סרג'יו גרינברג
Sergiu (Henric) Grünberg (b.1947), engineer and an international chess master, born in Bucharest, Romania. He graduated from the Faculty of Electrical Engineering of the Polytechnic Institute of Bucharest in 1970. During the 1970s he reached the final stage of the Romanian singles championship 22 times and as a member of the Universitatea Bucuresti and AEM Timisoara teams he won the Romanian team championship ten times. In 1984 Grünberg won the Romanian national championship and in 1985 he became an international chess master.
During the 1980s he began coaching. From 1982 to 1998 he was a member of the Central College of Coaches and from 2006 served as its president. From 1990 to 1992 and again from 1996 to 2001, he was Vice President of the Romanian Chess Federation.
Sergiu Grünberg is the father of Mihai Grünberg (b.1976), himself an international chess master.
גרונברג
(שם משפחה)GRUNBERG, GRUMBERG
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
גרומברג הוא גרסה של השם גרונברג.
הפירוש המילולי של השם גרונברג בגרמנית הוא "הר ירוק". שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה גרונברג בהסן, גרמניה,שבה התקיימה קהילה יהודית במאה ה-14. גרונברג הוא גם השם הגרמני של העיר הפולנית ז'ילונה גורה.
ברג, שפירושו המילולי הוא "הר" בגרמנית וביידיש, הוא רכיב נפוץ בשמות מלאכותיים יהודיים, הקיים כקידומת כמו בשם ברגשטיין או כסופית, כמו למשל בשם גולדברג. המילה ברג נפוצה בשמות מקומות רבים בגרמניה וארצות אחרות. החל מהמאה ה-13 היהודים התיישבו בדוכסות הגדולה ברג בווסטפליה ויכול להיות שאחדים לקחו את השם ברג כשם משפחתם. בחלק מהמקרים, ברג הוא גם נוטריקון עברי (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) , שפירושו "בן רבי גרשון".
במאה ה-20, גרומברג מתועד כשם משפחה יהודי במלחמת העולם הראשונה עם החייל הרומני דויד גרומברג ובזמן מלחמת העולם השנייה עם ז'אן גרומברג אשר גורשה מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ ביולי 1942. גרונברג מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם יוסף גרונברג, יליד פולין, אשר גורש מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בנובמבר 1942.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
גרומברג הוא גרסה של השם גרונברג.
הפירוש המילולי של השם גרונברג בגרמנית הוא "הר ירוק". שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה גרונברג בהסן, גרמניה,שבה התקיימה קהילה יהודית במאה ה-14. גרונברג הוא גם השם הגרמני של העיר הפולנית ז'ילונה גורה.
ברג, שפירושו המילולי הוא "הר" בגרמנית וביידיש, הוא רכיב נפוץ בשמות מלאכותיים יהודיים, הקיים כקידומת כמו בשם ברגשטיין או כסופית, כמו למשל בשם גולדברג. המילה ברג נפוצה בשמות מקומות רבים בגרמניה וארצות אחרות. החל מהמאה ה-13 היהודים התיישבו בדוכסות הגדולה ברג בווסטפליה ויכול להיות שאחדים לקחו את השם ברג כשם משפחתם. בחלק מהמקרים, ברג הוא גם נוטריקון עברי (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) , שפירושו "בן רבי גרשון".
במאה ה-20, גרומברג מתועד כשם משפחה יהודי במלחמת העולם הראשונה עם החייל הרומני דויד גרומברג ובזמן מלחמת העולם השנייה עם ז'אן גרומברג אשר גורשה מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ ביולי 1942. גרונברג מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם יוסף גרונברג, יליד פולין, אשר גורש מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בנובמבר 1942.
מיהאי גרינברג
(אישיות)Mihai Lucian Grünberg (b.1976), international chess master, born in Bucharest, Romania. An economist, he is a professional chess player and participated at major tournaments in Europe as well as in Israel and Egypt. In 2003 Grünberg won the Romanian national championship and became an international chess master. He was one of three representatives of Romanian Jewry at the 2005 Maccabiah games held in Israel.
בוקרשט
(מקום)בוקרשט Bucuresti
בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.
יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.
הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.
בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.
אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.
הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.
ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.
בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.
יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.
הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.
בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.
אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.
הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.
ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.
בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
טימישוארה
(מקום)טימישוארה Timisoara
בהונגרית: טמשוואר
עיר במחוז בנאט, מערב רומניה.
בשנים 1716-1552 בשליטת טורקיה, מאז ועד 1918 באימפריה האוסטרית.
יהודים התיישבו בטימישוארה עוד לפני הכיבוש הטורקי, ובמחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר היה בעיר יישוב יהודי קבוע. המציבה העתיקה ביותר בבית-העלמין המקומי, משנת 1636, היא של היהודי עזריאל עשהאל, רב ורופא.
אחרי השתלטות אוסטריה נשארו 12 משפחות ספרדיות בעיר וכעבור 20 שנה הצטרפה אליהן קבוצת יהודים ובראשם ר' מאיר אמיגו מקושטא. ר' מאיר פעל לשיפור החיים בקהילה. במשך הזמן באו מהגרים מהונגריה, מאוסטריה וממוראביה.
פרנסת יהודי טימישוארה הייתה בעיקר על המסחר. תחת השלטון האוסטרי הוטלו עליהם הגבלות רבות, ומצבם הוטב עם החזרת האיזור לשליטת הונגריה ב-1779.
אחרי הקונגרס של יהודי הונגריה בדצמבר 1968, הצטרפה קהילת טימישוארה לקהילות הניאולוגיות; וב-1871 התארגנה קהילה אורתודוכסית נפרדת, שהקימה לעצמה בית-כנסת ב- 1895. אחרי מלחמת העולם הראשונה התאחדו שתי הקהילות בפקודת הממשלה.
מ-1,200 נפש ב-1840 גדלה האוכלוסיה היהודית במקום ל-4,870 (%15 מכלל התושבים) ב-1890 ו-6,730 בקירוב ב-1910.
הקהילה היתה אמידה והחזיקה מוסדות חינוך למיניהם. בשנות ה-40 של המאה ה- 19 נפתחו שני בתי-ספר יהודיים ובין שתי מלחמות-העולם, תחת שלטון רומניה, נוספו בית ספר תיכון כללי ובית-ספר למסחר. לשון ההוראה היתה רומנית, אך לימדו גם לשון וספרות עברית. התרבות הגרמנית רווחה בקהילה יותר מבערים אחרות בטראנסילבאניה.
טימישוארה היתה מרכז ציוני חשוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובשנים 1940-1920 הופיע בעיר בטאון של ההסתדרות הציונית (בהונגרית).
באותה התקופה היו תופעות של אנטישמיות בטימישוארה, ובפצצה שהטילו אנשי "משמר הברזל" בתיאטרון יהודי ב-1936 נהרגו שניים ורבים נפצעו.
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובעיקר מ-1940, החמיר מצב היהודים בגלל הגבלות כלכליות והפקעת רכוש, וב-1941 נשלחו יהודים לעבודות-כפייה. כעבור זמן הוחרם רכוש הקהילה. לעיר הובאו יהודים שגורשו מיישובים קטנים בסביבה וספר יהודי טימישוארה הגיע לכ-11,800 ב-1942.
התנכלות התושבים הגרמנים המקומיים ליהודים נפסקה ב-1944 עם כניסת הצבא האדום לעיר בספטמבר אותה השנה.
אחרי המלחמה התארגנה בטימישוארה מפלגה יהודית כסיוע לקומוניסטים, ומנהיגיה רדפו את היסודות הלאומיים בקהילה, שביניהם היה הסופר עזרא פליישר.
ב-1947 נרשמו בעיר 13,600 יהודים; רובם עלו אחר כך לישראל או היגרו למקומות אחרים.
בשנת 1997 עוד הייתה קהילה יהודית קטנה בטימישוארה.
בהונגרית: טמשוואר
עיר במחוז בנאט, מערב רומניה.
בשנים 1716-1552 בשליטת טורקיה, מאז ועד 1918 באימפריה האוסטרית.
יהודים התיישבו בטימישוארה עוד לפני הכיבוש הטורקי, ובמחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר היה בעיר יישוב יהודי קבוע. המציבה העתיקה ביותר בבית-העלמין המקומי, משנת 1636, היא של היהודי עזריאל עשהאל, רב ורופא.
אחרי השתלטות אוסטריה נשארו 12 משפחות ספרדיות בעיר וכעבור 20 שנה הצטרפה אליהן קבוצת יהודים ובראשם ר' מאיר אמיגו מקושטא. ר' מאיר פעל לשיפור החיים בקהילה. במשך הזמן באו מהגרים מהונגריה, מאוסטריה וממוראביה.
פרנסת יהודי טימישוארה הייתה בעיקר על המסחר. תחת השלטון האוסטרי הוטלו עליהם הגבלות רבות, ומצבם הוטב עם החזרת האיזור לשליטת הונגריה ב-1779.
אחרי הקונגרס של יהודי הונגריה בדצמבר 1968, הצטרפה קהילת טימישוארה לקהילות הניאולוגיות; וב-1871 התארגנה קהילה אורתודוכסית נפרדת, שהקימה לעצמה בית-כנסת ב- 1895. אחרי מלחמת העולם הראשונה התאחדו שתי הקהילות בפקודת הממשלה.
מ-1,200 נפש ב-1840 גדלה האוכלוסיה היהודית במקום ל-4,870 (%15 מכלל התושבים) ב-1890 ו-6,730 בקירוב ב-1910.
הקהילה היתה אמידה והחזיקה מוסדות חינוך למיניהם. בשנות ה-40 של המאה ה- 19 נפתחו שני בתי-ספר יהודיים ובין שתי מלחמות-העולם, תחת שלטון רומניה, נוספו בית ספר תיכון כללי ובית-ספר למסחר. לשון ההוראה היתה רומנית, אך לימדו גם לשון וספרות עברית. התרבות הגרמנית רווחה בקהילה יותר מבערים אחרות בטראנסילבאניה.
טימישוארה היתה מרכז ציוני חשוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובשנים 1940-1920 הופיע בעיר בטאון של ההסתדרות הציונית (בהונגרית).
באותה התקופה היו תופעות של אנטישמיות בטימישוארה, ובפצצה שהטילו אנשי "משמר הברזל" בתיאטרון יהודי ב-1936 נהרגו שניים ורבים נפצעו.
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובעיקר מ-1940, החמיר מצב היהודים בגלל הגבלות כלכליות והפקעת רכוש, וב-1941 נשלחו יהודים לעבודות-כפייה. כעבור זמן הוחרם רכוש הקהילה. לעיר הובאו יהודים שגורשו מיישובים קטנים בסביבה וספר יהודי טימישוארה הגיע לכ-11,800 ב-1942.
התנכלות התושבים הגרמנים המקומיים ליהודים נפסקה ב-1944 עם כניסת הצבא האדום לעיר בספטמבר אותה השנה.
אחרי המלחמה התארגנה בטימישוארה מפלגה יהודית כסיוע לקומוניסטים, ומנהיגיה רדפו את היסודות הלאומיים בקהילה, שביניהם היה הסופר עזרא פליישר.
ב-1947 נרשמו בעיר 13,600 יהודים; רובם עלו אחר כך לישראל או היגרו למקומות אחרים.
בשנת 1997 עוד הייתה קהילה יהודית קטנה בטימישוארה.