חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אודסה

אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
224090
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

יעקב ויינברג (1879-1956) מלחין ופסנתרן. נולד באודסה, אוקראינה, ולמד בקונסרבטוריונים של מוסקבה ווינה (1911-1910). מ-1915 עד 1921 לימד בקונסרבטוריון של אודסה. ב-1922 ערך מסע הופעות ברוסיה ובאירופה ואז התיישב בארץ-ישראל. שהה בה עד 1926. ב-1927 הגיע לארה"ב.

בין יצירותיו האופרה החלוצים – אחת הראשונות שתיארו את החיים בארץ-ישראל; היצירות הליטורגיות שבת על הארץ ותפילות שבת – המגלמות ניסיון לאמץ את המוסיקה העממית הישראלית ואת התפילות לקומפוזיציה קונצרטית; והאורטוריות ישעיה (1948) וחיי משה (1952). הלחין מוסיקה למחזות "אוריאל אקוסטא" ו"חלום יעקב", יצירות למקהלה ולתזמורת, האודה נאום גטיסברג ומוסיקה למגילות ים המלח לבריטון ולעוגב. נפטר בניו-יורק.

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי (1880-1940) - מנהיג ציוני ומייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר; סופר ועיתונאי, נולד באודסה שבאוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית) למשפחת משכילים, הוא למד משפטים בשוויץ ובאיטליה. הודות לכושר הנאום המבריק שלו הפך ז'בוטינסקי לאחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות. במלחמת העולם הראשונה פעל להקמת גדודים עבריים שלחמו לשחרור ארץ ישראל מן השלטון הטורקי.
ב1923 פרש ז'בוטינסקי מהנהגה הציונית וייסד את הצה"ר- "ברית הציונים הרויזיוניסטים".
בשנת 1925 ייסד ז'בוטינסקי את תנועת נוער בית"ר.
עוד בשנות ה-30 הזהיר זבוטינסקי את העם היהודי מהחורבן הצפוי לו באירופה וקרא ליהודים היושבים בתפוצות "לחסל את הגולה בטרם הגולה תחסל אתכם". קריאתו זו עוררה פולמוס עם ההסתדרות הציונית והובילה להקמת ההסתדרות הציונית החדשה, שמטרותיה היו עליה חופשית והקמת מדינה יהודית.
ב1937, ומתוך התנגדות למדיניות ההבלגה של אירגון"הגנה", הקים ז'בוטינסקי את אירגון האצ"ל והיה למפקדו הראשון.
זבוטינסקי נפטר ב1940 מהתקף לב בזמן ביקור במחנה קיץ של בית"ר במדינת ניו יורק.
ב1965 הועלו עצמותיו של זאב זבוטינסקי ארצה ונטמנו בהר הרצל בירושלים.

Vladimir Acosta (1900-1967), architect, born in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Vladimir Konstantinowski, who developed the relationship between architecture and climate. He fled to Italy after the Russian revolution and studied architecture. In 1922 he went to Berlin, Germany, to study engineering and then in 1928 he emigrated to the Argentine where he worked on his ideas for combining climatic considerations with architecture. His ideas were incorporated in his “Helios” system. He developed a climate control system by creating buildings with terraces facing the sun. The terraces would face north in the southern hemisphere or south in the northern hemisphere. The windows build on the “sunny” wall were protected from the sun by pergolas and shades so that the rooms of the house do not suffer from the from the sun in summertime, when the sun is highest, but would enjoy light and solar heat in winter. The Helios system openings were made on the north or northeast to enable air to enter under arbors or awnings from the west and northwest to create a cooling air mass to avoiding heat buildup on the walls. Using these techniques, he sought to create a "thermal aura" or "private climate" around the house.

Towards the end of his life Acosta became professor of Architectural Design at the University of Buenos Aires and devoted his time to teaching. He was also guest lecturer at to lecture at Harvard and Cornell Universities in the US. He published two books where is explained and discussed his theories.

וולף שסטפול (1832-1872) חזן ומלחין.

נולד באודסה, אוקראינה, ושר בילדותו עם אביו, החזן בצלאל שולינגר. מונה לחזן בחרסון, ונתקרא ולוולה חרסונר. למד זמן מה אצל סולומון זולצר בווינה.
יצירותיו הושפעו מהאופרה האיטלקית והצרפתית. חלק מיצירתו אדוני זכרנו, למשל, הושאל מהאריה הידועה מתוך "לה טרוויאטה". אחדים משיריו אומצו על ידי גולדפאדן והותאמו לתיאטרון היידי, וביניהם אמנם כן, מוסף-קדיש ועל המדינות. נפטר באודסה, אוקראינה.

נתן מילשטיין (1904-1992) , כנר. נולד באודסה, אוקראינה, למד אצל אואר (Auer, בסנט פטרסבורג) ואיסאי (בבריסל). הופעת הבכורה שלו נערכה ב-1914. אחרי המהפכה הופיע ברחבי רוסיה ביחד עם ולדימיר הורוביץ וגרגור פיאטיגורסקי. מ-1925 התגורר בברלין וב-1929 הגיע לארה"ב. הופיע בקונצרטים רבים. הלחין וריאציות לכינור סולו וקדנציות לקונצ'רטי שניגן. נפטר בלונדון.

משורר ותורגמן. נולד באודסה, אוקראינה, והגיע לארץ-ישראל ב-1922. שיריו, מקוריים ומתורגמים, וכן ביקורת הדרמה שכתב התפרסמו באופן קבוע בעיתון היומי "דבר" מאז ייסודו. תרגם, בין השאר, את "קאנדיד" מאת וולטיר ושירים נבחרים של פסטרנק. כרך בודד משיריו התפרסם ב-1968 וכותרתו "שירים". נפטר בראשון-לציון.

יעקב פיכר (1896-1978), מלחין, מנצח, כנר, תיאורטיקן ומורה, נולדו באודסה, אוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית). בהתחלה למד לנגן רק בכינור, אולם בשנת 1912 נרשם לקונסרבטוריום של סנט פטרסבורג, רוסיה, שם למד בנוסף לכינור גם הרמוניה, קונטרפונקט, פוגה, קומפוזיציה ותזמור.
הוא סיים את לימודיו בשנת 1917 והפך לנגן ראשי באופרה המלכותית של פטרבורג, אולם בגלל התנאים ברוסיה הסובייטית, היגר לארגנטינה בשנת 1923 והתיישבת בבואנוס איירס. בתחילה הוא נודע בארגנטינה ככנר, אולם תוך זמן קצר החל להלחין ולאחר מכן לנצח.

בשנת 1929 הוא ייסד את "Grupo Renovación" על מנת לקדם את המוזיקה הארגנטינית המודרנית. הוא זכה בפרסים מהעיר בואנוס איירס עבור יצירותיו בשלוש הזדמנויות שונות. ב-1928 זכה בתחרות שאורגנה על ידי התזמורת הפילהרמונית של לנינגרד.בשנת 1939 פיכר התמנה למנצח הרשמי של התזמורת הסימפונית של Agma (איגוד מוזיקאים הכללי של ארגנטינה), שנקראה מאוחר יותר-Adema. ב-1948, בהשראת הקמתה של המדינה ישראל, הוא חיבר הסימפוניה החמישית שלו תחת השם "כה אמר ישעיהו", ובאותה שנה הלחין את הקנטטה שלו "תהילים של שמחה" לסולנים, מקהלה ותזמורת. הקנטטה בוצעה לראשונה בשנת 1952 תחת ניצוחו.
בשנת 1957 זכה בפרס השני לרביעיית סקסופון בתחרות שאורגנה על ידי SODRE מונטווידאו, אורוגוואי, בפסטיבל המוסיקה העכשווית של אמריקה הלטינית, וב-1960 הוענק לו פרס על הסימפוניה השביעית שלו: "האפוס של מאי".

ב-1961העניקה לו האקדמיה הלאומית לאמנויות יפות את הפרס "מוצרטאום ארכנטינוס" לחמישית שלו לפסנתר ומייתרים.
ב-1947 עזר להקים את איגוד המלחינים של ארגנטינה. בשנת 1969 התמנה חבר באקדמיה לאמנויות יפות. בתור מורה כיהן כפרופסור לקומפוזיציה בבית הספר למוזיקה לאומית באוניברסיטת "לה פלטה" במחוז בואנוס איירס, וכפרופסור בקונסרבטוריום הלאומי, ובמכון לאומנויות שליד תיאטרון קולון בבואנוס איירס.

Michael (Misha) Kogan (1917-1984), businessman and industrialist, born in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire). His family fled the anti-Jewish persecutions and pogroms of the 1920s and settled in Harbin, China. Kogan attended "The First Commercial School" in Harbin
in 1937, and was an active member of the local branch of Betar Zionist youth movement. He then continued his studies at the UMCA college in Harbin and in 1938 went to Japan, where graduated from the prestigious Waseda University in Tokyo, having acquired an excellent command of the Japanese language and culture.

In 1944 Kogan returned to China and set up a business in Tianjin. Having married Asya Kachanovsky, he settled in Japan in 1950, while spending long periods in Israel and Hong Kong.

In Japan Kogan established the "Taito Trading Company", later known as "Taito Coorporation", a developer of video game software and arcade hardware.

During WW2, Kogan was in touch with a number of personalities in Japan, most notably with Yasue Norihiro, a colonel with the Japanese Army's intelligence services and one of the innitiators of the "Fugu Plan" of re-settling European Jews in the Japanese-occupied Manchuria. Kogan's archives, known as "Kogan's Papers", contain valuable materials from Japanese sources that relate to the development of the relationship between the Jews and
the Japanese during WW2.

Michael Kogan passed away while on a visit to Los Angeles in 1984.

במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי אודסה
אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אולשנטסקי, אלכסנדר
יעקב ויינברג

יעקב ויינברג (1879-1956) מלחין ופסנתרן. נולד באודסה, אוקראינה, ולמד בקונסרבטוריונים של מוסקבה ווינה (1911-1910). מ-1915 עד 1921 לימד בקונסרבטוריון של אודסה. ב-1922 ערך מסע הופעות ברוסיה ובאירופה ואז התיישב בארץ-ישראל. שהה בה עד 1926. ב-1927 הגיע לארה"ב.

בין יצירותיו האופרה החלוצים – אחת הראשונות שתיארו את החיים בארץ-ישראל; היצירות הליטורגיות שבת על הארץ ותפילות שבת – המגלמות ניסיון לאמץ את המוסיקה העממית הישראלית ואת התפילות לקומפוזיציה קונצרטית; והאורטוריות ישעיה (1948) וחיי משה (1952). הלחין מוסיקה למחזות "אוריאל אקוסטא" ו"חלום יעקב", יצירות למקהלה ולתזמורת, האודה נאום גטיסברג ומוסיקה למגילות ים המלח לבריטון ולעוגב. נפטר בניו-יורק.
זאב ולדימיר ז'בוטינסקי

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי (1880-1940) - מנהיג ציוני ומייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר; סופר ועיתונאי, נולד באודסה שבאוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית) למשפחת משכילים, הוא למד משפטים בשוויץ ובאיטליה. הודות לכושר הנאום המבריק שלו הפך ז'בוטינסקי לאחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות. במלחמת העולם הראשונה פעל להקמת גדודים עבריים שלחמו לשחרור ארץ ישראל מן השלטון הטורקי.
ב1923 פרש ז'בוטינסקי מהנהגה הציונית וייסד את הצה"ר- "ברית הציונים הרויזיוניסטים".
בשנת 1925 ייסד ז'בוטינסקי את תנועת נוער בית"ר.
עוד בשנות ה-30 הזהיר זבוטינסקי את העם היהודי מהחורבן הצפוי לו באירופה וקרא ליהודים היושבים בתפוצות "לחסל את הגולה בטרם הגולה תחסל אתכם". קריאתו זו עוררה פולמוס עם ההסתדרות הציונית והובילה להקמת ההסתדרות הציונית החדשה, שמטרותיה היו עליה חופשית והקמת מדינה יהודית.
ב1937, ומתוך התנגדות למדיניות ההבלגה של אירגון"הגנה", הקים ז'בוטינסקי את אירגון האצ"ל והיה למפקדו הראשון.
זבוטינסקי נפטר ב1940 מהתקף לב בזמן ביקור במחנה קיץ של בית"ר במדינת ניו יורק.
ב1965 הועלו עצמותיו של זאב זבוטינסקי ארצה ונטמנו בהר הרצל בירושלים.

ולדימיר אקוסטה

Vladimir Acosta (1900-1967), architect, born in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire) as Vladimir Konstantinowski, who developed the relationship between architecture and climate. He fled to Italy after the Russian revolution and studied architecture. In 1922 he went to Berlin, Germany, to study engineering and then in 1928 he emigrated to the Argentine where he worked on his ideas for combining climatic considerations with architecture. His ideas were incorporated in his “Helios” system. He developed a climate control system by creating buildings with terraces facing the sun. The terraces would face north in the southern hemisphere or south in the northern hemisphere. The windows build on the “sunny” wall were protected from the sun by pergolas and shades so that the rooms of the house do not suffer from the from the sun in summertime, when the sun is highest, but would enjoy light and solar heat in winter. The Helios system openings were made on the north or northeast to enable air to enter under arbors or awnings from the west and northwest to create a cooling air mass to avoiding heat buildup on the walls. Using these techniques, he sought to create a "thermal aura" or "private climate" around the house.

Towards the end of his life Acosta became professor of Architectural Design at the University of Buenos Aires and devoted his time to teaching. He was also guest lecturer at to lecture at Harvard and Cornell Universities in the US. He published two books where is explained and discussed his theories.

וולף שסטפול

וולף שסטפול (1832-1872) חזן ומלחין.

נולד באודסה, אוקראינה, ושר בילדותו עם אביו, החזן בצלאל שולינגר. מונה לחזן בחרסון, ונתקרא ולוולה חרסונר. למד זמן מה אצל סולומון זולצר בווינה.
יצירותיו הושפעו מהאופרה האיטלקית והצרפתית. חלק מיצירתו אדוני זכרנו, למשל, הושאל מהאריה הידועה מתוך "לה טרוויאטה". אחדים משיריו אומצו על ידי גולדפאדן והותאמו לתיאטרון היידי, וביניהם אמנם כן, מוסף-קדיש ועל המדינות. נפטר באודסה, אוקראינה.
נתן מילשטיין

נתן מילשטיין (1904-1992) , כנר. נולד באודסה, אוקראינה, למד אצל אואר (Auer, בסנט פטרסבורג) ואיסאי (בבריסל). הופעת הבכורה שלו נערכה ב-1914. אחרי המהפכה הופיע ברחבי רוסיה ביחד עם ולדימיר הורוביץ וגרגור פיאטיגורסקי. מ-1925 התגורר בברלין וב-1929 הגיע לארה"ב. הופיע בקונצרטים רבים. הלחין וריאציות לכינור סולו וקדנציות לקונצ'רטי שניגן. נפטר בלונדון.

זוסמן, עזרא
משורר ותורגמן. נולד באודסה, אוקראינה, והגיע לארץ-ישראל ב-1922. שיריו, מקוריים ומתורגמים, וכן ביקורת הדרמה שכתב התפרסמו באופן קבוע בעיתון היומי "דבר" מאז ייסודו. תרגם, בין השאר, את "קאנדיד" מאת וולטיר ושירים נבחרים של פסטרנק. כרך בודד משיריו התפרסם ב-1968 וכותרתו "שירים". נפטר בראשון-לציון.
יעקב פיכר

יעקב פיכר (1896-1978), מלחין, מנצח, כנר, תיאורטיקן ומורה, נולדו באודסה, אוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית). בהתחלה למד לנגן רק בכינור, אולם בשנת 1912 נרשם לקונסרבטוריום של סנט פטרסבורג, רוסיה, שם למד בנוסף לכינור גם הרמוניה, קונטרפונקט, פוגה, קומפוזיציה ותזמור.
הוא סיים את לימודיו בשנת 1917 והפך לנגן ראשי באופרה המלכותית של פטרבורג, אולם בגלל התנאים ברוסיה הסובייטית, היגר לארגנטינה בשנת 1923 והתיישבת בבואנוס איירס. בתחילה הוא נודע בארגנטינה ככנר, אולם תוך זמן קצר החל להלחין ולאחר מכן לנצח.

בשנת 1929 הוא ייסד את "Grupo Renovación" על מנת לקדם את המוזיקה הארגנטינית המודרנית. הוא זכה בפרסים מהעיר בואנוס איירס עבור יצירותיו בשלוש הזדמנויות שונות. ב-1928 זכה בתחרות שאורגנה על ידי התזמורת הפילהרמונית של לנינגרד.בשנת 1939 פיכר התמנה למנצח הרשמי של התזמורת הסימפונית של Agma (איגוד מוזיקאים הכללי של ארגנטינה), שנקראה מאוחר יותר-Adema. ב-1948, בהשראת הקמתה של המדינה ישראל, הוא חיבר הסימפוניה החמישית שלו תחת השם "כה אמר ישעיהו", ובאותה שנה הלחין את הקנטטה שלו "תהילים של שמחה" לסולנים, מקהלה ותזמורת. הקנטטה בוצעה לראשונה בשנת 1952 תחת ניצוחו.
בשנת 1957 זכה בפרס השני לרביעיית סקסופון בתחרות שאורגנה על ידי SODRE מונטווידאו, אורוגוואי, בפסטיבל המוסיקה העכשווית של אמריקה הלטינית, וב-1960 הוענק לו פרס על הסימפוניה השביעית שלו: "האפוס של מאי".

ב-1961העניקה לו האקדמיה הלאומית לאמנויות יפות את הפרס "מוצרטאום ארכנטינוס" לחמישית שלו לפסנתר ומייתרים.
ב-1947 עזר להקים את איגוד המלחינים של ארגנטינה. בשנת 1969 התמנה חבר באקדמיה לאמנויות יפות. בתור מורה כיהן כפרופסור לקומפוזיציה בבית הספר למוזיקה לאומית באוניברסיטת "לה פלטה" במחוז בואנוס איירס, וכפרופסור בקונסרבטוריום הלאומי, ובמכון לאומנויות שליד תיאטרון קולון בבואנוס איירס.

פיגובט, בוריס
מיכאל (מישה) קוגן

Michael (Misha) Kogan (1917-1984), businessman and industrialist, born in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire). His family fled the anti-Jewish persecutions and pogroms of the 1920s and settled in Harbin, China. Kogan attended "The First Commercial School" in Harbin
in 1937, and was an active member of the local branch of Betar Zionist youth movement. He then continued his studies at the UMCA college in Harbin and in 1938 went to Japan, where graduated from the prestigious Waseda University in Tokyo, having acquired an excellent command of the Japanese language and culture.

In 1944 Kogan returned to China and set up a business in Tianjin. Having married Asya Kachanovsky, he settled in Japan in 1950, while spending long periods in Israel and Hong Kong.

In Japan Kogan established the "Taito Trading Company", later known as "Taito Coorporation", a developer of video game software and arcade hardware.

During WW2, Kogan was in touch with a number of personalities in Japan, most notably with Yasue Norihiro, a colonel with the Japanese Army's intelligence services and one of the innitiators of the "Fugu Plan" of re-settling European Jews in the Japanese-occupied Manchuria. Kogan's archives, known as "Kogan's Papers", contain valuable materials from Japanese sources that relate to the development of the relationship between the Jews and
the Japanese during WW2.

Michael Kogan passed away while on a visit to Los Angeles in 1984.