חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 11
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קושיצה, סלובקיה

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
220641
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Kohut, Rebecca (1864-1951), educator, vocational expert, and community leader, born in Kassa, Hungary (Then part of the Austrian Empire, now Kosice, in Slovakia). She was the daughter of Rabbi Albert Bettelheim. The family moved to the Unites States in 1867. For two years they lived in Philadelphia, PA, for seven years in Richmond, VA, then they moved to San Francisco, where Rebecca had most of her schooling. She also attended the University of California for two years, specializing in English and history. In 1886 Rebecca came to New York, and in 1887 she met and married Alexander Kohut, the Hungarian rabbi and scholar, and who had recently lost his first wife and had eight children to care for.

Rebecca became a member of the Ladies' Health Protective Association of New York. When Alexander died (1894), she undertook to support the family by giving a series of lectures on Jewish topics, held at the home of Mrs. Jacob Schiff. In 1899 Rebecca founded the short-lived Kohut School for Girls; later she became a director of the Columbia Grammar School. She was president of the New York Council of Jewish Women from 1897 to 1901, and in 1914 headed the Young Women's Hebrew Association's employment bureau. Recognized for special competence in the problems of the unemployed, she was appointed to the Federal Employment Clearing House in 1917, and in 1931 to the New York State Employment Service Advisory Commission. She served in 1932 on the State Legislative Commission on Unemployment. In 1942 she became president of the World Congress of Jewish Women; she also played a leading role in the American Women's Association, the Vocational Service for Juniors, and the Bureau of Jewish Social Research.
In 1934, Rebecca was awarded the honorary D.H.I., degree by the Jewish Institute of Religion.

Her books include the autobiographical "My Portion" (1925); "As I Know Them" (1928); "George Alexander Kohut: His Memoir" (1936); "His Father's House, a study of George Alexander Kohut" (1938), and "More Yesterdays" (1950).
Kosice, Gyula (1924- ), sculptor and poet born as Fernando Fallik in Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia) and was brought to Argentina at the age of four. He was one of Argentina's first abstract artists who used water and neon gas, light and movement in his works. He produced many extremely large monumental sculptures which have been exhibited in many countries. In 1945 he helped to found the "Arte Concreto Invención" ("Concrete Art Invention"), then as founder of the Madi art movement in 1947 he used neon lighting in art for the first time. In the 1950s he started to produce monumental sculptures using concrete, polyester and marble as well as plexiglass fountains and hydrospatial designs. In the context of this innovation. These monumental sculptures included hydrospatial routes and hydromurals. In 1958 he held a retrospective exhibition of his work called "A Hundred Works of Kosice, a Forerunner" at the Di Tella Institute (1968) and then another retrospective exhibition in the National Museum of Fine Arts in Buenos Aires in 1991.

Kosice also published 15 books of essays and poetry. He made more than 50 personal exhibitions and participated in more than 500 group exhibitions.His works appear in museums and private collections in Latin America, the United States, Europe, and Asia.
משורר. נולד בקורוסטיצ'ב, אוקראינה, ובצעירותו הושפע מחיים נחמן ביאליק, שהיה ידיד המשפחה. מ-1911 שירת בצבא הרוסי וזכה בעיטור כבוד על גבורה שגילה במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה חי בקייב והשתתף בפרסומים של קומוניסטים דוברי יידיש. בעקבות הפוגרום בקייב ב-1919 לחם נגד הכוחות הלבנים (הקונטרה-רבולוציונרים) ונהרג בקרב.
כתב כ-60 שירים, שנאספו לאחר מותו בקובץ "לידר און בריף" (Lider un Brif, 1934).
טקס חתונה אחרי השואה,
קושיצה, סלובקיה, צ'כוסלובקיה, 1947
הכלה היא מינה לבית וולקאן והחתן יוסף נוימן
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ציפורה גולניק, ישראל)
קבוצת כדורגל של מכבי קושיצה
לפני משחק נגד הפרבר טאהנובצ'ה,
קושיצה, סלובקיה, 1937
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שמואל פרידמן)

מראה חוץ של בית הכנסת מהמאה ה-19, קושיצה, צ'כוסלובקיה, שנות ה- 1950

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות יד ושם, ירושלים

מצבת קברו של רבי אהרון בן מאיר הורוביץ
בבית הקברות היהודי של קושיצה, צ'כוסלובקיה, 1988
צילום: אנדרס לאצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לאצקו, ישראל)
בנימין השמש מנקה את השלג מהכניסה
של בית המדרש, קושיצה, סלובקיה, 1985
צילום: ייל סטרום, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ייל סטרום, ארה"ב)
משרדו של נשיא הקהילה היהודית בקושיצה,
צ'כוסלובקיה, 1988
על הקירות פרוכת (משמאל) וצילום של יו"ר המפלגה הקומוניסטית
של צ'כוסלובקיה. המשרד נמצא בבניין הסמוך לבית הכנסת
ברחוב זבורקארסקה
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
תמונת החתונה של מרגיט פאסל וד"ר פלדמן,
קושיצה, סלובקיה, 8 ספטמבר 1938
השושבינים היו: אדית, אימי, אלקה, ליצקה, ורה
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות דורית זוהר, ישראל)
בית כנסת האורתודוכסי החדש ברחוב פוסקינובה,
קושיצה, סלובקיה, 1988
בית הכנסת נבנה ב-1927 על ידי האדריכלים
אלשלאגר ובוסקו, לאחר שמבנים קודמים נמצאו קטנים מדי עבור הקהילה הגדלה. בית הכנסת נפתח בחגי תשרי, ובית הספר
עדיין פועל אם כי לא כבית ספר יהודי
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
מטבח כשר בחצר בית הכנסת.
קושיצה, סלובקיה, 1985.
יהודים ולא יהודים מגיעים 7 ימים
בשבוע לאכול ארוחת צהריים.
על השלט ברקע כתוב: "ברוכים הבאים,
ברוכים הבאים לאלו שקרובים ורחוקים".
צילום: ייל סטרום, ארה"ב.
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות ייל סטרום, ארה"ב)
בית הכנסת הקונסרבטיבי-ניאולוגי,
קושיצה, סלובקיה, 1988
בית הכנסת נבנה ב-1927, כיום משמש כאולם קונצרטים,
לא מוזכר שהיה פעם בית כנסת. מגן הדוד הוסר מעל כיפתו
ושולב באנדרטה בבית הקברות היהודי
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
בית הטהרה בבית הקברות היהודי,
קושיצה, סלובקיה, 1988
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
Grunfeld, Josef (1840-1910), professor of medicine, born in Gyonk, Hungary (then part of the Austrian Empire). He attended the Gymnasium at Kassa (then in the Austrian Empire, now Kosice, in Slovakia). After graduating from the universities of Budapest and Vienna, he was appointed lecturer at the Vienna Polyclinic medical school in 1881. Grunfeld was subsequently appointed professor and chief of the medical staff at the Polyclinic. Grunfeld initiated the use of the endoscope, an instrument which is inserted into the organ in order to conduct an examination. His researches in surgery, especially in the field of eye diseases, resulted in numerous innovations.

Grunfeld was active in Jewish communal affairs. He was among the founders and for many years president of the Osterreichisch-Israelitische Union.

Grunfeld's major published works include "Compendium der Augenheilkunde", which was widely acclaimed, and "Die Endoscopie der Harnrohre und Blasé".
Hevesi (Handler), Simon (1868-1943), rabbi and scholar, born in Aszod, Hungary (then part of Austria-Hungary). He studied at the Budapest rabbinical seminary and at Budapest University. In 1892 he obtained his doctorate and in 1894 became rabbi of Kassa (now Kosice, Slovakia), where he graduated at the local law school. Hevesi was a brilliant speaker. He subsequently became rabbi of Pest and in 1927 chief rabbi, continuing in this position until his death.

Hevesi combined traditional Talmudic lerning rabbinical learning with interest in general and Jewish philosophy. From 1905 he was lecturer in homiletics and Jewish philosophy at the rabbinical seminary. He took a leading role in public affairs of Hungarian Jewry, and was active in establishing social and educational organizations, including an association for popular education (OMIKE), the Jewish Mensa Academica and the home for Jewish University Students. The department of arts of the Educational Alliance became a center of dramatic, musical, plastic and graphic arts for Jewish artists and authors who were banned , since from Hungarian stages, concert halls, and art exhibitions from 1939. He was also founder and chairman of the Jewish Patronage Society to combat juvenile delinquency, and chairman of the Hungarian Jewish Handicraft and Agricultural Society. At his initiative a memorials to Jewish soldiers killed during World War I was erected and a Jewish historical museum was opened.

Books and essays written and published by him include "Sir ha-shirim" (1892); "Etika a Talmudban" ("Ethics in the Talmud", with Lajos Blau and Miksa Weisz, 1920), "Kant Emanuel" (1925) and in Hungarian "Da'alat Alhairin" (1928) on Maimonides' "Guide of the Perplexed". Hevesi participated in editing the learned periodicals "Ha-Zofeh le-Hokhmat Yisrael", "Magyar Zsido Szemle", and "Yavneh". His works in Hebrew include studies of the Book of Job (in "ha-Zofeh le-Hokhmat Yisrael", 5 (1927), 35-39, 81-89, 156-63, 283-93); and "Ecclesiastes" (in "Festschrift der Landesrabbinerschule 1927").
Kosice, Gyula (1924- ), sculptor and poet born as Fernando Fallik in Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia) and was brought to Argentina at the age of four. He was one of Argentina's first abstract artists who used water and neon gas, light and movement in his works. He produced many extremely large monumental sculptures which have been exhibited in many countries. In 1945 he helped to found the "Arte Concreto Invención" ("Concrete Art Invention"), then as founder of the Madi art movement in 1947 he used neon lighting in art for the first time. In the 1950s he started to produce monumental sculptures using concrete, polyester and marble as well as plexiglass fountains and hydrospatial designs. In the context of this innovation. These monumental sculptures included hydrospatial routes and hydromurals. In 1958 he held a retrospective exhibition of his work called "A Hundred Works of Kosice, a Forerunner" at the Di Tella Institute (1968) and then another retrospective exhibition in the National Museum of Fine Arts in Buenos Aires in 1991.

Kosice also published 15 books of essays and poetry. He made more than 50 personal exhibitions and participated in more than 500 group exhibitions.His works appear in museums and private collections in Latin America, the United States, Europe, and Asia.
Szenes, Erszi (1902-?), poet and author born in Nagymihaly, Hungary (then part of Austria-Hungary, now Michalovce, in Slovakia). She lived in Kosice (Kassa), Slovakia, between the two world wars, but was in contact with literary circles in Budapest, and with the literary periodical "Nyugat". During the Holocaus, at the beginning of the mass deportation of Jews from Slovakia, she fled to Budapest, but was deported to Auschwitz.

After the WW2 she returned to Czechoslovakia and from there immigrated to Israel in 1949.

Szenes wrote verse in the biblical spirit, and Jewish themes were always present in her poetry; from the period of the Nazi persecution onward, they formed the only subject of her work. Her writings include the poems "Selyemgombolyag" ("The Coil of Silk", 1924); and "Feher kendo" ("White Shawl", 1928); and the stories "Nyartol nyarig" ("From Summer to Summer", 1928); and "Van hazam" ("I have a Homeland", 1956).
Izsak, head of the coin mint of Kassa, Hungary (now Kosice, in Slovakia), under King Lajos II (1516-26). He was nominated to this post in 1524, although it was reported that the financial operations of the treasurer of the country's Jewish community, Imre Szerencses-Fortunatus, had increasingly aroused anti-Jewish feeling. The king however, had found it difficult to find anyone more qualified so he appointed Izsak, who had been recommended to him by the treasurer Varday Pal and other dignitaries of the country. The royal document announcing the appointment and which was addressed to the city of Kassa describes Izsak as a man who "has the insight and experience which are required in the matter". Until that time no other Jew had held official post in Hungary.
Kohut, Rebecca (1864-1951), educator, vocational expert, and community leader, born in Kassa, Hungary (Then part of the Austrian Empire, now Kosice, in Slovakia). She was the daughter of Rabbi Albert Bettelheim. The family moved to the Unites States in 1867. For two years they lived in Philadelphia, PA, for seven years in Richmond, VA, then they moved to San Francisco, where Rebecca had most of her schooling. She also attended the University of California for two years, specializing in English and history. In 1886 Rebecca came to New York, and in 1887 she met and married Alexander Kohut, the Hungarian rabbi and scholar, and who had recently lost his first wife and had eight children to care for.

Rebecca became a member of the Ladies' Health Protective Association of New York. When Alexander died (1894), she undertook to support the family by giving a series of lectures on Jewish topics, held at the home of Mrs. Jacob Schiff. In 1899 Rebecca founded the short-lived Kohut School for Girls; later she became a director of the Columbia Grammar School. She was president of the New York Council of Jewish Women from 1897 to 1901, and in 1914 headed the Young Women's Hebrew Association's employment bureau. Recognized for special competence in the problems of the unemployed, she was appointed to the Federal Employment Clearing House in 1917, and in 1931 to the New York State Employment Service Advisory Commission. She served in 1932 on the State Legislative Commission on Unemployment. In 1942 she became president of the World Congress of Jewish Women; she also played a leading role in the American Women's Association, the Vocational Service for Juniors, and the Bureau of Jewish Social Research.
In 1934, Rebecca was awarded the honorary D.H.I., degree by the Jewish Institute of Religion.

Her books include the autobiographical "My Portion" (1925); "As I Know Them" (1928); "George Alexander Kohut: His Memoir" (1936); "His Father's House, a study of George Alexander Kohut" (1938), and "More Yesterdays" (1950).
משורר. נולד בקורוסטיצ'ב, אוקראינה, ובצעירותו הושפע מחיים נחמן ביאליק, שהיה ידיד המשפחה. מ-1911 שירת בצבא הרוסי וזכה בעיטור כבוד על גבורה שגילה במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה חי בקייב והשתתף בפרסומים של קומוניסטים דוברי יידיש. בעקבות הפוגרום בקייב ב-1919 לחם נגד הכוחות הלבנים (הקונטרה-רבולוציונרים) ונהרג בקרב.
כתב כ-60 שירים, שנאספו לאחר מותו בקובץ "לידר און בריף" (Lider un Brif, 1934).

Israel (Isruel) Bakon (1910-1943), cantor, born in Chrzanow, Poland (then part of Austria-Hungary) into a Hasidic family, the son of Hersh Leib Bakon, himself a professional cantor. As a result of th pogroms and other anti-Jewish persecutions that occurred in Western Galicia after Poland gained independence in 1918, the family moved to Berlin, Germany, where his father was appointed cantor of the Grenadiers st. Synagogue in 1919. In Berlin Bakon attended a local yeshiva until the family returned to Poland in 1923. In Poland Bakon continued his Jewish and musical studies with his father and other musicians. In 1931 he moved to Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia), and later to Berlin. In Germany he developed a career of singer of popular Jewish songs performing in Hamburg, Antwerp, and London. Followig his meeting in 1935 with Hirsch Lewin, the owner of record company Zemer, Bakon’s first musical recordeing was produced in 1936. Additional recordings followed during the 1936-1938. After the Pogrom Night (Nov. 9, 1938), Bakon fled Germany and settled in Kolbuszowa, Poland, in 1939. During the German occupation of Poland, he was sent to Tarnow ghetto in 1941 and in 1943, along with his wife and son Hirsh, were deported to Belzec Nazi death camp and murdered there.  
 

ספישסקה ולאכי SPISSKE VLACHY

(בהונגרית SZEPESOLASZI, בגרמנית WALLENDORF)

עיירה במזרח סלובקיה.


ספישסקה-ולאכי שוכנת מצפון-מערב לעיר קושיצה (KOSICE). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

רוב תושבי אזור ספיש (בהונגרית SZEPES) היו גרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי המחוז; לכן עד אמצע המאה ה-19 ישבו שם היהודים רק באחוזות האצולה. אין לנו מידע מתי באו היהודים הראשונים לספישסקה-ולאכי, אך ידוע שהקהילה נוסדה ב-1852 ותקנות ה"חברה קדישא" תוקנו ב-1854. רוב יהודי העיירה היו שומרי מסורת. הם השתייכו לרבנות ספישסקה-פודהראדייה (PODHRADIE SPISSKE) והקימו בית כנסת, מקוה וכעין בית ספר יהודי. במקום היו שני בתי עלמין יהודיים. ב-1921 כיהן הרב י' ברוך פלדבראנד ונשיא הקהילה היה וילהלם קראוס.

פרנסתם העיקרית של יהודי ספישסקה-ולאכי הייתה על המסחר.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, הייתה בקהילה פעילות פוליטית וציונית ערה. באותה עת, ביערות שבסביבת ספישסקה-ולאכי, הקימה תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" מחנות קייט, וצעירי הקהילה הצטרפו לתנועה; ביניהם היה אגון רוט, לימים אחד מראשי התנועה בסלובקיה.

ב-1941 חיו בספישסקה-ולאכי כ-140 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה באוקטובר 1938 על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. חקיקה של המשטר הפאשיסטי הרחיק האת היהודים מחיי הציבור ומהכלכלה ושללה מהם זכויות ורכוש. בין 26 במארס ל-20 באוקטובר גורשו רוב יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. לא גורשו יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות ויהודים שהיו נשואים בנישואי-תערובת.

באוגוסט 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשסטי. יהודים שהיו במחנות עבודה וכאלה שעד אז היו במקום מסתור, נמלטו ליערות והצטרפו למרד. אגון רוט, ממנהיגי "השומר הצעיר" וממנהיגי הלוחמים היהודים, לחם לצד הצנחנים שנשלחו מארץ ישראל, ונהרג בסוף אוקטובר 1944. יהודים שנתפסו בידי הגרמנים או בידי הסלובקים נציגי המשטר גורשו למחנה סרד (SERED), וממנו שולחו לאושוויץ, למחנות ריכוז בגרמניה ולטרזין (THERESIENSTADT), ורובם מצאו שם את מותם.


בתום המלחמה שרדו שבעה מבני הקהילה. בשנות התשעים למאה ה-20 כבר לא היה אף יהודי אחד בספישסקה-ולאכי. את בית הכנסת, את המקוה ואת בית הספר פוצצו הגרמנים עוד ב-1940, ורק בתי העלמין נותרו. בית העלמין הישן היה מוזנח מאד והגישה אל הקברים הייתה קשה. גם בבית העלמין החדש, השוכן על גבעה במרחק 2 ק"מ מהעיירה, עמדו רק מעט מצבות על תילן ובית צידוק הדין נותר בלי גג.

קורימה KURIMA

(בפי היהודים קירמה)

עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.


קורימה שוכנת בקרבת הגבול עם פולין. האזור השתייך עד 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

בתקופת הקיסרות הייתה העיירה במחוז שריש (SARIS) ובימי הרפובליקה השתייכה למחוז קושיצה (KOSICE).

בתחילת המאה ה-18 הגיעו לאזור יהודים מפולין ומרוסיה. הם התיישבו בכפרים סביב הערים והעיירות, שהיו חסומות בפני יהודים. קורימה הייתה העיירה הראשונה באזור שקלטה יהודים, ב-1750 לערך. כבר ב-1807 הייתה במקום קהילה מאורגנת ולה עשרה נבחרי ציבור.

הוקמו: בית כנסת (שהיה פתוח רק בימי הקיץ) ובסמוך לו בית מדרש, (שהתפללו בו בימי החורף) ובית הקהילה, שהיו בו גם מגורי הרב.

בבית העלמין היהודי הישן, שמאחורי בית הכנסת, היה אוהל על קברו של הרב מיכאל טברסקי, "מעכעלע", שהיה נכדו של הבעש"ט. בית העלמין החדש שכן על גבעה מעל למקווה. בפנקס רבנות קורימה, שנוהל בין השנים 1942-1851, נרשמו לידות, חתונות ופטירות של יהודי קורימה, ושל יהודים מעוד 39 ישובים בסביבה. הקהילה הייתה שייכת לזרם האורתודוקסי כיהן בה רב, והועסקו דיין ושוחט-ומוהל ששימש גם שליח ציבור.

ב-1900 חיו בעיירה 303 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 1,010 נפש.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כיהן רב הקהילה, ר' יעקב וייס, גם כרב מחוזי. ב- 1938 המשיך בכהונה בנו, דוד וייס. ראש הקהל האחרון היה ר' שמואל ויינפלד.

יהודי קורימה דיברו יידיש, סלובקית וקצתם גם הונגרית. בניהם החלו ללמוד בגיל שלוש ב"חדר" והמשיכו בבית הספר היסודי היהודי, שבו למדו גם ילדי היהודים מהכפרים בסביבה. מתחילת המאה ה-20 עד 1923 לימד דוד באלינט בבית הספר היהודי, זמן מה אחר כך לא היה מורה יהודי בעיירה, והילדים למדו בבית הספר הכללי. משנת 1938 לימדה את ילדי היהודים המורה ארז'י שטהר (STEHR). הבנים בוגרי בית הספר היסודי המשיכו את לימודיהם בערים אחרות ורובם לא חזרו עוד לקורימה. קצתם עקרו לערים הגדולות והיו שהיגרו לארצות שמעבר לים. האוכלוסייה היהודית קטנה ב-1930 ל-180 נפש.

יהודי קורימה התגוררו במרכז העיירה. הרוב התפרנסו ממסחר, מעטים עסקו במלאכה, וכמה היו עובדי אדמה. היה רופא יהודי בעיירה ושני בעלי בית מרזח היו יהודים. אנשי הקהילה פיתחו את המסחר בין קורימה ובין הכפרים בסביבה. היהודים הובילו בעגלותיהם ביצים, בקר, תבואה וצמחי מרפא מהכפרים, ומכרו אותם בעיירה. הם התמחו בשימור ובאריזה של מוצרים וייצאו תוצרת חקלאית (בעיקר ביצים) לארצות-חוץ.

היחסים בין היהודים לשאר תושבי העיירה היו תקינים בדרך כלל. ורק ב-1918, אחרי הכרזת הרפובליקה, התפרעו לאומנים סלובקים וניפצו חלונות של בתי יהודים.

פעילות ציונית ופוליטית החלה בקהילה אחרי כינון הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. רוב בני הקהילה היו חברים בתנועות הציוניות "המזרחי", "בני עקיבא" ו"בית"ר". מנדל מנחם רובין מקורימה היה חבר ה"מרכז ליהודי סלובקיה" בבראטיסלאווה וחבר מרכז "המזרחי" בסלובקיה.

ככל הידוע לנו, בשנת 1930 חיו בקורימה 180 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן, שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. מקצת יהודי קורימה נמלטו להונגריה, ואלה שנותרו קיימו חיים יהודיים בעיירה, וידוע על הצגות תיאטרון שהתקיימו בעזרת-נשים בבית המדרש ביזמת בני הנוער.

גברים יהודים מקורימה גוייסו ל"גדוד הששי", לביצוע עבודות כפייה במסגרת צבאית, ושולחו לפולין לעבודות ביצורים, אחר כך הוחזרו לסלובקיה למחצבות ליפטובסקי-סווטי-מיקולאש (LIPTOVSKY SVATY MIKULAS), שם עבדו בעבודות כפייה עד ששוחררו.

בסוף מארס 1942 החל גירוש יהוד סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. המשפחות היהודיות מקורימה גורשו דרך העיר בארדיוב (BARDEJOV) למחנה המעבר בז'ילינה (ZILINA) וממנו כנראה למחנות טרבלינקה ומאידאנק. בסתיו אותה השנה נותרו בעיירה שבע או שמונה משפחות שעבדו בעבודות חיוניות לשלטונות, ויהודים מעטים שהצליחו להסתתר אצל איכרים.

בסוף אוגוסט 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. בספטמבר, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, נמלטו היהודים שעוד נותרו באזור אל היערות, מקצתם הצטרפו אל הפרטיזנים. היהודים שנתפסו בידי הגרמנים נורו למוות, רק מעטים ניצלו. ארבע ילדות של משפחת שטרן, הצליחו להסתתר עד סוף המלחמה.


אחרי המלחמה, בשנת 1945, חזרו שרידי הקהילה היהודית של קורימה והסביבה אל העיירה, אך עזבו תוך זמן קצר. רובם עלו לארץ ישראל ובשנת 1948 לא היו עוד יהודים בקורימה.

סובראנצה SOBRANCE

(בהונגרית: SZOBRANC)

עיירה בצפון מזרח סלובקיה.


סובראנצה שוכנת בקרבת הגבול עם אוקראינה, על הדרך הראשית בין קושיצה KOSICE לאוז'הורוד UZHOROD. עד 1918 השתייכה לממלכת הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לרפובליקה הצ'כוסלובקית, עד לפירוק הרפובליקה ב- 1993.

יהודים ישבו בסובראנצה כנראה כבר במאה ה- 17, על כך מעידות מצבות בבית העלמין. חברה קדישא נוסדה בראשית המאה ה- 19. תחילה היה במקום בית תפילה אחר כך הוקם בית כנסת והיה בו כיסא מעוטר בפסוקים מהמקורות, ששימש לטכסי ברית מילה. כן היה שם בית ספר "תלמוד תורה". לרבנות סובראנצה סופחו יהודים משמונה כפרים בסביבה, אך היו להם בתי עלמין משלהם. הרב האחרון בסובראנצה היה ר' מנשה פרידמאן FRIEDMAN, הוא כיהן במקום כ- 40 שנה. בין ראשי הקהל היו: לזר לבוביץ' LEBOVIC, יעקב שנברגר SCHOENBERGER, איגנאץ ויינברגר WEINBERGER ו-י' ברקוביץ BERKOVITZ. במגיפת כולירע ב1873- ניספו רוב תושבי סובראנצה, ביניהם יהודים.

אדמת האזור הפורייה סיפקה פרנסה בשפע לתושבי המקום; בין יהודי סובראנצה היו בעלי חנויות, בעלי בתי מרזח וסוחרים, שסחרו גם בשוקי הערים אוז'הורוד ומיכאלובצה.

ב- 1867 העניקה ממלכת הונגריה שוויון זכויות לתושביה היהודים. מאז עסקו היהודים במגוון רחב יותר של עיסוקים והחלו להשתלב גם בעניינים מוניציפליים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות; ובאותה תקופה החלה פעילות ציונית באזור. ב- 1924, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ד דיווחו נציגי "המזרחי" על מכירת שקלים (חברות בהסתדרות הציונית וזכות הצבעה בקונגרסים) בסובראנצה. בבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) נרכשו בעיירה שבעה שקלים.

ב- 1930 ישבו בסובראנצה 336 יהודים ובאזור השיפוט כולו - 1,933. 1,298 מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 6 באוקטובר 1938 התנתקה סלובקיה מהרפובליקה ובעידוד גרמניה הנאצית הקימה שלטון אוטונומי פשיסטי. עסקי היהודים הועברו בהדרגה לידי אזרחים בני "הגזע הארי" ויהודים רבים נותרו בלי מקור פרנסה. במקום נפתח סניף של ארגון יהודי ארצי, שהוקם במטרה לסייע לנפגעי הגזירות.

באביב 1942 נשלחו צעירות יהודיות למחנות ריכוז בפולין. אחר כך גורשו הצעירים ולבסוף המשפחות. אין בידינו מועד מדויק של גירוש יהודי סובראנצה. הם נשלחו כנראה בשליש הראשון של חודש מאי 1942, דרך מיכאלובצה, לאזור לובלין. רובם מצאו שם את מותם.

כמה צעירים שהצליחו להימלט הצטרפו ב1944- לפרטיזנים סלובקים ולחמו בנאצים.

אחרי המלחמה התקבצו שארית הפליטה בסובראנצה ואירגנו את חיי הקהילה מחדש. הם קידשו בית תפילה והקימו מקווה באבני בית הכנסת ההרוס, במקום שבו עמד בית הכנסת.

ב- 1948 ישבו בעיירה 396 יהודים, נשיאם היה איגנאץ ויינברגר. אחר כך עזבו רוב היהודים את העיירה, מקצתם עלו לישראל, מקצתם היגרו לארצות אחרות. ב- 1953 נותרו בסובראנצה תשע משפחות יהודיות. בית התפילה והמקווה היו עדיין בשימוש הקהילה, אם כי בית התפילה עבר לבעלות איגוד הקהילות היהודיות בבראטיסלאבה.

בשנות השמונים של המאה ה- 20 כבר לא חיו יהודים בסובראנצה.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

נכון לשנת 2014 אין כלל יהודים במקום. בית העלמין נטוש ומוזנח. בשנת 2000 בנו במקום גדר ושער לבית העלמין, אולם המקום עדיין אינו מתוחזק באופן שוטף. לעיתים מגיעים מבקרים יחידים. מבני ציבור יהודיים נוספים בעיירה משמשים לצרכים אחרים.

פופראד POPRAD

(בגרמנית: DEUTSCHENDORF)

עיר בצפון- מזרח סלובקיה.


פופראד, שנוסדה במאה ה- 12 בידי גרמנים מסאקסוניה SACHSEN, שוכנת במדרון הרי הטאטרה TATRA הגבוהים ועל צומת מסילות רכבת. בעיר הוקמו בתי חרושת לעיבוד נייר ולמכונות חקלאיות. עד 1918 הייתה פופראד במחוז ספש SZEPES (בסלובקית ספיש SPIS) שבקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומאז עד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

רוב מייסדי הקהילה באו למקום מהעיר הונצובצה HUNCOVCE (בהונגרית: HUNFALVA). הקהילה נרשמה ב- 1879 כקהילה אורתודוקסית. בית תפילה נחנך בשנות השמונים למאה ה- 19 ובית כנסת נבנה ב- 1906 והורחב אחרי שנים אחדות. לצד בית הכנסת פעל בית מדרש. בית ספר יסודי יהודי נפתח בעיר ב- 1908, עד 1928 לימד שם המורה פרנץ גוטליב, שכתב את תולדות קהילת פופראד. "תלמוד תורה" הוקם ביזמת ר' מור קליין ב- 1924.

"חברה קדישא" ו"אגודת נשים" עסקו בפעולות סעד, והייתה שם גם קופת גמילות חסדים. הקהילה העסיקה חזן ושוחט. בפנקסה היו רשומים גם יהודים מכמה כפרים בסביבה.

רב הקהילה הראשון, הרב אהרן גרינברג, כיהן עד פטירתו ב- 1907. אחריו נתמנה הרב צבי הירש פראגר, שאף הוא כיהן עד מותו, כמה שנים לפני השואה.

ב- 1922 היה המהנדס ויטמן נשיא הקהילה. בשנות העשרים המאוחרות כיהן בתפקיד התעשיין הנריק קליינברגר. מור קליין היה נשיא-כבוד לצמיתות.

רוב יהודי פופראד התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה, והיו ביניהם גם רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, פקידים ובעלי מקצועות אחרים. במנסרת עצים בבעלות יהודי הועסקו 70 פועלים. מצבם הכלכלי של רוב יהודי העיר היה איתן, אך היו גם כמה עניים, שנתמכו בידי מוסדות הקהילה.

במלחמת העולם הראשונה התגייסו 38 מבני הקהילה לצבא ההונגרי. אחרי המלחמה, בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית, הייתה בעיר פעילות פוליטית ופעילות ציונית ערה. ב- 1924 התכנסה בפופראד הוועידה השלישית של הפדרציה הלאומית של יהדות סלובקיה. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו, נרכשו בעיר 158 שקלים. ב- 1935 נערך במקום כנס עולמי של "השומר הצעיר" ותחנת הרדיו של העיר קושיצה איפשרה שידורים מדיוני הכנס ששודרו גם בעברית. כן פעלו בעיר "מכבי הצעיר", "הציונים הכלליים" והכשרה לעלייה וכבר בשנות ה30- המוקדמות עלו כמה חלוצים מפופראד לארץ ישראל.

בשנת 1930 חיו בפופראד 618 יהודים, 15.3% באוכלוסייה.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. גילויי אנטישמיות והטרדות יהודים בחסות השלטונות ובעידודם החלו מייד. היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה והכלכלה ונושלו מפרנסתם. בסוף שנת 1940 עדיין ישבו 606 יהודים בעיר.

במארס 1942 הוקם בקסרקטין שבפופראד מחנה מעבר, ואליו הובאו אלפים מיהודי סלובקיה. (זה היה אחד מתוך חמישה מחנות שדרכם נשלחו יהודי סלובקיה לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין). הרכבת הראשונה מסלובקיה למחנות ההשמדה יצאה מפופראד ב- 26 במארס 1942, ובה כ- 1,000 צעירות, שנשלחו לאושוויץ. ב- 3 וב- 23 באפריל נשלחו משם לאושוויץ עוד שני טראנספורטים של כ- 1,000 איש כל אחד. ב- 25 במאי גורשו מפופראד 1,000 יהודים לראיוביצה RAJOWICZE. אחר כך מ- 28 במאי עד 13 ביוני יצאו עוד חמישה משלוחים. הגברים הובאו ללובלין והנשים לאיזביצה IZBICA ולסוביבור SOBIBOR. רוב המגורשים נרצחו.

בתום המלחמה חזרו לעיר כמה עשרות יהודים משרידי הקהילה, אך עזבו במרוצת השנים, רובם עלו לישראל, ולא נותרו עוד יהודים בפופראד.

בשנות השמונים שימש בניין בית הכנסת כבית דפוס. ב- 1990 מצאו מבקרים בפופראד את בית העלמין היהודי היה מגודר והמצבות שבורות ומפוזרות. בניין בית הכנסת עדיין עמד על תלו.

קראלובסקי חלומץ KRALOVSKY CHLUMEC

(בהונגרית (KIRALY HELMEC)

עיירה בדרום-מזרח סלובקיה.


קראלובסקי-חלומץ שוכנת באזור חקלאי, שעיקרו גידולי דגנים. האזור השתייך בעבר לממלכת הונגריה. ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, סופחה העיירה לרפובלקיה הצ'כוסלובקית, עד שנת 1993, שנה שבה התפרקה הרפובליקה.

נראה שיהודים מעטים ישבו בעיירה, שנקראה אז בשמה ההונגרי קיראלי הלמץ, כבר במאה ה- 17, אך קהילה מאורגנת, שהשתייכה לרבנות שאטוראלייאויהלי (SATORALJAUJHELY), נוסדה ב-1801 בידי חמישה סוחרים יהודים. לקראת אמצע המאה ה-19 נעשתה הקהילה לעצמאית ואחר כך, עד לסיפוח העיירה לרפובליקה הצ'כוסלובקית, שימשה גם כקהילת אם ליהודי כ-25 יישובים בנפת בודרוג (BODROG). שנים אחדות אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (דצמבר 1968), נרשמה כקהילה אורתודוקסית.

רב הקהילה הראשון, הרב מרדכי אריה ואלד כיהן עד מותו ב-1875. אחריו התמנה בנו, הרב יוסף ואלד. אחרי ר' ואלד כיהן חתנו, הרב יואל זאב גלאטשטיין.

"חברה קדישא" נוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-19. בית כנסת נחנך ב-1850; ישיבה נפתחה ב-1865; בית מדרש הוקם בתרומת לזר אוסטררכייר ור' רובין ב-1888; ו"תלמוד תורה" נפתח ב-1890. בית "לינת אורחים" הוקם על-ידי שלום בלייר.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבין שתי מלחמות העולם, כיהן כנשיא הקהילה יוסף פרידמן ואחריו הוגו טאננבאום ויושב ראש ה"חברה קדישא" היה יוז'ף קליין.

ב-1922 חיו בעיירה ובסביבה 2,412 יהודים.

ביריד חודשי בקראלובסקי-חלומץ סחרו היהודים בבהמות, בהלבשה והנעלה, ובשאר צרכי בית. רבים מיהודי העיירה התפרנסו ממסחר ביין, בתבואה ובעורות. בין היהודים היו גם בעלי משקים, מורים, בעלי מלאכה, פקידים, עורכי-דין, רופאים, שני קבלני-בניין ובעלי מקצועות חופשיים. בית המסחר הגדול של העיירה, ה"NAGYARUHAZ", היה בבעלות היהודי בראון ויהודי אחר היה בעל חווה גדולה. עשרה מיהודי העיירה התקיימו מצדקה.

במלחמת העולם הראשונה גוייסו לצבא ההונגרי 67 מבין יהודי קראלובסקי חלומץ, ששה מהם נפלו בקרבות.

הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובאותה העת גדלה מעורבות היהודים בפעילות פוליטית ובקראלובסקי חלומץ גם העשייה הציונית גדלה. במקום נפתח סניף של התנועה הציונית הרביזיוניסטית, ורוב הנוער הציוני התקבץ בקן של "בית"ר", חבריו קיימו שתי הכשרות חלוציות בקרבת העיירה. כן פעלו שם "המזרחי" ו"אגודת ישראל". כמה מבוגרי התנועות הציוניות עלו לארץ ישראל בראשית שנות השלושים להמאה ה-20.

ב-1930 חיו בקראלובסקי-חלומץ 810 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (ספטמבר 1938), כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית וחלקים מסלובקיה, וקראלובסקי-חלומץ ביניהם, סופחו להונגריה. החוקים האנטי-יהודיים של ממשלת הונגריה חלו גם על יהודי האזורים המסופחים. יהודי קראלובסקי חלומץ הוגבלו בפרנסתם ובמוסדות שבהם יכלו להמשיך בלימודים. יהודים שלא הייתה בידיהם אזרחות הונגרית גורשו. ב-1941 גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית.

זמן קצר אחרי כניסת הצבא הגרמני להונגריה (19 במארס 1944), רוכזו יהודי המקום בבניין בית ספר, וכעבור כמה ימים הועברו לגיטו בשטוראליאויהלי. רובם שולחו בחודש מאי דרך העיר קושיצה, למחנה ההשמדה אושוויץ שעל אדמת פולין.


ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה הושבה העיירה לרפובליקה הצ'כוסלובקית. שרידי הקהילה המעטים שחזרו לעיירה עזבו אחרי זמן קצר, והקהילה חדלה להתקיים.

כתבי היד של רב הקהילה האחרון ר' יואל זאב גלאטשטיין הגיעו לישראל בדרך לא דרך, קובצו בידי תלמידיו והוצאו לאור לזכרו ולזכר קהילתו, תחת הכותרת: "נחלת יואל זאב".

ב-1991 שימש בניין בית הכנסת כמחסן רהיטים ובית העלמין שופץ בידי שני יהודים שנותרו בעיירה, ובמימון השלטונות המקומיים.

טרבישוב TREBISOV

(בהונגרית: TOEKETEREBES)

עיר במחוז זמפלין, דרום-מזרח סלובקיה.


טרבישוב שוכנת בקרבת העיר קושיצה KOSICE, באזור חקלאי על צומת מסילות רכבת, וידועה בתעשיית סוכר. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

סבורים שיהודים ישבו בטרבישוב כבר במאה ה- 14, אך קהילה מאורגנת נוסדה שם כנראה סמוך ליסוד חברה קדישא בשנת 1829. אז קודש גם בית עלמין, הוקם בית כנסת, ונראה שרב הקהילה הראשון, הרב דוד לב זילברשטיין, כיהן באותה עת. הרב השני היה הרב שלמה טייטלבאום. הרב מרקוס גוטמאן ישב על כס הרבנות במשך 30 שנה ואחרון הרבנים היה הרב רוזנבלוט. בגלל קרבת טרבישוב לגליציה הושפעה הקהילה מאורח חיי היהודים שם. יהודי העיר היו שומרי מסורת והקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי. במקום הייתה גם קבוצת יהודים ספרדיים, ולהם בית תפילה נפרד. באמצע המאה ה- 19 הוקם מקווה. בית הכנסת הראשון נשרף בתחילת המאה ה- 20, ושנה לאחר מכן הוקם במקומו בית כנסת חדש.

ב- 1912, ביזמת נשיא הקהילה דאז, מאיר מרקוביץ' נוסד בית ספר תלמוד תורה. הקהילה הקימה גם בית ספר יסודי, ולימדו בו שלושה מורים. כן הוקמה ספרייה. ב"אגודת סנדקים" שתמכה במשפחות נזקקות, היו עשרות חברים. בשנת 1922 היו רשומים בספרי הקהילה כ- 800 נפש, שכללו גם יהודים מכמה ישובים קטנים בסביבה. נשיא הקהילה היה אנטאל דנציגרודזידר ברוייר שימש כמזכיר. בשנות השלושים היה נשיא הקהילה מור בורגר BURGER.

רוב יהודי טרבישוב השתייכו למעמד הבינוני, והתפרנסו כבעלי מלאכה וכחנוונים, היו ביניהם גם רופא אחד ועורך- דין אחד. מקצת יהודי העיר נזקקו לסעד.

זכויות אזרח הוענקו ליהודי הונגריה ב- 1867, ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעט לאומי בעל זכויות, והיו מעורבים בפעילות חברתית ופוליטית. הנוער הציוני התארגן בסניפים של "השומר הצעיר" ושל "בית"ר". ב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה- כ', השתתפו 16 מיהודי העיר.

ב- 1930 חיו בטרבישוב 559 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן(ספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה על אוטונומיה וב- 14 במארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הסלובקי הפאשיסטי נישל את היהודים מרכושם ומזכויותיהם האזרחיות. בסוף שנת 1940 ישבו בטרבישוב 648 יהודים.

בסוף מארס 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה בפולין, שם נרצחו בידי הגרמנים. יהודי טרבישוב גורשו כנראה במשלוח של 1,040 יהודים שיצא מטרבישוב לאזור לובלין בשבוע הראשון של חודש מאי 1942. הנשים הורדו מן הרכבת במחנה לובארטוב LUBARTOV והגברים הכשירים לעבודה נשלחו למאידאנק. באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים, ובעיר נותרו מעט יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות, יהודים שהיו נשואים בנישואי תערובת וכמה שהצליחו למצאו מקום מסתור. מקצת בני הקהילה נמלטו להונגריה וניצלו. אין בידינו מידע מדויק על גורל היהודים שנותרו בטרבישוב עד תום המלחמה.


שרידי הקהילה שחזרו לעיר אחרי המלחמה עזבו את המקום בשנות הארבעים המאוחרות. מקצתם עלו לישראל, אחרים היגרו לארצות הברית. בנייו בית הכנסת שימה כמחסן . בחלק מבית העלמין נבנו בתי מגורים.

סטרופקוב STROPKOV

(בהונגרית: SZTROPKO)

עיר במחוז זמפלין, צפון-מזרח סלובקיה.


סטרופקוב, בעבר עיר מחוז, שוכנת בעמק בהרי הבסקידים הנמוכים (NIZKE BESKYDY), בקרבת הגבול עם פולין, מצפון-מזרח לערים פרשוב וקושיצה. העיר נוסדה במאה ה-13, השתייכה לממלכת הונגריה, אחר כך לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומשנת 1918 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

הקהילה היהודית בסטרופקוב היא מהעתיקות בסלובקיה, ועל-פי מסמכים וכתובות על מצבות ישבו יהודים במקום כבר במחצית הראשונה של המאה ה-17. הם גורשו מן העיר בתחילת המאה ה-18 והתגוררו ביישובים הסמוכים: טישינץ (TISINEC) ובוקשה (BOKSA).

היהודים שבו לסטרופקוב כנראה ב-1800, וכבר באותה שנה הקימו "שול" (בית תפילה). בין פרנסי הקהילה במאה ה-19 היו: לב רוזנברג, מנדל נוימן ואברהם גרהארד.

בשנת 1851 ישבו בעיר 550 יהודים. רב הקהילה הראשון היה הרב משה שינפלד (SCHOENFELD), הוא עזב את העיר ב-1820 לערך. אחריו כיהנו בזה אחר זה: הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, שהתמנה ב-1835 לערך; הרב חיים יוסף גוטליב; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, שהובא לסטרופקוב באמצע המאה ה-19 על-ידי ראש הקהל ר' הרש פרידמאן; משה יוסף טייטלבוים, שהתמנה ב-1880; הרב אברהם שלום הלברשטאם ואחרון הרבנים הרב מנדל הלברשטאם, שהקים ישיבה בראשותו.

מוסדות הקהילה כללו "חברה קדישא", "חברת ש"ס", "ביקור חולים", "פועלי צדק", "אגודת נשים", "הכנסת כלה" ו"חברה תיקון ספרים", שטיפלה באלפי הספרים שבבית המדרש.

קהילת סטרופקוב השתייכה לזרם האורתודוקסי.

בספרי הרישום של סטרופקוב רשומים גם תושבי 72 ישובים בסביבה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התיישבו בסטרופקוב חסידים רבים מהאליץ' (HALICZ לימים בפולין) והעיר נהייתה לאחד ממרכזי החסידות במזרח סלובקיה. משם עברו חסידים גם לערים אחרות כמו פרשוב (PRESOV), קושיצה (KOSICE), מיכאלובצה (MICHALOVCE).

בסטרופקוב היו החסידים רוב, והמשכילים דוברי הגרמנית, שכונו בפי החסידים "דאצ'ן" (DATSHEN, כלומר "גרמנים"), היו מיעוט. בית הכנסת, שנבנה עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19 ושופץ ב-1930, שימש את החסידים, הם התפללו בו בנוסח ספרד. בבית הכנסת השני, ה"שול", התפללו ה"דאצ'ים" לפי נוסח אשכנז.

רוב ילדי היהודים למדו ב"חדרים" וב-1870 פתחו החסידים בית ספר "תלמוד תורה".

בקהילה הועסקו שני דיינים, חמישה - שישה מלמדים, גבאים, שני שמשי בית המדרש ושלושה שוחטים. והיו מקווה-טהרה ציבורי עם בית מרחץ, ומקווה פרטי של הרב מנדל הלברשטאם, ששימש גם את החסידים. בית העלמין הישן של הקהילה שוכן בשולי היישוב טישינץ, ובית העלמין החדש - לא רחוק מן העיירה לצד נחל, על הדרך הראשית המובילה לעיר וראנוב.

בשנות העשרים למאה ה-20 עמדו בראש הקהילה: הנשיא חיים יוסף פרידמן, מזכיר הקהילה יהושע פרבר (FAERBER), הפעילים אברהם מילר והרמן וייסנברגר וראש הקהל האחרון דוד האזנפלד. בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20 חיו בסטרופקוב כ-1,200 יהודים, כ- %40 באוכלוסייה.

פרנסתם העיקרית של יהודי העיר הייתה על המסחר ורוב בתיהם וחנויותיהם שכנו ברחוב הראשי. הם סחרו בעיקר בעורות, בתבואה ובעצים. יהודים היו גם בעלי בתי מרזח, עובדי אדמה ובעלי מלאכה. ר' יעקב זיסקינד יסד בנק במקום. בין הסוחרים היו כמה אמידים, ביניהם ראש הקהל ד' האזנפלד, שהיה בעל בית מסחר גדול ואיזידור גרוס, בעל טחנת קמח, מנסרה ותחנה ליצור חשמל במקום. אולם היו בקרב הקהילה גם עניים, נזקקי סעד.

היהודים היו שותפי לחיים הציבוריים של סטרופקוב ושלום ("שולם") אמסל (AMSEL), מנהל בנק, כיהן כמה שנים כראש העירייה.

בתקופת הרפובליקה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בעיר ונפתחו סניפי "המזרחי", "השומר הצעיר" ו"בית"ר". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שמונה מיהודי העיר ולפני מלחמת העולם השנייה עלו כמה חלוצים מסטרופקוב לארץ ישראל.

לפי הידוע לנו, בשנת 1938 חיו 1,031 יהודים בעיר.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה, וב-14 במארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.

חוקי הממשלה הסלובקית הרחיקו את היהודים מחיי החברה והכלכלה ורבים נותרו ללא פרנסה. הילדים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים, אך הקהילה דאגה להמשך לימודיהם ואירגנה כיתות לימוד.

בשנת 1940 חיו בסטרופקוב ובסביבה הקרובה ביותר כ-2,000 יהודים, מהם 1,400 בעיר עצמה.

כמה יהודים מסטרופקוב גוייסו לעבודות כפייה בצבא הסלובקי (במסגרת "הגדוד הששי").

בסוף מארס 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ראשונים גורשו הצעירים והצעירות, אחר כך גורשו משפחות שלמות. מקצת הצעירים הצליחו להמלט ולמצוא מקלט זמני בעיר בארדייוב (BARDEJOV).

רוב אנשי הקהילה גורשו ב-24 במאי 1942, במשלוח של 1,022 יהודים מסטרופקוב ומברדייוב לראיוביצ'ה (RAJOWICZE) שבפולין. במקום נותרו היהודים שעבודתם היתה חיונית לשלטונות, ועדיין היו בעיר כמה יהודים במקומות מסתור.

ב-9 באב תש"ב נשלחו עוד כמה משפחות למחנות ההשמדה, ומסתיו 1942, במשך שנתיים בקירוב, היתה הפוגה בגירושים.

בחודש מארס 1944, כשנודע על חידוש הגירושים, נמלטו מהעיר היהודים שעוד נותרו בה.

בסוף אוגוסט 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד השלטון הפאשיסטי. יהודים וביניהם גם בני סטרופקוב, הצטרפו לפרטיזנים ולחמו בשורותיהם. בספטמבר אותה השנה, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, נתפסו רבים מן היהודים ביערות ונורו למוות בידי הגרמנים.


בתום המלחמה שרדו רק כ-70-60 יהודים מסטרופקוב והסביבה. הם חזרו לעיר ב-1945, אך עזבו אותה תוך כמה שנים. 30-25 מהם עלו לארץ ישראל, כ-20 הגרו לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים.

בית הכנסת של האורתודוקסים, ששימש אחרי המלחמה כמחסן לחומרי בנייה, שימש כנגריה בשנות השמונים. בסוף שנת 1989 נותרה במקום רק יהודיה זקנה אחת.

קז'מארוק KEZMAROK

(בהונגרית: KESMARK)

עיר בצפון מזרח סלובקיה.


קז'מארוק שוכנת על הנהר פופראד POPRAD, באזור ספיש (SPIS, בגרמנית: ZIPS), בחלקם הדרומי-המזרחי של הרי הטאטרה הגבוהים. העיר שימשה מרכז למסחר ולתעשייה. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

תושבי קז'מארוק התנגדו להתיישבות יהודים בעיר, ורק בשנות השישים למאה ה- 19 התיישבו יהודים בקז'מארוק. רובם באו מכפרי הסביבה, ואליהם הצטרפו אחרי מלחמת העולם הראשונה פליטים מפולין. תחילה השתייכו לקהילת הונצובצה HUNCOVCE, עד שנעשתה קז'מארוק קהילה עצמאית, ואחרי קונגרס יהודי הונגריה (1869) הצטרפה לזרם האורתודוקסי. יהודי קז'מארוק היו שומרי מסורת, שנטו להשכלה, שפתם הייתה גרמנית, ודיברו הונגרית וסלובקית.

רב הקהילה הראשון, הרב אברהם גרינבורג GRUENBURG, נתמנה ב- 1874. אחרי מותו ב- 1918 כיהן בנו, הרב שמחה נתן גרינבורג. הרב ישראל מאיר גליק, שימש כדיין וכרב בחברת ש"ס. הקהילה החזיקה מלמדים, מזכיר ושמש בית הכנסת. השוחטים שימשו גם כחזנים.

בית כנסת בסגנון מאורי, ובו כ- 500 מקומות ישיבה, הוקם בשלהי המאה ה- 19. בקומה שמעליו היה אולם הרצאות, ששימש לתפילה בציבור בימי החורף. בית מדרש חסידי -"קלויז", הכיל כ- 200 מקומות. הרב של החסידים היה רבי אריה הלברשטאם, מצאצאי ר' חיים הלברשטאם, אבי שושלת רבני צאנז.

אמנם היו בקהילת קז'מארוק "חדרים" ו"תלמוד תורה", אך רוב ילדי היהודים למדו בבתי ספר יסודיים כלליים בשפה הגרמנית, ומשנות השלושים למאה העשרים בבתי ספר ממלכתיים שלימדו בסלובקית. רבים המשיכו ללמוד בבית הספר למסחר או בגימנסיה. בבית המדרש, שהקים הרב ש"נ גרינבורג בחצר ביתו, למדו כ- 30 תלמידים.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא"; אגודת נשים, "חברת פועלי צדק" ו"חברת תפארת בחורים". נפתחו קופות "רבי מאיר בעל הנס", קופה למען ישיבות בארץ ישראל ו"קרן למען עניי המדינה", שתמכה ביהודים מרוסיה הקארפאטית וקיימה אכסנייה לעוברי אורח.

בשנת 1921 נמנו בקהילת קז'מארוק 1,650 יהודים. מספר זה כלל את יהודי היישובים הסמוכים ספישסקה בלה SPISSKA BELA ו-פודולינץ PODOLINEC. באותה התקופה היה אריה דזידר DESIDER ראש הקהילה.

מצבם הכלכלי של רוב יהודי קז'מארוק היה איתן. כ- 80 אחוזים מהעסקים בעיר היו בידיהם; ביניהם חנויות, בתי קפה, בתי מרזח ומסעדות כשרות, בתי מלאכה לאופנה, לחייטות עילית ולהנעלה; מפעלים לעיבוד עץ, מינסרות ותחנת דלק. בין יהודי העיר היו כמה סוחרים גדולים, יצרנים ויצואני גבינות, חקלאים, בעלי מקצועות חופשיים וגם אמנים. רוב הרופאים בעיר היו יהודים.

בשנת 1903 החלה האגודה הציונית "אחי ציון" לפעול בקז'מארוק, ובבתים רבים הוצבו קופות של "הקרן הקיימת לישראל". הפעילות הציונית הואטה בימי מלחמת העולם הראשונה, כשיהודים רבים התגייסו לצבא הקיסר, וכמה מהם נפלו בקרבות. ברפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי המלחמה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי והפעילות הציונית גדלה. נפתחו סניפי הפועל המזרחי, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכבי הצעיר, "תכלת לבן" ובית"ר, ומועדון ספורט "הגיבור". לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו (1927) נרכשו בקז'מארוק 33 שקלים, ובבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) הצביעו 76. בשנות השלושים עלו כמה צעירים מקז'מארוק לארץ ישראל. גם לאגודת ישראל ולצעירי אגודת ישראל היה ייצוג בקהילה.

ב- 1930 ישבו בקז'מארוק 1,166 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה במארס 1938 היו גילויי אנטישמיות מצד הגרמנים שבין תושבי קז'מארוק. כמה יהודים מקז'מארוק התגייסו לצבא הצ'כוסלובקי שנערך לאורך הגבול עם גרמניה ואוסטריה. בקסרקטין בקז'מארוק חנו אלפי חיילים, ביניהם יהודים רבים.

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938 (כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) סופח חבל הסודטים לגרמניה והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. כ- 20 משפחות יהודיות מחבל הסודטים נמלטו לקז'מארוק. ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה. ב- 5 בנובמבר גירשו אנשי "משמר הלניקה" מק'זמארוק כ- 30 משפחות יהודיות חסרות אזרחות לגבול הונגריה. ההונגרים סירבו לקבל את המגורשים והם נותרו למשך כשבועיים על הגבול. לבסוף התירו הסלובקים את חזרתם. ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית, וכבר למחרת התנפלו תלמידי תיכון גרמנים על יהודים וניפצו חלונות בעסקיהם ובבתיהם. הוגבלה העסקת רופאים ועורכי- דין יהודים ויהודי סלובקיה הורחקו בהדרגה מהכלכלה ומחיי החברה. סניף של "מרכז היהודים" של השלטונות טיפל בנזקקים. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) סייעה הקהילה לכ- 2,200 פליטים יהודים מפולין להמלט להונגריה.

בדצמבר 1939 הצליחו כשלושים מבני הקהילה לעלות על אניית המעפילים "קונפינו" והגיעו לארץ ישראל דרך הים השחור באביב 1940. קבוצה אחרת של 30 איש שיצאה במאי 1940 על סיפון האנייה "פנצ'ו", הגיעה לארץ אחרי גילגולים רבים רק בשנת 1944.

בקז'מארוק נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה וההתנכלויות ליהודים גברו. בסוף שנת 1940 נרשמו בעיר 1,181 יהודים. בקיץ 1941 הרסה כנופיית גרמנים את פנים בית הכנסת, הקהילה שיפצה אותו. עד סוף 1941 הועברו כל עסקי היהודים לידי "אריזאטורים" (בני הגזע הארי) סלובקים. כמה משפחות יהודיות נמלטו מקז'מארוק להונגריה.

בפברואר 1942 הפקיעו סלובקים, בעזרת נוער גרמני, חפצי הערך של יהודים. היהודים נצטוו להתפקד. ב- 29 במארס 1942, ערב שבת הגדול, נחטפו צעירות יהודיות מבתיהן ונכלאו במחנה בפופראד, אחרי חג הפסח שולחו משם ברכבות וכעבור כחודש ימים הגיעו לאושוויץ. ב- 1 באפריל 1942 נלקחו גברים יהודים בני 16 - 45 למבצר טוקולי ולמחרת שולחו אף הם דרך ז'ילינה ZILINA למחנות ריכוז בפולין. נסיונות הבריחה להונגריה גברו. אלה שנתפסו הובאו למחנה בנובאקי NOVAKY ומשם גורשו לפולין. רוב היהודים שנותרו (כ- 800 נפשות) מקז'מארוק והסביבה גורשו לאיזור לובלין בין ט' ל- כ' סיוון תש"ב, 25 במאי - 5 ביוני, ומקצתם ביום הכיפורים - 21 בספטמבר וב- 2 באוקטובר 1942. לפני הגירוש, הילדים, הזקנים והחלשים נורו במקום, והכשירים לעבודה הועברו למחנות עבודה. בעיר נותרו רק היהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות ואלה שהצליחו להסתתר.

בקייץ 1944 פרץ מרד נגד המשטר הפשיסטי בסלובקיה. יהודים בני קז'מארוק שעדיין היו באזור הצטרפו למורדים. המרד דוכא בידי הצבא הגרמני והחל מצוד אחר המורדים, בעיקר אחר היהודים. אלה שנתפסו באזור המרד נורו למוות במקום. בספטמבר 1944 נתפסו כ- 40 מיהודי קז'מארוק, וביניהם הרב שמחה נתן גרינבורג ומשפחתו, ונורו ליד גבול פולין. 48 יהודים מקז'מארוק והסביבה לחמו בגרמנים ביחידות הצבא הצ'כי ובשורות הפרטיזנים. הרופא היהודי, ד"ר אדוארד לאופר LAUFER מהעיר ניטרה, הציל יהודים ופרטיזנים במסווה של סלובקי נוצרי.


בתום המלחמה באזור, בינואר 1945, יצאו ממחבואם שרידים של כ- 15 משפחות יהודיות, אליהם הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, וחיי הקהילה היהודית חודשו. הרב מאיר גרינבורג, בנו של הרב ש"נ גרינבורג, כיהן כרב האזור, שכלל את הערים קז'מארוק וליפטובסקי-סוואטי- מיקולאש. ניסו לשקם את הריסות בית הכנסת, אבל לבסוף נחרב הבניין. נפתחה מסעדה כשרה ושוחט מקושיצה בא אחת לשבוע. ר' דוד רייזנר REISNER שימש מוהל לכל יהודי האזור.

ב- 1948 ישבו בקז'מארוק 384 יהודים, ביניהם 58 ילדים. מוריץ גולדמן כיהן כראש הקהילה. ב- 1949 עלו רוב היהודים לישראל; מקצתם, וביניהם הרב מאיר גרינבורג, היגרו לארצות הברית. בשנות החמישים היו בקהילה עשרה ילדים, שקיבלו חינוך יהודי. בשנות השבעים עדיין חיו כמה יהודים במקום ובית העלמין טופל בידי נוצרי. ב- 1989 נמצא בית העלמין מוקף חומה, שערו נעול ומצב הקברים תקין.

Moldava nad Bodvou מולדאווה נאד בודבואו

בהונגרית: SZEPSI

עיירה בדרום- מזרח סלובקיה.


מולדאווה על הנהר בודווה BODVA שוכנת על צומת מסילות רכבת ודרך ראשית סמוך לעיר קושיצה. עד 1918 השתייך האזור לממלכת הונגריה, ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

קהילה יהודית נוסדה במולדאווה בשנת 1825 ובשנות השבעים למאה ה- 19 (אחרי קונגרס יהודי הונגריה) הצטרפה לקהילות האורתודוקסיות. הקהילה קידשה בית עלמין ויסדה "חברה קדישא". בית הכנסת הראשון, שהוקם ב- 1853, נשרף ב- 1931 ובמקומו הוקם בית כנסת חדש. בבית הספר "תלמוד תורה" שבעיירה לימדו בשנות העשרים למאה ה- 20 שני מלמדים, מספר התלמידים נע בין 20 ל- 30. בין מוסדות הצדקה הייתה גם "אגודת נשים".

ראשון הרבנים במולדאווה נאד בודבואו היה הרב שאול גולדשטיין, אחריו כיהנו הרבנים שלמה בויטונה BOJTONA ומשה טננבאום.

ב- 1922 היו רשומים בפנקסי הקהילה כ- 600 יהודים, שכללו כנראה גם את היהודים שישבו בכ- 15 כפרים בסביבה.

בראשית המאה ה- 20 התפרנסו 12 מיהודי העיירה כסוחרים, 20 היו בעלי מלאכה, כן היו בעיירה שני עורכי- דין ושני רופאים יהודים.

ב- 1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח. במלחמת העולם הראשונה לחמו 22 מבני הקהילה בשורות צבא הקיסר. הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שנוסדה אחרי המלחמה (1918), הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות.

ב- 1930 חיו במולדאווה נאד בודבואו כ- 200 יהודים.


תקופת השואה

הסכם מינכן, שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא לפרוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעקבות הסכם וינה מ- 2 בנובמבר אותה השנה סופחו חלקים מדרום סלובקיה, לרבות מולדאווה נאד בודבואו, להונגריה. החוקים האנטי- יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית הגבילו את היהודים בחיי הכלכלה ובחברה. ב- 1941 גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, שלחם אז לצד הגרמנים בחזית המזרח. רבים מבין עובדי הכפייה היהודים מצאו את מותם בשדות המוקשים, בקור, ברעב ובמחלות. משפחות המגוייסים שנותרו בעיירה חיו במצוקה.

ב- 19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה, כמה שבועות לאחר מכן רוכזו היהודים בגיטאות שהוקמו בערים המרכזיות, וב- 14 במאי החל גירוש יהודי הונגריה. יהודי מולדאווה נאד בודבואו והסביבה גורשו, ככל הנראה דרך העיר קושיצה, למחנה ההשמדה אושוויץ בין אמצע מאי לתחילת יוני 1944.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קושיצה, סלובקיה

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מולדאווה נאד בודבואו
קז'מארוק
סטרופקוב
טרבישוב
קראלובסקי חלומץ
פופראד
סובראנצה
קורימה
ספישסקה ולאכי
Moldava nad Bodvou מולדאווה נאד בודבואו

בהונגרית: SZEPSI

עיירה בדרום- מזרח סלובקיה.


מולדאווה על הנהר בודווה BODVA שוכנת על צומת מסילות רכבת ודרך ראשית סמוך לעיר קושיצה. עד 1918 השתייך האזור לממלכת הונגריה, ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

קהילה יהודית נוסדה במולדאווה בשנת 1825 ובשנות השבעים למאה ה- 19 (אחרי קונגרס יהודי הונגריה) הצטרפה לקהילות האורתודוקסיות. הקהילה קידשה בית עלמין ויסדה "חברה קדישא". בית הכנסת הראשון, שהוקם ב- 1853, נשרף ב- 1931 ובמקומו הוקם בית כנסת חדש. בבית הספר "תלמוד תורה" שבעיירה לימדו בשנות העשרים למאה ה- 20 שני מלמדים, מספר התלמידים נע בין 20 ל- 30. בין מוסדות הצדקה הייתה גם "אגודת נשים".

ראשון הרבנים במולדאווה נאד בודבואו היה הרב שאול גולדשטיין, אחריו כיהנו הרבנים שלמה בויטונה BOJTONA ומשה טננבאום.

ב- 1922 היו רשומים בפנקסי הקהילה כ- 600 יהודים, שכללו כנראה גם את היהודים שישבו בכ- 15 כפרים בסביבה.

בראשית המאה ה- 20 התפרנסו 12 מיהודי העיירה כסוחרים, 20 היו בעלי מלאכה, כן היו בעיירה שני עורכי- דין ושני רופאים יהודים.

ב- 1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח. במלחמת העולם הראשונה לחמו 22 מבני הקהילה בשורות צבא הקיסר. הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שנוסדה אחרי המלחמה (1918), הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות.

ב- 1930 חיו במולדאווה נאד בודבואו כ- 200 יהודים.


תקופת השואה

הסכם מינכן, שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא לפרוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעקבות הסכם וינה מ- 2 בנובמבר אותה השנה סופחו חלקים מדרום סלובקיה, לרבות מולדאווה נאד בודבואו, להונגריה. החוקים האנטי- יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית הגבילו את היהודים בחיי הכלכלה ובחברה. ב- 1941 גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, שלחם אז לצד הגרמנים בחזית המזרח. רבים מבין עובדי הכפייה היהודים מצאו את מותם בשדות המוקשים, בקור, ברעב ובמחלות. משפחות המגוייסים שנותרו בעיירה חיו במצוקה.

ב- 19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה, כמה שבועות לאחר מכן רוכזו היהודים בגיטאות שהוקמו בערים המרכזיות, וב- 14 במאי החל גירוש יהודי הונגריה. יהודי מולדאווה נאד בודבואו והסביבה גורשו, ככל הנראה דרך העיר קושיצה, למחנה ההשמדה אושוויץ בין אמצע מאי לתחילת יוני 1944.
קז'מארוק KEZMAROK

(בהונגרית: KESMARK)

עיר בצפון מזרח סלובקיה.


קז'מארוק שוכנת על הנהר פופראד POPRAD, באזור ספיש (SPIS, בגרמנית: ZIPS), בחלקם הדרומי-המזרחי של הרי הטאטרה הגבוהים. העיר שימשה מרכז למסחר ולתעשייה. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

תושבי קז'מארוק התנגדו להתיישבות יהודים בעיר, ורק בשנות השישים למאה ה- 19 התיישבו יהודים בקז'מארוק. רובם באו מכפרי הסביבה, ואליהם הצטרפו אחרי מלחמת העולם הראשונה פליטים מפולין. תחילה השתייכו לקהילת הונצובצה HUNCOVCE, עד שנעשתה קז'מארוק קהילה עצמאית, ואחרי קונגרס יהודי הונגריה (1869) הצטרפה לזרם האורתודוקסי. יהודי קז'מארוק היו שומרי מסורת, שנטו להשכלה, שפתם הייתה גרמנית, ודיברו הונגרית וסלובקית.

רב הקהילה הראשון, הרב אברהם גרינבורג GRUENBURG, נתמנה ב- 1874. אחרי מותו ב- 1918 כיהן בנו, הרב שמחה נתן גרינבורג. הרב ישראל מאיר גליק, שימש כדיין וכרב בחברת ש"ס. הקהילה החזיקה מלמדים, מזכיר ושמש בית הכנסת. השוחטים שימשו גם כחזנים.

בית כנסת בסגנון מאורי, ובו כ- 500 מקומות ישיבה, הוקם בשלהי המאה ה- 19. בקומה שמעליו היה אולם הרצאות, ששימש לתפילה בציבור בימי החורף. בית מדרש חסידי -"קלויז", הכיל כ- 200 מקומות. הרב של החסידים היה רבי אריה הלברשטאם, מצאצאי ר' חיים הלברשטאם, אבי שושלת רבני צאנז.

אמנם היו בקהילת קז'מארוק "חדרים" ו"תלמוד תורה", אך רוב ילדי היהודים למדו בבתי ספר יסודיים כלליים בשפה הגרמנית, ומשנות השלושים למאה העשרים בבתי ספר ממלכתיים שלימדו בסלובקית. רבים המשיכו ללמוד בבית הספר למסחר או בגימנסיה. בבית המדרש, שהקים הרב ש"נ גרינבורג בחצר ביתו, למדו כ- 30 תלמידים.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא"; אגודת נשים, "חברת פועלי צדק" ו"חברת תפארת בחורים". נפתחו קופות "רבי מאיר בעל הנס", קופה למען ישיבות בארץ ישראל ו"קרן למען עניי המדינה", שתמכה ביהודים מרוסיה הקארפאטית וקיימה אכסנייה לעוברי אורח.

בשנת 1921 נמנו בקהילת קז'מארוק 1,650 יהודים. מספר זה כלל את יהודי היישובים הסמוכים ספישסקה בלה SPISSKA BELA ו-פודולינץ PODOLINEC. באותה התקופה היה אריה דזידר DESIDER ראש הקהילה.

מצבם הכלכלי של רוב יהודי קז'מארוק היה איתן. כ- 80 אחוזים מהעסקים בעיר היו בידיהם; ביניהם חנויות, בתי קפה, בתי מרזח ומסעדות כשרות, בתי מלאכה לאופנה, לחייטות עילית ולהנעלה; מפעלים לעיבוד עץ, מינסרות ותחנת דלק. בין יהודי העיר היו כמה סוחרים גדולים, יצרנים ויצואני גבינות, חקלאים, בעלי מקצועות חופשיים וגם אמנים. רוב הרופאים בעיר היו יהודים.

בשנת 1903 החלה האגודה הציונית "אחי ציון" לפעול בקז'מארוק, ובבתים רבים הוצבו קופות של "הקרן הקיימת לישראל". הפעילות הציונית הואטה בימי מלחמת העולם הראשונה, כשיהודים רבים התגייסו לצבא הקיסר, וכמה מהם נפלו בקרבות. ברפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי המלחמה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי והפעילות הציונית גדלה. נפתחו סניפי הפועל המזרחי, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכבי הצעיר, "תכלת לבן" ובית"ר, ומועדון ספורט "הגיבור". לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו (1927) נרכשו בקז'מארוק 33 שקלים, ובבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) הצביעו 76. בשנות השלושים עלו כמה צעירים מקז'מארוק לארץ ישראל. גם לאגודת ישראל ולצעירי אגודת ישראל היה ייצוג בקהילה.

ב- 1930 ישבו בקז'מארוק 1,166 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה במארס 1938 היו גילויי אנטישמיות מצד הגרמנים שבין תושבי קז'מארוק. כמה יהודים מקז'מארוק התגייסו לצבא הצ'כוסלובקי שנערך לאורך הגבול עם גרמניה ואוסטריה. בקסרקטין בקז'מארוק חנו אלפי חיילים, ביניהם יהודים רבים.

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938 (כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) סופח חבל הסודטים לגרמניה והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. כ- 20 משפחות יהודיות מחבל הסודטים נמלטו לקז'מארוק. ב- 6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה. ב- 5 בנובמבר גירשו אנשי "משמר הלניקה" מק'זמארוק כ- 30 משפחות יהודיות חסרות אזרחות לגבול הונגריה. ההונגרים סירבו לקבל את המגורשים והם נותרו למשך כשבועיים על הגבול. לבסוף התירו הסלובקים את חזרתם. ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית, וכבר למחרת התנפלו תלמידי תיכון גרמנים על יהודים וניפצו חלונות בעסקיהם ובבתיהם. הוגבלה העסקת רופאים ועורכי- דין יהודים ויהודי סלובקיה הורחקו בהדרגה מהכלכלה ומחיי החברה. סניף של "מרכז היהודים" של השלטונות טיפל בנזקקים. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) סייעה הקהילה לכ- 2,200 פליטים יהודים מפולין להמלט להונגריה.

בדצמבר 1939 הצליחו כשלושים מבני הקהילה לעלות על אניית המעפילים "קונפינו" והגיעו לארץ ישראל דרך הים השחור באביב 1940. קבוצה אחרת של 30 איש שיצאה במאי 1940 על סיפון האנייה "פנצ'ו", הגיעה לארץ אחרי גילגולים רבים רק בשנת 1944.

בקז'מארוק נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה וההתנכלויות ליהודים גברו. בסוף שנת 1940 נרשמו בעיר 1,181 יהודים. בקיץ 1941 הרסה כנופיית גרמנים את פנים בית הכנסת, הקהילה שיפצה אותו. עד סוף 1941 הועברו כל עסקי היהודים לידי "אריזאטורים" (בני הגזע הארי) סלובקים. כמה משפחות יהודיות נמלטו מקז'מארוק להונגריה.

בפברואר 1942 הפקיעו סלובקים, בעזרת נוער גרמני, חפצי הערך של יהודים. היהודים נצטוו להתפקד. ב- 29 במארס 1942, ערב שבת הגדול, נחטפו צעירות יהודיות מבתיהן ונכלאו במחנה בפופראד, אחרי חג הפסח שולחו משם ברכבות וכעבור כחודש ימים הגיעו לאושוויץ. ב- 1 באפריל 1942 נלקחו גברים יהודים בני 16 - 45 למבצר טוקולי ולמחרת שולחו אף הם דרך ז'ילינה ZILINA למחנות ריכוז בפולין. נסיונות הבריחה להונגריה גברו. אלה שנתפסו הובאו למחנה בנובאקי NOVAKY ומשם גורשו לפולין. רוב היהודים שנותרו (כ- 800 נפשות) מקז'מארוק והסביבה גורשו לאיזור לובלין בין ט' ל- כ' סיוון תש"ב, 25 במאי - 5 ביוני, ומקצתם ביום הכיפורים - 21 בספטמבר וב- 2 באוקטובר 1942. לפני הגירוש, הילדים, הזקנים והחלשים נורו במקום, והכשירים לעבודה הועברו למחנות עבודה. בעיר נותרו רק היהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות ואלה שהצליחו להסתתר.

בקייץ 1944 פרץ מרד נגד המשטר הפשיסטי בסלובקיה. יהודים בני קז'מארוק שעדיין היו באזור הצטרפו למורדים. המרד דוכא בידי הצבא הגרמני והחל מצוד אחר המורדים, בעיקר אחר היהודים. אלה שנתפסו באזור המרד נורו למוות במקום. בספטמבר 1944 נתפסו כ- 40 מיהודי קז'מארוק, וביניהם הרב שמחה נתן גרינבורג ומשפחתו, ונורו ליד גבול פולין. 48 יהודים מקז'מארוק והסביבה לחמו בגרמנים ביחידות הצבא הצ'כי ובשורות הפרטיזנים. הרופא היהודי, ד"ר אדוארד לאופר LAUFER מהעיר ניטרה, הציל יהודים ופרטיזנים במסווה של סלובקי נוצרי.


בתום המלחמה באזור, בינואר 1945, יצאו ממחבואם שרידים של כ- 15 משפחות יהודיות, אליהם הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, וחיי הקהילה היהודית חודשו. הרב מאיר גרינבורג, בנו של הרב ש"נ גרינבורג, כיהן כרב האזור, שכלל את הערים קז'מארוק וליפטובסקי-סוואטי- מיקולאש. ניסו לשקם את הריסות בית הכנסת, אבל לבסוף נחרב הבניין. נפתחה מסעדה כשרה ושוחט מקושיצה בא אחת לשבוע. ר' דוד רייזנר REISNER שימש מוהל לכל יהודי האזור.

ב- 1948 ישבו בקז'מארוק 384 יהודים, ביניהם 58 ילדים. מוריץ גולדמן כיהן כראש הקהילה. ב- 1949 עלו רוב היהודים לישראל; מקצתם, וביניהם הרב מאיר גרינבורג, היגרו לארצות הברית. בשנות החמישים היו בקהילה עשרה ילדים, שקיבלו חינוך יהודי. בשנות השבעים עדיין חיו כמה יהודים במקום ובית העלמין טופל בידי נוצרי. ב- 1989 נמצא בית העלמין מוקף חומה, שערו נעול ומצב הקברים תקין.
סטרופקוב STROPKOV

(בהונגרית: SZTROPKO)

עיר במחוז זמפלין, צפון-מזרח סלובקיה.


סטרופקוב, בעבר עיר מחוז, שוכנת בעמק בהרי הבסקידים הנמוכים (NIZKE BESKYDY), בקרבת הגבול עם פולין, מצפון-מזרח לערים פרשוב וקושיצה. העיר נוסדה במאה ה-13, השתייכה לממלכת הונגריה, אחר כך לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומשנת 1918 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

הקהילה היהודית בסטרופקוב היא מהעתיקות בסלובקיה, ועל-פי מסמכים וכתובות על מצבות ישבו יהודים במקום כבר במחצית הראשונה של המאה ה-17. הם גורשו מן העיר בתחילת המאה ה-18 והתגוררו ביישובים הסמוכים: טישינץ (TISINEC) ובוקשה (BOKSA).

היהודים שבו לסטרופקוב כנראה ב-1800, וכבר באותה שנה הקימו "שול" (בית תפילה). בין פרנסי הקהילה במאה ה-19 היו: לב רוזנברג, מנדל נוימן ואברהם גרהארד.

בשנת 1851 ישבו בעיר 550 יהודים. רב הקהילה הראשון היה הרב משה שינפלד (SCHOENFELD), הוא עזב את העיר ב-1820 לערך. אחריו כיהנו בזה אחר זה: הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, שהתמנה ב-1835 לערך; הרב חיים יוסף גוטליב; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, שהובא לסטרופקוב באמצע המאה ה-19 על-ידי ראש הקהל ר' הרש פרידמאן; משה יוסף טייטלבוים, שהתמנה ב-1880; הרב אברהם שלום הלברשטאם ואחרון הרבנים הרב מנדל הלברשטאם, שהקים ישיבה בראשותו.

מוסדות הקהילה כללו "חברה קדישא", "חברת ש"ס", "ביקור חולים", "פועלי צדק", "אגודת נשים", "הכנסת כלה" ו"חברה תיקון ספרים", שטיפלה באלפי הספרים שבבית המדרש.

קהילת סטרופקוב השתייכה לזרם האורתודוקסי.

בספרי הרישום של סטרופקוב רשומים גם תושבי 72 ישובים בסביבה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התיישבו בסטרופקוב חסידים רבים מהאליץ' (HALICZ לימים בפולין) והעיר נהייתה לאחד ממרכזי החסידות במזרח סלובקיה. משם עברו חסידים גם לערים אחרות כמו פרשוב (PRESOV), קושיצה (KOSICE), מיכאלובצה (MICHALOVCE).

בסטרופקוב היו החסידים רוב, והמשכילים דוברי הגרמנית, שכונו בפי החסידים "דאצ'ן" (DATSHEN, כלומר "גרמנים"), היו מיעוט. בית הכנסת, שנבנה עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19 ושופץ ב-1930, שימש את החסידים, הם התפללו בו בנוסח ספרד. בבית הכנסת השני, ה"שול", התפללו ה"דאצ'ים" לפי נוסח אשכנז.

רוב ילדי היהודים למדו ב"חדרים" וב-1870 פתחו החסידים בית ספר "תלמוד תורה".

בקהילה הועסקו שני דיינים, חמישה - שישה מלמדים, גבאים, שני שמשי בית המדרש ושלושה שוחטים. והיו מקווה-טהרה ציבורי עם בית מרחץ, ומקווה פרטי של הרב מנדל הלברשטאם, ששימש גם את החסידים. בית העלמין הישן של הקהילה שוכן בשולי היישוב טישינץ, ובית העלמין החדש - לא רחוק מן העיירה לצד נחל, על הדרך הראשית המובילה לעיר וראנוב.

בשנות העשרים למאה ה-20 עמדו בראש הקהילה: הנשיא חיים יוסף פרידמן, מזכיר הקהילה יהושע פרבר (FAERBER), הפעילים אברהם מילר והרמן וייסנברגר וראש הקהל האחרון דוד האזנפלד. בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20 חיו בסטרופקוב כ-1,200 יהודים, כ- %40 באוכלוסייה.

פרנסתם העיקרית של יהודי העיר הייתה על המסחר ורוב בתיהם וחנויותיהם שכנו ברחוב הראשי. הם סחרו בעיקר בעורות, בתבואה ובעצים. יהודים היו גם בעלי בתי מרזח, עובדי אדמה ובעלי מלאכה. ר' יעקב זיסקינד יסד בנק במקום. בין הסוחרים היו כמה אמידים, ביניהם ראש הקהל ד' האזנפלד, שהיה בעל בית מסחר גדול ואיזידור גרוס, בעל טחנת קמח, מנסרה ותחנה ליצור חשמל במקום. אולם היו בקרב הקהילה גם עניים, נזקקי סעד.

היהודים היו שותפי לחיים הציבוריים של סטרופקוב ושלום ("שולם") אמסל (AMSEL), מנהל בנק, כיהן כמה שנים כראש העירייה.

בתקופת הרפובליקה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בעיר ונפתחו סניפי "המזרחי", "השומר הצעיר" ו"בית"ר". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שמונה מיהודי העיר ולפני מלחמת העולם השנייה עלו כמה חלוצים מסטרופקוב לארץ ישראל.

לפי הידוע לנו, בשנת 1938 חיו 1,031 יהודים בעיר.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה, וב-14 במארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.

חוקי הממשלה הסלובקית הרחיקו את היהודים מחיי החברה והכלכלה ורבים נותרו ללא פרנסה. הילדים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים, אך הקהילה דאגה להמשך לימודיהם ואירגנה כיתות לימוד.

בשנת 1940 חיו בסטרופקוב ובסביבה הקרובה ביותר כ-2,000 יהודים, מהם 1,400 בעיר עצמה.

כמה יהודים מסטרופקוב גוייסו לעבודות כפייה בצבא הסלובקי (במסגרת "הגדוד הששי").

בסוף מארס 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ראשונים גורשו הצעירים והצעירות, אחר כך גורשו משפחות שלמות. מקצת הצעירים הצליחו להמלט ולמצוא מקלט זמני בעיר בארדייוב (BARDEJOV).

רוב אנשי הקהילה גורשו ב-24 במאי 1942, במשלוח של 1,022 יהודים מסטרופקוב ומברדייוב לראיוביצ'ה (RAJOWICZE) שבפולין. במקום נותרו היהודים שעבודתם היתה חיונית לשלטונות, ועדיין היו בעיר כמה יהודים במקומות מסתור.

ב-9 באב תש"ב נשלחו עוד כמה משפחות למחנות ההשמדה, ומסתיו 1942, במשך שנתיים בקירוב, היתה הפוגה בגירושים.

בחודש מארס 1944, כשנודע על חידוש הגירושים, נמלטו מהעיר היהודים שעוד נותרו בה.

בסוף אוגוסט 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד השלטון הפאשיסטי. יהודים וביניהם גם בני סטרופקוב, הצטרפו לפרטיזנים ולחמו בשורותיהם. בספטמבר אותה השנה, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, נתפסו רבים מן היהודים ביערות ונורו למוות בידי הגרמנים.


בתום המלחמה שרדו רק כ-70-60 יהודים מסטרופקוב והסביבה. הם חזרו לעיר ב-1945, אך עזבו אותה תוך כמה שנים. 30-25 מהם עלו לארץ ישראל, כ-20 הגרו לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים.

בית הכנסת של האורתודוקסים, ששימש אחרי המלחמה כמחסן לחומרי בנייה, שימש כנגריה בשנות השמונים. בסוף שנת 1989 נותרה במקום רק יהודיה זקנה אחת.
טרבישוב TREBISOV

(בהונגרית: TOEKETEREBES)

עיר במחוז זמפלין, דרום-מזרח סלובקיה.


טרבישוב שוכנת בקרבת העיר קושיצה KOSICE, באזור חקלאי על צומת מסילות רכבת, וידועה בתעשיית סוכר. עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומאז עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

סבורים שיהודים ישבו בטרבישוב כבר במאה ה- 14, אך קהילה מאורגנת נוסדה שם כנראה סמוך ליסוד חברה קדישא בשנת 1829. אז קודש גם בית עלמין, הוקם בית כנסת, ונראה שרב הקהילה הראשון, הרב דוד לב זילברשטיין, כיהן באותה עת. הרב השני היה הרב שלמה טייטלבאום. הרב מרקוס גוטמאן ישב על כס הרבנות במשך 30 שנה ואחרון הרבנים היה הרב רוזנבלוט. בגלל קרבת טרבישוב לגליציה הושפעה הקהילה מאורח חיי היהודים שם. יהודי העיר היו שומרי מסורת והקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי. במקום הייתה גם קבוצת יהודים ספרדיים, ולהם בית תפילה נפרד. באמצע המאה ה- 19 הוקם מקווה. בית הכנסת הראשון נשרף בתחילת המאה ה- 20, ושנה לאחר מכן הוקם במקומו בית כנסת חדש.

ב- 1912, ביזמת נשיא הקהילה דאז, מאיר מרקוביץ' נוסד בית ספר תלמוד תורה. הקהילה הקימה גם בית ספר יסודי, ולימדו בו שלושה מורים. כן הוקמה ספרייה. ב"אגודת סנדקים" שתמכה במשפחות נזקקות, היו עשרות חברים. בשנת 1922 היו רשומים בספרי הקהילה כ- 800 נפש, שכללו גם יהודים מכמה ישובים קטנים בסביבה. נשיא הקהילה היה אנטאל דנציגרודזידר ברוייר שימש כמזכיר. בשנות השלושים היה נשיא הקהילה מור בורגר BURGER.

רוב יהודי טרבישוב השתייכו למעמד הבינוני, והתפרנסו כבעלי מלאכה וכחנוונים, היו ביניהם גם רופא אחד ועורך- דין אחד. מקצת יהודי העיר נזקקו לסעד.

זכויות אזרח הוענקו ליהודי הונגריה ב- 1867, ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעט לאומי בעל זכויות, והיו מעורבים בפעילות חברתית ופוליטית. הנוער הציוני התארגן בסניפים של "השומר הצעיר" ושל "בית"ר". ב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה- כ', השתתפו 16 מיהודי העיר.

ב- 1930 חיו בטרבישוב 559 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן(ספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה על אוטונומיה וב- 14 במארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הסלובקי הפאשיסטי נישל את היהודים מרכושם ומזכויותיהם האזרחיות. בסוף שנת 1940 ישבו בטרבישוב 648 יהודים.

בסוף מארס 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה בפולין, שם נרצחו בידי הגרמנים. יהודי טרבישוב גורשו כנראה במשלוח של 1,040 יהודים שיצא מטרבישוב לאזור לובלין בשבוע הראשון של חודש מאי 1942. הנשים הורדו מן הרכבת במחנה לובארטוב LUBARTOV והגברים הכשירים לעבודה נשלחו למאידאנק. באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים, ובעיר נותרו מעט יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות, יהודים שהיו נשואים בנישואי תערובת וכמה שהצליחו למצאו מקום מסתור. מקצת בני הקהילה נמלטו להונגריה וניצלו. אין בידינו מידע מדויק על גורל היהודים שנותרו בטרבישוב עד תום המלחמה.


שרידי הקהילה שחזרו לעיר אחרי המלחמה עזבו את המקום בשנות הארבעים המאוחרות. מקצתם עלו לישראל, אחרים היגרו לארצות הברית. בנייו בית הכנסת שימה כמחסן . בחלק מבית העלמין נבנו בתי מגורים.
קראלובסקי חלומץ KRALOVSKY CHLUMEC

(בהונגרית (KIRALY HELMEC)

עיירה בדרום-מזרח סלובקיה.


קראלובסקי-חלומץ שוכנת באזור חקלאי, שעיקרו גידולי דגנים. האזור השתייך בעבר לממלכת הונגריה. ב-1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, סופחה העיירה לרפובלקיה הצ'כוסלובקית, עד שנת 1993, שנה שבה התפרקה הרפובליקה.

נראה שיהודים מעטים ישבו בעיירה, שנקראה אז בשמה ההונגרי קיראלי הלמץ, כבר במאה ה- 17, אך קהילה מאורגנת, שהשתייכה לרבנות שאטוראלייאויהלי (SATORALJAUJHELY), נוסדה ב-1801 בידי חמישה סוחרים יהודים. לקראת אמצע המאה ה-19 נעשתה הקהילה לעצמאית ואחר כך, עד לסיפוח העיירה לרפובליקה הצ'כוסלובקית, שימשה גם כקהילת אם ליהודי כ-25 יישובים בנפת בודרוג (BODROG). שנים אחדות אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (דצמבר 1968), נרשמה כקהילה אורתודוקסית.

רב הקהילה הראשון, הרב מרדכי אריה ואלד כיהן עד מותו ב-1875. אחריו התמנה בנו, הרב יוסף ואלד. אחרי ר' ואלד כיהן חתנו, הרב יואל זאב גלאטשטיין.

"חברה קדישא" נוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-19. בית כנסת נחנך ב-1850; ישיבה נפתחה ב-1865; בית מדרש הוקם בתרומת לזר אוסטררכייר ור' רובין ב-1888; ו"תלמוד תורה" נפתח ב-1890. בית "לינת אורחים" הוקם על-ידי שלום בלייר.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבין שתי מלחמות העולם, כיהן כנשיא הקהילה יוסף פרידמן ואחריו הוגו טאננבאום ויושב ראש ה"חברה קדישא" היה יוז'ף קליין.

ב-1922 חיו בעיירה ובסביבה 2,412 יהודים.

ביריד חודשי בקראלובסקי-חלומץ סחרו היהודים בבהמות, בהלבשה והנעלה, ובשאר צרכי בית. רבים מיהודי העיירה התפרנסו ממסחר ביין, בתבואה ובעורות. בין היהודים היו גם בעלי משקים, מורים, בעלי מלאכה, פקידים, עורכי-דין, רופאים, שני קבלני-בניין ובעלי מקצועות חופשיים. בית המסחר הגדול של העיירה, ה"NAGYARUHAZ", היה בבעלות היהודי בראון ויהודי אחר היה בעל חווה גדולה. עשרה מיהודי העיירה התקיימו מצדקה.

במלחמת העולם הראשונה גוייסו לצבא ההונגרי 67 מבין יהודי קראלובסקי חלומץ, ששה מהם נפלו בקרבות.

הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובאותה העת גדלה מעורבות היהודים בפעילות פוליטית ובקראלובסקי חלומץ גם העשייה הציונית גדלה. במקום נפתח סניף של התנועה הציונית הרביזיוניסטית, ורוב הנוער הציוני התקבץ בקן של "בית"ר", חבריו קיימו שתי הכשרות חלוציות בקרבת העיירה. כן פעלו שם "המזרחי" ו"אגודת ישראל". כמה מבוגרי התנועות הציוניות עלו לארץ ישראל בראשית שנות השלושים להמאה ה-20.

ב-1930 חיו בקראלובסקי-חלומץ 810 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (ספטמבר 1938), כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית וחלקים מסלובקיה, וקראלובסקי-חלומץ ביניהם, סופחו להונגריה. החוקים האנטי-יהודיים של ממשלת הונגריה חלו גם על יהודי האזורים המסופחים. יהודי קראלובסקי חלומץ הוגבלו בפרנסתם ובמוסדות שבהם יכלו להמשיך בלימודים. יהודים שלא הייתה בידיהם אזרחות הונגרית גורשו. ב-1941 גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית.

זמן קצר אחרי כניסת הצבא הגרמני להונגריה (19 במארס 1944), רוכזו יהודי המקום בבניין בית ספר, וכעבור כמה ימים הועברו לגיטו בשטוראליאויהלי. רובם שולחו בחודש מאי דרך העיר קושיצה, למחנה ההשמדה אושוויץ שעל אדמת פולין.


ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה הושבה העיירה לרפובליקה הצ'כוסלובקית. שרידי הקהילה המעטים שחזרו לעיירה עזבו אחרי זמן קצר, והקהילה חדלה להתקיים.

כתבי היד של רב הקהילה האחרון ר' יואל זאב גלאטשטיין הגיעו לישראל בדרך לא דרך, קובצו בידי תלמידיו והוצאו לאור לזכרו ולזכר קהילתו, תחת הכותרת: "נחלת יואל זאב".

ב-1991 שימש בניין בית הכנסת כמחסן רהיטים ובית העלמין שופץ בידי שני יהודים שנותרו בעיירה, ובמימון השלטונות המקומיים.
פופראד POPRAD

(בגרמנית: DEUTSCHENDORF)

עיר בצפון- מזרח סלובקיה.


פופראד, שנוסדה במאה ה- 12 בידי גרמנים מסאקסוניה SACHSEN, שוכנת במדרון הרי הטאטרה TATRA הגבוהים ועל צומת מסילות רכבת. בעיר הוקמו בתי חרושת לעיבוד נייר ולמכונות חקלאיות. עד 1918 הייתה פופראד במחוז ספש SZEPES (בסלובקית ספיש SPIS) שבקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומאז עד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

רוב מייסדי הקהילה באו למקום מהעיר הונצובצה HUNCOVCE (בהונגרית: HUNFALVA). הקהילה נרשמה ב- 1879 כקהילה אורתודוקסית. בית תפילה נחנך בשנות השמונים למאה ה- 19 ובית כנסת נבנה ב- 1906 והורחב אחרי שנים אחדות. לצד בית הכנסת פעל בית מדרש. בית ספר יסודי יהודי נפתח בעיר ב- 1908, עד 1928 לימד שם המורה פרנץ גוטליב, שכתב את תולדות קהילת פופראד. "תלמוד תורה" הוקם ביזמת ר' מור קליין ב- 1924.

"חברה קדישא" ו"אגודת נשים" עסקו בפעולות סעד, והייתה שם גם קופת גמילות חסדים. הקהילה העסיקה חזן ושוחט. בפנקסה היו רשומים גם יהודים מכמה כפרים בסביבה.

רב הקהילה הראשון, הרב אהרן גרינברג, כיהן עד פטירתו ב- 1907. אחריו נתמנה הרב צבי הירש פראגר, שאף הוא כיהן עד מותו, כמה שנים לפני השואה.

ב- 1922 היה המהנדס ויטמן נשיא הקהילה. בשנות העשרים המאוחרות כיהן בתפקיד התעשיין הנריק קליינברגר. מור קליין היה נשיא-כבוד לצמיתות.

רוב יהודי פופראד התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה, והיו ביניהם גם רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מורים, פקידים ובעלי מקצועות אחרים. במנסרת עצים בבעלות יהודי הועסקו 70 פועלים. מצבם הכלכלי של רוב יהודי העיר היה איתן, אך היו גם כמה עניים, שנתמכו בידי מוסדות הקהילה.

במלחמת העולם הראשונה התגייסו 38 מבני הקהילה לצבא ההונגרי. אחרי המלחמה, בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית, הייתה בעיר פעילות פוליטית ופעילות ציונית ערה. ב- 1924 התכנסה בפופראד הוועידה השלישית של הפדרציה הלאומית של יהדות סלובקיה. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו, נרכשו בעיר 158 שקלים. ב- 1935 נערך במקום כנס עולמי של "השומר הצעיר" ותחנת הרדיו של העיר קושיצה איפשרה שידורים מדיוני הכנס ששודרו גם בעברית. כן פעלו בעיר "מכבי הצעיר", "הציונים הכלליים" והכשרה לעלייה וכבר בשנות ה30- המוקדמות עלו כמה חלוצים מפופראד לארץ ישראל.

בשנת 1930 חיו בפופראד 618 יהודים, 15.3% באוכלוסייה.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. גילויי אנטישמיות והטרדות יהודים בחסות השלטונות ובעידודם החלו מייד. היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה והכלכלה ונושלו מפרנסתם. בסוף שנת 1940 עדיין ישבו 606 יהודים בעיר.

במארס 1942 הוקם בקסרקטין שבפופראד מחנה מעבר, ואליו הובאו אלפים מיהודי סלובקיה. (זה היה אחד מתוך חמישה מחנות שדרכם נשלחו יהודי סלובקיה לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין). הרכבת הראשונה מסלובקיה למחנות ההשמדה יצאה מפופראד ב- 26 במארס 1942, ובה כ- 1,000 צעירות, שנשלחו לאושוויץ. ב- 3 וב- 23 באפריל נשלחו משם לאושוויץ עוד שני טראנספורטים של כ- 1,000 איש כל אחד. ב- 25 במאי גורשו מפופראד 1,000 יהודים לראיוביצה RAJOWICZE. אחר כך מ- 28 במאי עד 13 ביוני יצאו עוד חמישה משלוחים. הגברים הובאו ללובלין והנשים לאיזביצה IZBICA ולסוביבור SOBIBOR. רוב המגורשים נרצחו.

בתום המלחמה חזרו לעיר כמה עשרות יהודים משרידי הקהילה, אך עזבו במרוצת השנים, רובם עלו לישראל, ולא נותרו עוד יהודים בפופראד.

בשנות השמונים שימש בניין בית הכנסת כבית דפוס. ב- 1990 מצאו מבקרים בפופראד את בית העלמין היהודי היה מגודר והמצבות שבורות ומפוזרות. בניין בית הכנסת עדיין עמד על תלו.
סובראנצה SOBRANCE

(בהונגרית: SZOBRANC)

עיירה בצפון מזרח סלובקיה.


סובראנצה שוכנת בקרבת הגבול עם אוקראינה, על הדרך הראשית בין קושיצה KOSICE לאוז'הורוד UZHOROD. עד 1918 השתייכה לממלכת הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לרפובליקה הצ'כוסלובקית, עד לפירוק הרפובליקה ב- 1993.

יהודים ישבו בסובראנצה כנראה כבר במאה ה- 17, על כך מעידות מצבות בבית העלמין. חברה קדישא נוסדה בראשית המאה ה- 19. תחילה היה במקום בית תפילה אחר כך הוקם בית כנסת והיה בו כיסא מעוטר בפסוקים מהמקורות, ששימש לטכסי ברית מילה. כן היה שם בית ספר "תלמוד תורה". לרבנות סובראנצה סופחו יהודים משמונה כפרים בסביבה, אך היו להם בתי עלמין משלהם. הרב האחרון בסובראנצה היה ר' מנשה פרידמאן FRIEDMAN, הוא כיהן במקום כ- 40 שנה. בין ראשי הקהל היו: לזר לבוביץ' LEBOVIC, יעקב שנברגר SCHOENBERGER, איגנאץ ויינברגר WEINBERGER ו-י' ברקוביץ BERKOVITZ. במגיפת כולירע ב1873- ניספו רוב תושבי סובראנצה, ביניהם יהודים.

אדמת האזור הפורייה סיפקה פרנסה בשפע לתושבי המקום; בין יהודי סובראנצה היו בעלי חנויות, בעלי בתי מרזח וסוחרים, שסחרו גם בשוקי הערים אוז'הורוד ומיכאלובצה.

ב- 1867 העניקה ממלכת הונגריה שוויון זכויות לתושביה היהודים. מאז עסקו היהודים במגוון רחב יותר של עיסוקים והחלו להשתלב גם בעניינים מוניציפליים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות; ובאותה תקופה החלה פעילות ציונית באזור. ב- 1924, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ד דיווחו נציגי "המזרחי" על מכירת שקלים (חברות בהסתדרות הציונית וזכות הצבעה בקונגרסים) בסובראנצה. בבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) נרכשו בעיירה שבעה שקלים.

ב- 1930 ישבו בסובראנצה 336 יהודים ובאזור השיפוט כולו - 1,933. 1,298 מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 6 באוקטובר 1938 התנתקה סלובקיה מהרפובליקה ובעידוד גרמניה הנאצית הקימה שלטון אוטונומי פשיסטי. עסקי היהודים הועברו בהדרגה לידי אזרחים בני "הגזע הארי" ויהודים רבים נותרו בלי מקור פרנסה. במקום נפתח סניף של ארגון יהודי ארצי, שהוקם במטרה לסייע לנפגעי הגזירות.

באביב 1942 נשלחו צעירות יהודיות למחנות ריכוז בפולין. אחר כך גורשו הצעירים ולבסוף המשפחות. אין בידינו מועד מדויק של גירוש יהודי סובראנצה. הם נשלחו כנראה בשליש הראשון של חודש מאי 1942, דרך מיכאלובצה, לאזור לובלין. רובם מצאו שם את מותם.

כמה צעירים שהצליחו להימלט הצטרפו ב1944- לפרטיזנים סלובקים ולחמו בנאצים.

אחרי המלחמה התקבצו שארית הפליטה בסובראנצה ואירגנו את חיי הקהילה מחדש. הם קידשו בית תפילה והקימו מקווה באבני בית הכנסת ההרוס, במקום שבו עמד בית הכנסת.

ב- 1948 ישבו בעיירה 396 יהודים, נשיאם היה איגנאץ ויינברגר. אחר כך עזבו רוב היהודים את העיירה, מקצתם עלו לישראל, מקצתם היגרו לארצות אחרות. ב- 1953 נותרו בסובראנצה תשע משפחות יהודיות. בית התפילה והמקווה היו עדיין בשימוש הקהילה, אם כי בית התפילה עבר לבעלות איגוד הקהילות היהודיות בבראטיסלאבה.

בשנות השמונים של המאה ה- 20 כבר לא חיו יהודים בסובראנצה.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

נכון לשנת 2014 אין כלל יהודים במקום. בית העלמין נטוש ומוזנח. בשנת 2000 בנו במקום גדר ושער לבית העלמין, אולם המקום עדיין אינו מתוחזק באופן שוטף. לעיתים מגיעים מבקרים יחידים. מבני ציבור יהודיים נוספים בעיירה משמשים לצרכים אחרים.
קורימה KURIMA

(בפי היהודים קירמה)

עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.


קורימה שוכנת בקרבת הגבול עם פולין. האזור השתייך עד 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

בתקופת הקיסרות הייתה העיירה במחוז שריש (SARIS) ובימי הרפובליקה השתייכה למחוז קושיצה (KOSICE).

בתחילת המאה ה-18 הגיעו לאזור יהודים מפולין ומרוסיה. הם התיישבו בכפרים סביב הערים והעיירות, שהיו חסומות בפני יהודים. קורימה הייתה העיירה הראשונה באזור שקלטה יהודים, ב-1750 לערך. כבר ב-1807 הייתה במקום קהילה מאורגנת ולה עשרה נבחרי ציבור.

הוקמו: בית כנסת (שהיה פתוח רק בימי הקיץ) ובסמוך לו בית מדרש, (שהתפללו בו בימי החורף) ובית הקהילה, שהיו בו גם מגורי הרב.

בבית העלמין היהודי הישן, שמאחורי בית הכנסת, היה אוהל על קברו של הרב מיכאל טברסקי, "מעכעלע", שהיה נכדו של הבעש"ט. בית העלמין החדש שכן על גבעה מעל למקווה. בפנקס רבנות קורימה, שנוהל בין השנים 1942-1851, נרשמו לידות, חתונות ופטירות של יהודי קורימה, ושל יהודים מעוד 39 ישובים בסביבה. הקהילה הייתה שייכת לזרם האורתודוקסי כיהן בה רב, והועסקו דיין ושוחט-ומוהל ששימש גם שליח ציבור.

ב-1900 חיו בעיירה 303 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 1,010 נפש.

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כיהן רב הקהילה, ר' יעקב וייס, גם כרב מחוזי. ב- 1938 המשיך בכהונה בנו, דוד וייס. ראש הקהל האחרון היה ר' שמואל ויינפלד.

יהודי קורימה דיברו יידיש, סלובקית וקצתם גם הונגרית. בניהם החלו ללמוד בגיל שלוש ב"חדר" והמשיכו בבית הספר היסודי היהודי, שבו למדו גם ילדי היהודים מהכפרים בסביבה. מתחילת המאה ה-20 עד 1923 לימד דוד באלינט בבית הספר היהודי, זמן מה אחר כך לא היה מורה יהודי בעיירה, והילדים למדו בבית הספר הכללי. משנת 1938 לימדה את ילדי היהודים המורה ארז'י שטהר (STEHR). הבנים בוגרי בית הספר היסודי המשיכו את לימודיהם בערים אחרות ורובם לא חזרו עוד לקורימה. קצתם עקרו לערים הגדולות והיו שהיגרו לארצות שמעבר לים. האוכלוסייה היהודית קטנה ב-1930 ל-180 נפש.

יהודי קורימה התגוררו במרכז העיירה. הרוב התפרנסו ממסחר, מעטים עסקו במלאכה, וכמה היו עובדי אדמה. היה רופא יהודי בעיירה ושני בעלי בית מרזח היו יהודים. אנשי הקהילה פיתחו את המסחר בין קורימה ובין הכפרים בסביבה. היהודים הובילו בעגלותיהם ביצים, בקר, תבואה וצמחי מרפא מהכפרים, ומכרו אותם בעיירה. הם התמחו בשימור ובאריזה של מוצרים וייצאו תוצרת חקלאית (בעיקר ביצים) לארצות-חוץ.

היחסים בין היהודים לשאר תושבי העיירה היו תקינים בדרך כלל. ורק ב-1918, אחרי הכרזת הרפובליקה, התפרעו לאומנים סלובקים וניפצו חלונות של בתי יהודים.

פעילות ציונית ופוליטית החלה בקהילה אחרי כינון הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. רוב בני הקהילה היו חברים בתנועות הציוניות "המזרחי", "בני עקיבא" ו"בית"ר". מנדל מנחם רובין מקורימה היה חבר ה"מרכז ליהודי סלובקיה" בבראטיסלאווה וחבר מרכז "המזרחי" בסלובקיה.

ככל הידוע לנו, בשנת 1930 חיו בקורימה 180 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן, שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. מקצת יהודי קורימה נמלטו להונגריה, ואלה שנותרו קיימו חיים יהודיים בעיירה, וידוע על הצגות תיאטרון שהתקיימו בעזרת-נשים בבית המדרש ביזמת בני הנוער.

גברים יהודים מקורימה גוייסו ל"גדוד הששי", לביצוע עבודות כפייה במסגרת צבאית, ושולחו לפולין לעבודות ביצורים, אחר כך הוחזרו לסלובקיה למחצבות ליפטובסקי-סווטי-מיקולאש (LIPTOVSKY SVATY MIKULAS), שם עבדו בעבודות כפייה עד ששוחררו.

בסוף מארס 1942 החל גירוש יהוד סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. המשפחות היהודיות מקורימה גורשו דרך העיר בארדיוב (BARDEJOV) למחנה המעבר בז'ילינה (ZILINA) וממנו כנראה למחנות טרבלינקה ומאידאנק. בסתיו אותה השנה נותרו בעיירה שבע או שמונה משפחות שעבדו בעבודות חיוניות לשלטונות, ויהודים מעטים שהצליחו להסתתר אצל איכרים.

בסוף אוגוסט 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. בספטמבר, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, נמלטו היהודים שעוד נותרו באזור אל היערות, מקצתם הצטרפו אל הפרטיזנים. היהודים שנתפסו בידי הגרמנים נורו למוות, רק מעטים ניצלו. ארבע ילדות של משפחת שטרן, הצליחו להסתתר עד סוף המלחמה.


אחרי המלחמה, בשנת 1945, חזרו שרידי הקהילה היהודית של קורימה והסביבה אל העיירה, אך עזבו תוך זמן קצר. רובם עלו לארץ ישראל ובשנת 1948 לא היו עוד יהודים בקורימה.
ספישסקה ולאכי SPISSKE VLACHY

(בהונגרית SZEPESOLASZI, בגרמנית WALLENDORF)

עיירה במזרח סלובקיה.


ספישסקה-ולאכי שוכנת מצפון-מערב לעיר קושיצה (KOSICE). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

רוב תושבי אזור ספיש (בהונגרית SZEPES) היו גרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי המחוז; לכן עד אמצע המאה ה-19 ישבו שם היהודים רק באחוזות האצולה. אין לנו מידע מתי באו היהודים הראשונים לספישסקה-ולאכי, אך ידוע שהקהילה נוסדה ב-1852 ותקנות ה"חברה קדישא" תוקנו ב-1854. רוב יהודי העיירה היו שומרי מסורת. הם השתייכו לרבנות ספישסקה-פודהראדייה (PODHRADIE SPISSKE) והקימו בית כנסת, מקוה וכעין בית ספר יהודי. במקום היו שני בתי עלמין יהודיים. ב-1921 כיהן הרב י' ברוך פלדבראנד ונשיא הקהילה היה וילהלם קראוס.

פרנסתם העיקרית של יהודי ספישסקה-ולאכי הייתה על המסחר.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, שבה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, הייתה בקהילה פעילות פוליטית וציונית ערה. באותה עת, ביערות שבסביבת ספישסקה-ולאכי, הקימה תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר" מחנות קייט, וצעירי הקהילה הצטרפו לתנועה; ביניהם היה אגון רוט, לימים אחד מראשי התנועה בסלובקיה.

ב-1941 חיו בספישסקה-ולאכי כ-140 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה באוקטובר 1938 על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. חקיקה של המשטר הפאשיסטי הרחיק האת היהודים מחיי הציבור ומהכלכלה ושללה מהם זכויות ורכוש. בין 26 במארס ל-20 באוקטובר גורשו רוב יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. לא גורשו יהודים שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות ויהודים שהיו נשואים בנישואי-תערובת.

באוגוסט 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשסטי. יהודים שהיו במחנות עבודה וכאלה שעד אז היו במקום מסתור, נמלטו ליערות והצטרפו למרד. אגון רוט, ממנהיגי "השומר הצעיר" וממנהיגי הלוחמים היהודים, לחם לצד הצנחנים שנשלחו מארץ ישראל, ונהרג בסוף אוקטובר 1944. יהודים שנתפסו בידי הגרמנים או בידי הסלובקים נציגי המשטר גורשו למחנה סרד (SERED), וממנו שולחו לאושוויץ, למחנות ריכוז בגרמניה ולטרזין (THERESIENSTADT), ורובם מצאו שם את מותם.


בתום המלחמה שרדו שבעה מבני הקהילה. בשנות התשעים למאה ה-20 כבר לא היה אף יהודי אחד בספישסקה-ולאכי. את בית הכנסת, את המקוה ואת בית הספר פוצצו הגרמנים עוד ב-1940, ורק בתי העלמין נותרו. בית העלמין הישן היה מוזנח מאד והגישה אל הקברים הייתה קשה. גם בבית העלמין החדש, השוכן על גבעה במרחק 2 ק"מ מהעיירה, עמדו רק מעט מצבות על תילן ובית צידוק הדין נותר בלי גג.
ישראל בקון
איז'אק (יצחק)
סנש, ארסי
הבשי (הנדלר), שמעון
גרונפלד, יוסף
שוורצמן, אשר
קוסיסה, גיולה
קוהוט, רבקה
גלבוע, יעקב

Israel (Isruel) Bakon (1910-1943), cantor, born in Chrzanow, Poland (then part of Austria-Hungary) into a Hasidic family, the son of Hersh Leib Bakon, himself a professional cantor. As a result of th pogroms and other anti-Jewish persecutions that occurred in Western Galicia after Poland gained independence in 1918, the family moved to Berlin, Germany, where his father was appointed cantor of the Grenadiers st. Synagogue in 1919. In Berlin Bakon attended a local yeshiva until the family returned to Poland in 1923. In Poland Bakon continued his Jewish and musical studies with his father and other musicians. In 1931 he moved to Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia), and later to Berlin. In Germany he developed a career of singer of popular Jewish songs performing in Hamburg, Antwerp, and London. Followig his meeting in 1935 with Hirsch Lewin, the owner of record company Zemer, Bakon’s first musical recordeing was produced in 1936. Additional recordings followed during the 1936-1938. After the Pogrom Night (Nov. 9, 1938), Bakon fled Germany and settled in Kolbuszowa, Poland, in 1939. During the German occupation of Poland, he was sent to Tarnow ghetto in 1941 and in 1943, along with his wife and son Hirsh, were deported to Belzec Nazi death camp and murdered there.  
 

Izsak, head of the coin mint of Kassa, Hungary (now Kosice, in Slovakia), under King Lajos II (1516-26). He was nominated to this post in 1524, although it was reported that the financial operations of the treasurer of the country's Jewish community, Imre Szerencses-Fortunatus, had increasingly aroused anti-Jewish feeling. The king however, had found it difficult to find anyone more qualified so he appointed Izsak, who had been recommended to him by the treasurer Varday Pal and other dignitaries of the country. The royal document announcing the appointment and which was addressed to the city of Kassa describes Izsak as a man who "has the insight and experience which are required in the matter". Until that time no other Jew had held official post in Hungary.
Szenes, Erszi (1902-?), poet and author born in Nagymihaly, Hungary (then part of Austria-Hungary, now Michalovce, in Slovakia). She lived in Kosice (Kassa), Slovakia, between the two world wars, but was in contact with literary circles in Budapest, and with the literary periodical "Nyugat". During the Holocaus, at the beginning of the mass deportation of Jews from Slovakia, she fled to Budapest, but was deported to Auschwitz.

After the WW2 she returned to Czechoslovakia and from there immigrated to Israel in 1949.

Szenes wrote verse in the biblical spirit, and Jewish themes were always present in her poetry; from the period of the Nazi persecution onward, they formed the only subject of her work. Her writings include the poems "Selyemgombolyag" ("The Coil of Silk", 1924); and "Feher kendo" ("White Shawl", 1928); and the stories "Nyartol nyarig" ("From Summer to Summer", 1928); and "Van hazam" ("I have a Homeland", 1956).
Hevesi (Handler), Simon (1868-1943), rabbi and scholar, born in Aszod, Hungary (then part of Austria-Hungary). He studied at the Budapest rabbinical seminary and at Budapest University. In 1892 he obtained his doctorate and in 1894 became rabbi of Kassa (now Kosice, Slovakia), where he graduated at the local law school. Hevesi was a brilliant speaker. He subsequently became rabbi of Pest and in 1927 chief rabbi, continuing in this position until his death.

Hevesi combined traditional Talmudic lerning rabbinical learning with interest in general and Jewish philosophy. From 1905 he was lecturer in homiletics and Jewish philosophy at the rabbinical seminary. He took a leading role in public affairs of Hungarian Jewry, and was active in establishing social and educational organizations, including an association for popular education (OMIKE), the Jewish Mensa Academica and the home for Jewish University Students. The department of arts of the Educational Alliance became a center of dramatic, musical, plastic and graphic arts for Jewish artists and authors who were banned , since from Hungarian stages, concert halls, and art exhibitions from 1939. He was also founder and chairman of the Jewish Patronage Society to combat juvenile delinquency, and chairman of the Hungarian Jewish Handicraft and Agricultural Society. At his initiative a memorials to Jewish soldiers killed during World War I was erected and a Jewish historical museum was opened.

Books and essays written and published by him include "Sir ha-shirim" (1892); "Etika a Talmudban" ("Ethics in the Talmud", with Lajos Blau and Miksa Weisz, 1920), "Kant Emanuel" (1925) and in Hungarian "Da'alat Alhairin" (1928) on Maimonides' "Guide of the Perplexed". Hevesi participated in editing the learned periodicals "Ha-Zofeh le-Hokhmat Yisrael", "Magyar Zsido Szemle", and "Yavneh". His works in Hebrew include studies of the Book of Job (in "ha-Zofeh le-Hokhmat Yisrael", 5 (1927), 35-39, 81-89, 156-63, 283-93); and "Ecclesiastes" (in "Festschrift der Landesrabbinerschule 1927").
Grunfeld, Josef (1840-1910), professor of medicine, born in Gyonk, Hungary (then part of the Austrian Empire). He attended the Gymnasium at Kassa (then in the Austrian Empire, now Kosice, in Slovakia). After graduating from the universities of Budapest and Vienna, he was appointed lecturer at the Vienna Polyclinic medical school in 1881. Grunfeld was subsequently appointed professor and chief of the medical staff at the Polyclinic. Grunfeld initiated the use of the endoscope, an instrument which is inserted into the organ in order to conduct an examination. His researches in surgery, especially in the field of eye diseases, resulted in numerous innovations.

Grunfeld was active in Jewish communal affairs. He was among the founders and for many years president of the Osterreichisch-Israelitische Union.

Grunfeld's major published works include "Compendium der Augenheilkunde", which was widely acclaimed, and "Die Endoscopie der Harnrohre und Blasé".
משורר. נולד בקורוסטיצ'ב, אוקראינה, ובצעירותו הושפע מחיים נחמן ביאליק, שהיה ידיד המשפחה. מ-1911 שירת בצבא הרוסי וזכה בעיטור כבוד על גבורה שגילה במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה חי בקייב והשתתף בפרסומים של קומוניסטים דוברי יידיש. בעקבות הפוגרום בקייב ב-1919 לחם נגד הכוחות הלבנים (הקונטרה-רבולוציונרים) ונהרג בקרב.
כתב כ-60 שירים, שנאספו לאחר מותו בקובץ "לידר און בריף" (Lider un Brif, 1934).
Kosice, Gyula (1924- ), sculptor and poet born as Fernando Fallik in Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia) and was brought to Argentina at the age of four. He was one of Argentina's first abstract artists who used water and neon gas, light and movement in his works. He produced many extremely large monumental sculptures which have been exhibited in many countries. In 1945 he helped to found the "Arte Concreto Invención" ("Concrete Art Invention"), then as founder of the Madi art movement in 1947 he used neon lighting in art for the first time. In the 1950s he started to produce monumental sculptures using concrete, polyester and marble as well as plexiglass fountains and hydrospatial designs. In the context of this innovation. These monumental sculptures included hydrospatial routes and hydromurals. In 1958 he held a retrospective exhibition of his work called "A Hundred Works of Kosice, a Forerunner" at the Di Tella Institute (1968) and then another retrospective exhibition in the National Museum of Fine Arts in Buenos Aires in 1991.

Kosice also published 15 books of essays and poetry. He made more than 50 personal exhibitions and participated in more than 500 group exhibitions.His works appear in museums and private collections in Latin America, the United States, Europe, and Asia.
Kohut, Rebecca (1864-1951), educator, vocational expert, and community leader, born in Kassa, Hungary (Then part of the Austrian Empire, now Kosice, in Slovakia). She was the daughter of Rabbi Albert Bettelheim. The family moved to the Unites States in 1867. For two years they lived in Philadelphia, PA, for seven years in Richmond, VA, then they moved to San Francisco, where Rebecca had most of her schooling. She also attended the University of California for two years, specializing in English and history. In 1886 Rebecca came to New York, and in 1887 she met and married Alexander Kohut, the Hungarian rabbi and scholar, and who had recently lost his first wife and had eight children to care for.

Rebecca became a member of the Ladies' Health Protective Association of New York. When Alexander died (1894), she undertook to support the family by giving a series of lectures on Jewish topics, held at the home of Mrs. Jacob Schiff. In 1899 Rebecca founded the short-lived Kohut School for Girls; later she became a director of the Columbia Grammar School. She was president of the New York Council of Jewish Women from 1897 to 1901, and in 1914 headed the Young Women's Hebrew Association's employment bureau. Recognized for special competence in the problems of the unemployed, she was appointed to the Federal Employment Clearing House in 1917, and in 1931 to the New York State Employment Service Advisory Commission. She served in 1932 on the State Legislative Commission on Unemployment. In 1942 she became president of the World Congress of Jewish Women; she also played a leading role in the American Women's Association, the Vocational Service for Juniors, and the Bureau of Jewish Social Research.
In 1934, Rebecca was awarded the honorary D.H.I., degree by the Jewish Institute of Religion.

Her books include the autobiographical "My Portion" (1925); "As I Know Them" (1928); "George Alexander Kohut: His Memoir" (1936); "His Father's House, a study of George Alexander Kohut" (1938), and "More Yesterdays" (1950).
הבשי (הנדלר), שמעון
Hevesi (Handler), Simon (1868-1943), rabbi and scholar, born in Aszod, Hungary (then part of Austria-Hungary). He studied at the Budapest rabbinical seminary and at Budapest University. In 1892 he obtained his doctorate and in 1894 became rabbi of Kassa (now Kosice, Slovakia), where he graduated at the local law school. Hevesi was a brilliant speaker. He subsequently became rabbi of Pest and in 1927 chief rabbi, continuing in this position until his death.

Hevesi combined traditional Talmudic lerning rabbinical learning with interest in general and Jewish philosophy. From 1905 he was lecturer in homiletics and Jewish philosophy at the rabbinical seminary. He took a leading role in public affairs of Hungarian Jewry, and was active in establishing social and educational organizations, including an association for popular education (OMIKE), the Jewish Mensa Academica and the home for Jewish University Students. The department of arts of the Educational Alliance became a center of dramatic, musical, plastic and graphic arts for Jewish artists and authors who were banned , since from Hungarian stages, concert halls, and art exhibitions from 1939. He was also founder and chairman of the Jewish Patronage Society to combat juvenile delinquency, and chairman of the Hungarian Jewish Handicraft and Agricultural Society. At his initiative a memorials to Jewish soldiers killed during World War I was erected and a Jewish historical museum was opened.

Books and essays written and published by him include "Sir ha-shirim" (1892); "Etika a Talmudban" ("Ethics in the Talmud", with Lajos Blau and Miksa Weisz, 1920), "Kant Emanuel" (1925) and in Hungarian "Da'alat Alhairin" (1928) on Maimonides' "Guide of the Perplexed". Hevesi participated in editing the learned periodicals "Ha-Zofeh le-Hokhmat Yisrael", "Magyar Zsido Szemle", and "Yavneh". His works in Hebrew include studies of the Book of Job (in "ha-Zofeh le-Hokhmat Yisrael", 5 (1927), 35-39, 81-89, 156-63, 283-93); and "Ecclesiastes" (in "Festschrift der Landesrabbinerschule 1927").
בית הטהרה בבית הקברות היהודי, קושיצה, סלובקיה, 1988
בית הכנסת הקונסרבטיבי-ניאולוגי, קושיצה, סלובקיה, 1988
מטבח כשר בבית הכנסת, קושיצה, סלובקיה, 1985
בית הכנסת האורתודוכסי החדש, קושיצה, סלובקיה, 1988
תמונת חתונה של מרגיט (לבית פאסל) וד"ר פלדמן, קושיצה, סלובקיה, 8 ספטמבר 1938
משרד נשיא הקהילה יהודית, קושיצה, צ'כוסלובקיה, 1988
שמש מנקה את השלג מכניסת בית המדרש, קושיצה, סלובקיה, 1985
מצבת קברו של רבי אהרון בן מאיר הורביץ בבית הקברות בקושיצה, צ'כוסלובקיה, 1988
בית הכנסת, קושיצה, צ'כוסלובקיה, שנות ה- 1950
קבוצת כדורגל של מכבי קושיצה לפני משחק, סלובקיה, 1937
טקס חתונה אחרי השואה, קושיצה, סלובקיה, 1947
בית הטהרה בבית הקברות היהודי,
קושיצה, סלובקיה, 1988
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
בית הכנסת הקונסרבטיבי-ניאולוגי,
קושיצה, סלובקיה, 1988
בית הכנסת נבנה ב-1927, כיום משמש כאולם קונצרטים,
לא מוזכר שהיה פעם בית כנסת. מגן הדוד הוסר מעל כיפתו
ושולב באנדרטה בבית הקברות היהודי
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
מטבח כשר בחצר בית הכנסת.
קושיצה, סלובקיה, 1985.
יהודים ולא יהודים מגיעים 7 ימים
בשבוע לאכול ארוחת צהריים.
על השלט ברקע כתוב: "ברוכים הבאים,
ברוכים הבאים לאלו שקרובים ורחוקים".
צילום: ייל סטרום, ארה"ב.
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות ייל סטרום, ארה"ב)
בית כנסת האורתודוכסי החדש ברחוב פוסקינובה,
קושיצה, סלובקיה, 1988
בית הכנסת נבנה ב-1927 על ידי האדריכלים
אלשלאגר ובוסקו, לאחר שמבנים קודמים נמצאו קטנים מדי עבור הקהילה הגדלה. בית הכנסת נפתח בחגי תשרי, ובית הספר
עדיין פועל אם כי לא כבית ספר יהודי
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
תמונת החתונה של מרגיט פאסל וד"ר פלדמן,
קושיצה, סלובקיה, 8 ספטמבר 1938
השושבינים היו: אדית, אימי, אלקה, ליצקה, ורה
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות דורית זוהר, ישראל)
משרדו של נשיא הקהילה היהודית בקושיצה,
צ'כוסלובקיה, 1988
על הקירות פרוכת (משמאל) וצילום של יו"ר המפלגה הקומוניסטית
של צ'כוסלובקיה. המשרד נמצא בבניין הסמוך לבית הכנסת
ברחוב זבורקארסקה
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
בנימין השמש מנקה את השלג מהכניסה
של בית המדרש, קושיצה, סלובקיה, 1985
צילום: ייל סטרום, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ייל סטרום, ארה"ב)
מצבת קברו של רבי אהרון בן מאיר הורוביץ
בבית הקברות היהודי של קושיצה, צ'כוסלובקיה, 1988
צילום: אנדרס לאצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לאצקו, ישראל)

מראה חוץ של בית הכנסת מהמאה ה-19, קושיצה, צ'כוסלובקיה, שנות ה- 1950

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות יד ושם, ירושלים

קבוצת כדורגל של מכבי קושיצה
לפני משחק נגד הפרבר טאהנובצ'ה,
קושיצה, סלובקיה, 1937
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שמואל פרידמן)
טקס חתונה אחרי השואה,
קושיצה, סלובקיה, צ'כוסלובקיה, 1947
הכלה היא מינה לבית וולקאן והחתן יוסף נוימן
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ציפורה גולניק, ישראל)
שוורצמן, אשר
קוסיסה, גיולה
קוהוט, רבקה
גלבוע, יעקב
משורר. נולד בקורוסטיצ'ב, אוקראינה, ובצעירותו הושפע מחיים נחמן ביאליק, שהיה ידיד המשפחה. מ-1911 שירת בצבא הרוסי וזכה בעיטור כבוד על גבורה שגילה במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה חי בקייב והשתתף בפרסומים של קומוניסטים דוברי יידיש. בעקבות הפוגרום בקייב ב-1919 לחם נגד הכוחות הלבנים (הקונטרה-רבולוציונרים) ונהרג בקרב.
כתב כ-60 שירים, שנאספו לאחר מותו בקובץ "לידר און בריף" (Lider un Brif, 1934).
Kosice, Gyula (1924- ), sculptor and poet born as Fernando Fallik in Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia) and was brought to Argentina at the age of four. He was one of Argentina's first abstract artists who used water and neon gas, light and movement in his works. He produced many extremely large monumental sculptures which have been exhibited in many countries. In 1945 he helped to found the "Arte Concreto Invención" ("Concrete Art Invention"), then as founder of the Madi art movement in 1947 he used neon lighting in art for the first time. In the 1950s he started to produce monumental sculptures using concrete, polyester and marble as well as plexiglass fountains and hydrospatial designs. In the context of this innovation. These monumental sculptures included hydrospatial routes and hydromurals. In 1958 he held a retrospective exhibition of his work called "A Hundred Works of Kosice, a Forerunner" at the Di Tella Institute (1968) and then another retrospective exhibition in the National Museum of Fine Arts in Buenos Aires in 1991.

Kosice also published 15 books of essays and poetry. He made more than 50 personal exhibitions and participated in more than 500 group exhibitions.His works appear in museums and private collections in Latin America, the United States, Europe, and Asia.
Kohut, Rebecca (1864-1951), educator, vocational expert, and community leader, born in Kassa, Hungary (Then part of the Austrian Empire, now Kosice, in Slovakia). She was the daughter of Rabbi Albert Bettelheim. The family moved to the Unites States in 1867. For two years they lived in Philadelphia, PA, for seven years in Richmond, VA, then they moved to San Francisco, where Rebecca had most of her schooling. She also attended the University of California for two years, specializing in English and history. In 1886 Rebecca came to New York, and in 1887 she met and married Alexander Kohut, the Hungarian rabbi and scholar, and who had recently lost his first wife and had eight children to care for.

Rebecca became a member of the Ladies' Health Protective Association of New York. When Alexander died (1894), she undertook to support the family by giving a series of lectures on Jewish topics, held at the home of Mrs. Jacob Schiff. In 1899 Rebecca founded the short-lived Kohut School for Girls; later she became a director of the Columbia Grammar School. She was president of the New York Council of Jewish Women from 1897 to 1901, and in 1914 headed the Young Women's Hebrew Association's employment bureau. Recognized for special competence in the problems of the unemployed, she was appointed to the Federal Employment Clearing House in 1917, and in 1931 to the New York State Employment Service Advisory Commission. She served in 1932 on the State Legislative Commission on Unemployment. In 1942 she became president of the World Congress of Jewish Women; she also played a leading role in the American Women's Association, the Vocational Service for Juniors, and the Bureau of Jewish Social Research.
In 1934, Rebecca was awarded the honorary D.H.I., degree by the Jewish Institute of Religion.

Her books include the autobiographical "My Portion" (1925); "As I Know Them" (1928); "George Alexander Kohut: His Memoir" (1936); "His Father's House, a study of George Alexander Kohut" (1938), and "More Yesterdays" (1950).