דלג לתוכן האתר >

לודוביק ברוקשטיין

Ludovic Bruckstein (Joseph-Leib Arye Bruckstein) (1920-1988), playwright and novelist, born in Mukachevo, Czechoslovakia (now in Ukraine). Bruckstein was the great-grandson of Chaim-Josef Bruckstein, one of the first Hassidim, a follower of the Baal Shem Tov, and author of a book called “Tosafot Haim”. When he was four years of age, his family moved to Sighet, in Romania. Sighet, as part of Northern Transylvania region, was ruled by Hungary between 1940 to 1944. In May 1944, his entire family was deported to Auschwitz Nazi death camp. Ludovic was then transferred to Bergen-Belzen Nazi concentration camp, and then to forced-labor camps in Hildesheim, Hanover, Gross-Rosen, Wolfsberg, and Wüstegiersdorf. He was liberated by the Soviet army in May 1945. Of his family, only Ludovic and his younger brother Israel survived the Holocaust.

Before WW2 he graduated from the Commercial High School in Sighet. After the war he studied in Cluj and in Bucharest. He returned to Sighet and served as teacher and ten as principal of the local elementary school of art.

He started his literary career in 1945 writing in Romanian, Hungarian, and Yiddish. His stories were published in Viaţa Românească literary magazine. His plays, in Romanian and Yiddish, were inspired by the trauma of the Holocaust or by Hasidic legends. Several of these plays were staged by the Jewish State Theater in Bucharest (TES): Familia Grinvald (“The Grinvald Family”, 1953), Generaţia din pustiu (“The Desert Generation”, 1956), and Un proces neterminat (“An Unfinished Trial”, 1962). From 1950 till 1967 he wrote about twenty plays performed in many theaters in Romania, Soviet Union, and Poland.

In 1972 he immigrated to Israel. He continued writing in Romanian, mainly short stories, but some of his work was also published in Hebrew. Bruckstein was one of the founders of the Association of Israeli Writers in the Romanian Language. He was a member of the Yiddish and Hebrew Writers’ Union too.

His works include Schimbul de noapte (“Night shift”, 1948) - a play in Yiddish about the Sonderkommando uprising in Auschwitz, Întoarcerea lui Cristofor Columb ("The Return of Christopher Columbus", 1957), Poate chiar fericire ("Maybe Even Happiness", 1985), Destinul lui Iaacov Maghid ("The Fate of Yaakov Magid", 1975), The Murmur of Water (1987). One of his last two short stories he wrote during his last months of life were published as Trap and deals with the fate of a young Jew who survives the deportations of the Jews of Sighet to Nazi death camps by hiding in the woods only to be arrested by the Soviets and sent to Siberia.

Starting from 2005, Bruckstein’s entire prose work was translated into Hebrew by the writer Yotam Reuveni.

מוקאצ'בו
(בהונגרית מונקאץ')
עיר בדרום אוקראינה. עד 1919 ובשנים 1938 - 1945 בהונגריה, בין שתי מלחמות העולם בצ'כוסלובקיה.

יהודים התיישבו בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 17, אבל קהילה של ממש נוסדה רק במאה שלאחריה עם בואם של מהגרים מגליציה. מ- 80 משפחות גדלה הקהילה תוך מאה שנה ל- 300 משפחות (בשנת 1842) של איכרים, בעלי-מלאכה ומתווכים במסחר עם הארצות השכנות. עד מהרה היתה לאחת הקהילות הגדולות בהונגריה, ומפורסמת באדיקותה היתרה מחד גיסא, וכמוקד לפעולה עברית וציונית מאידך גיסא. במרד ההונגרי נגד האוסטרים (1848 - 1849) הצטרפו 247 מיהודי מונקאץ' למשמר האזרחי.

מ- 1851 פעלה בעיר ישיבה גדולה, וב- 1871 נוסד בית-דפוס עברי. בין שתי מלחמות-העולם היו יהודי המקום מעורבים בחיי הציבור ובמימשל העירוני, והמפלגות הציוניות ניהלו פעילות ענפה למרות התנגדות החרדים.

בעיר הופיעו ארבעה כתבי-עת ביידיש. בית-ספר עברי יסודי נוסד בשנת 1920, וכעבור חמש שנים נפתח גם תיכון עברי. מנהלו הראשון של בית הספר היה חיים קוגל, לימים ראש עיריית חולון. אחרי שעלה לארץ ישראל, נוהל בית הספר בידי המהנדס אליהו רובין.

העיר ידועה בעולם היהודי כמקום מושבם של האדמו"רים לבית שפירא; חיים אליעזר שפירא, שהנהיג את הקהילה בשנים 1913 - 1933, היה מתנגד חריף לציונות. ירש את כסאו חתנו הרב ברוך רבינוביץ, לימים רבה של חולון.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו במוקאצ'בו כ- 11,000 יהודים, שהיו 43 אחוזים מכלל האוכלוסייה). 88 אחוזים מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.

תקופת השואה
בשנת 1938 נמסרה העיר להונגריה שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה, ברוח חוקי הגזע הנאציים, הגבילו את חיי היהודים.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רבים מאלה שנלקחו אחרי קיץ 1941 לעבודות בחזית, מצאו שם את מותם.

במארס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, ויהודי מונקאץ' הועברו לגיטו. באמצע אפריל 1944 הובאו לעיר יהודים מיישובי הסביבה, כ- 15,000 במספר, והושבו בגיטו אחר. ב- 15 במאי שולחו יהודי הגיטו השני (מיישובי הסביבה) למחנה ההשמדה אושוויץ. ב- 24 במאי שולחו לשם יהודי העיר, ובסוף מאי הוכרזה מונקאץ' "נקייה מיהודים". כמה מאות יהודים שהושארו בגיטאות כ"פלוגות נקיון" שולחו אף הם להשמדה בראשית יולי 1944.


אחרי המלחמה, תחת שלטון הסובייטים, הוחרמו כל בתי-הכנסת, והאחרון שבהם הוסב למחסן ב- 1959. בסוף שנות ה- 60 התגוררו בעיר מוקאצ'בו קרוב ל- 2,000 יהודים.


הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית כ- 300 נפש. במקום פעלה קהילה בהנהלת אברהם ליבוביץ' ובשנת 2006, נחנך בית כנסת, בראשות הרב ג. הופמן, שטיפל גם בקהילות בסביבה. שירותי הקהילה כוללים: בית כנסת, מקווה, מסעדה כשרה, בית ספר של יום ראשון ופעילות חברתית-תרבותית. בנוסף, הקהילה מארגנת פעילויות של מחנות קיץ, סמינריונים וקונגרסים שונים, שמתקיימים בעיר ובסביבותיה.

בית העלמין מטופל על ידי הרשויות והשימור מתאפשר בעזרת תרומות. במקום הוקמה גם אנדרטה לזכר נרצחי השואה.

כתובת הקהילה: רחוב גרושובסקו 18

סיגט Sighet

(בהונגרית מארמארוש סיגט)

עיר בטראנסילבניה הצפונית, מערב רומניה.


יהודים ישבו במקום במאה ה-17; במאה שלאחריה כבר הייתה שם קהילה מאורגנת, ובראשה ר' צבי בן משה אברהם, ממתנגדיה החריפים של כת הפראנקיסטים במקום. אחריו שימשו ברבנות יהודה הכהן הלר וחנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים (עד תחילת המאה ה-20).

במאה ה- 19 הצטרפה הקהילה לאיחוד הקהילות החרדיות בהונגריה, והיהודים הליברליים שבה הקימו לעצמם "עדה ספרדית" נפרדת.

בעיר פעלו ישיבות, בתי-ספר, ספריות, בתי-דפוס עבריים ומפעם לפעם הופיעו כתבי-עת יהודיים. רוב היהודים בעיר ובאיזור כולו היו דלי אמצעים. בסוף המאה ה-19 ישבו בסיגט כ-5,000 יהודים. ב- 1910 כ-8,000 (%34 מכלל האוכלוסיה).

בין בני המקום היו הסופרים הרצל אפשאן, הירש לייב גוטליב ואלי ויזל, ההיסטוריון הרב יהודה יקותיאל גרינוואלד, המשורר י' הולצר, הכנר י' סיגטי והפסנתרן גיזה פריד.


בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1940 הייתה סיגט חלק מהונגריה. ב-1941 התגוררו בעיר כ-10,150 יהודים והיו %39 מכלל התושבים, השיעור הגבוה ביותר בערי הונגריה.

ב-1942 נלקחו גברים יהודים בגיל גיוס לעבודות כפייה. בקיץ 1944 הקימו הגרמנים וההונגרים גיטו בעיר, ריכזו בו את יהודי המקום ולבסוף שילחו אותם למחנות ההשמדה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בסיגט. ב-1947 התרכזו בעיר כ-2,300 יהודים ששרדו. רבים מהם עלו לישראל.

ב-1959 התחילו יוצאי סיגט בישראל בהדפסת כתב-עת שהוקדש לתולדות קהילת סיגט והקהילות הקטנות סביבתה. כתב העת יצא לאור בעברית, ביידיש ובהונגרית.

ב-1970 התגוררו בסיגט 250 יהודים.

קלוז' Cluj
(ברומנית קלוז' נאפוקה, בהונגרית קולוז'וואר, בגרמנית קלאוזנבורג)
עיר בטרנסילבניה הצפונית, מרכז רומניה.

עד שנת 1920 ובשנות מלחמת העולם השנייה היה אזור קלוז' בשליטת הונגריה.

יהודים ביקרו בירידים של קלוז' כבר במאה ה- 16 וה- 17. ב-1780 התפקדו בקלוז' שמונה משפחות יהודיות. באותה תקופה התחיל מאבק להתיר ליהודים להשתקע בעיר ולרכוש בה מקרקעין. כעבור כשלושים שנה כבר חיו במקום כארבעים יהודים שישבו בקלוז' והיה להם בית כנסת במבנה זמני.

איסור המגורים בוטל רשמית רק ב-1848 והיישוב היהודי גדל במהירות.

תחילה עסקו היהודים במסחר עם טורקיה ועם ארצות אחרות במזרח; במרוצת הזמן עברו לעסוק במלאכה ובמקצועות חופשיים.

בית כנסת של קבע נחנך ב-1850 וראשוני הרבנים שכיהנו בקהילה היו הלל ליכטנשטיין ואברהם גלאזנר (בשנים 1877-1863). הרב גלאזנר ניסה לבלום את עליית החסידות בעיר.

ב-1886 נערכה בקלוז' הוועידה הראשונה של יהודי טרנסילבניה. הרב משה גלאזנר, לימים מראשוני "המזרחי", עמד בראש הקהילה החרדית קרוב ליובל שנים, עד שנת 1922.

קהילת "סטאטוס קוו" הוקמה בעיר ב-1881; הייתה מסונפת לקהילה הניאולוגית והקימה ב- 1887 בית-כנסת מפואר (שוקם ב-1970 מפגיעות הפגזה אווירית ב-1944). החסידים הקימו ארגון קהילתי משלהם ב-1921.

קלוז' היתה מוקד הפעולה הציונית בטרנסילבניה, ובה גם יצא לאור מסוף שנת 1918 העיתון הלאומי רב-ההשפעה "אוי קלט", ושימש גם כבטאון המפלגה היהודית (הציונית ברובה) שכמה מנציגיה המקומיים היו חברי פרלמנט.

דפוס יהודי פעל בעיר משנת 1910 ועד לימי מלחמת העולם השנייה. האורתודוקסים והניאולוגים הפעילו בתי-ספר יסודיים, ותיכון "תרבות" פעל בעיר מ-1920 עד לסגירתו בפקודת השלטונות כעבור שבע שנים; מנהלו מארק אנטאל היה בשעתו מנהל כללי של משרד החינוך והתרבות בהונגריה.

ברוב העיירות והכפרים במחוז קלוז' ישבו יהודים. רובם התיישבו שם בראשית המאה ה- 19, (עוד לפני הסרת הגבלות ההתיישבות ליהודים באזור בשנת 1848) והתפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומשריפת יי"ש. מאמצע המאה ה- 19 היו ביניהם חוכרי אדמה רבים, ומסוף המאה - גם רופאים ופקידים. במקצת המקומות האלה התארגנו בקהילות, העסיקו רב ומלמד והקימו ישיבות, כמו-כן היו להם בתי עלמין משלהם ובתי כנסת או בתי תפילה. רובם היו אורתודוקסים ומיעוטם חסידים. הקהילה היהודית בעיר המחוז קלוז' שימשה מרכז תרבותי ודתי לכולם.

יישובי הסביבה:
אגירשו (ברומנית Aghiresu, בהונגרית Egeres), עיירת מכרות פחם ליד קלוז', ערב מלחמת העולם השנייה חיו שם למעלה מ- 120 יהודים.

בורשה (ברומנית Borsa, בהונגרית Kolozsborsa) מרכז נפתי, ערב מלחמת העולם השנייה ישבו שם 57 יהודים ובכפרים המסופחים לבורשה עוד 256.

הואדין (ברומנית Huedin , בהונגרית Banffyhunyad) העיר השנייה בגודלה במחוז קלוז', שימשה מרכז נפתי. היו שם בית כנסת וישיבה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במקום 960 יהודים.

בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בעיר קלוז' קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות סיפוח האזור להונגריה ב-1940 הוחלו על היהודים חוקי האפלייה של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית. עם סגירת בתי הספר הכלליים בפני תלמידים יהודים, נפתח בקלוז' בית ספר תיכון יהודי מעורב והתקיים עד להקמת הגיטו בשנת 1944. בבית הספר למדו גם תלמידים יהודים מסביבות העיר.

ב-1942 שלחו ההונגרים, שלחמו אז לצד הגרמנים, לחזית המזרחית יהודים שגוייסו לעבודות כפייה במסגרת צבאית, ורובם נהרגו שם. יהודים רבים מקלוז' ומן העיירות והכפרים בסביבה היו ביניהם.

עם השתלטות הגרמנים על הונגריה בקיץ 1944, הם שיכנו את יהודי קלוז' והסביבה, כ- 16,760 נפש, בגטו. משם שלחו את רובם למחנה ההשמדה אושוויץ. חלק מיהודי הסביבה הובאו לגיטו קלוז' וחלק רוכזו במקומותיהם בחצרות בתי הכנסת, ומשם שולחו ישירות לאושוויץ.

אחרי המלחמה התרכזו בקלוז' 6,500 פליטים. בהשפעת השלטונות הקומוניסטיים הוקם ארגון יהודי מקומי לסיכול הפעולה הציונית, ואף על פי כן נמשכה הציונות בקלוז' עד 1949.

ב-1970 היו רשומות בקהילה היהודית 340 משפחות (1,100 נפשות). הקהילה החזיקה שלושה בתי כנסת, העסיקה שוחט והפעילה בית-אוכל ציבורי. עם השנים הלך מספרם והצטמצם.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
לודוביק ברוקשטיין

Ludovic Bruckstein (Joseph-Leib Arye Bruckstein) (1920-1988), playwright and novelist, born in Mukachevo, Czechoslovakia (now in Ukraine). Bruckstein was the great-grandson of Chaim-Josef Bruckstein, one of the first Hassidim, a follower of the Baal Shem Tov, and author of a book called “Tosafot Haim”. When he was four years of age, his family moved to Sighet, in Romania. Sighet, as part of Northern Transylvania region, was ruled by Hungary between 1940 to 1944. In May 1944, his entire family was deported to Auschwitz Nazi death camp. Ludovic was then transferred to Bergen-Belzen Nazi concentration camp, and then to forced-labor camps in Hildesheim, Hanover, Gross-Rosen, Wolfsberg, and Wüstegiersdorf. He was liberated by the Soviet army in May 1945. Of his family, only Ludovic and his younger brother Israel survived the Holocaust.

Before WW2 he graduated from the Commercial High School in Sighet. After the war he studied in Cluj and in Bucharest. He returned to Sighet and served as teacher and ten as principal of the local elementary school of art.

He started his literary career in 1945 writing in Romanian, Hungarian, and Yiddish. His stories were published in Viaţa Românească literary magazine. His plays, in Romanian and Yiddish, were inspired by the trauma of the Holocaust or by Hasidic legends. Several of these plays were staged by the Jewish State Theater in Bucharest (TES): Familia Grinvald (“The Grinvald Family”, 1953), Generaţia din pustiu (“The Desert Generation”, 1956), and Un proces neterminat (“An Unfinished Trial”, 1962). From 1950 till 1967 he wrote about twenty plays performed in many theaters in Romania, Soviet Union, and Poland.

In 1972 he immigrated to Israel. He continued writing in Romanian, mainly short stories, but some of his work was also published in Hebrew. Bruckstein was one of the founders of the Association of Israeli Writers in the Romanian Language. He was a member of the Yiddish and Hebrew Writers’ Union too.

His works include Schimbul de noapte (“Night shift”, 1948) - a play in Yiddish about the Sonderkommando uprising in Auschwitz, Întoarcerea lui Cristofor Columb ("The Return of Christopher Columbus", 1957), Poate chiar fericire ("Maybe Even Happiness", 1985), Destinul lui Iaacov Maghid ("The Fate of Yaakov Magid", 1975), The Murmur of Water (1987). One of his last two short stories he wrote during his last months of life were published as Trap and deals with the fate of a young Jew who survives the deportations of the Jews of Sighet to Nazi death camps by hiding in the woods only to be arrested by the Soviets and sent to Siberia.

Starting from 2005, Bruckstein’s entire prose work was translated into Hebrew by the writer Yotam Reuveni.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מונקאץ'
מוקאצ'בו
(בהונגרית מונקאץ')
עיר בדרום אוקראינה. עד 1919 ובשנים 1938 - 1945 בהונגריה, בין שתי מלחמות העולם בצ'כוסלובקיה.

יהודים התיישבו בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 17, אבל קהילה של ממש נוסדה רק במאה שלאחריה עם בואם של מהגרים מגליציה. מ- 80 משפחות גדלה הקהילה תוך מאה שנה ל- 300 משפחות (בשנת 1842) של איכרים, בעלי-מלאכה ומתווכים במסחר עם הארצות השכנות. עד מהרה היתה לאחת הקהילות הגדולות בהונגריה, ומפורסמת באדיקותה היתרה מחד גיסא, וכמוקד לפעולה עברית וציונית מאידך גיסא. במרד ההונגרי נגד האוסטרים (1848 - 1849) הצטרפו 247 מיהודי מונקאץ' למשמר האזרחי.

מ- 1851 פעלה בעיר ישיבה גדולה, וב- 1871 נוסד בית-דפוס עברי. בין שתי מלחמות-העולם היו יהודי המקום מעורבים בחיי הציבור ובמימשל העירוני, והמפלגות הציוניות ניהלו פעילות ענפה למרות התנגדות החרדים.

בעיר הופיעו ארבעה כתבי-עת ביידיש. בית-ספר עברי יסודי נוסד בשנת 1920, וכעבור חמש שנים נפתח גם תיכון עברי. מנהלו הראשון של בית הספר היה חיים קוגל, לימים ראש עיריית חולון. אחרי שעלה לארץ ישראל, נוהל בית הספר בידי המהנדס אליהו רובין.

העיר ידועה בעולם היהודי כמקום מושבם של האדמו"רים לבית שפירא; חיים אליעזר שפירא, שהנהיג את הקהילה בשנים 1913 - 1933, היה מתנגד חריף לציונות. ירש את כסאו חתנו הרב ברוך רבינוביץ, לימים רבה של חולון.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו במוקאצ'בו כ- 11,000 יהודים, שהיו 43 אחוזים מכלל האוכלוסייה). 88 אחוזים מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.

תקופת השואה
בשנת 1938 נמסרה העיר להונגריה שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה, ברוח חוקי הגזע הנאציים, הגבילו את חיי היהודים.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רבים מאלה שנלקחו אחרי קיץ 1941 לעבודות בחזית, מצאו שם את מותם.

במארס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, ויהודי מונקאץ' הועברו לגיטו. באמצע אפריל 1944 הובאו לעיר יהודים מיישובי הסביבה, כ- 15,000 במספר, והושבו בגיטו אחר. ב- 15 במאי שולחו יהודי הגיטו השני (מיישובי הסביבה) למחנה ההשמדה אושוויץ. ב- 24 במאי שולחו לשם יהודי העיר, ובסוף מאי הוכרזה מונקאץ' "נקייה מיהודים". כמה מאות יהודים שהושארו בגיטאות כ"פלוגות נקיון" שולחו אף הם להשמדה בראשית יולי 1944.


אחרי המלחמה, תחת שלטון הסובייטים, הוחרמו כל בתי-הכנסת, והאחרון שבהם הוסב למחסן ב- 1959. בסוף שנות ה- 60 התגוררו בעיר מוקאצ'בו קרוב ל- 2,000 יהודים.


הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית כ- 300 נפש. במקום פעלה קהילה בהנהלת אברהם ליבוביץ' ובשנת 2006, נחנך בית כנסת, בראשות הרב ג. הופמן, שטיפל גם בקהילות בסביבה. שירותי הקהילה כוללים: בית כנסת, מקווה, מסעדה כשרה, בית ספר של יום ראשון ופעילות חברתית-תרבותית. בנוסף, הקהילה מארגנת פעילויות של מחנות קיץ, סמינריונים וקונגרסים שונים, שמתקיימים בעיר ובסביבותיה.

בית העלמין מטופל על ידי הרשויות והשימור מתאפשר בעזרת תרומות. במקום הוקמה גם אנדרטה לזכר נרצחי השואה.

כתובת הקהילה: רחוב גרושובסקו 18

סיגט
סיגט Sighet

(בהונגרית מארמארוש סיגט)

עיר בטראנסילבניה הצפונית, מערב רומניה.


יהודים ישבו במקום במאה ה-17; במאה שלאחריה כבר הייתה שם קהילה מאורגנת, ובראשה ר' צבי בן משה אברהם, ממתנגדיה החריפים של כת הפראנקיסטים במקום. אחריו שימשו ברבנות יהודה הכהן הלר וחנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים (עד תחילת המאה ה-20).

במאה ה- 19 הצטרפה הקהילה לאיחוד הקהילות החרדיות בהונגריה, והיהודים הליברליים שבה הקימו לעצמם "עדה ספרדית" נפרדת.

בעיר פעלו ישיבות, בתי-ספר, ספריות, בתי-דפוס עבריים ומפעם לפעם הופיעו כתבי-עת יהודיים. רוב היהודים בעיר ובאיזור כולו היו דלי אמצעים. בסוף המאה ה-19 ישבו בסיגט כ-5,000 יהודים. ב- 1910 כ-8,000 (%34 מכלל האוכלוסיה).

בין בני המקום היו הסופרים הרצל אפשאן, הירש לייב גוטליב ואלי ויזל, ההיסטוריון הרב יהודה יקותיאל גרינוואלד, המשורר י' הולצר, הכנר י' סיגטי והפסנתרן גיזה פריד.


בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1940 הייתה סיגט חלק מהונגריה. ב-1941 התגוררו בעיר כ-10,150 יהודים והיו %39 מכלל התושבים, השיעור הגבוה ביותר בערי הונגריה.

ב-1942 נלקחו גברים יהודים בגיל גיוס לעבודות כפייה. בקיץ 1944 הקימו הגרמנים וההונגרים גיטו בעיר, ריכזו בו את יהודי המקום ולבסוף שילחו אותם למחנות ההשמדה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בסיגט. ב-1947 התרכזו בעיר כ-2,300 יהודים ששרדו. רבים מהם עלו לישראל.

ב-1959 התחילו יוצאי סיגט בישראל בהדפסת כתב-עת שהוקדש לתולדות קהילת סיגט והקהילות הקטנות סביבתה. כתב העת יצא לאור בעברית, ביידיש ובהונגרית.

ב-1970 התגוררו בסיגט 250 יהודים.

קלוז' נאפוקה
קלוז' Cluj
(ברומנית קלוז' נאפוקה, בהונגרית קולוז'וואר, בגרמנית קלאוזנבורג)
עיר בטרנסילבניה הצפונית, מרכז רומניה.

עד שנת 1920 ובשנות מלחמת העולם השנייה היה אזור קלוז' בשליטת הונגריה.

יהודים ביקרו בירידים של קלוז' כבר במאה ה- 16 וה- 17. ב-1780 התפקדו בקלוז' שמונה משפחות יהודיות. באותה תקופה התחיל מאבק להתיר ליהודים להשתקע בעיר ולרכוש בה מקרקעין. כעבור כשלושים שנה כבר חיו במקום כארבעים יהודים שישבו בקלוז' והיה להם בית כנסת במבנה זמני.

איסור המגורים בוטל רשמית רק ב-1848 והיישוב היהודי גדל במהירות.

תחילה עסקו היהודים במסחר עם טורקיה ועם ארצות אחרות במזרח; במרוצת הזמן עברו לעסוק במלאכה ובמקצועות חופשיים.

בית כנסת של קבע נחנך ב-1850 וראשוני הרבנים שכיהנו בקהילה היו הלל ליכטנשטיין ואברהם גלאזנר (בשנים 1877-1863). הרב גלאזנר ניסה לבלום את עליית החסידות בעיר.

ב-1886 נערכה בקלוז' הוועידה הראשונה של יהודי טרנסילבניה. הרב משה גלאזנר, לימים מראשוני "המזרחי", עמד בראש הקהילה החרדית קרוב ליובל שנים, עד שנת 1922.

קהילת "סטאטוס קוו" הוקמה בעיר ב-1881; הייתה מסונפת לקהילה הניאולוגית והקימה ב- 1887 בית-כנסת מפואר (שוקם ב-1970 מפגיעות הפגזה אווירית ב-1944). החסידים הקימו ארגון קהילתי משלהם ב-1921.

קלוז' היתה מוקד הפעולה הציונית בטרנסילבניה, ובה גם יצא לאור מסוף שנת 1918 העיתון הלאומי רב-ההשפעה "אוי קלט", ושימש גם כבטאון המפלגה היהודית (הציונית ברובה) שכמה מנציגיה המקומיים היו חברי פרלמנט.

דפוס יהודי פעל בעיר משנת 1910 ועד לימי מלחמת העולם השנייה. האורתודוקסים והניאולוגים הפעילו בתי-ספר יסודיים, ותיכון "תרבות" פעל בעיר מ-1920 עד לסגירתו בפקודת השלטונות כעבור שבע שנים; מנהלו מארק אנטאל היה בשעתו מנהל כללי של משרד החינוך והתרבות בהונגריה.

ברוב העיירות והכפרים במחוז קלוז' ישבו יהודים. רובם התיישבו שם בראשית המאה ה- 19, (עוד לפני הסרת הגבלות ההתיישבות ליהודים באזור בשנת 1848) והתפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומשריפת יי"ש. מאמצע המאה ה- 19 היו ביניהם חוכרי אדמה רבים, ומסוף המאה - גם רופאים ופקידים. במקצת המקומות האלה התארגנו בקהילות, העסיקו רב ומלמד והקימו ישיבות, כמו-כן היו להם בתי עלמין משלהם ובתי כנסת או בתי תפילה. רובם היו אורתודוקסים ומיעוטם חסידים. הקהילה היהודית בעיר המחוז קלוז' שימשה מרכז תרבותי ודתי לכולם.

יישובי הסביבה:
אגירשו (ברומנית Aghiresu, בהונגרית Egeres), עיירת מכרות פחם ליד קלוז', ערב מלחמת העולם השנייה חיו שם למעלה מ- 120 יהודים.

בורשה (ברומנית Borsa, בהונגרית Kolozsborsa) מרכז נפתי, ערב מלחמת העולם השנייה ישבו שם 57 יהודים ובכפרים המסופחים לבורשה עוד 256.

הואדין (ברומנית Huedin , בהונגרית Banffyhunyad) העיר השנייה בגודלה במחוז קלוז', שימשה מרכז נפתי. היו שם בית כנסת וישיבה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במקום 960 יהודים.

בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בעיר קלוז' קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות סיפוח האזור להונגריה ב-1940 הוחלו על היהודים חוקי האפלייה של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית. עם סגירת בתי הספר הכלליים בפני תלמידים יהודים, נפתח בקלוז' בית ספר תיכון יהודי מעורב והתקיים עד להקמת הגיטו בשנת 1944. בבית הספר למדו גם תלמידים יהודים מסביבות העיר.

ב-1942 שלחו ההונגרים, שלחמו אז לצד הגרמנים, לחזית המזרחית יהודים שגוייסו לעבודות כפייה במסגרת צבאית, ורובם נהרגו שם. יהודים רבים מקלוז' ומן העיירות והכפרים בסביבה היו ביניהם.

עם השתלטות הגרמנים על הונגריה בקיץ 1944, הם שיכנו את יהודי קלוז' והסביבה, כ- 16,760 נפש, בגטו. משם שלחו את רובם למחנה ההשמדה אושוויץ. חלק מיהודי הסביבה הובאו לגיטו קלוז' וחלק רוכזו במקומותיהם בחצרות בתי הכנסת, ומשם שולחו ישירות לאושוויץ.

אחרי המלחמה התרכזו בקלוז' 6,500 פליטים. בהשפעת השלטונות הקומוניסטיים הוקם ארגון יהודי מקומי לסיכול הפעולה הציונית, ואף על פי כן נמשכה הציונות בקלוז' עד 1949.

ב-1970 היו רשומות בקהילה היהודית 340 משפחות (1,100 נפשות). הקהילה החזיקה שלושה בתי כנסת, העסיקה שוחט והפעילה בית-אוכל ציבורי. עם השנים הלך מספרם והצטמצם.

בוקרשט
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.