קהילת יהודי דמנהור

קבר הרב יעקב אבו-חצירה, דמנהור, מצרים, 1979.
הקבר נמצא בלב אזור חקלאי בדלתה, לא הרחק מאלכסנדריה,
קברו של הרב יעקב אבו-חצירה, שמוצאו ממרוקו הפך
לאחרונה אתר עליה לרגל ליהודי מרוקו, הבאים לחגוג, להתפלל, ולזבוח זבחים.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).

אלכסנדריה Alexandria

בערבית: الإسكندرية 

אלכסנדריה, אל איסקנדריה בערבית, עיר נמל לחוף הים התיכון, העיר השנייה בגודלה במצרים.

על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס). הפילוסוף היהודי פילון (שנודע בכינויו "האלכסנדרוני") חי בעיר בין השנים 20 לפה"ס עד 50 לספירה.

בתקופת השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71 חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117- 115) הביאו לדלדול הישוב היהודי.

בשנת 414 גירשו הביזנטים את היהודים מהעיר. היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על 25 משפחות. בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא.

בשנים 1840 - 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר), ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128, כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים - בעלי מלאכה.

בעקבות המהפכה במצרים (1952) ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים. ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) - רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי בטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית".

בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882.

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת. ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים שגורשו מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים.

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. ב- 1872 תוקנו תקנות לבחירת הרב באספת משלמי המסים, במועצת הקהילה נקבעו 36 חברים ומתוכם הוועד בן 12 חברים.

בית העלמין היהודי קודש ב- 1865, ב- 1908 קודש בית עלמין נוסף. בית-חולים יהודי פעל מ- 1872 עד 1882. ב- 1891 נחנך בית-חולים בידי הברון בכור די-מנשה, ראש הקהילה. ב- 1930 נוסד בית-חולים בשכונת ספורטינג.

בין המוסדות לעזרה הדדית היו: "מוהר הבתולות" לצעירות נזקקות (פעל מ- 1863) , "גמילות- חסדים" (כנראה מ- 1885) חברת "עמלי תורה" (1847) לייסוד תלמוד-תורה והזנת התלמידים, ב- 1903 נוסד "צדקה בסתר", "ביקור חולים" ב- 1909. "אגודת יוצאי קורפו" נוסדה ב- 1913, "איחוד היהודים המזרחיים" ב- 1916, אגודת עזרה יהודית אשכנזית "נצח ישראל" ב- 1920 הוקמה בידי היהודים מארץ-ישראל.

כמו-כן פעלו אגודת צעירים משכילים "אחוה", שנוסדה ב- 1907 להפצת השכלה עברית; חברת "צפנת פענח" ללימוד עברית; ועד לסיוע לפליטים היהודים מארץ-ישראל (1915) והאגודה האנגלית-היהודית שעסקה בחינוך.

בית-הספר המודרני הראשון נפתח ב- 1840 בידי משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה ושלמה מונק. ב- 1854 נוסדו תלמודי תורה. ב- 1862 הוקם בית הספר הראשון לבנות במצרים. ב- 1865 הקימו בכור ויצחק אגיון תלמוד-תורה, שפת ההוראה הייתה איטלקית. ב- 1885 הוקם בית ספר פרטי חילוני בידי הברון יעקב די-מנשה, ב- 1892 הוקם אגף לבנות. ב- 1911 פתחו "הבונים החופשיים" בית ספר בבית הכנסת זרדאל, ב- 1919 נפתח בית ספר "דה-לה פרגולה" (לשעבר "התקווה"). בשהת 1893 פתחה לשכת "בני-ברית" על שם אליהו הנביא בתי ספר. ב- 1897 נחנכו בתי הספר של "אליאנס" לבנים ולבנות. וב- 1936 נפתח בית ספר בשכונת קונסיזאר.

בין בתי הכנסת היו: בית הכנסת העתיק על-שם אליהו הנביא, שנהרס בידי נפוליאון ונבנה מחדש ב- 1850; בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, בית הכנסת זרדאל נבנה ב1381-, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש; בית הכנסת מנשה נבנה בידי הברון יעקב די-מנשה ב- 1863; בית כנסת גרין נפתח ב- 1909 בשכונת מחרם ביי; בית כנסת "ששון" נחנך ב- 1910 בשכונת גלימנופולו; בית הכנסת אליהו חזן בשכונת קליאופטרה; בית הכנסת "קסטרו" נבנה ב- 1920 במחרם ביי; בית הכנסת "שערי תפילה" בשכונת קמפ דה-צזאר נחנך ב- 1922. משנת 1996 פועל בעיר בית כנסת אחד.

בין הרבנים בעלי ספרי פרשנות והלכה נודעו רבני משפחת ישראל (1830-1730), שלמה חזן (1871-1863); ישראל משה חזן (1875-1863) שבא מקורפו; נתן עמרם (1871-1863); בכור אליהו חזן (1908-1888); רפאל די לה פרגולה (1923-1910).

ב- 1862 וב- 1873 הוקמו בתי דפוס עבריים. כתבי עת ועתונים שיצאו לאור באלכסנדריה היו: "אלחקיקה" (האמת) בערבית ב- 1880; ב- 1901 הודפס Le Messager Sioniste ונקרא מ- 1902 "מבשרת ציון"; לה ב'ארה (La Vara, "המקל") בלאדינו ובכתב רש"י (1908-1905); Revue Israelite d’Egypte, (1918-1912); La Voix Juive, שנטה לציונות הרוויזיוניסטית (1934- 1931), ושינה שמו ל- Notre Voix; ב1936- יצא La Tribune Juive.

יוסף מרקו ברוך, מחולל התנועה הציונית במצרים, הקים אגודה ציונית באלכסנדריה כנראה ב- 1896, ב- 1898 הוקמה אגודה ציונית בידי צ'ארלס בוגדאדלי. ב- 1901 הוקם סניף לאגודה הציונית הקהירית "בר-כוכבא". אגודות ציוניות אחרות היו: "תקוות ציון" ב- 1904, "פועלי ציון" ב- 1906, "בני ציון" בשנים 1908-1906, "צעירי ציון" בשנים 1907 - 1912 ועוד.

בין הפליטים מארץ-ישראל היו סופרים, ומחנכים, הם שהחלו ב- 1915 בהוראת השפה העברית ותולדות עם ישראל. הוקם ועד שהפעיל מחנות, ועדות לחינוך ולרפואה ובית ספר עברי בהנהלת ד"ר חיים בוגרשוב, ויזם עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקמת גדוד נהגי הפרידות "ציון". איחוד הנוער היהודי (1923) אירגן פעילות ספרותית ציונית, אגודה למחקרים בהיסטוריה היהודית קמה ב- 1925 כמו-כן פעלו "חוג הנוער היהודי" (1930), "המועדון העברי", "ויצ"ו", "ברית טרומפלדור", אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים (1935-1925), "נוער ציוני" "התחייה" ותנועות-הנוער "צופי-מכבי" ו"חשמונאים".

בשנת 1918 התארגן ועד למען ארץ-ישראל שגייס תרומות להסתדרות הציונית ולקרן היסוד. משנת 1924 פעלה קק"ל בעיר באמצעות רשת של תאים בשכונות היהודיות.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית".

בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת.

בשנת 1948 נעצרו יהודים והוחרם רכושם של אלה שרצו לעזוב. בשנים 1954-1949 עלו מרבית יהודי אלכסנדריה לישראל.

טנטא

Tanta

בערבית: طنطا‎‎ 

עיר במחוז ע'רביה, מצרים התחתית.


קהילה יהודית הייתה בטנטא כבר במאה ה- 17. במאה ה- 19 גדל מספר היהודים במקום בגלל מיקומה של טנטא על מסילת הרכבת בין קהיר לאלכסנדריה, והקהילה הייתה הגדולה מבין הקהילות הבינוניות והקטנות במחוזות מצרים התחתית.

בתקופת מחמד עלי (1848-1805) עסקו היהודים בצורפות ובמסחר. בימי מרד עראבי (1881) קיבלו היהודים הגנה מידי מנשאוי-ביי וכך נמנעה פגיעה בהם.

באמצע המאה ה- 19 היו בקהילה 20 משפחות ומאז חל גידול במספרם. ב- 1897 היו בטנטא 883 יהודים, בשנת 1903 היו 1,000 וב- 1907 מנתה הקהילה 180 משפחות (1,104 נפשות). ב- 1917 נערך מפקד רשמי והתפקדו שם 1,183 יהודים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) עזבו יהודים רבים את טנטא. מקצתם עברו לקהיר ולאלכסנדריה ומקצתם עלו לארץ ישראל. בטנטא נשארו בעיקר היהודים העניים. עזיבת היהודים את העיר נבעה מהפגיעה בכלכלתה, שבאה בעקבות הקמת המרכז התעשייתי לעיבוד כותנה במחלה אלכברא, בהשפעת המשבר הכלכלי בגרמניה ובגלל העובדה שהפלאחים חדלו להביא את יבוליהם לטנטא למשמרת בתשלום.


חיי הקהילה

בקהילת טנטא היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הישן ביותר היה "כניסת אלמע'ארבה" (בית הכנסת של המרוקנים). השני נבנה ב- 1907 בידי בכור בוטון. השלישי נבנה ב- 1913 בידי לונה בוטון. בית עלמין יהודי היה מחוץ לעיר, במרחק 20 דקות נסיעה מטנטא, מטופח ומוחזק יפה. מצבה משנת 1871 מעידה על קיומו של ישוב יהודי באותה העת.

עד 1905 למדו ילדי הקהילה בבתי הספר של הישועים ושל הנזירות. ב- 1903 נערכה מגבית לשם פתיחת בית ספר של "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), וכך באוקטובר 1905 נפתחו בתי ספר לבנים ולבנות. גם ילדים מוסלמים נתקבלו ללימודים. בין 1920-1910 סיימו את בתי הספר בוגרים מצטיינים שעברו לאלכסנדריה ולקהיר ובלטו שם בחיים האינטלקטואליים. ביניהם היו: פליקס ושאול בן-זקן, עורכי דין באלכסנדריה, שנודעו בהגנתם על יהודים שנתבעו למשפט, ועו"ד לניאדו, גם הוא באלכסנדריה. חברת "אליאנס" המשיכה לתמוך ולהפעיל את בתי הספר בטנטא עד לחיסולה של הקהילה בשנת 1957. בשנת 1922 היו בתי הספר של "אליאנס" בטנטא, בתי הספר היהודיים היחידים שנותרו במצרים.

ב- 1911 הוקמה חברת צדקה של נשים בשם “Societe d’Damme” לשם סיוע לנשים יולדות יהודיות וערביות ולאספקת לבוש לתלמידים עניים. אגודות צדקה נוספות פרחו בטנטא בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה; קופת בית הכנסת שימשה לחלוקת מזון לעניים בערב שבת.

רוב יהודי טנטא היו מבין יוצאי מרוקו וניהלו אורח חיים דתי. רבים היו עשירים ושלטו בחיי המסחר בעיר. בלטו ביניהם אמיל סוארץ, מנהל בנק קומרשל; אלברט רודריג, מנהל סניף חברת "זינגר" למכונות תפירה; מטלון, מנהל בנק נשיונל; משה ויוסף ביקטאוי, מנהלי חברת "מימי טנטא". והיו אחרים שעסקו בבנקאות ובפקידות.

היחסים בין היהודים לבין התושבים המוסלמים היו תקינים בדרך-כלל, אך ב- 1903 הייתה עלילת דם נגד יהודים ועתון מקומי "אלראיד אלעת'מאני", הסית ופרסם מאמרים בגנותם.

בשנת 1937 כיהן הרב אברהם בורלא כרב הקהילה. לפניו כיהנו הרב סטרון, הרב חיים מלול והרב נחמיאס. הקהילה הייתה כפופה לרב הראשי של אלכסנדריה.

פעילות ציונית התנהלה במקום ועד שנות העשרים פעלה בקהילה אגודה ציונית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) באו לטנטא פליטים מארץ ישראל, יזמו חוגים ללימוד עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל, והקימו סניף של "אגודת שפת עבר" שמרכזו היה בקהיר. האגודה עסקה גם באיסוף כספים לקק"ל.

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.