קהילת יהודי צעדה

ALSHEIKH, ALSCHECH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממונחים המתארים תפקידים ותארים במסגרת הקהילה היהודית.

אלשיך נגזר מהמילה הערבית שייך המקבילה למונח העברי "ראש" (במובן של "מנהיג"). בהקשר המקראי, המילה העברית "ראש" מציינת את מנהיג המשפחה או השבט; מאוחר יותר זה נהפך לתואר של העומד בראש ישיבה, קהילה או יחידה מנהלתית. שמות מקבילים בשפות אחרות הכוללים מגוון רחב של צורות איות שונות למילה ראש, וביניהם שייח' בערבית, אמגהר בבֶּרְבֵּרִית (שפה מדוברת ע"י שבטי צפון אפריקה) והאופט או האופטמן בגרמנית. מונחים דומים ששימשו בסיס ליצירת שמות משפחה יהודיים כוללים את זקן (במובן של מכובד) ונשיא. הנגיד איבן נגדלה ("בנו של הגדול", בערבית), מתועד בספרד במאה ה-11, והשם הזקן מוזכר בצרפת במאה ה-11. בן ראש, ורוש, אל רוס, אבנרוס, אבנרש, איבן רוס (כולם כוללים את המילה "ראש" בצורות איות שונות) ובן אלשיך מתועדים כשמות משפחה יהודיים בספרד במאה ה-13; אבנרוס במאה ה-14; אלשיך וארוס במאה ה-15; נשיא, בנזקן, הרוש ובנהרוש במאה ה-17; ובן אשיך, כרוס, הרוס ובנארוש במאה ה-18.

לוי-אלשיך מופיע כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור בארגון העלייה ההמונית מתימן.

אישים נוספים הנושאים את שם המשפחה היהודי אלשיך כוללים את הרב חיים אלשיך אשר חי בדמשק, סוריה, במאה ה-15; את הרב משה אלשיך אשר חי בצפת במאה ה-16; ואת הרב אברהם אלשיך מהעיר פאס, מרוקו, המופיע ברשימת החותמים על תקנה משנת 1728 של הקהילה המקומית העוסקת בגביית תרומות ע"י שליחים מארץ ישראל.

YIHYE, BEN YAHYA, BENYIHYA, BENIHYA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שם המשפחה יחיא מקביל לשם העברי חיים. השם חיים אינו מופיע בתנ"ך. השם חיים וצורותיו השונות - חי, יחיא וגם חיה, כשם פרטי לנשים, מתועד מאז העת העתיקה.

הוספת השם הפרטי חיים בעת המילה או מאוחר יותר במהלך החיים במקרה של מחלה קשה או סכנה הפכה למנהג נפוץ בין היהודים. זה נעשה על מנת להבטיח בריאות טובה וחיים ארוכים. יהודי ספרד ממשיכים להשתמש בשם הפרטי חי ובקרב יהודי תימן נפוץ השם יחיא. במרוצת הזמן וכתוצאה מהמגעים של היהודים עם עמים אחרים ההיגוי והאיות של השם חיים הושפע ע"י שפות לועזיות. השם חיים קיבל את הצורות אים והיים בספרד, היים והימס בגרמניה ובאלזס, הגין באנגליה, חיון, יחיא וצורות אחרות בארצות דוברות ערבית. רבים משמות הפרטיים שנגזרו מהשם חיים שימשו בסיס לשמות משפחה יהודיים. במאה ה-12, משפחה ידועה מפורטוגל ששמה היה בן יעיש (שם נוסף שמבוסס על השם העברי חיים) שינתה את שמה לאיבן יעיש לכבוד דון יחיא איבן יעיש, אחד מאבותיה המפורסמים. אישים מוכרים שנשאו את שמות משפחה השייכים לקבוצת שמות זאת כוללים את יוסף איבן יחיטא הזקן, אשר בנה בית כנסת מכספו האישי בליסבון, פורטוגל, במאה ה-13; הפילוסוף יליד ליסבון גדליה איבן יחיא בן דויד (1487); וההסטוריון והתלמודאי האיטלקי גדליה בן יוסף איבן יחיא אשר התיישב באלכסנדריה, מצרים, לאחר שגורש מאיטליה ע"י האפיפיור פיוס ה-5.

צורף זהב וכסף יהודי בעבודה
בבית המלאכה שלו בצעדה,
צפון תימן, ינואר 1985
צילום: קרלו פליציאני, איטליה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות קרלו פליציאני, איטליה)

יהודים בפתח חנותם,
צעדה, צפון תימן, 1985
צילום: קרלו פליציאני, איטליה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות קרלו פליציאני, איטליה)

בני משפחת פאיז מחיידון מוצאים
מחסה בבית קרוביהם בצעדה,
לאחר שכפרם וכפרים אחרים סמוכים
נהרסו ברובם ברעידת אדמה.
צעדה, תימן, 1993.
צילום: לורנס נ' קוהלר, ניו יורק.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף ל' קוהלר)

צורפים יהודים מציגים את סחורתם בצעדה,
תימן, 1990
צילום: פרופ' ה.ס.הרקה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות פרופ' ה.ס.הרקה, שוויץ)

צעיר יהודי בשוק הגת,
צעדה, צפון תימן, ינואר 1985
צילום: קרלו פליציאני, איטליה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות קרלו פליציאני, איטליה)

רג'וזה RAJUZA

בערבית: رجوزة 

יישוב כפרי גדול במחוז ברט, דרומית מזרחית לצעדה שבצפון תימן.


בימי הבינים היה יישוב יהודי צפוף במחוז והוא השתרע צפונה מעבר לגבולות סעודיה של ימינו. מעמדם של יהודי האזור היה איתן יותר משל אחיהם במרכז תימן ובדרומה, והותר להם לשאת נשק. הם היו בני חסות של השבטים במחוז ברט והשתתפו עמם בפשיטות. ב- 1818 השתתפו יהודי המחוז בפשיטה על העיר צנעא, והצילו כמה ספרי תורה וספרי קודש אחרים.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם.

הקהילות היהודיות בתימן היו משני סוגים. האחד קהילות מחוזיות בערי מחוז ובעיירות גדולות והן שירתו את יהודי הכפרים הסמוכים. לעתים נקראת הקהילה על שם המחוז כולו, למרות שהיו בו קהילות רבות נוספות. הסוג השני הוא קהילות קטנות כפריות. רוב רובן של הקהילות יצאו ל"גלות מוזע" (1679) ומשהותר ליהודים לחזור לאחר שנה וחצי, נאסר עליהם לחזור לבתיהם הישנים, שהיו בדרך כלל בתוך חומות הערים, והם נאלצו להקים לעצמם שכונות חדשות. חלו גם שינויים דמוגרפיים בעקבות מהיציאה לגלות. היו שלא שבו ליישוב שעזבו והשתקעו במקומות אחרים ובמקומם הגיעו משפחות חדשות.

בדומה לקהילות תימן האחרות, לא היה ברג'וזה ארגון קהילתי. בקהילות המחוזיות פעלו בתי דין והיו נשיא בראש הקהילה ועאקל כנציג הציבור. המידע על בתי כנסת חלקי, כי יהודי תימן התפללו בבתים פרטיים. לא היו מוסדות ומבנים ציבוריים; הטהרות נעשתה במקווי מים טבעיים ושחיטה - בחצרות פרטיות. בתי ספר פעלו בבתים שהיה בהם מקום תפילה. בקהילות גדולות יותר היה בית מדרש צמוד לבית הכנסת. ברג'וזה היו שלושה בתי כנסת פרטיים: ימין, אבו זארב, עמר. בקהילה ובמחוז כולו לא היה בית דין. בבעיות פשוטות פנו הצדדים לאדם מכובד שזכה לאמונם. בעניינים עקרוניים פנו לבית הדין בצנעא.

רג'וזה שימש מרכז לקהילות המחוז הקטנות, שבהן לא היו בתי כנסת, ולא היה אפילו מניין לתפילה. שתי קהילות מאלה היו בכפרים סמוכים לרג'וזה: אל-ראשד ואל- עוצה. כן היו קהילות גדולות יותר במודאן ובמחתוייה.

רוב יהודי רג'וזה היו בעלי מלאכה; נגרים, פחחים, מתקני מחרשות וכלים חקלאיים אחרים, צורפי כסף ונחושת, חייטים, סנדלרים, בורסקאים ונשקים. לא היו ביניהם חקלאים ולא בעלי קרקעות. מעטים עסקו במסחר של קפה, תבלינים, חבלים, עורות, טבק להרחה, סוכר ובדים.

לפני העלייה לישראל, מנתה הקהילה כשבעים גברים והמשפחות העיקריות היו: זנדאני, עמר, אבו זארב, משה, ימין, מעוד'ה.

יהודי רג'וזה עלו לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1949 ו- 1950.

India

भारत गणराज्य / Bhārat Gaṇarājya - Republic of India

A country in south Asia.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 4,900 out of 1,350,000,000. Main Jewish organization:

Council of Indian Jewry
c/o The Jewish Club
Jerro Bldg., 2nd floor
137 Mahatma Gandhi Road
Mumbai 400 023
India
Phone: 91 22 27 16 28
Fax: 91 22 274 129

אל-מאקאליח Maqalih

יישוב כפרי מדרום לעיר אל-סאדה, מחוז בלאד עמאר, דרום תימן.


יהודי הכפר קיימו מסגרת של חיי קהילה, וקיבלו שירותי קהילה שלא היו בקהילתם הכפרית הקטנה מן העיר הסמוכה אל-סאדה. יהודי הכפרים באזור הזה בתימן היו ידועים בקומתם הגבוהה וגופם החסון; רובם עסקו במלאכת הקדרות, והובילו את תוצרתם ליריד השבועי שהתקיים באל-סדה ובאל-נאדרה. רבים אחרים היו בנאים, שיצאו לעבוד גם מחוץ לכפר.

הקהילה התפרסמה בזכות ספר התורה "אל-מאקאליחי", שנודע בסגולותיו לחולל נסים, ונמצא בבית הכנסת של הכפר. בשנות הארבעים של המאה העשרים היו יחיא אל-גרשי ויוסף מארי שוחטים ועורכי חתונות בקהילה.

יהודים חיו גם בכפרים נוספים בסביבה, בקהילות קטנות יותר וכולם היו קשורים לקהילת אל- סאדה הגדולה. בנגייד - היו משפחות אל-מוקארי, חשאי וחנינא; באל- מוזח - חיו יהודים שכולם השתייכו למשפחת עואד, ועסקו בעיבוד עורות ובחקלאות. יהודים מעטים התגוררו בכפרים נוספים באזור והם: אל-מוורח, אל-מקואלה, אשעל, אל- מנדח, סואדה, אל-מסקה, בית ארעימי, אל-מצנעא, גרזאן אל-פג'רה, זאמח, אל-כשעה, אל-נשיד ואל-צרם.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר נתן המושל חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

יהודי הכפרים קיימו יחסים טובים עם שכניהם המוסלמים. בהיותם בני חסות של שבטי הסביבה, מצאו פרנסה בכפרים הערביים. בעלי מלאכה יהודים שרתו במלאכתם את צרכי המוסלמים והם שילמו בחיטה ובשעורה. היהודים עסקו באריגה, ריקמה וטוויה. היו משפחות שעסקו ברצענות ובבורסקאות, היו רוכלים וסוחרים שסבבו בכפרי הסביבה וכן היו בעלי אדמה שעסקו בחקלאות. היו יהודים שהרחיקו לערים הגדולות לפרנסתם ונעדרו מבתיהם שבועות ארוכים.

יהודי האזור עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל למושבה עדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי, ושם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו היהודים במחנות פליטים, שהוקמו במיוחד עבורם, בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

ציוני דרך בתולדות יהודי תימן


626 | מקורות ראשונים

לסיפור ראשיתה של ההתיישבות היהודית בתימן יש גרסאות רבות. אחת מהן שואבת, בין השאר, מהרומן המפורסם בספר "מלכים" בין שלמה המלך למלכת שבא, שישבה על כס המלכות בתימן הקדומה. לפי מסורת זו ואחרות, כבר בימי בית ראשון (1025 לפנה"ס) חיה בתימן קהילה יהודית. לפי מסורת אחרת, מקורם של יהודי תימן בארץ-ישראל שלפני חורבן בית ראשון, ביהודים שהאמינו לנבואות הזעם של הנביא ירמיהו ונמלטו דרומה, שם היו לראשוני המתיישבים היהודים בארץ ההררית החמה.
בשנת 1970 נמצאה על עמוד משוקע ברצפת מסגד, כ-15 ק"מ מזרחה מהעיר צנעא, בירת תימן, כתובת מימי בית שני העוסקת ב-24 משמרות הכוהנים ששירתו בבית-המקדש. כתובת זו איששה את ההנחה כי ההתיישבות היהודית בתימן היא אכן בת למעלה מ-2,000 שנה.
בשנת 115 נוסדה בתימן ממלכת חִמיַר, ששלטה באזור עד המאה השישית. יהודי תימן בתקופה זו נמנו עם בני המעמד הגבוה, והממלכה אף אימצה כמה עקרונות תיאולוגיים יהודיים מרכזיים, ובהם האמונה באל אחד (מונותיאיזם). אחרון שליטי הממלכה היה יהודי, המלך יוסוף דו-נאס, שנפל בשנת 525 לספירה בקרב במלחמתו נגד החבשים הנוצרים.
במהלך המאה השביעית יצאה מחצי האי ערב בשורת האסלאם. יהודי תימן חששו שגורלם יהיה כגורל ארבעת השבטים היהודיים שחיו בסביבות העיר מדינה (הנמצאת מצפון לתימן, בחצי האי ערב) ונטבחו על-ידי כוחותיו של מוחמד בקרב ח'ייבר המפורסם בשנת 626, לאחר שסירבו להתאסלם. ואולם, כשהגיעו הכובשים המוסלמים לתימן, הם נהגו ביהודים כפי שנהגו ברוב המיעוטים בארצות שכבשו – כבני-חסות (דימי) המחויבים במס שנתי (ג'יזיה) וכפופים לתקנות משפילות תמורת חירותם הדתית והקהילתית.


1173 | איגרת תימן

חשרת העבים של ה"דאר אל-אסלאם", הלוא הוא העיקרון המוסלמי הקובע כי בכל מקום שבו מתגוררים מוסלמים יש להחיל על כל התושבים את ההלכה המוסלמית, ריחפה תמיד מעל יהודי תימן. בשנת 1165, למשל, תבע המלך עבד אל-נבי מיהודי תימן לבחור בין התאסלמות לחרב. שלא כמו רבים מיהודי אשכנז באותם ימים, שהעדיפו ליהרג על קידוש השם במהלך מסעות הצלב, העמיסו יהודי תימן על גבם את הסג'ארה (שטיח תפילה) ומיהרו למסגד כדי להאזין לדרשה השבועית של האימאם. רובם חיו שנים רבות כאנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים בצאתם.
אישור הלכתי לכך קיבלו בשנת 1173 מ"הנשר הגדול", הלוא הוא הרמב"ם (רבי משה בן מימון), מחבר "איגרת תימן" הידועה. האיגרת נשלחה כמענה למכתבו של מנהיג יהודי תימן, רבי יעקב בן רבי נתנאל בירב פיומי, ששטח בפניו של הרמב"ם את מצוקת קהילתו וביקש את עזרתו. הרמב"ם השיב לו כי אין דינם של יהודים אנוסים כדין עובדי עבודה זרה, ולכן לא חלה עליהם הלכת "ייהרג ובל יעבור". הרמב"ם אף הקדיש חלק ניכר מאיגרתו לניסיון לעקור אמונות משיחיות שהשתרשו באותה עת בקהילות היהודיות בתימן בעקבות הופעתו של משיח שקר, ששיכנע רבים מהם להתאסלם.



1546 | שתיקת המוּזע

בשנים 1546–1629 שלטה בתימן האימפריה העות'מאנית, והיהודים ידעו ימים של רווחה ופריחה. בשנת 1629 עלתה לשלטון השושלת הקאסמית, ובמהלך 200 שנות שלטונה הלך מצבם של יהודי תימן והחמיר. השליט הראשון שדאג לכך היה האימאם איסמאעיל, ששלט בתימן בשנים 1644–1676 והטיל על היהודים גזירות שונות, ובהן האיסור לחבוש מצנפות כאות להשפלתם, גזירה שכונתה בשם "גזירת העטרות". יורשו, האימאם אחמד (ששלט בשנים 1676–1681), חתר למימוש אמרתו המפורסמת של הח'ליפה עומר, "לא תהיינה שתי דתות בחיג'אז" (חבל הארץ בחצי האי ערב) ותבע מיהודי תימן לבחור שוב בין האסלאם לחרב, אך המתיק את הגזירה לגירוש. וכך, במהלך יום אחד בשנת 1679 צוו כל היהודים לעזוב את בתיהם ולגלות אל אזור מדברי שומם וצחיח שנקרא "מוּזע", סמוך לעיר הנמל מוכה שעל גדות ים סוף. הגלות נמשכה כשנה, אך לפי מקורות שונים, כשליש מהגולים מתו במוּזע, ורבים מנכסי הרוח של יהודי תימן אבדו, ובהם כתבי יד שונים וכן שטרות ופנקסי הקהילות. כששבו היהודים לבתיהם גילו כי כל רכושם הוחרם, והם נאלצו להקים את בתיהם ושכונותיהם מחדש.
המשבר הרוחני בעקבות גלות מוּזע וגזירת העטרות הותירו את רישוש לדורות. השבר העמיק עם האכזבה ממשיח השקר שבתאי צבי (1626–1676), שכגודל כיסופי הגאולה שעורר בלב היהודים בקהילות התפוצות בכלל וביהדות תימן בפרט כך מידת התסכול והייאוש שפשטו עם היוודע דבר התאסלמותו.



1720 | ויפוצו לכל חלקי הארץ

ההיסטוריה של יהודי תימן קשורה קשר הדוק לגיאוגרפיה של המדינה – ארץ הררית המבותרת בנחלים ובוואדיות עמוקים. הקהילות היהודיות בתימן היו, לפיכך, מפוזרות על פני שטח עצום וביותר מ-1,000 מקומות יישוב. רק בארבע ערים חיו יותר מ-1,000 יהודים: צנעא, עדן, דמאר ותְּעֵז שבמחוז שרעב.
הקהילה היהודית המרכזית ישבה בעיר הבירה צנעא, שם פעל בית-הדין הגבוה, שהכריע בסוגיות דתיות, מינה מנהיגים לקהילות, פיקח על שוחטים ויישב סכסוכים בבתי-כנסת. יהודי צנעא נהגו להתחתן רק בקרב בני עירם ודבקו באמרה "קאשם צנעא ולא מרי אלבלאד", קרי, "עדיף מוכר צנוניות מצנעא על מורי (רב) מהכפר".
העיר השנייה בחשיבותה היתה דמאר, שהצמיחה תלמידי חכמים גדולים ובהם הרב יחיא גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי דמאר היו ידועים בחריפות לשונם, כמאמר הפתגם העממי הנפוץ: "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" ("עדיפה בעיטת חמור על מלותיו של איש דמאר").
מרכז יהודי גדול נוסף פעל בעיר עדן, שישבה על גדות ים סוף. עדן הפכה לאבן שואבת עבור יהודים הודות למיקומה האסטרטגי כציר מסחר מרכזי להודו. בין עשיריה וראשיה נודעו בעיקר רבי משה חנוך הלוי ובני משפחת מיסה (משה). חייהם החופשיים של יהודי עדן תחת השלטון הבריטי והתקרבותם לתרבות האירופית – בעיקר בקיאותם בשפה האנגלית – הפכו את העיר למעין טריטוריה תרבותית נפרדת משאר קהילות היהודים בתימן.
בדרום תימן חיו ה"שרעבים", שהתגוררו בכפרים רבים ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא ועדן, גם בנפת שרעב צמחו ישיבות ורבנים גדולים. המפורסמים שבהם היו רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי וכמובן גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי (1619–1720). על שבזי מספרות האגדות כי בכל ערב שבת נעשה לו נס קפיצת הדרך ובא לארץ-ישראל, ועם יציאת שבת שב לביתו שבתימן.
כאן המקום להזכיר גם את הקהילה היהודית הקטנה בעיר חבאן, ששכנה הרחק מהקהילות הגדולות במרכז תימן והחזיקה במנהגים ייחודיים. אלו באו לידי ביטוי בניגוני תפילה מקוריים, בגידול שיער ארוך עד הכתפיים בקרב הגברים ובבוז שרחשו לתקנה המוסלמית האוסרת על יהודים לשאת חרבות למותניהם. יהודי חבאן עלו לישראל ב-1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" והתיישבו במושב ברקת שבשפלה.





1805 | מחלוקת לשם שמים

יהדות תימן היתה מסוגרת יחסית וקשריה עם קהילות יהודיות אחרות בתפוצות היו רופפים, למעט קשר הדוק עם הקהילה היהודית בקוצ'ין, הודו. יחד עם זאת, היא שאבה מקהילות שונות רעיונות וחידושי תורה. לדוגמה, בתקופת התלמוד ניזונה יהדות תימן בעיקר מהגותם של חכמי ארץ-ישראל, ואילו בתקופת הגאונים נוצר ערוץ תקשורת בינה לבין חכמי בבל. בימי הביניים, כשמרכזי התורה עברו מבבל לצפון אפריקה ולספרד, אימצה יהדות תימן את ההגות הפילוסופית והשירה הספרדית, ובמיוחד ניכרה בהם השפעת הרמב"ם ויצירתו.
במהלך המאה ה-17 הועם כוכבו של הרמב"ם בתימן לטובת עיסוק בתורת הסוד הקבלית, בעיקר תורתו של האר"י הקדוש מצפת, שעסקה לא מעט בנושאי גלות וגאולה שהיו קרובים ללבם של יהודי התפוצות. על רקע זה התעוררה מחלוקת קשה בין נשיא הקהילה היהודית בתימן, רבי שלום עראקי (1727–1762), לבין כמה מחברי הקהילה היהודית בצנעא. עילת הפולמוס היתה תביעתו של רבי עראקי להחליף את "היד החזקה" של הרמב"ם כמקור הסמכות ההלכתי של הקהילה בחיבור "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו מצפת. רבי עראקי, צאצא של משפחת עראקי הידועה, לא היסס לנצל את קשריו בחלונות הגבוהים ואף הפעיל את חיילי האימאם כדי להוציא את רצונו אל הפועל. פעולה זו, שאיימה לפרק את יסודות הקהילה היהודית בצנעא, נמנעה לבסוף בזכותו של המנהיג הרוחני של יהודי תימן, ר' יחיא צלאח, שפישר בין הניצים.
ר' יחיא צלאח, שנפטר בשנת 1805, היה היוצר הפורה ביותר בקרב יהדות תימן בעת החדשה. עיקר פועלו היה מפעלו הגדול לאיתור מנהגיה הקדומים של יהדות תימן למן המשנה והתלמוד ועד חיבוריו של הרמב"ם. הוא אף כתב חיבור היסטורי שנועד לבסס את שלשלת הקבלה של יהודי תימן מחורבן בית ראשון ועד ימיו. חוקרים מציינים כי אלמלא מפעלו של ר' צלאח, רבים מאוצרות יהדות תימן היו אובדים לעד.



1863 | שעיר לעזאזל

"שעיר לעזאזל" הוא כינוי לקורבן שהקריב הכוהן הגדול ביום-כיפור כדי לרצות את השטן ולהניאו מלקטרג על ישראל. חלפו השנים, בית-המקדש חרב, היהודים נפוצו לכל עבר – ובאירוניה היסטורית הפכו הם עצמם לשעיר לעזאזל של אומות העולם, בעיקר בתקופות של אי-יציבות פוליטית.
פלישת נפוליאון למצרים וארץ-ישראל והופעת הווהאבים בחצי האי ערב במהלך המאה ה-19 הובילו לכאוס שלטוני בתימן. בתקופות שונות אחזו בשלטון שניים או שלושה אימאמים בו בזמן. כצפוי, היהודים היו הראשונים לשלם את המחיר.
בערב פסח 1819 התנפלו שבטי בכּיל על צנעא כדי לנקום באימאם על ששנה קודם לכן סירב להעביר להם את המס השנתי. במהלך הפרעות, שנמשכו 21 יום, עשרה יהודים נהרגו, עשרות יהודיות נאנסו ואלפי ספרים וכתבי יד הושחתו או נגנבו. עם תום הפרעות לא נותרו מן השכונה היהודית בצנעא אלא עיי חורבות.
אירוע נוסף שזיעזע את אמות הספים של הקהילה היהודית התימנית התרחש בשנת 1863, עם הוצאתו להורג של רבי שלום אלשיך, אחד ממנהיגי הקהילה. רבי אלשיך, שמשפחתו החזיקה באחריות לטבוע מטבעות בשמו של האימאם, נפל קורבן לסכסוך בין שני אימאמים, ואחד מהם הורה לאלשיך שלא להטביע מטבעות עבור האחר. אלשיך סירב והוצא להורג. הידיעה על נסיבות מותו הידהדה לא רק בקרב יהודי תימן, אלא גם בעולם היהודי כולו.
בשנת 1872, עם כיבוש צנעא על-ידי הטורקים, חל שינוי לטובה בחייהם של יהודי תימן. בתקופה זו אף החלו להתהדק הקשרים בין יהדות תימן לקהילות יהודיות בתפוצות, בעיקר בכל הנוגע לרעיונות הציוניים.




1904 | מתי פרצה המהפכה הציונית?

מנהיגי התנועה הציונית התחנכו על ברכי תנועת ההשכלה ולכן ידעו כי מהפכות ללא תיעוד משולות להצגה בלי קהל. תובנה זו הובילה אותם לבצע תיעוד מקיף ומעמיק שקבע כי המהפכה הציונית החלה באזור "תחום המושב" של רוסיה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. אלא שהמציאות היתה מעט שונה.
בשנת 1881, עוד לפני העלייה הראשונה מאירופה, עלו ארצה בשקט ובענווה כ-2,500 יהודים מתימן. עלייה זו, שכונתה "אעלה בתמר" (מתוך פסוק מ"שיר השירים"), הגיעה לארץ-ישראל מטעמים דתיים וציוניים כאחד. העולים החדשים לא בחלו בעבודה קשה ולא הסתמכו על כספי החלוקה, שהיו באותה עת מקור המחיה העיקרי של יהודי ארץ-ישראל.
למרות חלקם החשוב בבניין הארץ, העולים מתימן זכו ליחס מנוכר הן מצד היישוב הישן, שפיקפק ביהדותם, והן מצד החלוצים החילונים, שראו בהם רק כוח עבודה זול. יחס זה קיבל משנה תוקף בשנת 1904, אז שיוועה התנועה הציונית לכוח עבודה זול, ועד מהרה הוצעו היהודים שנותרו בתימן כ"תחליף לפלאחים הערבים". ארתור רופין, ממנהיגי התנועה הציונית, הציע למשוך יהודים מתימן באמצעות שימוש בכיסופיהם המשיחיים-דתיים. לשם כך נשלח לתימן שליח מטעם התנועה הציונית כשהוא מחופש לרב – שמואל ורשבסקי-יבנאלי, שהציג את עצמו כשליחו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תוצאות התרמית נודעו לימים כ"עליית יבנאלי".
תגובתם של העולים מתימן ליחס המנוכר והמניפולטיבי שזכו לו בישראל היתה הסתגרות ועשייה למען קהילתם בלבד. שכונות שונות הוקמו על טהרת יהודי תימן, ובהן כרם-התימנים מצפון ליפו, וכן יישובים כגון כפר-מרמורק. בשנת 1918 היו יהודי תימן כ-8% מכלל היהודים שחיו בארץ-ישראל.
בד בבד העניקו יהודי תימן ומורשתם השראה חשובה לתרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל. השירה, הריקודים האופייניים והחזות האותנטית נתפסו כדימוי של היהודי השורשי, הקרוב ביותר אל אבותינו מתקופת בית שני ואף לפניה.



2010 | העליות הגדולות

בשנת 1948, לפני הקמת המדינה, חיו בארץ-ישראל כ-35 אלף יהודים יוצאי תימן. אחרי הקמת המדינה ומלחמת העצמאות פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, שהובילו את ממשלת ישראל להכריז על מבצע "על כנפי נשרים" (שנקרא גם "מרבד הקסמים"), ובמסגרתו הועלו מתימן כ-50 אלף יהודים. מבצע נוסף התקיים בשנים 1952–1954, ובו הועלו מתימן אלפי יהודים נוספים.
אחת הפרשות העגומות הכרוכות בקליטת יהודי תימן בראשית ימיה של המדינה היא "חטיפת ילדי תימן". במסגרת הפרשה עלו חשדות כי תינוקות של יוצאי תימן נחטפו מבתי-חולים על-ידי בעלי תפקידים רשמיים והועברו לזוגות יוצאי ארצות אשכנז שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. בעקבות לחץ ציבורי הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ועדת חקירה לבדיקת החשדות. הוועדה, שלא מצאה עדויות שיתמכו בחשדות, הואשמה גם היא בניגוד עניינים ובהעלמת מסמכים.
בשנים 1992–1993 עזבו את תימן למעלה מ-1,000 מבני שארית הקהילה, מהם לארצות-הברית ואחרים לישראל. בשנת 2010 חיו בתימן כ-150 יהודים, בעיקר בערים צנעא וריידא. למעלה מ-80% מהם הם בני 60 ומעלה.