אורל ברנגה
Aurel Baranga (born Aurel Leibovici) (1913-1979), playwright and poet, born in Bucharest, Romania. He attended the Matei Basarab high school in Bucharest and graduated from School of Medicine of the University of Bucharest in 1938. He started his career as an avant-gardist poet publishing in Bilete de Papagal ("Parrot Tickets") – a left wing weekly literary and satirical magazine, and then he edited the avant-garde magazine Alge along with Gherasim Luca, Paul Păun, and Sesto Pais. During 1934 – 1940 he contributed a several periodicals including Facla, Cuvântul liber, Reporter, Azi and Lumea românească.
In 1945 Baranga published Ninge peste Ucraina (“It's snowing over Ukraine”), a volume of reportages about the Holocaust in Transnistria, one the first and few accounts on the deportaion and murder of hundreds of thousands of Jews published in immediate postwar Romania.
In 1946 he published Marea furtună (“The big storm”), his last book of poetry with avant-garde elements. In 1948 he wrote the lyrics of Zdrobite cătușe (“Crushed handcuffs”), the national anthem of the Communist Romania from 1948 to 1953. At the request of the Communist party, in the same year Baranga founded Urzica (“Nettle”), a satire and humor magazine and he serves as its editor-in-chief until his death. He worked for the Romanian National Theater during 1949-1953 and 1958-1961. From 1969 to 1974 he was a member of Central Committee of the Romanian Communist Party.
His plays, mostly written in socialist realist style dictated by the Communist party, include Bal în Făgădău (“Party in Făgădău”, 1946), Mielul turbat (“The mad lamb”, 1954), Adam și Eva (“Adam and Eve”, 1963), Sfântul Mitică Blajinu (“Saint Mitică Blajinu”, 1966), Opinia publică (“Public opinion”, 1967), Interesul general (“General interst”, 1971), Viața unei femei (“Life of a woman”, 1975). During the Communist regime in Romania, Baranga was one of the most popular playwrights and the author of successful comedies, also staged abroad.
Baranga was awarded the State Prize in 1954 and the Prize of the Writers' Association of Bucharest in 1975.
ליבוביץ'
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.
שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. לייבל הוא שם חיבה ביידיש שפירושו אריה, שהוא הכינוי המסורתי של יהודה המקראי.
לייבוביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ'" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של", הוא גרסה של השם לובל.
לובל, שם חיבה של לוב, הוא גרסה של השם המקראי לוי. במקרים מסויימים אפשר ששם משפחה זה רומז על השתייכות המשפחה אל הלוויים. לובל הוא גם גרסה של לובה, מילה גרמנית שפירושה "אריה" ומקבילה לשם העברי אריה. אריה היה הכינוי המקובל של יהודה בכל תפוצות ישראל, בהתחלה כשם פרטי ולאחר מכן כשם משפחה קבוע.
יהודה, בנם הרביעי של יעקב ולאה, מכונה "גור אריה" (בראשית, מ"ט,ל"ח).
הכינוי אריה תורגם לשפות רבות, ביניהן לאו או לאונוס בלטינית; לאונה או לאוני באיטלקית; ליון בצרפתית; לובה בגרמנית; לב בשפות הסלביות; ולייב או לב ביידיש. שמות אלה יצרו פטרונימים רבים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. לפעמים שמות אלה שונו לגרסאות שהפירוש והאיות שלהן רחוקים מאד מהצורה המקורית של השמות, אם כי מבחינה פונטית הן מזכירות את השמות המקוריים. שם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. לעתים קרובות שם זה קשור בשמות של מקומות, כמו לאון, שהוא שמה של עיר וממלכה מימי הביניים בספרד, וליון, עיר הבירה של מחוז רון במרכז צרפת. שמות מקומות נוספים כוללים את לבין בז'סקי / לובין (בגרמנית לובן) בשלזיה התחתונה, דרום מערב פולין; לבובק שלונסקי (בגרמנית: לובנברג) בשלזיה התחתונה, דרום מערב פולין; לוונשטיין בווירטמברג, גרמניה; לבין ליד אוסטק בצפון בוהמיה; לבין (הומלשטאט, בגרמנית) בשלזיה התחתונה; ולביצה (בהונגרית: לבה) בדרום סלובקיה.
לאונטה מתועד כשם יהודי במאה ה-12; לאו בשנת 1204; ליון ב-1292; יהודה סיר לאון במאה ה-13; לובלינוס ב-1334; לאונוס ב-1486; וליון ב-1621.
שמות משפחה יהודיים המבוססים על שמות אלה והגרסאות שלהם כוללים את לאון ודה לאון, המתועדים בראשיתה של המאה ה-16; ליון בשנת 1670; לאונרד ב-1717, ליון ב-1726 ולוב ב-1792.
לאונטה מתועד כשם יהודי במאה ה-12; לאו בשנת 1204; ליון ב-1292; יהודה סיר לאון במאה ה-13; לובלינוס ב-1334; לאונוס ב-1486; וליון ב-1621.
שמות משפחה יהודיים המבוססים על שמות אלה והגרסאות שלהם כוללים את לאון ודה לאון, המתועדים בראשיתה של המאה ה-16; ליון בשנת 1670; לאונרד ב-1717, ליון ב-1726 ולוב ב-1792. במאה ה-20 ליבוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם ברתה ליבוביץ' אשר גורשה מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.
תאודור בראונר
(אישיות)Theodore Brauner (aka Teddy Brauner) (1914-2000), photographer and illustrator, born in Vienna, Austria (then part of Austria-Hungary). In 1918 the family returned to Romania, settling in Bucharest. Brauner began his artistic career at the age of thirteen. In 1929 he started to contribute to Alge, a periodical dedicated to modern art managed by Aurel Baranga. In early 1930s, Brauner became an avant-garde photographer. He developed Solarfix, a photogram technique produced with direct sunlight and without a camera. In 1942 he managed to leave Romania with the aim of immigrating to the Land of Israel. He arrived in Beirut, Lebanon, after a voyage of six months, and then was arrested by the British authorities while attempting to enter British Mandate Palestine illegally and consequently detained for two years in Cyprus. He arrived in Tel Aviv in 1944, where he worked as a press photographer. In Israel he continued his work with the Solarfix technique. In 1952 he was in Paris and took pictures of members of the surrealist movement. Brauner immigrated to France in 1956 settling in Paris. He is best known for the series of Masques, anthropomorphic photographs of everyday objects. Theodore Brauner was the brother of the painter Victor Brauner and the folklorist Harry Brauner.
בוקרשט
(מקום)בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.
יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.
הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.
בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.
אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.
הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.
ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.
בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.