קהילת יהודי נאשוויל

צעירים חברים בקהילת שארית ישראל, נאשוויל, ארה"ב, שנות ה-2010

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, באדיבות קהילת שארית ישראל, נאשוויל, ארה"ב. 

Lewis Newman Rosenbaum (1881-1956), financing and business organizer, born in Ungvar (also known as Uzhhorod), a city in Austria-Hungary (now Ukraine),  The family immigrated to the United States in 1887 and, like many other Jewish immigrants, settled in the lower east side of New York City. He moved to Nashville, TN, where he hoped to work in his uncle's cigar manufacturing company. Instead he obtained work as a legal assistant for Nashville attorney Moreau Estes. He was 19 years old when admitted to the Tennessee Bar on March 4, 1901. In 1903 he settled in Seattle, WA, and consequently he was admitted to the bar of Washington State in 1905. Rosenbaum’s business financing operations included the organization of chain stores, chains of office buildings, and publishing enterprises, throughout the country. He was an honorary  trustee of the Columbia Basin Irrigation League, which preceded the construction of Grand Coulee Dam.

After settling in New York, Rosenbaum was a self-effacing potent figure in endeavors to foster improved Christian-Jewish relations in America.  As such he was chairman of the ways and means committee of Religion and Welfare Recovery and during World War II he aided the Jewish Welfare Board in its cultural program for U. S. O. centers. From 1911 to 1914 he was the representative of the State of Washington on the American Jewish Committee.

Rosenbaum presented (under the auspices of the Herzl Conservative Congregation) a chapel in memory of his mother, Fani Rosenbaum, to Herzl Memorial Park in Seattle.

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

ממפיס

עיר במדינת טנסי, ארצות הברית.


היהודי הראשון בממפיס, דוד הארט, התיישב בעיר ב-1838, כעשרים שנה אחרי הקמתה.

ב-1854 נוסדה עדת "בני ישראל", וכעבור שלוש שנים הוקם בית כנסת. כרב הקהילה כיהן הרב יעקב י' פרס, מיוצאי-הולנד; אחריו כיהנו ר' טוסקה ור' מאכס סאנפילד. הרב סאנפילד שימש גם כעורך העיתון המקומי.

עדה אורתודוכסית על שם הבארון הירש התארגנה ב-1891; רבה הראשון היה בנימין מאירוביץ. משנת 1898 פעילה בעיר גם עדת "אנשי ספרד". העדה הקונסרבאטיבית, "בית-שלום", שקמה בשנת 1950, הקימה בית-כנסת חדש ב-1967. לשכת "בני-ברית" שהוקמה ב-1856 הקימה ב- 1968 מועדון חדש ובית-חולים. באותה השנה נחנך גם מרכז קהילתי מפואר.

יהודי ממפיס פעילים בענייני הקהילה והציבור הכללי מאז ומתמיד. משפחת פרס היא בין המיוחסות בעיר ומשפחת גולדסמית ידועה בנדיבותה כבר שלושה דורות, וכך גם משפחתו של אייב פלאו.

יהודים בממפיס כיהנו בין השאר כנשיאי לשכת עורכי-הדין וכנשיאי הסתדרות הרופאים המקומית.

ב-1976 התגוררו בממפיס, לפי האומדן, 9,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה כללית של 524,000 לערך.

בירמינגהם

עיר במדינת אלבמה, ארצות-הברית; מספר תושביה כ- 300,000 (1970). ב-1976 ישבו בה 4,000 יהודים - מהם באנקאים, תעשיינים, בעלי עסקים בנכסי דלא ניידי ובענף הביטוח ואנשי מקצועות חופשיים. קיימים בעיר בתי-כנסת לשלושת הזרמים בציבור היהודי - "עמנואל" הרפורמי (נוסד ב-1882), "כנסת ישראל" האורתודוכסי (נוסד ב-1889) ו"בית אל" הקונסרבאטיבי (מ-1906).

במרכז הקהילתי שוכנים סניפי האיגוד לפעולות רווחה, המגבית המאוחדת ומועצת הקהילה. ב-1969 התמזגו שני המועדונים היהודיים הוותיקים. היהודים תופסים מקום בולט בחיי המסחר ובחיים האזרחיים בעיר.

יהודים היו בין ראשוני המתיישבים בבירמינגהם, אבל חיים קהילתיים לא התנהלו בה לפני סוף המאה ה-19. המהגרים ממזרח- אירופה נאבקו קשות על קיומם בשני העשורים הראשונים של המאה ופיתחו מוסדות משלהם, להבדיל מה"גרמנים" הוותיקים. במרוצת הזמן איבדו יוצאי מזרח-אירופה מייחודיותם וקמה קהילת מאוחדת.

אחרי 1920 גברה האנטישמיות בעיר, שהיתה מאז מוקד לקבוצות קיצוניות למיניהן. בשנות ה-60 הסתמן שיפור ביחסים הבין-עדתיים ובין-דתיים בעיר.

לואיסוויל

הגדולה בערי קנטאקי, ארצות-הברית.


לואיסוויל היא מן הערים הראשונות ממערב למדינות החוף, שתרמו לפיתוח חיים יהודיים בארצות הברית. יהודים סוחרי פרוות ורוכלים הגיעו למקום עוד לפני שהוקמה העיר ב-1828. במדריך עירוני כעבור שנים אחדות מוצאים כ-20 שמות יהודיים. בית-כנסת ראשון (לימים "עדת ישראל") נחנך ב-1836. בשנות ה-40 המאוחרות ובשנות ה-50 הגיעו קבוצות קטנות של מהגרים יהודים מגרמניה. משנות ה-80 באו מהגרים יוצאי ארצות מזרח-אירופה. רבים מאלה שנסחפו עם זרם מחפשי-הזהב באמצע המאה ה- 19, התעכבו בלואיסוויל בדרך לקאליפורניה והשתקעו בה, וגם ביניהם היו יהודים רבים.

בין חשובי הקהילה היו לואי ד' בראנדייס, לואי נ' דמביץ; ו' ברנהיים, הרבנים אמיל הירש, הימן אנלו, ב"ה גוטהלף (רב צבאי בצבא הצפון), ויוסף ראוך (על שמו מצפה הכוכבים באוניברסיטה המקומית) וכן צ'ארלז ו' מוריס, סגן-נשיא הוועד היהודי האמריקני.

לא היו בקהילת לואיסוויל עשירים מופלגים ולא עניים מרודים, לא היו בה יסודות אורתודוכסיים קיצוניים ולא רפורמיים קיצוניים. בתי-הכנסת העיקריים בעיר, מלבד "עדת ישראל", הם "ברית שלום" הרפורמי (1881), "עדת ישורון" הקונסרבאטיבי (1884), ושל האורתודוכסים "אנשי ספרד" (1893) ו"כנסת ישראל" (1926).

סניפי "בני ברית" פעלו במקום כבר משנת 1852.

בשנת 1934 הוקם בלואיסוויל ארגון-גג של גופים ציבוריים בתחום החינוך והסעד. הארגון קיים בין השאר, בתי-ספר, מושב-זקנים, בית- ילדים, בית-חולים וסניפים של מוסדות ארציים. בקהילה שני בתי-כנסת אורתודוכסיים, אחד קונסרבאטיבי ושניים רפורמיים; ליד כל אחד פעל בית-ספר של יום א'.

לואיסוויל הייתה מן הערים הראשונות בדרום שהנהיגה אינטגראציה בחינוך ואין בעיר אנטישמיות ארסית. הסימנים המעטים של אפליית יהודים לרעה בתחום הכלכלי והחברתי נעלמים והולכים.

בהתחלה התפרנסו היהודים בעיקר ממלאכה ומסחר; עם הזמן לקחו חלק בכל ענפי הכלכלה, ובלטו במדע, בספרות ובאמנות. רישומם ניכר גם בתעשיות הטבק והמשקאות ואפילו בתחום מירוצי-סוסים.

בשנת 1976 התגוררו בלואיסוויל, לפי אומדן, 9,200 יהודים.

נוקסוויל

Knoxville

עיר שנוסדה בשנת 1796 בחלק המזרחי של מדינת טנסי בארה"ב.

המאה ה-21

מספר היהודים החיים בנוקסוויל הוא כ-1,800, מתוך אוכלוסייה כללית של 75,600. כיום רוב האוכלוסייה היהודית מורכבת מאנשי מקצוע, הנמשכים להזדמנויות בתחומי הבריאות, המשפט, החינוך, המדע והטכנולוגיה. רוב ראשי המשפחות לא נולדו בעיר.

האיחוד היהודי של נוקסוויל משרת את הצרכים החברתיים והתרבותיים של הקהילה ומנהל את המרכז הקהילתי היהודי ארנשטיין ואת השלוחה המקומית של הפדרציה היהודית.

מקומות התפילות כוללים את בית הכנסת השמרני "חזקה אמונה", בית הכנסת הרפורמי "בית אל" של נוקסוויל, בכל אחד מהם כ-250 משפחות חברים. יש גם בית חב"ד של נוקסוויל.

הקהילה תומכת בבית ספר יסודי לא-דתי, ובית הספר היהודי של סנפורד אייזנברג בנוקסוויל.

באוניברסיטת טנסי, בנוקסוויל, יש מחלקה ללימודי יהדות. היהודים מהווים כ-2% מכלל הסטודנטים (350 מתוך 22,139). כמו כן יש בקמפוס ארגון "הילל" ו"אחווה יהודית".

 

היסטוריה

יהודים אחדים התיישבו בנוקסוויל באמצע המאה ה-19, ובתחילת מלחמת האזרחים ב-1860 חיו בעיר שבע משפחות יהודיות מתוך אוכלוסייה כללית של כ-3,000.

הדחף לקהילה להתארגן היה מותו של יוסף שוואב, חייל בן 18 שמת ב-1861 כאשר הוא נלחם למען הקונפדרציה. אביו רצה לקבור אותו בנוקסוויל, אך לא היה בית קברות יהודי בעיר. שני סוחרים יהודים, סולומון ליון וג'וזף מאייר, תרמו חלקת אדמה לשימוש כמקום קבורה. ב-1864 הוקמה אגודת חסדים יהודית כדי לפקח על בית הקברות ולדאוג ליהודי המקום הנזקקים. הקבוצה החלה לספק שירותי דת והתפתחה לקהילה היהודית הראשונה של נוקסוויל, וקיבלה את האמנה שלה ממדינת טנסי ב-1868. התפילות נערכו בבתי החברים או באולמות שכורים. במשך זמן מה נפגשו המתפללים במפעל חברת הסיידר והחומץ של יעקב ספירו וישבו על חביות. בשנת 1875 הצטרפה הקהילה לאיגוד הרפורמי של הקהילות היהודיות האמריקאיות. בשנת 1877 הקהילה אימצה את השם "מקדש בית אל" והקימה בית ספר דתי ואגודת נשים יהודיות. בשנת 1880 היו בקהילה 15 חברים והיא לא יכלה להעסיק רב במשרה מלאה. החל משנת 1888, היא הביאה רבנים סטודנטים מההיברו יוניון קולג' בסינסינטי.

לאחר מלחמת האזרחים, יהודים נוספים, רובם ממוצא גרמני, עברו לנוקסוויל. לואיס א' גרץ (1907-1842), רב סרן בצבא האיחוד, שהוצב במזרח טנסי בתום המלחמה, נישא לאישה, שאינה יהודייה ממשפחה ידועה בנוקסוויל, והתיישב בעיר. הוא היה עורך דין ובעל חנות מכולת, שימש פעמיים כפרקליט עירוני וארבע פעמים נבחר לראשות העיר נורת' נוקסוויל בשנות ה-90 של המאה ה-19. יוליוס אוקס (Ochs) עבר לנוקסוויל בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, שם שימש כמנהיג הדיוט של הקהילה היהודית החדשה שאורגנה. בנו אדולף (1935-1858) שהחל את הקריירה שלו כנער עיתון עבור ה"נוקסוויל כרוניקל", והפך לכתב כשהיה בן 17. ב-1896 הוא רכש את ה"ניו יורק טיימס" והפך אותו לעיתון גדול.

מקס ארנשטיין (1961-1858) עבר לנוקסוויל ב-1888, פיתח עסק מצליח ופתח חנות כל-בו יוקרתית. הוא הפך למנהיג אזרחי בולט ופילנתרופ מרכזי התומך בקהילה היהודית.

בסוף המאה ה-19 החלו יהודים ממזרח אירופה להגר לנוקסוויל. רבים מהם היו רוכלים שפתחו חנויות קטנות במרכזה של העיר. בני משפחת רובינסון, שישה אחים מרוסיה, עברו לנוקסוויל, והצטרפו לדודם, שכבר התיישב בעיר. מאוחר יותר הם הביאו את אמם מאירופה. הם הקימו עסקים שונים, אחד מהם היה אטליז כשר.

המהגרים החדשים ממזרח אירופה לא חשו בנוח עם היהדות הרפורמית של המתיישבים הגרמנים המוקדמים יותר, וב-1890 ייסדו בית כנסת מסורתי יותר, "חזקה אמונה" (תרגום שגוי לאנגלית של "חזקי אמונה"). הקהילה מצאה בית קטן ברחוב טמפרנס, במרכז העיר נוקסוויל, כדי לשמש כמקום תפילה, תחילה כבית ספר דתי, ובשנת 1895 הקהילה שכרה את הרב הראשון שלהם, אייזיק וויניק, מהגר מרוסיה. שלא כמו ברוב הקהילות היהודיות בדרום, הוא משך אליו מספר גדול יותר של חברים מאשר בית הכנסת הרפורמי "בית אל". בשנת 1907 היו בקהילת "חזקה אמונה" 75 חברים לעומת 20 חברים של קהילת "בית אל". אולם קהילת "חזקה אמונה" הייתה מוטרדת בגלל מחלוקות פנימיות, והתפצלה זמנית ב-1907 בנושא בית ספר דתי, ושוב ב-1929 בסוגיית הכשרות.

המועדון הפרוגרסיבי, חברה יהודית וספרותית, נוסד ב-1923. הוא משך אליו יהודים מקהילות "בית אל" ו"חזקה אמונה" וסייע להקמת מרכז קהילתי יהודי ב-1929. במרכז היו חדרי מועדון, חדרי משחקים, מטבח, אולם התעמלות ואודיטוריום. בסוף שנות 1920 הוקם סניף מקומי של "הדסה".

שני בתי הכנסת הקימו, בשנת 1930, בית ספר משותף של יום ראשון, בניהולו של וויליאם שו (Shaw), פרופסור באוניברסיטת טנסי. זה נמשך עד שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר קהילת "בית אל" הקימה בית ספר רפורמי משלה.

בשנת 1940 היו בקהילת "בית אל" 45 חברים, אך לאחר מלחמת העולם השנייה גדלה האוכלוסייה היהודית של נוקסוויל, ובשנת 1957 הקהילה חנכה בניין חדש ברחוב קינגסטון פארק במערב פרברי נוקסוויל. עד 1962 עלה מספר החברים ל-150, וב-1993 ל-200 משפחות, ונדרשה הרחבה ושיפוץ של המתחם הקיים.

קהילת "חזקה אמונה" נהנתה גם מהגידול באוכלוסייה היהודית, וב-1957 היו בה 204 חברים. בשנת 1960 הקהילה הקימה בניין חדש בדרך קינגסטון פארק, במרחק קצר מ"בית אל". באותה עת היא התחברה לתנועה השמרנית. ב-1988 הן השתוו.

ב-1948 מנתה האוכלוסייה היהודית של נוקסוויל 766 אנשים. רוב היהודים היו סוחרים ובבעלותם חנויות במרכז העיר. כבר ב-1971 היוו משפחות סוחרים שני שלישים מהקהילה היהודית, אך הדבר השתנה בסוף המאה ה-20, כאשר יהודים הגיעו לעבוד ב"רשות עמק טנסי", במרכז הרפואי ובמעבדות המדעיות אוק רידג' (Oak Ridge).

לקסינגטון, קנטקי

העיר השנייה בגודלה במדינת קנטקי בארה"ב.

הוקמה בשנת 1780. ממוקמת באזור בלוגראס (Bluegrass) של המדינה.

המאה ה-21

בשנת 2010 מספר היהודים בלקסינגטון היה כ-3,500 מתוך אוכלוסייה כוללת של 295,803. באוניברסיטת קנטקי יש תכנית ללימודי יהדות וארגון "הלל" מארח אירועי סטודנטים. היהודים מהווים כ-1% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים.

הארגונים הדתיים של הקהילה כוללים את בית הכנסת הקונסרבטיבי "אוהבי ציון", בית הכנסת הרפורמי "עדת ישראל", "חבורת לקסינגטון" ו"חב"ד" של בלוגראס. קיימת גם הפדרציה יהודית של בלוגראס שנותנת חסות לאירועים ולפעילויות קהילתיות ומוציאה לאור כתב עת "שלום". ישנם סניפים מקומיים של "בני ברית" ו"הדסה".

היסטוריה

המתיישב היהודי הידוע הראשון בלקסינגטון היה מר סלומון שהגיע ב-1816 כדי להיות קופאי בסניף של בנק ארצות הברית שנפתח לא מכבר.

בנימין גרץ (1884-1792), נצר למשפחה יהודית דגולה מפילדלפיה הגיע ללקסינגטון ב-1819 והחל לעסוק בעריכת דין. הוא הקים עסק לייצור קנבוס, הפך למייסד מסילת רכבת לקסינגטון ולאוהיו, היה חבר בדירקטוריון של הבנק של קנטקי ושל הבנק הצפוני של קנטקי, ונשיא האגודה החקלאית ושל איגוד מכונאים של קנטקי. הוא שימש כנאמן של אוניברסיטת טרנסילבניה בעיר במשך 63 שנים. הוא התחתן עם אִשה לא יהודייה וגידל את ילדיו כנוצרים, מידת מעורבותו בקהילה היהודית הייתה נוכחותו, בעת זקנתו, בתפילות הימים הנוראים.

בתום מלחמת האזרחים התגוררו בלקסינגטון כ-20 משפחות יהודיות. יהודים אחדים פתחו חנויות בגדים קטנות והרחיבו אותן לעסקים קמעונאיים גדולים. אחד מאלה היה מוריס קאופמן שנעשה פעיל בפוליטיקה המקומית וכיהן במועצת העיר במשך 17 שנים. הוא נבחר לבית המחוקקים של המדינה ב-1897, כיהן ארבע שנים כגזבר העירייה, שמונה שנים כמבקר העירייה ותשע שנים כמנהל הדואר.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 נמנו בקסינגטון 140 יהודים, מספרם גדל ל-350 ב-1900, ול-750 עד סוף המאה ה-20. עם זאת, הייתה תחלופה ניכרת באוכלוסייה כאשר חלק מהמשפחות היגרו מהקהילה ואחרות היגרו אליה.

לשכת "בני ברית" הוקמה בשנת 1882, ובשנת 1903 התארגן סניף מקומי של "מועצת הנשים היהודיות". בשנת 1917 נוסדה "הפדרציה של ארגוני הצדקה היהודיים" כדי לתאם את העשייה הפילנתרופית של הקהילה, ועד שנת 1919 היא מנתה 70 חברים וגייסה למעלה מ-1,200 דולר בשנה.

משורר היידיש והמתרגם ישראל יעקב שוורץ (1971-1885), שנולד בליטא, השתקע בלקסינגטון ב-1918. שירו האפי ביידיש "קנטקי" (1925) עוקב אחר חייו של רוכל יהודי שעולה מעוני ולאחר שנים רבות של עבודה קשה ויחס כנה הופך לחבר מכובד ומשגשג בחברה בקנטקי.

בשנת 1864 התחילו יהודי לקסינגטון להתארגן כקהילה והחלו להיפגש בבתים פרטיים לתפילות החגים הנוראים. בשנת 1872 הם הקימו את חברת קדישא "שפינוזה" ורכשו קרקע לבית קברות. ב-1885 הם מכרו את הנכס, מכיוון שמיקומו היה רחוק מדי מהעיר, והעבירו את הקברים לחלקת אדמה חדשה שרכשו בבית הקברות בעיר לקסינגטון.

בשנת 1877 החליטו להקים את אגודת "שפינוזה" ובית הכנסת ושכרו בניין. הם שכרו את הכומר מ' לסקי כחזן, כמורה וכשוחט, אבל הוא עזב לאחר חודש אחד כשהקהילה לא יכלה לעמוד בדרישות השכר שלו. בשנת 1882 הקבוצה התכנסה מדי שבוע בלילות שישי ובשבת בבוקר לתפילות בהנהגת אחד המתפללים, אך בשנות ה-90 של המאה ה-19 התקיימו רק טקסים של חגי תשרי, ושתי קבוצות נפרדות נפגשו, האחת רפורמית והשנייה אורתודוקסית.

בשנת 1903 הקימו היהודים הרפורמים מלקסינגטון, רובם ממוצא גרמני, את בית הכנסת "עדת ישראל". ב-1905 היו להם 35 משפחות חברים והם רכשו בניין בשדרות מרילנד. ב-1910 הם הצטרפו לארגון הרפורמי, "איגוד הקהילות העבריות האמריקאיות". ב-1926 הם עברו לשטחים גדולים יותר בשדרות אשלנד. מספר החברים המשיך לגדול וב-1962 הגיע ל-200 משפחות. תוספות לבניין הקיים בוצעו בשנים 1950, 1955 ושוב ב-1984. מכיוון שרבים מהחברים גדלו במשפחות אורתודוקסיות, הנהיגה הקהילה מנהגים מסורתיים יותר כדי להתאימם לחברי הקהילה האלה, כגון: כיסוי ראש לגברים, חגיגות בת מצווה ולימוד עברית בבית הספר הדתי. עד שנת 1995 גדל מספר החברים ל-340 משפחות.

רוב חברי הקבוצה האורתודוקסית היו עולים שהגיעו מליטא. בשנת 1899 הם החלו להיפגש באופן קבוע באולם מריק לודג' (Merrick Lodge) וערכו מניינים יומיים בחנויות במרכז העיר השייכות לחברים. הם קראו לעצמם אגודת "אוהבי ציון" ועסקו בפעילויות צדקה, גיוס כספים למען פליטים יהודים מארמניה ונפגעי פוגרומים מקישינב ברוסיה. בשנת 1912 הם פעלו כקהילת "אוהבי ציון" ובשנת 1914 רכשו בניין מהכנסייה הפרסביטריאנית ברחוב ווסט מקסוול, שיפצו אותו והוציאו את העוגב. מוריס שראגו, פרופסור באוניברסיטת קנטקי, ארגן בית ספר של יום ראשון. המתחם היה קטן, מורכב מאולם תפילה וממרתף, אך בשנת 1920 הקהילה קנתה בית סמוך ברחוב דרום עליון ושיפצה אותו כדי להכיל אולם חברתי, וחדרים לבית ספר עברי ובית ספר של ימי ראשון. באותה עת מספר החברים כלל 40 משפחות.

היו תקופות שבהן לא היה לקהילה רב, ואחרות שבהן רבנים הגיעו לזמן קצר. בתקופות ללא מנהיגות רבנית, חברי הקהילה לקחו על עצמם את האחריות לניהול התפילות. על אף שבית הכנסת היה אורתודוקסי במהותו, סידורי הישיבה שיקפו פשרה עם בני דעות דתיות מגוונות: צד אחד לגברים וצד שני לנשים, וחלק אמצעי שבו גברים ונשים יכלו לשבת ביחד.

בשנת 1940, בגלל גידול במספר החברים, היה צורך להרחיב את מבנה בית הכנסת על ידי התחברות למבנים קיימים. בעת הזו היו בקהילת "אוהבי ציון" 100 משפחות. למרות שרוב בני הקהילה הזדהו עם היהדות הקונסרבטיבית, בית הכנסת שכר בשנת 1962 את הרב האורתודוקסי ברנרד שוואב (Schwab), שכיהן בפועל עד 1985. בשנת 1964 נוסף מבנה נוסף שבו הוקם גן ילדים. עד 1971 גדל מספר החברים ל-140 משפחות. בשנת 1987 נחנך בניין גדול יותר באדג'ווטר קורט (Edgewater Court).

בשנת 1978 נוסדה "חבורת לקסינגטון" בתגובה לסירובו של הרב שוואב לקרוא לנשים לתורה או לספור אותן למניין. היא תוכננה כקבוצה שיתופית חדשנית שוויונית המוקדשת ללמידה והתחדשות יהודית והצטרפה לבית הכנסת המאוחד ליהדות קונסרבטיבית. בשנת 1983 הצטרפה קהילת "אוהבי תורה" באופן רשמי לתנועה הקונסרבטיבית, ותחת הנהגת הרב אורי סמית, בשנת 1985, הצביעו בעד מתן מעמד שווה לנשים ולגברים בתוך הקהילה, אך החבורה המשיכה למשוך את מי שחיפשו קהילה דתית אינטימית יותר. עד 1987 הצטרפו אליה 30 משפחות, הקהילה רכשה ספר תורה, והיא נפגשה כל שלושה שבועות לתפילות בהנהגת מתמחה.

האוכלוסייה היהודית בלקסינגטון גדלה במידה ניכרת לאחר מלחמת העולם השנייה. מספר היהודים גדל מ-660 ב-1937 ל-1200 ב-1960 והמשיך לעלות גם לאחר מכן. מפעל ייצור חדש של IBM משך מנהלים ומהנדסים יהודים ואוניברסיטת קנטקי משכה חברי סגל יהודים שעברו לעיר.

אוונסבורו

Owensboro, KY

עיר על נהר אוהיו ומושב המחוז של מחוז דייוויס, קנטקי, ארצות הברית.

אוונסבורו הוקמה בשנת 1817.

המאה ה-21

בעיר יש בית כנסת אחד של הקהילה הרפורמית "עדת ישראל", המונה כתריסר חברים. הבניין נמצא במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, והוא אחד מ-12 בתי הכנסת העתיקים, הנמצא בשימוש רציף בארה"ב. בבית הכנסת מתקיימים מפגשי לימוד תורה ותפילות דת בכל ליל שישי הראשון של כל חודש ובימים הנוראים. התוכניות פתוחות לקהל ומושכות אליהן גויים המעוניינים ללמוד על יהדות.

היסטוריה

מהגרים יהודים, רובם מגרמניה ומאלזס, הגיעו לראשונה לאוונסבורו בשנות הארבעים של המאה ה-19. רבים פתחו חנויות קמעונאיות וחלקם הצליחו והרחיבו את עסקיהם. הקהילה היהודית החלה להתארגן בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, והקימה חברת גמלאות יהודית וחברה קדישא. בשנת 1862 רכשו החברים קרקע לבית קברות תמורת 75 דולר, ובשנת 1865 הקימו קהילה, "עדת ישראל". הם החלו להיפגש בקומה השנייה של חנות, לאחר מכן עברו לבניין בית ספר מקומי, ובשנת 1874 קנו קרקע בפינה הצפון מזרחית של הרחוב החמישי ודיוויס כדי לבנות בית כנסת. בבניין הלבנים, בעל קומה אחת,

ואולם אחד, עם חזית בסגנון מורי וחלונות בסגנון גותי, היו מקומות ישיבה ל-200 מתפללים. ב-1875 הקהילה כללה רק 13 משפחות, אך ברור שהמתכנסים ציפו שהקהילה שלהם תגדל במידה ניכרת. מלכתחילה, הקהילה הייתה רפורמית והצטרפה לאיגוד הקהילות העבריות האמריקאיות, למרות שהיא שילבה בטקסיה כמה מנהגים מסורתיים, כגון בר-מצווה. למרות גודלה הקטן, "עדת ישראל" העסיקה בשנותיה הראשונות שורה של רבנים במשרה מלאה. עד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-19 גדלה הקהילה ל-31 משפחות והיו לה 46 תלמידים בבית הספר הדתי שלה.

בשנת 1880 מנתה האוכלוסייה היהודית באוונסבורו 213 אנשים, מתוך אוכלוסייה כללית של 6,200. עד 1882, מתוך 13 חנויות הבגדים בעיר, 8 היו בבעלות יהודים. מפעלים נוספים השייכים ליהודים כללו מפעל בקבוקים, מזקקת וויסקי, עסקי פרוות, כספות ומשתלות. אנשי עסקים יהודים בולטים היו מוזס לוי, ברנרד בר, שכיהן גם במועצת העיר, סולומון וייל, ברנהרדט רוזנטל ופיליפ דאל.

ארגון ספרותי וחברתי יהודי, מועדון הסטנדרט, נוסד ב-1889. החברים שכרו אולם והקימו ספרייה ואולם התעמלות. ב-1890 הם ארגנו נשף אלגנטי שמשך צעירים יהודים לא רק מעיירות שכנות, אלא גם מאוונסוויל, לואיסוויל ושיקגו. העיתון "המסנג'ר של אוונסבורו" (The Owensboro Messenger) פִרסם מאמר על האירוע ומפרט מי היו המשתתפים וגם מתאר בפירוט את השמלות של הנשים. במאמר גם נכתב, כי "אין אנשים שנהנים מאירוע חגיגי או מעניק אירוח מפואר יותר מהיהודים". המועדון התפרק בשנת 1920.

בתחילת המאה ה-20 רוב אוכלוסייתה היהודית של אוונסבורו עברה לערים אחרות. על פי ספר השנה היהודי האמריקאי, מספר היהודים ירד מ-230 ב-1919 ל-49 ב-1927.

במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה נטיית האוכלוסייה היהודית התהפכה. בשנת 1942 חשה קהילת "עדת ישראל" צורך להתרחב ובנתה תוספת קטנה עם חדרים לישיבות ולכיתות. מספר החברים גדל מ-19 משפחות ב-1945 ל-45 משפחות ב-1962. ג'נרל אלקטריק בנתה בתקופה זו מפעל לצינורות רדיו שמשך אליו מהנדסים ומנהלים יהודים. בשנות ה-50 של המאה ה-20 סניף הדסה, שהיה פעיל, גייס כספים לתמיכה בפעילות הארגון הלאומי בישראל.

עד 1972 האוכלוסייה היהודית של אוונסבורו הצטמצמה שוב. בקהילת "עדת ישראל" היו חברים 19 משפחות, מתוכן 6 חיו בערי הסביבה. בשנת 1983 נרשמו לבית הספר הדתי 12 ילדים ובשנת 1996 הוא נסגר. בשנת 1996 זכה בית הכנסת לביקורים חודשיים של רבנים סטודנטים, אך בשנת 1999 ביקורים אלה פסקו, והקהילה הייתה תלויה בהנהגת מתלמדים.

עם צמיחתם של מרכזי קניות, כבישים מהירים וחנויות רשת, המרכז של אוונסבורו, האזור של חנויות רבות של חברי הקהילה היהודית, הִתדרדר. הדור הצעיר עזב את העיר בחיפוש אחר הזדמנויות חינוכיות וכלכליות טובות יותר. הדור המבוגר עבר לפלורידה או נפטר.

צ'טנוגה

Chattanooga

עיר בחלק המזרחי של מדינת טנסי בארה"ב, ומרכז מעבר המשרת מספר מסילות ברזל וכבישים בין-מדינתיים.

המאה ה-21

נכון לשנת 2017, מספר היהודים שחיו בצ'טנוגה היה כ-1,500 בקרב אוכלוסייה כללית של 173,000. יש מרכז תרבות יהודי המשמש מקום מפגש לתוכניות, חוגים, תערוכות, שירותים חברתיים וגן ילדים, ומאכלס גם את הפדרציה היהודית של צ'טנוגה רבתי. הקהילה היא ביתם של קהילה רפורמית "מצפה", של קהילה קונסרבטיבית "בני ציון", ומרכז יהודי "חב"ד" של צ'טנוגה.

היסטוריה

יהודים בצ'טנוגה החלו להתארגן כקהילה בשנות ה-60 של המאה ה-19. בשנת 1866 החלו פאני שוורצנברג באך ויעקב באך, עולים מגרמניה, לקיים בביתם תפילות עבור החיילים היהודים שנותרו בעיר לאחר תום מלחמת האזרחים. יעקב באך שימש כרב הדיוט, כחזן, כמוהל וכשוחט.

חברת "גמילות חסדים", אגודת מתנדבים יהודית, אורגנה על ידי 21 גברים יהודים וקיבלה כתב זכויות מהמדינה ב-1867. הקבוצה רכשה קרקע בפינת איסט שלוש (East Third) ורחוב קולינס תמורת 225 דולר כדי לשמש כבית קברות לבני הקהילה וארגנה את חילוץ גופותיהם של חיילים יהודים שנפלו בקרבות מלחמת האזרחים באזור וקבורתם מחדש בבית הקברות המקומי.

הרב א' ק' פישר כיהן כרב מתנדב בין השנים 1871-1869, ארגן בית ספר דתי והעביר את התפילות לאולם קונקורדיה ברחוב השוק. החליף אותו, כמנהיג, דר' מרקס בלוק (1908-1832), רוקח וסוחר סיטונאי שהיגר מאלזס-לורן. אשתו דלפין (Delphine) ארגנה את האגודה לעזרת הנשים היהודיות ב-1877, בתחילה עם 33 חברות.  הקהילה בנתה את בית הכנסת הראשון שלה בשנת 1882 ברחוב וואלנט ליד רחוב חמש (Walnut Steet near Fifth), ובשנת 1888 נקרא שמו "מצפה" (Mizpah).

יהודים מגרמניה שהתיישבו בצ'טנוגה בשנות ה-70 של המאה ה-19 ניצלו תנאים כלכליים נוחים, בתקופת השיקום, שלאחר מלחמת האזרחים, והקימו עסקים מצליחים ורכשו קרקעות. משפחה שהיתה בולטת ובעלת השפעה בצ'טנוגה הייתה זו של אדולף אוקס (1935-1858). אוקס (Ochs) נולד בסינסינטי וגדל בנוקסוויל, שם שימש אביו כמנהיג של הקהילה היהודית. בשנת 1878, בגיל 19, הוא רכש גרעין שליטה ב"צ'טנוגה טיימס", שנאבק על קיומו, תמורת 250 דולר והחזיר אותו לרווחיות. בשנת 1883 התחתן אוקס עם איפיג'ין וייז (Iphigene Wise), בתו של אייזק מאייר וייז, מנהיג התנועה הרפורמית בארה"ב, ומייסד הקולג' המאוחד היהודי (Hebrew Union College) בסינסינטי. אחיה יונה וייז (Jonah Wise) כיהן כרב של בית הכנסת "מצפה" בצ'טנוגה בין השנים 1904 עד 1906. בשנת 1896 אוקס קנה את ה"ניו יורק טיימס", עתיר החובות, והפך אותו לעיתון משגשג ויוקרתי. בנוסף לתמיכתו במוסדות היהודיים של צ'טנוגה, אוקס תרם לקהילה הכללית, וסייע בבניית הספרייה הציבורית, כבישים, פארקים, בתי חולים ובית אופרה. אחיו ג'ורג' אוקס (1931-1861) כיהן כראש עיריית צ'טנוגה בין השנים 1898-1894 וכיהן בתפקיד נשיא של מספר מוסדות, כולל אגודת הספריות של צ'טנוגה, מועצת החינוך ולשכת המסחר.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלו להגיע יהודים ממזרח אירופה. וולף ברודי הגיע מפולין ב-1880, פתח עסק מצליח בתחום הלבשה ועודד יהודים אחרים לעבור לעיר. אשתו דורה בנתה את המקווה הראשון בעיר על ידי חפירת בור בחצר ביתה והכנסת תיבת עץ. האחים הלמן וראובן בלומברג הגיעו לצ'טנוגה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 והקימו עסק לאספקת סחורות לרוכלים. הם נסעו מדי פעם לניו יורק כדי לגייס רוכלים חדשים ובסופו של דבר הביאו כ-40 מהגרים חדשים שהתיישבו בצ'טנוגה. האחים בלומברג שילמו עבור כרטיסי הרכבת של המהגרים, סיפקו להם סחורה ועזרו להם להקים נתיבי עסקים.

יהודי מזרח אירופה החלו להיפגש בביתם של וולף ודורה ברודי לתפילות אורתודוקסיות. בשנת 1888 הונפקה אמנת מדינת טנסי ל"אחים מבני צ'ין" (השם היה שונה ל"בני ציון" ב-1924) ומקום מפגש נשכר ברחוב קרטר 1208. בשנת 1894 נשכר בניין גדול יותר ברחוב קרטר 1027. מבנה זה נהרס בשריפה בשנת 1900. לואי סלבוסקי, חבר קהילה, מיהר לתוך הבניין העולה באש והצליח להציל את ספרי התורה. הוא התמוטט מהעשן ולא התאושש לחלוטין. בשנת 1900 קנתה הקהילה קרקע לבית קברות, ובשנת 1902 בנתה בית כנסת גדול, בסגנון רומנסקי, בפינת הרחובות הארבעה עשר וקרטר. אדולף אוקס, על אף שהיה חבר בקהילת "מצפה" הרפורמית, תרם תרומה כספית גדולה לפרויקט. בשנת 1903 התארגנה חברה לעזרת נשים יהודיות ובשנת 1909 נפתח בית ספר יהודי חופשי.

בשנת 1904 הוקמה קהילה אורתודוקסית שנייה, "שערי-ציון". הקהילה שרדה כ-40 שנה, וב-1941 היו לה 65 משפחות חברים ובית קברות משלה.

במהלך הרבע הראשון של המאה ה-20 חל גידול באוכלוסייה היהודית של צ'טנוגה. הוקמו סניפים של "בני ברית", "הדסה", ה"פרבנד" (the Farband), "חוג הפועלים", "אגודת הצעירים היהודים" (YMHA), "יהודה הצעיר" ו"הצופים" היהודיים של אמריקה.

קהילת "מצפה" בנתה בית כנסת חדש ברחובות לינסדיי והוק (Oak), שעד מהרה היה קטן מלהכילם. אדולף אוקס תרם כסף לזכר הוריו, ובשנת 1928 נפתח בית כנסת לזכרם של יוליוס וברטה אוקס בשדרות מקאלי (McCallie Avenue). קהילת "בני ציון", שחלק מבני עדתם החלו לצאת משכונתם הישנה, ​​הקימו ב-1931 בית כנסת חדש ברחוב וין (Vine). קהילת "מצפה" פתחה בית ספר של ימי ראשון בשנות ה-20 של המאה ה-20 עם 124 ילדים, וקהילת "בני ציון" פתחה בית ספר ב-1934 עם 60 ילדים רשומים.

בתקופה זו יהודים לקחו חלק בפיתוחה של צ'טנוגה למרכז של ייצור ותעשייה. רוברט סיסקין, מהגר מליטא, התחיל כרוכל נוסע, ובשנת 1900 הוא וחברו פתחו עסק לגרוטאות מתכת עם הון התחלתי של 6 דולר. ב-1910 הוא רכש את חלקו של שותפו ושינה את שמה של החברה ל-ר'ה' סיסקין ובניו (R.H. Siskin and Sons). בניו משה וגריסון השתלטו על העסק ב-1926 והרחיבו אותו מאוד. בשנת 1949 העסק הפך למפיץ החדש של פלדה ומוצרים נלווים. העסק המשיך להתרחב בדרום מזרח ארה"ב, ועד שנת 2021 לחברת סיסקין פלדה ואספקה  היו הכנסות של 166.93 מיליון דולר. האחים סיסקין היו נדיבים ותרמו לקהילת צ'טנוגה היהודית והכללית באמצעות "קרן הזיכרון של סיסקין". בין המוסדות שהם מימנו נמצא בית החולים סיסקין לשיקום גופני.

ב-1919 העריכו שמספר האוכלוסייה היהודית של צ'טנוגה היה 1,400 אנשים. ב-1937 השיא היה 3,800 תושבים יהודים. סוכנות הרווחה היהודית נוסדה בשנת 1931 ובשנת 1938 הפכה לפדרציה היהודית של צ'טנוגה. המרכז הקהילתי היהודי הוקם בשנת 1944 ולבסוף התאחד עם הפדרציה היהודית בשנת 1993.

לאחר מלחמת העולם השנייה, האוכלוסייה היהודית פחתה ובשנת 1948 הצטמצמה ל-2,200 תושבים. מספר המשרות במגזר היצרני פחת. הפרברים הפכו לאטרקטיביים יותר (הממשל הפדרלי של ארה"ב בשנת 1969 כינה את צ'טנוגה כעיר עם זיהום האוויר הגבוה ביותר במדינה).

בשנות ה-60 של המאה ה-20 קהילת "בני ציון" הצטרפה לבית הכנסת המאוחד של היהדות הקונסרבטיבית, כאשר הדור הבא של המתכנסים נעשה פחות אורתודוקסי ומתבולל יותר. ב-1975 הוא עבר לאתר חדש בדרך מקבריין (McBrien Road). בשנת 1984 הפכה הקהילה לשוויונית, והעניקה לנשים השתתפות מלאה בשירותי הדת.

אחדים מקהילת "בני ציון", בראשות מוריס אלמן, נפרדו והקימו בית כנסת אורתודוקסי ששמו "בית שלום", והם רכשו נכס בשדרות הפסגה. בליל שישי, בשנת 1977, המבנה נהרס על ידי פצצה. איש לא נפגע מהפיצוץ, שכן המתפללים הלכו הביתה מוקדם, בגלל היעדר מניין, וספרי התורה לא נפגעו. העבריין, שנתפס מאוחר יותר, היה בעל דעות על עליונות לבנה. למרות משאביה המוגבלים, הקהילה הייתה נחושה בדעתה לבנות בית כנסת חדש ופרצה דרך לבניין חדש ב-1979. הרב יצחק אדלר התקבל לעבודה והנהיג את הקהילה עד שנת 1984. לאחר פרישתו מספר החברים הצטמצם ועד סוף המאה הכספים לא הספיקו כדי להמשיך לפעול. הקהילה החליטה להעביר את בית הכנסת לידי חב"ד, שהיו להם את המשאבים לשמור על נוכחות אורתודוקסית בקהילה.