מקור השם סלומון
שם המשפחה סלומון נגזר מהשם המקראי שלמה. שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.
שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.
סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי.
צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סלומון כוללים את חיים סלומון (1785-1740), סוחר, בנקאי ותומך במהפכה האמריקאית; את יואל משה סלומון, המו"ל של העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, אחד המייסדים של פתח תקוה; ואת מקס סלומון, רופא ומנתח גרמני בן המאה ה-19.
Haym Salomon
(אישיות)Haym Salomon (174-1785) U.S. patriot and merchant. Born in Leszno, he emigrated to America about 1785 after wandering in Europe. His linguistic talents - he was proficient in seven languages - and his financial expertise helped him make his way in the New World. During the War of Independence he worked for the Americans and had to flee from New York to Philadelphia, where he established himself as a commission merchant and bill broker. He assisted the American government financially and loaned money to delegates to the Continential Congress, including James Madison. In 1784 he extended his business to New York. Salomon invested his money in Continental stocks and bonds and died penniless.
לוביסה אוגוסטי
(אישיות)Lovisa Sofia Augusti (born Ester Salomoni) (1751-1790), soprano and actress and member of the Swedish Royal Academy of Music, born in Germany. She moved in Sweden in 1766 with her father and brother Carl Friedrich Wilhelm Salomoni, forming a "comedy band" that entertained audiences with their talents. Lovisa sang Italian arias, her brother played the violin, and their father displayed his skills on various instruments. They were granted permission to perform by Johan Pyhlson, Mayor of Vårberg (now a Stockholm suburb), who was rumored to be of Jewish origin.
Then the family moved on to Goteborg, where Augusti participated as a singer in concerts by local musicians. In Goteborg she converted to Christianity and was baptized with the name Lovisa Sofia. Her brother also converted, though the exact date is uncertain. She then moved to Kristianstad in southern Sweden, where in 1772 she married Friedrich Benedict Augusti, a violinist and director of music of German origins.
Augusti made her debut as a singer at Bollhuset in Stockholm on November 25, 1773, where she sang the Prologue to Christoph Willibald Gluck's opera Orpheus and Eurydice. She received rave reviews and was honored with a tribute in verse in the daily newspaper Dagligt Allehanda. Along with her husband, she received a contract in 1776, appointing her as a singer at the Royal Court and the Swedish Theatre. Her salary was the same as her husband's, and she was to receive a pension after her performing days were over. She also had special privileges, such as the use of the court's coaches and the ability to dictate her performance conditions.
Augusti's career as a singer flourished, and she performed in various opera roles after her debut in 1773. Some of her most famous roles included Apollo and Eurydice in Orpheus and Eurydice, Anna Eriksdotter Bielke in Gustaf Wasa by Johann Gottlieb Naumann, and Märta Banér in Gustaf Adolf och Ebba Brahe by Georg Joseph Vogler. She also performed in other works with music by Jean-Baptiste Moureau and André Grétry. Lovisa Augusti was appointed as a member of the Royal Academy of Music in 1788.
Despite her successful career, Lovisa Augusti's marriage with Friedrich Benedict Augusti was reportedly unhappy and they separated. Her husband left Sweden, but she stayed in Stockholm and continued her concert performances making her final solo appearance at a charity concert in support of the Serafimer Hospital a few months before her death.
קאלוואריה
(מקום)עיירה במחוז מאריאמפול (MARIAMPOLE), דרום מערב ליטא.
קאלוואריה שוכנת לחופי הנהר שאשופה (SESUPE), החוצה אותה, קרובה לגבול פולין, ולפני מלחמת העולם הראשונה השתייכה למחוז סובאלק (SUWALKI, שבפולין). בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם סופחה קאלוואריה למחוז מאריאמפול.
ראשיתה של קאלוואריה כפר בשם טראבה (TRABA), וכבר בראשית המאה ה-18 ישבו שם יהודים. ב-1713 קיבלו היתר להקים בית כנסת. ב-1766 חיו במקום 1,055 יהודים. ב-1803 בנו בית כנסת חדש.
בסוף המאה ה-19 ישבו בקאלוואריה למעלה מ-7,000 יהודים, שהיו %70 מאוכלוסיית המקום. לקהילה היו חמישה בתי כנסת, "בית הכנסת הגדול" היה בית חומה גדול מידות, כדוגמת בית הכנסת של וינה, וקירותיו מצויירים בדמויות של בעלי חיים.
לפני מלחמת העולם הראשונה למדו בני הנוער בישיבות ובבית הספר העירוני הרוסי, והיו שהמשיכו לימודיהם בגימנסיות שבמריאמפול ובסובאלק. בימי ליטא העצמאית אחרי המלחמה היה בעיירה בית ספר עברי, בית ספר דתי של "יבנה" ובית ספר ביידיש.
גדולים בתורה ישבו על כס הרבנות בקאלוואריה, ביניהם היה ר' יהושע אייזיק שפירא, שכנויו היה "חריף" והוא בעל "עמק יהושע". כן היו בקהילה משכילים רבים.
בקרבות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעו כ-200 מיהודי העיירה. במהלך המלחמה נאלצו היהודים לעקור לפנים רוסיה ולא כולם שבו לקאלוואריה בתום המלחמה. בליטא העצמאית אחרי המלחמה הם היו רק %27 מכלל האוכלוסיה.
היהודים הראשונים בקאלוואריה, בעודה כפר, היו אורגים ובעלי מלאכה, שקיבלו רשיונות עבודה, אך לא היו חברים בגילדות הנוצריות. במשך המאה ה-19 עברו רוב המסחר והמלאכה בעיירה לידי יהודים, בתי החרושת העסיקו גם פועלים יהודים והיו פקידים יהודים במועצת העיירה, בבתי המשפט ובמשרדי נוטריונים. סוחרים יהודים שיווקו לארצות אירופה תוצרת חקלאית מקומית וכזאת שהגיעה מרוסיה. עשרות משפחות יהודיות התקיימו על שני ימי השוק השבועיים ולכמה משפחות היו כוורות גדולות. יהודים היו מראשוני מגדלי הטבק בליטא, מטעי הטבק של משפחת אפשטיין ובית החרושת לטבק של משפחת סלומון העסיקו פועלים רבים. טחנת הקמח בעיירה, מהגדולות בליטא, הייתה בבעלות יהודים.
מחנות הצבא, בית הסוהר ובית החולים שבסביבה, סיפקו גם הם פרנסה לספקים יהודים.
בימי ליטא העצמאית הופקעו מידי יהודים מקורות פרנסה רבים, בתחומי החקלאות, המסחר והחרושת, ורוכזו בידי מוסדות ממשלתיים. קואופרטיבים של בעלי מלאכה ליטאים דחקו את רגלי בעלי המלאכה היהודים, ורבים נאלצו אז להגר לארצות שמעבר לים, או לעקור לערים אחרות בליטא.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאלוואריה כ-1,000 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. פליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים נקלטו בקהילת קאלוואריה.
כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות, 22 ביוני 1941, נכנסו הגרמנים לקאלוואריה. בהיותה סמוכה לגבול, נכללה העיירה ברצועת 25 הק"מ שלגביה הורו הגרמנים על השמדה מיידית של היהודים. ב-1 ביולי יצאו צווים מטעם המשטרה הליטאית, שסייעה לגרמנים. הצווים הורו ליהודים לשאת טלאי צהוב, אסרו עליהם להלך על המדרכות וחייבו אותם בעבודות כפייה יומיומיות.
ב-9 ביולי נרצחה קבוצה ראשונה של יהודים, 90 במספר, בבורות שהוכנו מראש ליד אגם כ-2 ק"מ מהעיירה. אלה היו יהודים שנעצרו במעצרים של משכילים וקומוניסטים ועונו לפני שהוצאו להורג.
ב-30 באוגוסט רוכזו כל יהודי קאלוואריה בתואנה שהם מועברים לגיטו בעיר מריאמפול, הם נלקחו לקסרקטינים ליד העיר, שם כבר רוכזו היהודים מישובי הסביבה, כ-8,600 נפש. ביום ט' באלול תש"א, 1 בספטמבר 1941, נרצחו כולם ביריות על שפת הנהר שאשופה והוטלו לבורות שהוכנו מראש. עדים סיפרו שמי הנהר היו אדומים מדמם וכי הליטאים המקומיים שצפו בהרג שמרו לבל ימלטו משם יהודים. יהודים אחדים שהצליחו להמלט, נתפסו כעבור זמן מה בידי ליטאים, ונורו בככר העיירה.
אחרי השמדת יהודי קאלוואריה חגגו הליטאים בעיירה את "השתחררותם" מהיהודים. הכומר הראשי הורה להרוס את חנויות היהודים שגבלו בכנסייה, ומאבניהן נבנתה גדר לכנסייה.