגלל אנטישמיות גוברת בפולין כולה. בזאמושץ' בא הדבר לידי ביטוי בחרמות על עסקים יהודיים ובהתקפות אלימות כנגד יהודים ורכושם.

בשנת 1916 פתחה תנועה המזרחי את בית הספר העברי המודרני הראשון בזאמושץ', שהיה שייך לרשת "יבנה". הוא פעל עד שנת 1923. בין שתי המלחמות התרחב החינוך היהודי, נפתחו גני ילדים ובתי ספר יסודיים, ביניהם "קדימה" (1918), שהצטרף לרשת "תרבות" מ- 1936. התיכון היהודי נפתח ב- 1927 כמוסד ממלכתי. שפת הלימוד הייתה פולנית. היה גם בית ספר יסודי ביידיש, על שם י.ל. פרץ.

לחיי התרבות בקהילה תרמו מספר ספריות, הוותיקה שבהן ספריית י.ל. פרץ, שנפתחה כבר ב- 1912, והיו בה בעיקר ספרים ביידיש, וקהל מבקרים מקרב חברי הבונד. הספרייה ידעה הרבה תהפוכות: כ- 5,000 ספרים נהרסו כשהמשטרה הפולנית פרעה ביהודים בשנת 1923. פעילותה התחדשה ב - 1926, אך ב- 1931 נסגרה על ידי השלטונות, באשמת מתן חסות לפעילות קומוניסטית. ב- 1932 נפתחה מחדש, ופעלה עד לשואה. ספריית דוד פרישמן נפתחה ב- 1922 ושימשה כמרכז תרבות לנוער הציוני בעיר. בספריית סולומון אטינגר היו ספרים ביידיש, בפולנית וברוסית, ואיגודי המסחר הפעילו ספרייה קטנה משלהם. הספריות היו מקום מפגש לחוגי ספרות, לועידות, לתיאטרון חובבים, ולתזמורת. כתב העת היידי של "פועלי ציון" Zamoshtisher Shtime, "קול זאמושץ'" יצא לאור בשנים 1928-1939. כתב העת "Zamoshtisher Vort , "דבר זאמושץ'", של "אגודת ישראל" יצא לאור משנת 1930, והיו גם שני כתבי עת בנושאי דת: "הבאר" - משנת 1923, ו"Unser Geist " "רוחנו".

תקופת השואה

הצבא הגרמני כבש את זאמושץ' ב- 14 בספטמבר 1939. מאות יהודים נהרגו מהפצצות האוויר הכבדות של הגרמנים, הן מקרב יהודי העיר, והן מקרב הפליטים הרבים ממערב פולין. הגרמנים הכובשים, ביחד עם אנטישמים מקומיים, ניצלו את ההזדמנות לביזה ולרצח של יהודים. בסוף ספטמבר 1939, נכבשה זאמושץ' למשך שבועיים על ידי הצבא הסובייטי. כאשר נסוגו הרוסים, כ- 5,000 יהודים עזבו את זאמושץ' לברית המועצות. באוקטובר 1939, הקימו הגרמנים "יודנראט", הכריחו את היהודים לשלם "תרומה" של 100,000 זלוטי, ולהקצות בכל יום 250 יהודים לעבודת פרך. מכסה זו גדלה בהמשך ל- 500 ול- 600. לפי מפקד שערך היודנראט, היו בזאמושץ' באותה עת 4,984 יהודים. בדצמבר 1939 יישבו הגרמנים בזאמושץ' 500 יהודים מלודז', מקאלו ומוולוצלאבק. היודנראט שיכן את הפליטים בבתי היהודים שנמלטו לברית המועצות. כעבור זמן קצר רצחו הגרמנים 150 זקנים וילדים מבין הפליטים. ב- 1940 גברו הרדיפות. היהודים נאלצו ללבוש סרט-זרוע ובו מגן דוד צהוב, תנועתם, עיסוקיהם ואספקת המזון הוגבלו. מספר עובדי הכפייה גדל ומאות נשלחו מין העיר, לאזור לובלין. ב- 1941 נשלחו 1,500- 2,000 יהודים למחנה עבודה
חדש באיזביצה הסמוכה. עד 1 במאי 1941 נאלצו כל היהודים בזאמושץ', כ- 7,000 במספר, לעבור לגטו פתוח באזור החדש של העיר, סביב רחוב הרוביישובסקה. משרד היודנראט שכן בבניין בית הכנסת באזור החדש. בחורף 1941-1942 פרצה בגטו מגיפת טיפוס קשה. הגירוש הגדול הראשון אירע ב- 11 באפריל 1942, בערב פסח. כל היהודים רוכזו בכיכר השוק ונורו. 89 נהרגו מייד, ו- 150 נורו על ידי הגרמנים בדרך אל תחנת הרכבת. כ- 3,000 יהודים גורשו מייד, אל מחנה המוות בלזץ. בגטו נותרו 2,000 יהודים, ואליהם הצטרפו ב- 20 באפריל 1942 2,100 מגורשים יהודים מצ'כוסלובקיה ומגרמניה. הגירוש שני אירע ב- 27 במאי, ובו נשלחו כ- 2,100 יהודים לבלזץ ונרצחו שם. במהלך קיץ 1942 נשלחו למחנות מוות, בכמה גירושים קטנים יותר, כמעט אלף יהודים. הגירוש הגדול השלישי אירע ב- 16 באוקטובר 1942. שוב ריכזו את היהודים בכיכר השוק, ולקחום לאיזביצה, ומשם לבלזץ ולסוביבור, שם נספו. כמה מאות יהודים שהסתתרו במחבואים שהכינו מראש, התגלו ונעצרו בעזרת מכבי האש הפולנים. הם הוחזקו שמונה ימים ללא מזון ושתייה, ומי ששרד, הוצא להורג בבית העלמין היהודי. עד מרץ 1943 נרצחו כל היהודים
שנותרו בגטו של זאמושץ'. במאי 1943 נשלחו אלף היהודים האחרונים ממחנות מוות ליד בלזץ אל מחנה מאידנק, ונספו שם. בכל אותה תקופה, נמלאו מאות יהודים ליערות וחלקם הצטרפו לפרטיזנים סובייטים או מקומיים שפעלו ביערות פולסי.

אחרי מלחמת העולם השנייה

זאמושץ' שוחררה על ידי הצבא האדום. אחרי השיחרור, חזרו לעיר 12 הניצולים הראשונים. בהמשך הגיעו עוד 300 יהודים, ששהו בברית המועצות. קבלת הפנים שזכו לה מצד האוכלוסייה הפולנית הייתה עויינת. בשנת 1945 נרצחו שני יהודים על ידי אנטישמים. רוב היהודים עזבו את זאמושץ' לאחר זמן מה, ובשנת 1947 נותרו בעיר רק 5 יהודים.

בית הכנסת "דאוונה" נהרס במלחמה, ושוחזר אחריה. בשנות ה- 60 ערכו שיפוץ נוסף, והסבו את המבנה לשמש כספרייה ציבורית. בתחילת שנות האלפיים היו תכניות לפנות את הספרייה ולשפץ את המבנה ההיסטורי. ברחוב גמינה 32 יש מבנה של בית כנסת חדש יותר, אשר נהפך לגן ילדים בשנת 1948 . אתר בית העלמין היהודי העתיק מהמאה ה- 17 הוא כעת מבנה ציבור. בבית העלמין ברחוב פרוסטה יש אנדרטת זיכרון משנת 1950, לזכר קורבנות השואה היהודים בעיר. האנדרטה נעשתה משברי מצבות, ועליה הכתובת "לא תרצח".

בית הכנסת "דאוונה" בזאמושץ'

בית הכנסת הראשון בזאמושץ' נבנה בשנות ה- 90 של המאה ה- 16, מעץ. אחרי 1610 ניתנה ליהודים רשות לבנות גם בית כנסת מלבנים. בניית בית הכנסת נמשכה שמונה שנים. בית הכנסת "דאוונה" (שפירושו "הישן"), ברחוב זמנהופה מספר 11, הוא דוגמה בולטת לסגנון רנסנס פולני, בשילוב עם העיצוב העירוני הכללי של העיר העתיקה בזאמושץ'. הקירות החיצוניים מוגבהים ומסתירים את הגג, מה שמעניק למבנה מראה מבצרי. במרכז, אולם התפילה, שגודלו 11.6X12.2 מטרים. לקראת אמצע המאה ה- 17 הוסיפו לבית הכנסת חדרי תפילה לנשים. כמו בבתי כנסת אחרים בפולין, הרצפה מונמכת, כדי להגביה את המבנה מבפנים. הקירות קושטו בציורים עשירים בטכניקת סטוקו בצבע שני, בדוגמאות פרחים, עץ החיים, כתרים, רוזטות וכתובות בעברית. במאה ה- 18 הוסיפו פרוזדור כניסה צנוע בצד המערבי של אולם התפילה, ועליית הגג בוטלה. בית הכנסת חודש במחצית השנייה של המאה ה- 19 וקיבל גג ועלייה חדשים. באותה תקופה נבנתה קומה שנייה מעל לחדרי הנשים המקוריים. בתקופת השואה ניזוק הבניין מאד, בייחוד בחלקים הצפוניים, שנהרסו על ידי הגרמנים. הוא הושחת ונבזז, ושימש כאורווה. אחרי המלחמה, בשנים 1948-1950,
נבנה מחדש, ומשנת 1958 שימש כספרייה. שיפוץ נוסף נעשה בשנים 1967-1972. בפנים עדיין ניתן להבחין בשרידי הדרו של המבנה, וגם לראות את המקום בו עמד ארון הקודש, בקיר המזרח. גומחת ספרי התורה מקושטת במוטיבים של כלים, סמל ללויים, ובכתר תורה. במרכז האולם הייתה בימת ברזל מתומנת עם כתר תורה. הבימה הייתה מתנתו של שמואל ברזל ב- 1787. האולם היה מקושט גם בכמה "מנורות" מהודרות. כיום אין זכר לבימה או לפמוטים.

משרדי הקהילה שכנו בעבר בבניין סמוך מהמאה ה- 18 (עם תוספות מהמאה ה- 19) וגם "חדר" היה באותו הבניין. באותו רחוב, רחוב זמנהופה, במרתף בית מספר 3, נמצא מקווה מהמאה ה- 18, שחודש במאה ה- 19.

אישים מקהילת זאמושץ' ופועלם

ד"ר פיליפ לובסלקי (1778-1879), רופא ומנתח, רופא צבאי בלגיון הפולני של הגנרל יאן הנריק דומברובסקי (1755-1818) בצרפת, ובצבא הצרפתי בימי מלחמות נפוליון. קצין ב Legion d'Honneur. עד שנת 1826 היה לובלסקי רופא ראשי בבית החולים הצבאי בזאמושץ', ואז עבר לוורשה.

אריה לב קינדרפרוינד (1798-1873), איש רוח. יליד זאמושץ', חי רוב חייו בגליציה, בעוני רב. מחבר "שירים שונים" (1834) , מאמר בלטינית על עליונות הלשון העברית, מאמר אפולוגטי על יהדות, ויצירות נוספות.

יעקב בן זאב (וולף) קרנץ (1741-1804), "המגיד מדובנו". למידע נוסף…

אלכסנדר צדרבאום (שם עט "ארז", שהוא תרגום של צדרבאום) (1816-1893), חלוץ בעתונות העברית, יליד זאמושץ', עבר לאודסה בשנת 1840, שם הוציא לאור את עיתון "המליץ", השבועון העברי הראשון ברוסיה (1860), אחר עבר לסנט. פטרסבורג. צדרבאום היה תומך נלהב של תנועת "חיבת ציון".

יצחק לייבוש פרץ (1852-1915), סופר יידי, אחד משלושת המחברים הבולטים בספרות יידית בת זמננו.

רוזה לוקסמבורג (1871-1919), מהפכנית. למידע נוסף…

מרדכי שטריגלר (1921-1998), סופר יידי, עורך "פארווערטס" (1987-1998), הוסמך לרבנות ב- 1937. אחרי השואה החל לכתוב ספרות יפה. בין כתביו, סדרה בת ששה כרכים על השואה, בשם "אויסגעברענטע ליכט" ("נרות שאכלו"), ו"געארעמט מיטן ווינט", רומן היסטורי על החיים היהודיים בפולין במאות ה- 17 וה- 18. בשנת 1978 הוענק לו פרס איציק מאנגר לספרות יידיש.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי