דלג לתוכן האתר >

גיולה קושיצה

Gyula Kosice (1924- ), sculptor and poet born as Fernando Fallik in Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia) and was brought to Argentina at the age of four. He was one of Argentina's first abstract artists who used water and neon gas, light and movement in his works. He produced many extremely large monumental sculptures which have been exhibited in many countries. In 1945 he helped to found the "Arte Concreto Invención" ("Concrete Art Invention"), then as founder of the Madi art movement in 1947 he used neon lighting in art for the first time. In the 1950s he started to produce monumental sculptures using concrete, polyester and marble as well as plexiglass fountains and hydrospatial designs. In the context of this innovation. These monumental sculptures included hydrospatial routes and hydromurals. In 1958 he held a retrospective exhibition of his work called "A Hundred Works of Kosice, a Forerunner" at the Di Tella Institute (1968) and then another retrospective exhibition in the National Museum of Fine Arts in Buenos Aires in 1991.

Kosice also published 15 books of essays and poetry. He made more than 50 personal exhibitions and participated in more than 500 group exhibitions.His works appear in museums and private collections in Latin America, the United States, Europe, and Asia.

KOSICE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיר קושיצה בסלובקיה; היהודים קיבלו זכות להתיישב בעיר זאת בשנת 1840.

במאה ה-20 Kosice מתועד כשם משפחה יהודי עם הפסל הארגנטיני גיולה (פרננדו פליק) קושיצה אשר נולד בעיר קושיצה.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

בואנוס איירס

בירת ארגנטינה.

מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.

פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.

לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.

ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.

בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
גיולה קושיצה

Gyula Kosice (1924- ), sculptor and poet born as Fernando Fallik in Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia) and was brought to Argentina at the age of four. He was one of Argentina's first abstract artists who used water and neon gas, light and movement in his works. He produced many extremely large monumental sculptures which have been exhibited in many countries. In 1945 he helped to found the "Arte Concreto Invención" ("Concrete Art Invention"), then as founder of the Madi art movement in 1947 he used neon lighting in art for the first time. In the 1950s he started to produce monumental sculptures using concrete, polyester and marble as well as plexiglass fountains and hydrospatial designs. In the context of this innovation. These monumental sculptures included hydrospatial routes and hydromurals. In 1958 he held a retrospective exhibition of his work called "A Hundred Works of Kosice, a Forerunner" at the Di Tella Institute (1968) and then another retrospective exhibition in the National Museum of Fine Arts in Buenos Aires in 1991.

Kosice also published 15 books of essays and poetry. He made more than 50 personal exhibitions and participated in more than 500 group exhibitions.His works appear in museums and private collections in Latin America, the United States, Europe, and Asia.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קושיצה
KOSICE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיר קושיצה בסלובקיה; היהודים קיבלו זכות להתיישב בעיר זאת בשנת 1840.

במאה ה-20 Kosice מתועד כשם משפחה יהודי עם הפסל הארגנטיני גיולה (פרננדו פליק) קושיצה אשר נולד בעיר קושיצה.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

קושיצה, סלובקיה

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

בואנוס איירס
בואנוס איירס

בירת ארגנטינה.

מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.

פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.

לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.

ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.

בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.