קהילת יהודי אלקינס פארק

בית הכנסת "בית שלום",
אלקינס פארק, פנסילבניה, ארה"ב.
נבנה ב-1954 בתכנונו של האדריכל
הידוע פראנק לויד רייט.
לבניין צורת אוהל והוא מסמל את הר סיני.
דגם.
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)

בית הכנסת "בית שלום" שנבנה ב-1954. תוכנן ע"י האדריכל פרנק לויד רייט.
אלקינס פארק, פנסילבניה, ארה"ב, 1984.
צילום: הרולד מ. דויטש, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות הרולד מ. דויטש, ארה"ב)

פנים בית הכנסת "בית שלום",
אלקינס פארק, פנסילבניה, ארה"ב.
בית הכנסת נבנה ב-1954 על פי תכנונו של האדריכל הנודע
פרנק לויד רייט.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות קהילת "בית שלום",
אלקינס פארק, פנסילבניה, ארה"ב)

בית הכנסת "בית שלום".
אלקינס פארק, פנסילבניה, ארה"ב.
בית הכנסת נבנה ב-1954 על פי תכנונו של
האדריכל הנודע פרנק לויד רייט.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות קהילת "בית שלום", אלקינס פארק,
פנסילבניה, ארה"ב)

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

פילאדלפיה

עיר גדולה במדינת פנסילבניה, ארצות הברית.


יהודים מניו-אמסטרדאם (לימים ניו-יורק) סחרו באיזור באמצע המאה ה-17, עוד בטרם נוסדה מדינת פנסילבאניה. יישוב יהודי של קבע התגבש בפילאדלפיה, במחצית הראשונה של המאה ה- 18; אחרי שבאו לעיר עם משפחותיהם האחים נתן ויצחק לוי, דוד פראנקס, וכן האחים בארנארד ומיכאל גראץ.

תפילות הימים הנוראים תקכ"א (1761) עדיין נערכו עם ספר תורה מושאל מקהילת ניו-יורק. במלחמת העצמאות של ארצות הברית נטו רוב היהודים למהפכה; מעטים, דוגמת דוד פראנקס, שמרו אמונים לבריטים.

יהודים בפילאדלפיה פעלו כספקים לכוחות הצבא, או כסוכנים מסחריים לממשלה (דוגמת חיים סלומון). היו יהודים גם בשורות הצבא, גם בין הקצינים הבכירים. אחרי פינוי הכוחות הבריטים זרמו לפילאדלפיה פליטים מערים אחרות.

בתום המלחמה נפרעו חובות הקהילה בכספי תרומות, גם מלא-יהודים. ראשי עדת "מקווה ישראל" הספרדית, הראשונה בעיר, הצליחו לבטל בנוסח ההשבעה של פקידי השלטון בפנסילבאניה את ההתייחסות ל"ברית החדשה" ומאז (1790) יכלו גם יהודים לכהן במשרות ממשלתיות.

היישוב גדל בהדרגה ובמיפקד 1820 נרשמו בפילאדלפיה 500 יהודים. מחציתם היו מהגרים חדשים, שהשתייכו לבית-כנסת אשכנזי משלהם בשם "רודף-שלום" (מ-1802). לשתי העדות היו אגודות צדקה לעשרות. באמצע המאה ה- 19 מנתה הקהילה כולה כ-4,000 נפש והוקמו חמש עדות נוספות.

לשיא השפעתה ביהדות אמריקה הגיעה קהילת פילאדלפיה עם התמנותו של יצחק ליסר כרבה של עדת "מקווה ישראל" בשנת 1829. בעיר קמו מנהיגים רוחניים וציבוריים, דוגמת סאבאטו מוראיס, אברהם הארט, משה אהרון דרופסי, מאיר זולצברגר ויוסף קראוסקופף; והם פתחו דרכים לחידוש החיים היהודיים ולהעשרתם. ליסר היה הראשון ביהודי אמריקה שחתר לארגון הקיבוץ היהודי ביבשת הצפונית, הוא גם ייסד את בית-המדרש לרבנים ע"ש הרמב"ם (1867). בית-המדרש הראשון למורים הוקם בידי משפחת גרץ ב-1897. בפילאדלפיה נפתח גם המוסד הראשון להשתלמות במדעי היהדות - דרופסי קולג'" (1907) בראשות כורש אדלר, דמות הבולטת בין יהודי אמריקה במשך עשרות שנים.

לקראת סוף המאה ה-19 היישוב היהודי הוותיק בפילאדלפיה אחיד למדי, ומנה 12,000 נפש לערך. נחשול אדיר של מהגרים שתחילתו בפליטי הפרעות ברוסיה בסוף המאה, העלה את מספר היהודים בפילאדלפיה באלפים רבים. וערב מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) היו בעיר 200,000 יהודים.

חבלי ההסתגלות הביאו לריבוי חסר-תקדים בארגוני העזרה ההדדית, להרחבת שירותי הבריאות הקיימים ולגיבוש מדיניות אחידה בתחום הסוציאלי. הקהילה התארגנה לקלוט את היהודים הנוספים, למרות ההבדלים, כבשאר הריכוזים היהודיים ביבשת, בין יהודים "גרמניים", לבין יוצאי מזרח-אירופה, בין רפורמיים לאורתודוכסים, בין ציונים ללא- ציונים.

הפער נשמר בעיקר בתחום הדתי, ושיתוף-הפעולה היחיד בין ראשי שני הזרמים, למשל בין הרב ברנארד לוינטאל האורתודקסי לבין יוסף קראוסקופף הרפורמי, התבטא במכירת איגרות- חוב מלחמתיות בצוותא.

כבר בשנות השלושים, עם עליית הנאציזם בגרמניה, והתגברות הלכי-רוח אנטישמיים גם בארצות הברית, גברה הנטייה בקהילת פילאדלפיה לליכוד השורות, והוקמה מועצה לשיפור היחסים הפנימיים בקהילה. בפילאדלפיה השמרנית מטבעה, נמנעה מן היהודים דריסת-רגל בחברה הלא-יהודית יותר מבערים אחרות באמריקה, ומכאן גם התבדלותם הממושכת של מוסדות הקהילה וארגוניה. וזה אולי גם הסבר לכך שדווקא בעיר הזאת הוקמה בשנת 1943 "המועצה האמריקנית למען היהדות" שנקטה קו אנטי-ציוני.

ב-1944 הוקם ארגון משותף לטיפול בילד, ושלושת בתי-החולים היהודיים התמזגו למרכז הרפואי ע"ש אלברט איינשטיין בשנת 1951. כעבור שנה נבנה מושב-זקנים חדש ואחריו שיכונים לקשישים בריאים. ב-1956 הוקם איחוד ארגוני הצדקה היהודיים. בקרב המנהיגות הצעירה ניטשטשו הבדלי המוצא, ווועד הרבנים המקומי קיים שיתוף-פעולה מוגבר בין נציגי הזרמים השונים. המגביות למען ארץ-ישראל זכו לתמיכה בקרב כל שדרות הציבור היהודי בעיר.

בשנת 1970 היו בפילאדלפיה קרוב לחמישה מיליון תושבים; אוכלוסיתה היהודית של העיר, השלישית בגודלה בארצות-הברית אחרי ניו- יורק ולוס אנג'לס, נאמדה בשנת 1976 ב- 350,000.

בפילאדלפיה רבתי היו אז כ- 50 עדות קונסרבאטיביות, 45 אורתודוכסיות ו-15 רפורמיות. הזרם השולט היה הקונסרבאטיבי, אף ששתיים מן העדות הרפורמיות בעיר היו הגדולות ביותר באמריקה כולה. הזרם האורתודוקסי קיבל תנופה רבה בזכות סניף חב"ד במקום והישיבה שהקימו תלמידיו של ר' אהרון קוטלר.

איחוד הארגונים היהודיים ממלא למעשה את תפקידי ועד הקהילה, שלא היה קיים בעיר; איחוד זה הוציא לאור מאז 1887 בטאון משלו. כמו-כן הופיעו בעיר עוד שני עיתונים יהודיים באנגלית.

בשנות השבעים ישבו יהודים רבים בהנהלות של מוסדות חינוך ותרבות, ומאז שנות ה-60 חדרו גם בתפקידים דומים למערכת הבנקאות והחברות הגדולות. רב חלקם במקצועות המיוחסים והוותיקים של פילאדלפיה, משפטים ורפואה. עם זאת עדיין היו סגורים בפניהם רוב המועדונים החברתיים בעיר ובסביבה.

ב-1968 פתח את שעריו בית-המדרש לרבנים החדש, על- פי שיטתו של מרדכי מ' קפלן, מייסד תנועת הרקונסטרוקציה ביהדות אמריקה.

בשנת 1997 חיו בפילאדלפיה 315,000 יהודים.

טרנטון

בירת מדינת ניו-ג'רזי, ארצות-הברית.


טרנטון נוסדה ב-1679 ויהודים התיישבו בה בתחילת המאה ה-19. תוך זמן קצר נעשו בעלי-מניות בבנק המקומי ועורכי העיתונים שם.

יהודים מגרמניה התחילו להגיע בשנות ה- 40 וב-1858 נחנך בית-כנסת ראשון. בסוף שנות ה-70 התחילה הגירה של יהודים מליטא, מפולין ומהונגריה. היהודים החדשים הקימו בתי-כנסת משלהם ופתחו בית-ספר שנעשה לבית ספר יומי ב-1969.

מאמצע המאה העשרים פועלים בעיר בתי-כנסת ומוסדות חינוך של שלושת הזרמים ביהדות ארצות הברית, ומתקיים בקהילה 40 ארגונים למיניהם.

בעלי המקצועות החופשיים בין יהודים העיר הם קרוב ל-%30 בציבור היהודי. היהודים שותפים בחיי העיר, ורבים עובדים במערכות המשפט.

ב-1970 התגוררו בטרנטון רבתי 10,000 יהודים, בתוך אוכלוסיה של 200,000.

וילמינגטון

Wilmington, DE

העיר הגדולה ביותר במדינת דלאוור.

וילמינגטון היא ביתהּ של קהילה יהודית מגוונת ופעילה. בתי הכנסת הינם "עדת קודש של אמת"  ("Adas Kodesch Shel Emeth"), שנוצרה לאחר מיזוג של שני בתי כנסת נפרדים ב-1957, "עדת קודש" ("Adas Kodesch") ו"חסד של אמת" ("Chesed Shel Emeth").

שתי הקהילות "בית אמת" ו"בית שלום" הוקמו בתחילת המאה ה-20 ומאז משרתות את הקהילה היהודית של וילמינגטון. בווילמינגטון נמצא גם בית "חב"ד" ("Chabad").

אירועי תרבות יהודיים בווילמינגטון כוללים פסטיבל קולנוע יהודי שנתי, שהחל ב-2013 ושואף להדגיש סרטים יהודיים פחות מוכרים; סדרת קיץ של פסטיבל הסרטים היהודי בווילמינגטון התקיימה גם כן ב-2016.

המרכז הקהילתי היהודי "סיגל", שצמח מתוך "אגודת הצעירים היהודים" (YMHA), שהוקם ב-1901, מספק פעילויות חינוכיות, תרבותיות ופנאי לקהילה היהודית של וילמינגטון ומחוצה לה.

הִסטוריה

היהודים הראשונים שהתיישבו בדלאוור היו רוכלים מפילדלפיה הסמוכה, אשר נסעו לדלאוור במהלך התקופה הקולוניאלית ואשר היו הגורמים המרכזיים בפיתוח המסחרי של האזור. היהודי הראשון שנולד בווילמינגטון היה סולומון סוליס כהן, שנולד ב-1819. אולם רק במחצית השנייה של המאה ה-19 התגוררו בעיר מספיק יהודים, כדי להקים קהילה יהודית. בשנת 1879 ייסדו מספר יהודים שהגיעו מערים אמריקאיות אחרות  לווילמינגטון את אגודת משה מונטיפיורי. זמן קצר לאחר מכן חוו וילמינגטון, יחד עם ערים רבות אחרות ברחבי ארצות הברית, נהירה של יהודים ממזרח אירופה, שגברו במהירות על יהודי מרכז אירופה ואמריקה שהקימו את הקהילה. מ-94 אנשים בקהילה היהודית של וילמינגטון בשנת 1879, האוכלוסייה היהודית גדלה לכמעט 4,000 עד 1920. שתי האוכלוסיות היהודיות הללו פעלו, יחד, להקמת מספר בתי כנסת וסוכנויות לשירותים חברתיים יהודיים. מהגרים ממזרח אירופה הקימו  בווילמינגטון את הקהילות האורתודוקסיות "עדת קודש" ("Adas Kodesch") ו"חסד של אמת" ("Chesed Shel Emeth") ב-1885 וב-1901, בהתאמה (קהילות אלו התאחדו ב-1957 ויצרו את קהילת "עדת קודש של אמת").

בתי כנסת מקומיים נוספים כללו את "בית אמת" (רפורמי, 1905), "בית שלום" (קונסרבטיבי, 1922) ו"מחזיקי הדס" ("Machazikei Hadas") (אורתודוקסי, 1929). לשכת "בני ברית" נוסדה ב-1897, ו"אגודת הצדקה היהודית" (שהפכה ב-1960 ל"שירות למשפחה היהודית") הוקמה ב-1899. שירותים חברתיים נוספים כללו את אגודת "מושב זקנים", שהוקמה ב-1901, ואת "אגודת נשים יהודיות צעירות" ("YWHA"), שהוקמה ב-1902 (שהפך למרכז הקהילתי היהודי ב-1954).

במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הקהילה היהודית של וילמינגטון נודעה בפילנתרופיה שלה, לאחר שגייסה ב-1918 כספים משמעותיים למסע הסיוע המלחמתי של ועדת הסיוע היהודית האמריקאית; ואכן, מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1967, הקהילה גייסה שוב למעלה מחצי מיליון דולר (אחד מהשיעורים הגבוהים לנפש בארצות הברית) עבור קרן החירום למלחמה בישראל. התקופה שבין המלחמות הייתה תקופה שבה שגשגו חברי הקהילה היהודית של וילמינגטון; מספר חנויות מרכזיות בעיר, כולל החנויות של ג'מ' לאזארוס (J.M. Lazarus), סנלנבורג (Snellenburg), קייל (Keil), בראונשטיין (Braunstein) נוהלו על ידי יהודים. בשנת 1935 הוקמה הפדרציה היהודית של דלאוור, והובילה את המאמץ להקים בית ספר יהודי מאוחד, שפעל במשך 13 שנים.

ככל שהקהילה גדלה, החלו יהודים לצאת מהעיר ולעבור לפרברים. עד 1962, 53% מיהודי וילמינגטון התגוררו בעיר עצמה, והשאר התגוררו בעיקר בפרברים הצפוניים. מספר בתי כנסת ומוסדות קהילה יצאו בעקבות הקהילה, עזבו את מיקומם המקורי בתוך העיר ועברו לפרברים; אזור וילמינגטון הגדול הפך ב-1962 לביתם של 47 ארגונים יהודיים.

מספר בתי ספר יהודיים נפתחו באזור וילמינגטון רבתי במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. בית הספר התיכון היהודי וילמינגטון גרץ (Wilmington Gratz) נפתח ב-1965, ואקדמיית אלברט איינשטיין כעבור 5 שנים.

אישים בולטים מהקהילה היהודית של וילמינגטון כללו את ג'יימס מ' רוסברו (James M. Rosbrow), שר העבודה של דלאוור, התובע הכללי של ארה"ב אלכסנדר גרינפילד, והתובע הכללי של המדינה ה' אלברט יאנג (H. Albert Young).

בשנת 1970 מנתה אוכלוסייתה היהודית של וילמינגטון כ-8,000 איש. ב-1995 חיו בווילמינגטון ובפרבריה כ-7,600 יהודים (56% מהאוכלוסייה היהודית של דלאוור).