קהילת יהודי נציבין

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.

מארדין

עיר בקורדיסתאן הטורקית.


קהילה יהודית מימי-הביניים. ב-1291 העתיק בן המקום אבינדב בן סעדיה הלוי את "מורה הנבוכים" לרמב"ם ללשון ערבית, ובאמצע המאה ה-14 שימש כשר במדינה נאג'יב אל-דאולה אברהם בן ישועה.

בתחילת המאה ה-19 הייתה זו קהילה קטנה, עם בית-כנסת עתיק ומקומות קדושים, כגון "מערת אליהו". ב-1827 מצא בה דוד דבית הלל "כשש משפחות עניות". לדברי בנימין השני (1848) היו בה 50 משפחות יהודיות, רובן עובדי אדמה; הם דיברו עברית ובראשם עמד ה"נשיא" מועלים משה.

הקהילה התפזרה בראשית המאה העשרים.

זאכו Zakhu

בערבית: زاخو‎

עיירה בצפון עירק, 8 קילומטרים מהגבול עם תורכיה בכורדיסתאן העיראקית.

זאכו יושבת על אי בנהר כבור. קהילה יהודית התקיימה במקום בתקופות קדומות, ונזכרת במקורות מן המאה ה- 18. הנוסע ר' דוד דבית הלל ביקר במקום ב- 1827, ומצא כ- 600 משפחות יהודיות. בין היהודים היו כמה בעלי עדרים עשירים, והשאר היו רובם אורגים, צורפים ובעלי מלאכה. יהודי המקום דיברו ארמית ג'בלית, ניב ארמי מיוחד שלימים נחקר בידי חוקרי לשון. בית הכנסת העתיק היה בנוי אבן.

ב- 1848 מצא הנוסע בנימין השני בזאכו 200 משפחות יהודיות שהתפרנסו ממסחר ואריגה. נוסעים אחרים שביקרו בעיירה בשנים 1853, 1859, ו- 1880 סיפרו אף הם על קהילה בת 200 משפחות, סוחרים ומגדלי צאן. היהודים התגוררו בשכנות לנוצרים ולמוסלמים בעיר ונהגו לגדל פיאות ארוכות.

ב- 1888 חיו בזאכו 1,500 יהודים, ב- 1906 היו שם 2,400 יהודים. במשך תקופות ארוכות היה מצבם הכלכלי ירוד, והמוסלמים היו מתנכלים להם. ב- 1891 נעשו פרעות ביהודי זאכו, בתיהם נשדדו ובית הכנסת חולל. ב- 1892 גברו הרדיפות ושבעה יהודים נרצחו. כמו-כן הוטלו עליהם מסים כבדים.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ישבו בזאכו 300 משפחות יהודיות, ולפי הדו"ח של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") היה מספרם 2,400 נפש. ב- 1930 נערכה ספירה רשמית ונמצאו שם 1,471 יהודים דוברי ארמית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה השתפר מצב היהודים בזאכו, כנראה הודות לשלטון הבריטי. עם התגברות המאבק בציונות נשתנה יחס השלטונות לרעה והחלו רדיפות.

ב- 1945 היו בעיר 5,000 יהודים, הם היו מראשוני העולים מכורדיסתאן לארץ-ישראל. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים עלו רבים מהם לארץ-ישראל והתיישבו בירושלים. מקצתם עלו ברגל והתיישבו בירושלים כבר ב- 1820.

הקהילה היהודית בזאכו הייתה מסורתית. יהודי זאכו היו כורדים הרריים וקיימו פולחן קברי קדושים בדומה לקהילות כורדיות אחרות. הם נהגו לבקר בקברו של ר' יהודה בן בתירא בעיר נציבין בתורכיה. בחג השבועות היו עולים לקבר נחום באלקוש.

באמצע המאה ה- 19 חי במקום הפייטן חכם שמואל ב"ר שמעון עג'מיה. הרב הראשי אז היה ר' אליהו ב"ר רפאל, הוא כיהן עד סמוך למותו ב- 1916. בראשית המאה העשרים חי בזאכו הפייטן חכם משה ב"ר יצחק בג'ולנאיא. בשנות הארבעים נחשבה זאכו למרכז הרוחני של יהודי כורדיסתאן, ותפסה את מקומה של ארביל, שנעשתה פעילה יותר מבחינה ציונית.

שני בתי כנסת מפורסמים היו בזאכו. האחד גדול מאד ועתיק והשני בית מדרש שנבנה בשנות ה- 20 למאה העשרים. באחד מבתי הכנסת התקיים "חדר" ובו שלושה מלמדים, אך הנשירה הייתה גבוהה. בשנת 1948 נעשה ל"חדר" ציבורי. ועד הקהילה שנקרא "שבעת טובי העיר" שילם את שכר המורים. בתקופת השלטון העיראקי העצמאי למדו ילדי הקהילה בבתי ספר ממשלתיים במוצל או בבגדאד.

יהודי זאכו התגוררו ברובע מיוחד שנקרא "מחלת ג'היא" ובארמית (לשון התרגום) "מחלת הזאי". כן היה להם שוק משלהם בשם "שוקת הזאי" (שוק היהודים).

בשנים 1912 - 1942 עלו 285 משפחות לארץ-ישראל, עסקו בחציבה והיו עגלונים ונהגים, רובם בירושלים. בשנת 1950 התחסלה הקהילה, 315 המשפחות שהיו עדיין בזאכו עלו לישראל.