טקס בר מצווה בבית הכנסת "נפוצות ישראל", גיברלטר, שנות ה- 1970

גיברלטר Gibraltar

בערבית ג'בלטאר

עיר בדרום חצי האי האיברי, מושבה בריטית משנת 1704.


אמנם העיר גיברלטר שוכנת בצידו האירופי הספרדי של המיצר, מול העיר טנג'ר שבמרוקו, ומבחינה גיאוגרפית מדינית אין עדת גיברלטר נכללת במרוקו, אולם הקהילה היהודית במקום נוסדה בידי יהודי המגרב. במשך 150 שנה באו כל מתיישביה היהודים של גיברלטר מצפון אפריקה, והחיים הרוחניים והחברתיים של הקהילה היו קשורים במרוקו, שממנה הגיעו כל רבני הקהילה ומנהיגיה.

בשנת 1704 השתלטה אנגליה על גיברלטר והחלו להתיישב שם יהודים, בעיקר מטנג'ר ומתטואן. בשנת 1713 נעשתה גיברלטר למושבת כתר בריטית ונותקה מספרד. מיד לאחר מכן באו לעיר יהודים נוספים, רובם נתיני מרוקו. השלטונות העניקו להם רשות להתיישב, חופש מסחר והיתר לעסוק בכל מקצוע. בשל התנגדות התושבים הנוצרים צומצמו זכויות היהודים בשנת 1729 , נאסר עליהם להתיישב במקום לפרק זמן העולה על 30 יום, והם חוייבו לחזור למרוקו בתום התקופה. מושל מרוקו גבה מס חודשי מהיהודים.

ב- 1748 ביקש שגריר אנגליה במרוקו לגרש את היהודים מגיברלטר, בתואנה שסייעו למאורים נגד אנגליה. אולם בשנת 1749 כבר ניתנה ליהודים זכות ישיבה בעיר.

במשך המאה ה- 18 מילאו יהודי גיברלטר תפקיד חשוב במסחר שהתנהל בין האנגלים לקאידים המאורים בתטואן ובטנג'ר וסיפקו מזון לצבא שבמיצר גיברלטר. הם היו אז כשליש מאוכלוסיית המושבה. התבלט היהודי אברהם בנידאר (Benider) יליד תטואן שהתיישב בגיברלטר, שימש תורגמן השגריר המרוקני בלונדון, עסק בפידיון שבויים אנגלים, והיה איש אמונו של מושל גיברלטר. אחריו פעל בנו יעקב בנידאר. יהודים שימשו גם בשירותים קונסולאריים לשגרירים זרים ומילאו תפקיד מרכזי בעיצוב היחסים בין מרוקו לאנגליה.

יהודי גיברלטר נזכרו בספרות השו"ת (שאלות ותשובות בענייני הלכה) מהמחצית הראשונה של המאה ה- 18 באותה התקופה היו להם קשרים עם חכמי אלג'יריה.

הקהילה היהודית גדלה במהירות ונבנו כמה בתי כנסת. העתיק ביותר "עץ חיים" בסימטת השוק, נוסד ב- 1760, ב- 1769 הוקם בית הכנסת "שערי שמים". ב- 1800 נחנך בית הכנסת הגדול המפואר ביותר "נפוצות יהודה". רב הקהילה היה אז ר' שלמה אבודרהם השני. בראש הקהילה היהודית עמד "מלך היהודים". בראשית המאה ה- 19 הוא היה ממשפחת קארדוזו.

פליטים יהודים רבים באו לגיברלטר בעקבות עליית מחמד בן עבד אל-רחמן לשלטון במרוקו (1859) ובעקבות המלחמה שפרצה עם ספרד וכיבוש תטואן בידי הספרדים (1860). מושל גיברלטר ביטל את האיסור על ישיבת יהודים מ- 1844, והתיר את כניסת הפליטים. היהודים האלה שימשו מניע להתערבות הראשונה של יהודי אירופה ביחסים שבין השלטונות המרוקנים לבין נתיניהם היהודים. באנגליה נוסד ועד יהודי להגשת עזרה ונציגו משה פיצ'יוטו ביקר בגיברלטר ובמרוקו. ראשי הקהילה פנו ב- 1863 למשה מונטיפיורי כדי להתערב למען היהודים בטנג'ר ובמרוקו, וזאת הייתה העילה למסעו למרוקו בדצמבר 1863.

בראשית המאה ה- 19 הייתה שכבת יהודים עשירים בקהילה ביניהם הסוחר אוליאל; דון אהרן קורדוזה, שהיה ראש הקהילה וקונסול תוניסיה ואלג'יריה; ר' יוסף אלמאלח, שהיה רב וקונסול במוגאדור ובטנג'ר ומשפחות אבודרהם ומסאן, שמוצאן מתטואן.

בבית הקברות העתיק קבורים רבני הקהילה מהמאה ה- 19 שלמה אבודרהם, רפאל משה חסאן, אברהם חיים בורג'יל, ישעיה אנהורי, יוסף אלמאלח, אברהם ישראל.

בשיאה מנתה הקהילה כ- 5,000 יהודים. באמצע שנות העשרים למאה העשרים חדלו לבוא יהודים מתטואן ומטנג'ר והקהילה הדלדלה. בשנת 1956 (שנת עצמאות מרוקו) עמד בראש הקהילה ר' דוד בן-נאים שמוצא משפחתו מתטואן ושימש גם רב, מנהיג רוחני וקונסול כבוד של ישראל. בבעלותו היה בית מסחר סיטונאי. אביו רפאל חיים משה שימש רב הקהילה עד לפטירתו, הוא היה חבר במועצת הממשל של המושבה. בקהילה היה מועדון חברתי, בית-ספר יסודי, תלמוד-תורה, ישיבה וספרייה גדולה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) היו בגיברלטר 1,100 יהודים. הם פונו מהמושבה ואחרי המלחמה חזרו רק 650 מהם וקיימו את כל בתי הכנסת ואת מוסדות הקהילה.

היהודים היו מעורבים בחיים הפוליטיים במושבה, אולם תפקידם בחיים הכלכליים היה מבוסס על קשרים עם מרוקו, ואלו הלכו והסתיימו לקראת אמצע שנות החמישים. באותה התקופה החלה הגירת יהודים מגיברלטר לישראל ולארצות המערב. בשנת 1956 עלתה לישראל הקבוצה הראשונה של יהודי גיברלטר.

ב- 1968 התגוררו בעיר 670 יהודים (בין 25,000 תושבי העיר), והיו להם ארבעה בתי-כנסת ומוסדות קהילתיים אחרים. בשנים 1969-1964 שימש כראש העיר במקום סר יהושוע א' חסן, שכיהן גם כיו"ר המועצה המחוקקת (ראש הממשלה) עד אמצע שנות השמונים.

בשנת 1980 נותרו בגיברלטר כ- 600 יהודים.

בשנת 1997 מנתה אוכלוסיית גיבראלטאר 28,000 נפש, ביניהם 600 יהודים.