קהילת יהודי לוויצה
לוויצה Levice
(בהונגרית LEVA, בגרמנית LEWENZ)
עיר בדרום סלובקיה.
לוויצה שוכנת על צומת מסילות רכבת ומשמשת כמרכז שיווק של תבואה ושל בקר. עד 1918 השתייכה לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1938 - 1945 הייתה העיר תחת כיבוש הונגרי.
במסמך משנת 1713 נזכרים בלויצה שני יהודים, אחד חוכר מכס והאחר ספק הקיסר. הם היו "יהודי חסות" של הגראף אסטרהאזי (ESZTERHAZY).
הקהילה התארגנה ב-1840 ורב הקהילה היה אז ר' יהודה היילברון. בשנת 1842 קודש בית עלמין ונוסדה "חברה קדישא". ב-1848 חיו בלוויצה כ-100 יהודים.
פנקס הקהילה נוהל משנת 1851, ומעת שנרשמו בו גם יהודים מכ-30 ישובים בנפת בארש (BARS), נעשה רב הקהילה של לוויצה "רב ראשי" (רב המחוז).
בית הכנסת נבנה בשנת 1853 והורחב ב-1883. מקווה נפתח ב-1854 ושופץ ב-1891. בית ספר פרטי, שנפתח ב-1840, נעשה לבית ספר דתי, ומשנת 1854 לבית ספר ציבורי. במרוצת השנים למדו גם בניהם של משכילים לא יהודים בבית הספר היהודי, וזאת בגלל רמת הלימודים הגבוהה.
בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1968) נרשמה קהילת לויצה כקהילה ניאולוגית. האורתודוקסים פרשו מן הקהילה וב-1874 הקימו קהילה נפרדת. פיצול המשאבים הכספיים הכביד על שתי הקהילות ובתום 11 שנות פילוג הן התאחדו לקהילת "סטאטוס-קוו-אנטה" (מזרם הקהילות שלא נקטו עמדה במחלוקת שבין הניאולוגים לאורתודוקסים).
מראשית המאה ה-20 כיהנו בקהילה שלושה רבנים: הרב יעקב ליברמן, הרב ד"ר נתן נאנדור והרב ד"ר אנדרי קמפפנר (KAEMPFNER). באותה תקופה כיהנו כראש הקהל ד"ר איגנאץ פרומר, שקיבל תואר אביר על פועלו כרופא; ד"ר סמואל סילארד; ד"ר אלכסנדר באלוג; ד"ר לאיוש קייזר וד"ר סטפן פישר.
תשע אגודות עסקו בצדקה, ביניהן: "חברה קדישא", שמלבד תפקידיה המקובלים סיפקה גם שרותים רפואיים לנזקקים ותמכה בבית החולים היהודי הארצי; "אגודת נשים "נוסדה ב-1868; אגודת מעות נוסדה ב-1900, בית המחסה לנשים ולגברים קשישים, שנפתח ב-1931, תמך גם בעניים וביתומים; קופה לעזרת בנות-עניים ולסיוע עוברי אורח ו"פועל צדק" תמכה גם בחולים ובאבלים.
בית העלמין הורחב וגודר ב-1880 והוקם שם "בית צידוק הדין". ב-1927 נרכשה קרקע נוספת להרחבת בית העלמין.
מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי קבלת זכויות אזרח, החלו היהודים להשתתף בכל תחומי הכלכלה. בשנות השלושים למאה ה-20 התפרנסו יותר ממאה יהודים בעיר ממסחר, ביניהם עשרה סוחרים גדולים; 25 עסקו בחקלאות; שלושה יהודים היו בעלי בתי חרושת, 64 בעלי מלאכה, 18 רופאים, 12 עורכי דין, חמישה מהנדסים, פקידים, מורים ועוד.
רבים מבני הקהילה לחמו במלחמת העולם הראשונה, 23 מהם נפלו בקרבות.
אחרי המלחמה הכירה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. והדבר הביא למעורבות של יהודים גם בפעילות הפוליטית . באותה עת נקלטה הציונית בקהילת לוויצה. בעיר פעלה תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו שם שקלים רבים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 14 מיהודי לוויצה.
בשנת 1930 מנתה קהילת לוויצה 1,448 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ועל פי הסכם וינה (השני) מנובמבר 1938, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, ולוויצה בתוכם. החוקים האנטי יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי האזורים המסופחים.
ב-1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגות עבודה, לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רובם נשלחו בקיץ 1941 לחזית ברית המועצות, שם ניספו רובם.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה וכמה שבועות לאחר מכן רוכזו יהודי העיר והסביבה בגיטו שהוקם במקום. בין 15 במאי ל-14 ביוני 1944 גורשו כ-4,000 תושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין.
אחרי המלחמה, ביוני 1945, חזרו לעיר כמה עשרות מבני הקהילה. ב-1949 עלו רובם לישראל.
בשנת 1988 עמדו השלטונות הסלובקים לשפץ את בית הכנסת, ב-1990 עדיין לא הושלמה המלאכה. באותה השנה חיו בעיר כ-15 יהודים, כולם בני 70 ומעלה. בית העלמין היה מסודר למדי ובמקום ניצבה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.
(בהונגרית LEVA, בגרמנית LEWENZ)
עיר בדרום סלובקיה.
לוויצה שוכנת על צומת מסילות רכבת ומשמשת כמרכז שיווק של תבואה ושל בקר. עד 1918 השתייכה לממלכה ההונגרית ואחר כך, עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1938 - 1945 הייתה העיר תחת כיבוש הונגרי.
במסמך משנת 1713 נזכרים בלויצה שני יהודים, אחד חוכר מכס והאחר ספק הקיסר. הם היו "יהודי חסות" של הגראף אסטרהאזי (ESZTERHAZY).
הקהילה התארגנה ב-1840 ורב הקהילה היה אז ר' יהודה היילברון. בשנת 1842 קודש בית עלמין ונוסדה "חברה קדישא". ב-1848 חיו בלוויצה כ-100 יהודים.
פנקס הקהילה נוהל משנת 1851, ומעת שנרשמו בו גם יהודים מכ-30 ישובים בנפת בארש (BARS), נעשה רב הקהילה של לוויצה "רב ראשי" (רב המחוז).
בית הכנסת נבנה בשנת 1853 והורחב ב-1883. מקווה נפתח ב-1854 ושופץ ב-1891. בית ספר פרטי, שנפתח ב-1840, נעשה לבית ספר דתי, ומשנת 1854 לבית ספר ציבורי. במרוצת השנים למדו גם בניהם של משכילים לא יהודים בבית הספר היהודי, וזאת בגלל רמת הלימודים הגבוהה.
בעקבות האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1968) נרשמה קהילת לויצה כקהילה ניאולוגית. האורתודוקסים פרשו מן הקהילה וב-1874 הקימו קהילה נפרדת. פיצול המשאבים הכספיים הכביד על שתי הקהילות ובתום 11 שנות פילוג הן התאחדו לקהילת "סטאטוס-קוו-אנטה" (מזרם הקהילות שלא נקטו עמדה במחלוקת שבין הניאולוגים לאורתודוקסים).
מראשית המאה ה-20 כיהנו בקהילה שלושה רבנים: הרב יעקב ליברמן, הרב ד"ר נתן נאנדור והרב ד"ר אנדרי קמפפנר (KAEMPFNER). באותה תקופה כיהנו כראש הקהל ד"ר איגנאץ פרומר, שקיבל תואר אביר על פועלו כרופא; ד"ר סמואל סילארד; ד"ר אלכסנדר באלוג; ד"ר לאיוש קייזר וד"ר סטפן פישר.
תשע אגודות עסקו בצדקה, ביניהן: "חברה קדישא", שמלבד תפקידיה המקובלים סיפקה גם שרותים רפואיים לנזקקים ותמכה בבית החולים היהודי הארצי; "אגודת נשים "נוסדה ב-1868; אגודת מעות נוסדה ב-1900, בית המחסה לנשים ולגברים קשישים, שנפתח ב-1931, תמך גם בעניים וביתומים; קופה לעזרת בנות-עניים ולסיוע עוברי אורח ו"פועל צדק" תמכה גם בחולים ובאבלים.
בית העלמין הורחב וגודר ב-1880 והוקם שם "בית צידוק הדין". ב-1927 נרכשה קרקע נוספת להרחבת בית העלמין.
מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי קבלת זכויות אזרח, החלו היהודים להשתתף בכל תחומי הכלכלה. בשנות השלושים למאה ה-20 התפרנסו יותר ממאה יהודים בעיר ממסחר, ביניהם עשרה סוחרים גדולים; 25 עסקו בחקלאות; שלושה יהודים היו בעלי בתי חרושת, 64 בעלי מלאכה, 18 רופאים, 12 עורכי דין, חמישה מהנדסים, פקידים, מורים ועוד.
רבים מבני הקהילה לחמו במלחמת העולם הראשונה, 23 מהם נפלו בקרבות.
אחרי המלחמה הכירה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. והדבר הביא למעורבות של יהודים גם בפעילות הפוליטית . באותה עת נקלטה הציונית בקהילת לוויצה. בעיר פעלה תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו שם שקלים רבים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 14 מיהודי לוויצה.
בשנת 1930 מנתה קהילת לוויצה 1,448 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית ועל פי הסכם וינה (השני) מנובמבר 1938, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, ולוויצה בתוכם. החוקים האנטי יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי האזורים המסופחים.
ב-1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגות עבודה, לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רובם נשלחו בקיץ 1941 לחזית ברית המועצות, שם ניספו רובם.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה וכמה שבועות לאחר מכן רוכזו יהודי העיר והסביבה בגיטו שהוקם במקום. בין 15 במאי ל-14 ביוני 1944 גורשו כ-4,000 תושבי הגיטו למחנה ההשמדה אושוויץ שבפולין.
אחרי המלחמה, ביוני 1945, חזרו לעיר כמה עשרות מבני הקהילה. ב-1949 עלו רובם לישראל.
בשנת 1988 עמדו השלטונות הסלובקים לשפץ את בית הכנסת, ב-1990 עדיין לא הושלמה המלאכה. באותה השנה חיו בעיר כ-15 יהודים, כולם בני 70 ומעלה. בית העלמין היה מסודר למדי ובמקום ניצבה אנדרטה לזכר קורבנות השואה.
פרומר
(שם משפחה)FRUMMER, FRUMMERMAN
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. בחלק מן המקרים, שם המשפחה פרומר היה במקור כינוי אישי שהגזר מתכונה אישית.
הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה פרומר הוא "חסיד". אפשר שבמקור שם משפחה זה אומץ ע"י משפחה אדוקה.
בחלק מהמקרים, פרומר הוא גרסה של השם המקראי אברהםץ ההתפחות הפונטית היא לפי הפירוט אברהם > אברם > אברום > אפרום > פרום. פירוש הסופית הגרמנית / יידיש "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של".
תעתיקם או תרגומם של שמות עבריים לשמות שדמו לשמות בשפות המדוברות בסביבה איפשרו ליהודי התפוצות לשמר את המסורת היהודית וגם להשתלב בחברה הנוכרית.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. בחלק מן המקרים, שם המשפחה פרומר היה במקור כינוי אישי שהגזר מתכונה אישית.
הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה פרומר הוא "חסיד". אפשר שבמקור שם משפחה זה אומץ ע"י משפחה אדוקה.
בחלק מהמקרים, פרומר הוא גרסה של השם המקראי אברהםץ ההתפחות הפונטית היא לפי הפירוט אברהם > אברם > אברום > אפרום > פרום. פירוש הסופית הגרמנית / יידיש "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של".
תעתיקם או תרגומם של שמות עבריים לשמות שדמו לשמות בשפות המדוברות בסביבה איפשרו ליהודי התפוצות לשמר את המסורת היהודית וגם להשתלב בחברה הנוכרית.
בלוג
(שם משפחה)BALOG
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה נגזר ממילה המתארת תכונה פיזית.
בלוג היא מילה הונגרית שפירושה "שמאלי". הכינוי ההונגרי גם קשור בשם בלוך.
בלוך נגזר מהמילה הגרמנית וולש שפירושו "זר" / "נוכרי" - מונח אשר ציין אנשים שמוצאם בארצות דוברות שפות רומאניות, בפרט צרפת ואיטליה, ומהמילה הסלבית ולאך, שפירושה "זר".
השם נפוץ בקרב יהודי אלזס וגרמניה אשר היגרו מצרפת במאות ה-15/14; וולש הפך לולאך / ואלאך / ואליך כאשר היהודים היגרו ממרכז אירופה, ולבלוך כאשר הם היגרו מפולין לגרמניה. במאה ה-20, בלוג מתועד כשם משפחה יהודי עם החיילים היוגוסלבים בלה וניקולה בלוג, אשר נפלו בשבי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה נגזר ממילה המתארת תכונה פיזית.
בלוג היא מילה הונגרית שפירושה "שמאלי". הכינוי ההונגרי גם קשור בשם בלוך.
בלוך נגזר מהמילה הגרמנית וולש שפירושו "זר" / "נוכרי" - מונח אשר ציין אנשים שמוצאם בארצות דוברות שפות רומאניות, בפרט צרפת ואיטליה, ומהמילה הסלבית ולאך, שפירושה "זר".
השם נפוץ בקרב יהודי אלזס וגרמניה אשר היגרו מצרפת במאות ה-15/14; וולש הפך לולאך / ואלאך / ואליך כאשר היהודים היגרו ממרכז אירופה, ולבלוך כאשר הם היגרו מפולין לגרמניה. במאה ה-20, בלוג מתועד כשם משפחה יהודי עם החיילים היוגוסלבים בלה וניקולה בלוג, אשר נפלו בשבי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.
טקובסקה שארלוהי
(מקום)טקובסקה שארלוהי TEKOVSKE SARLUHY
(בהונגרית: נאגישאלו - NAGYSALLO ובשמה החדש טקובסקה לוז'אני TEKOVSKE LUZANY )
עיירה בדרום מערב סלובקיה.
טקובסקה-שארלוהי שוכנת באיזור מישורי, כמה קילומטרים מדרום מערב לעיר המחוז לוויצה (LEVICE). עד 1919 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה והעיירה נקראה אז נאגישאלו. אחרי מלחמת העולם הראשונה סופח האיזור לצ'כוסלובקיה. מאז נקראה העיירה בשמה הסלובקי: טקובסקה-שארלוהי. ב-1954 שונה שמה לטקובסקה-לוז'אני (TEKOVSKE LUZANY).
כמה מצבות משנת 1800 לערך, שנשתמרו בבית העלמין היהודי הישן, מעידות על ישוב יהודי במקום כבר במאה ה-18. בבית העלמין החדש, בין מצבות בסגנון הבארוק, מצויה מצבה המיוחסת לנוצרי שתרם את הקרקע לבית העלמין וביקש להקבר שם.
הקהילה התארגנה כנראה במאה ה-19. בשנות השבעים למאה, בעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1868) הצטרפה לזרם האורתודוקסי. רוב יהודי נאגישאלו היו שומרי מסורת, והיו ביניהם גם משכילים. בין מוסדות החינוך של הקהילה היו בית ספר של שמונה כיתות, שבו התנהלו הלימודים בהונגרית; "חדר"; "תלמוד תורה" וישיבה, שבה למדו כ-30 תלמידים. ראש הישיבה היה רב הקהילה, הרב יוסף אבלס, ששימש כרב גם ליהודי הסביבה. קדם לו על כס הרבנות הרב יונגרייס שיזם את הקמת הישיבה. השוחט שימש גם כחזן, והיו שני מורים האחד להשכלה כללית והאחר ללימודי יהדות.
רוב בתי היהודים ובנייני הקהילה שכנו בין הנחל שזרם לאורך העיירה לבין רחובה הראשי. מצידו האחד של הרחוב ניצבו בית הכנסת ובית המדרש ומצידו האחר שכנו בניין בית הספר, המקוה, דירת השוחט, מאפיית מצות ומשחטת עופות. בית הרב היה סמוך לישיבה.
ב-1880 ישבו בעיירה 64 יהודים באוכלוסייה של 2,256 נפשות. עד 1910 עלה מספר היהודים במקום ל-113, ובשיא גודלה של הקהילה נמנו בה כ-72-70 משפחות.
רוב יהודי טקובסקה-שארלוהי היו התפרנסו ממסחר זעיר בכפרי הסביבה, והיו גם בעלי מלאכה כגון: סנדלרים, פחחים ונגרים. כן היו רופאים, רופא שיניים, עורך דין אחד ושני מהנדסים יהודים. רק מעטים מבני הקהילה היו מבוססים מבחינה כלכלית.
ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח ומאז הם השתלבו בחיי הכלכלה ובחיי הציבור. היחסים בין היהודים לבין תושביה הנוצרים של העיירה היו תקינים בדרך כלל.
בין שתי מלחמות העולם פעלו במקום תנועות הנוער הציוניות "מכבי הצעיר", תנועת החלוץ ותנועת בית"ר. ב-1939 הצליחו כמה משפחות וכמה יחידים מנאגישאלו לעלות לארץ ישראל.
תקופת השואה
לפי בוררות וינה מ-2 בנובמבר 1938, סופח חלקה הדרומי של סלובקיה להונגריה. "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי השטחים המסופחים, הם הוגבלו בחיי הציבור ונושלו מנכסיהם ומזכויותיהם. גברים יהודים גוייסו למחנות לעבודות כפייה, רשיונות מסחר ומלאכה של יהודים הופקעו ומשפחותיהם נותרו בלי מקורות מחייה.
במפקד שערכו שלטונות הונגריה ב-1941 (כשנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה) נמצאו בטקובסקה-שארלוהי 154 יהודים באוכלוסייה של 2,785 נפשות. אולם ככל הנראה ישבו שם עוד כמה עשרות יהודים שלא היו רשומים.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. כשבועיים לאחר מכן נצטוו היהודים לענוד טלאי צהוב והיה עליהם למסור לשלטונות את דברי הערך שלהם. כעבור כמה שבועות הובלו יהודי טקובסקה שארלוהי (אז נאגישאלו) לגיטו שהוקם בלוויצה, ובו רוכזו כל יהודי הסביבה. באמצע חודש יוני גורשו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה באושוויץ. רוב יהודי נאגישאלו הגיעו לשם ב-17 ביוני 1944 (כ"ו סיון תש"ד) והובלו לתאי הגזים.
כמה מבני הקהילה לחמו בגרמנים בשורות הפרטיזנים ויהודי אחר הצטרף לצבא האדום, ליחידתו של הגנרל סבובודה.
אחרי המלחמה שבה טקובסקה-שארלוהי לגבולות סלובקיה. מאושוויץ ומהמחנות לעבודת כפייה חזרו לעיירה כמה משפחות יהודיות וכ-25-20 יהודים יחידים. בסיוע הג'וינט חודשו חיי הקהילה. אמנם בניין בית הכנסת נהרס, אבל בניין בית המדרש עמד על תילו והוכשר כבית תפילה. תנועת הנוער הציונית "בני עקיבא" הקימה הכשרה במקום. רוב הניצולים עלו לארץ ישראל, כמה היגרו לארצות הברית. בשנות הארבעים המאוחרות נותרה במקום רק משפחה יהודית אחת.
(בהונגרית: נאגישאלו - NAGYSALLO ובשמה החדש טקובסקה לוז'אני TEKOVSKE LUZANY )
עיירה בדרום מערב סלובקיה.
טקובסקה-שארלוהי שוכנת באיזור מישורי, כמה קילומטרים מדרום מערב לעיר המחוז לוויצה (LEVICE). עד 1919 היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה והעיירה נקראה אז נאגישאלו. אחרי מלחמת העולם הראשונה סופח האיזור לצ'כוסלובקיה. מאז נקראה העיירה בשמה הסלובקי: טקובסקה-שארלוהי. ב-1954 שונה שמה לטקובסקה-לוז'אני (TEKOVSKE LUZANY).
כמה מצבות משנת 1800 לערך, שנשתמרו בבית העלמין היהודי הישן, מעידות על ישוב יהודי במקום כבר במאה ה-18. בבית העלמין החדש, בין מצבות בסגנון הבארוק, מצויה מצבה המיוחסת לנוצרי שתרם את הקרקע לבית העלמין וביקש להקבר שם.
הקהילה התארגנה כנראה במאה ה-19. בשנות השבעים למאה, בעקבות קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1868) הצטרפה לזרם האורתודוקסי. רוב יהודי נאגישאלו היו שומרי מסורת, והיו ביניהם גם משכילים. בין מוסדות החינוך של הקהילה היו בית ספר של שמונה כיתות, שבו התנהלו הלימודים בהונגרית; "חדר"; "תלמוד תורה" וישיבה, שבה למדו כ-30 תלמידים. ראש הישיבה היה רב הקהילה, הרב יוסף אבלס, ששימש כרב גם ליהודי הסביבה. קדם לו על כס הרבנות הרב יונגרייס שיזם את הקמת הישיבה. השוחט שימש גם כחזן, והיו שני מורים האחד להשכלה כללית והאחר ללימודי יהדות.
רוב בתי היהודים ובנייני הקהילה שכנו בין הנחל שזרם לאורך העיירה לבין רחובה הראשי. מצידו האחד של הרחוב ניצבו בית הכנסת ובית המדרש ומצידו האחר שכנו בניין בית הספר, המקוה, דירת השוחט, מאפיית מצות ומשחטת עופות. בית הרב היה סמוך לישיבה.
ב-1880 ישבו בעיירה 64 יהודים באוכלוסייה של 2,256 נפשות. עד 1910 עלה מספר היהודים במקום ל-113, ובשיא גודלה של הקהילה נמנו בה כ-72-70 משפחות.
רוב יהודי טקובסקה-שארלוהי היו התפרנסו ממסחר זעיר בכפרי הסביבה, והיו גם בעלי מלאכה כגון: סנדלרים, פחחים ונגרים. כן היו רופאים, רופא שיניים, עורך דין אחד ושני מהנדסים יהודים. רק מעטים מבני הקהילה היו מבוססים מבחינה כלכלית.
ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח ומאז הם השתלבו בחיי הכלכלה ובחיי הציבור. היחסים בין היהודים לבין תושביה הנוצרים של העיירה היו תקינים בדרך כלל.
בין שתי מלחמות העולם פעלו במקום תנועות הנוער הציוניות "מכבי הצעיר", תנועת החלוץ ותנועת בית"ר. ב-1939 הצליחו כמה משפחות וכמה יחידים מנאגישאלו לעלות לארץ ישראל.
תקופת השואה
לפי בוררות וינה מ-2 בנובמבר 1938, סופח חלקה הדרומי של סלובקיה להונגריה. "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו גרמנית הוחלו גם על יהודי השטחים המסופחים, הם הוגבלו בחיי הציבור ונושלו מנכסיהם ומזכויותיהם. גברים יהודים גוייסו למחנות לעבודות כפייה, רשיונות מסחר ומלאכה של יהודים הופקעו ומשפחותיהם נותרו בלי מקורות מחייה.
במפקד שערכו שלטונות הונגריה ב-1941 (כשנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה) נמצאו בטקובסקה-שארלוהי 154 יהודים באוכלוסייה של 2,785 נפשות. אולם ככל הנראה ישבו שם עוד כמה עשרות יהודים שלא היו רשומים.
ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. כשבועיים לאחר מכן נצטוו היהודים לענוד טלאי צהוב והיה עליהם למסור לשלטונות את דברי הערך שלהם. כעבור כמה שבועות הובלו יהודי טקובסקה שארלוהי (אז נאגישאלו) לגיטו שהוקם בלוויצה, ובו רוכזו כל יהודי הסביבה. באמצע חודש יוני גורשו יושבי הגיטו למחנה ההשמדה באושוויץ. רוב יהודי נאגישאלו הגיעו לשם ב-17 ביוני 1944 (כ"ו סיון תש"ד) והובלו לתאי הגזים.
כמה מבני הקהילה לחמו בגרמנים בשורות הפרטיזנים ויהודי אחר הצטרף לצבא האדום, ליחידתו של הגנרל סבובודה.
אחרי המלחמה שבה טקובסקה-שארלוהי לגבולות סלובקיה. מאושוויץ ומהמחנות לעבודת כפייה חזרו לעיירה כמה משפחות יהודיות וכ-25-20 יהודים יחידים. בסיוע הג'וינט חודשו חיי הקהילה. אמנם בניין בית הכנסת נהרס, אבל בניין בית המדרש עמד על תילו והוכשר כבית תפילה. תנועת הנוער הציונית "בני עקיבא" הקימה הכשרה במקום. רוב הניצולים עלו לארץ ישראל, כמה היגרו לארצות הברית. בשנות הארבעים המאוחרות נותרה במקום רק משפחה יהודית אחת.
הונצובצה
(מקום)הונצובצה HUNCOVCE
(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)
עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.
הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.
בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.
במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.
רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.
בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.
הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.
רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.
בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.
בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.
בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.
יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.
(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)
עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.
הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.
בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.
במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.
רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.
בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.
הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.
רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.
בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.
בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.
בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.
יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.
סלובקיה
(מקום)Slovakia
Slovenská republika - Slovak Republic
A country in central Europe, until 1993 part of Czechoslovakia, member of the European Union (EU).
21st Century
Estimated Jewish population in 2018: 2,600 out of 5,450,000. Main Jewish organization:
Ústredný zväz židovských náboženských obcí v Slovenskej republike - Federation of Jewish Communities in Slovakia
Panenská 4
811 03 Bratislava
Slovakia
Phone: 02-5441 2167
Fax: 02-5441 1106
Email: office@uzzno.sk
Website: http://www.uzzno.sk/