קהילת יהודי רג'וזה

זנדני, זנדאני

ZANDANI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר זנדן בצפון תימן. פירוש הסופית "-י" בערבית ובעברית הוא "מ-", "מוצאו מ-". שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

זנדני מתועד כשם משפחה יהודי עם רב"ט אליאסף (יוסף) זנדני (1947 – 1973), יליד תימן אשר נהרג בקרבות מלחמת יום הכיפורים.  

AMAR, AMMAR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). הפירוש המילולי בערבית של שם המשפחהה עמר הוא "בנאי". עמר יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

במקרים מסויימים עמר קשור בבלד-עמר, איזור הנמצא בדרום תימן. בחלק מן המקרים עמר הוא פטרונים שנגזר משם פרטי ממקור מקראי. עמר יכול להיות קשור בשם אומר, נכדו של עשיו (בראשית, ל"ו, י"א), או בשם המקראי עמרי (דברי הימים, א', ט,ד). תכרגומם או שינויים של שמות עבריים לשמות בעלי צליל דומה לשמות שבשפות הסביבה איפשרו ליהודי התפוצות לשמר את המסורת היהודית ויחד עם זאת להשתלב בחברה הנוכרית. במאה ה-19, עמר מתועד כשם משפחה יהודי עם מרדושה עמר מטוניס, המוזכר בכתובה של בתו שמחה ושל בעלה אלי פלטרו, מתאריך 18 באוגוסט 1813.

עמר מתועד כשם משפחה יהודי ברשימה של משפחות יהודיות מתימן אשר חוברה ע"י הרב שלום גמליאל, שנשלח מארץ ישראל לתימן בשנת 1949 כדי לעזור באירגון העליה ההמונית מתימן. אחת המשפחות בשם עמר אשר עלתה לישראל מתימן בשנות ה-1950 שינתה את שמה לעמיר.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אמאר כוללים את הכנר יליד הונגריה ליקו אמאר (1959-1891), אשר ביחד עם המלחין הגרמני פאול הינדמית (1963-1895) יסדו את "רביעת אמאר-הינדמית" (1929-1921); ואת הזמר, החזן והבדרן הישראלי יליד מרוקו ג'ו עמר (2009-1930).

במאה ה-20, עמר מתועד כשם משפחה יהודי במקנס, מרוקו, עם הרב מרדכי עמר (1958-1888), אשר שימש כמזכיר כללי של הקהילה היהודית והיה אחד המייסדים של אגודת "ביקור חולים " בעיר מקנס; מסו עמר היה מנהיג של הקהילה היהודית בטנג'יר, מרוקו; מאיר עמר (נולד בשנת 1914) היה מנהיג ציוני בעיר מקנס ואחד התומכים בלימוד השפה העברית המודרנית;מורי עמר (נולד בשנת 1958) בקסבלנקה, מרוקו, שימש כנשיא האיגוד האירופאי של הסטונדנטים היהודים וגם כיו"ר של איגוד הסטודנטים היהודים בצרפת (1982-1980); הרב שלמה עמר (נולד בשנת 1948) מכהן כרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל משנת 2003.

MOSHE

שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

משה הוא שם מקראי.על פי ההסבר במקרא פירוש השם הוא "כי מן המים משיתהו" (שמות, ב, י). במרוצת הדורות נהיה משה לשם פרטי פופולרי ונגזרו ממנו גרסאות רבות אשר נהפכו לשמות משפחה נפוצים בכל רחבי העולם היהודי.

בר משה מתועד בסוף המאה ה-7 בדרום מרוקו, מוסה במאה ה-11 בספרד, ובן משה במאה ה-11 באיטליה. מוס ומוסה מוזכרים במאה ה-12 ב"פייפ רולס" (רישומי מס רשמיים) באנגליה.

בן מוסה מתועד בשנת 1439, מוסה ב-1440, איבן מוסה ובן מוסה במאה ה-15, ומושה במאה ה-19.

צעדה Sa’da

(פונטית סעדה, לפי התעתיק מהשפה הערבית)

עיר מרכזית בצפון תימן בקרבת הגבול עם סעודיה.


צעדה הייתה בירתם הראשונה של האמאמים הזיידים לאחר שנכבשה בידיהם במאה ה- 13. ר' סעדיה גאון זיהה אותה עם דקלה (בראשית י' כ"ז). עדויות ראשונות להמצאותם של יהודים בצעדה נמצאו בתעודות הגניזה הקהירית מן המאה ה- 12.

ב- 1200 נכבשה צעדה בידי האמאם יחיא בן מהדי מייסד האמאמות הזיידית, והוא פקד להרוס את כל בתי הכנסת משום שהיהודים הואשמו במכירת יין למוסלמים. במאה ה- 14 הייתה מחלוקת בין קהילת צנעא לקהילת צעדה בעניין פרשנות לתורה.

יהודי צעדה, בדומה ליהודים בקהילות אחרות בצפון תימן, נהנו מחופש ושקט יחסיים. חוקי האפלייה נגד יהודים, שהיו נהוגים במרבית אזורי תימן, לא יושמו לגביהם. הותר להם לבנות בתים גבוהים דוגמת המוסלמים, וכן הותר להם לשאת פגיון ואף נשק חם. הם היו מעורים היטב בקרב החברה השבטית הבדוית המקומית, באמצע המאה ה- 19 היו ביניהם שהתגוררו באהלים בסביבת העיר.

לפני גלות מוזע (1679) התגוררו בעיר בניהם של ר' דוד ור' יוסף עראקי, בניו של ר' אברהם עראקי, מהמשפחות המכובדות ביהדות תימן. יהודי צעדה יצאו לגלות מוזע וחזרו כעבור שנה. וכפי שהיה בקהילות אחרות לא הותר להם לחזור לבתיהם.

בתרל"ט (1839) מתו יהודים בצעדה במגפת קדחת. רבים מראשי העיר צנעא, ביניהם יהודים, נאלצו לגלות לצעדה בעת המצור שהוטל על העיר והאנרכיה שהשתררה בשנים 1849 - 1850. ב- 1852 היו בצעדה כ- 1,000 יהודים. ב- 1869 התגורר בעיירה אל-ג'וף בצפון מזרח תימן בית האב של בני צעוד שמוצאו מצעדה. ב- 1890 יצא מצנעא אחד הנכבדים והכריז על עצמו אמאם בצעדה והתמרד בתורכים. מאז לא פסקה תנועת המרד עד סילוק התורכים מתימן ב1918-. ב1891- הצליחו המורדים להטיל מצור על צנעא וב- 1905 כבשו אותה. בינתיים ברחו יהודים רבים מפאת המצור והגיעו לצעדה.

בשנת 1906 נהרגו יהודים רבים בגלל אי-שקט ששרר באזור כתוצאה ממלחמתו של שליט האזור שיח' אדריס בתורכים. ב- 1907 עלתה לארץ-ישראל קבוצה של 13 יהודים מצעדה וסביבותיה. הם התיישבו ברחובות ובראשון לציון ועבדו כפועלים חקלאיים. בשנת 1908 יצאו יהודים נוספים בשיירה של כ- 100 עולים, ביניהם מ-ראבח ומ-סאקין, רובם התיישבו ברחובות.

בשנת 1911 היו בצעדה כמה עשרות משפחות בלבד, שעסקו במלאכות שונות ביניהן תיקון כלי נשק לערבים.

קהילת צעדה לא התחסלה לחלוטין עם העלייה הגדולה בשנים 1949 - 1950 משום שיהודים רבים בעלי בתים ואדמות העדיפו להשאר ולשמור על רכושם שלא יכלו למכור. כיום (1995) עדיין מתגוררות בצעדה כ- 20 משפחות יהודיות.

צנעא San’a

בערבית צנעא - صنعاء‎ 

בירת תימן המאוחדת, מרכז תימן.


הגולים הראשונים מארץ ישראל, שבאו על-פי המסורת בתימן לפני חורבן בית ראשון, התיישבו בסמוך לצנעא ומחוצה לה, תחילה ב"בראש" בראש הר נקום שממזרח לצנעא. במקום נמצאו כתובות יהודיות משנת 589.

בשנת 991 היו בצנעא 35 בתי יהודים. מאוחר יותר, לאחר שהחלו לעסוק במסחר ובמלאכה הגיעו היהודים ל"קצר" החלק העתיק של צנעא ובנו בתים מפוארים ליד רובע אל-קטיע מחוץ לחומות העיר, שם עסקו בצורפות. בתקופת השליט האיובי סיף אל-אסלאם תגתכין (1196- 1182) עברו, מתוך כפייה, לשכונה בתוך החומות שנקראת אל-פליחי. תחילה הקימו שכונה מדרום לשער המוביל לעיירה שעוב ליד נחל אל-מרדכי והמשיכו להפעיל בית כנסת ב"קצר". בין השנים 1662-1615 נטשו את שכונת אל-פליחי בעקבות גל קנאות מוסלמית והקימו בתים חדשים משני עברי ואדי אל-סאילה. ב- 1679 יצאו היהודים לגלות מוזע וחזרו מקץ שנה אך הותר להם להתיישב מחוץ לעיר ברובע שנבנה ונקרא קאע ביר אל-עזב. חלק מהיהודים המשיכו להתגורר בשכונת אל-סאילה עד שנות הארבעים של המאה העשרים. בשכונת ביר אל-עזב (קאע אל-יהוד) התגוררו עד לעלייתם האחרונה לישראל (1951-1948).

באמצע המאה ה- 18 חלה התפתחות גדולה בחיי הקהילה. הותר ליהודים לבנות בתים גבוהים ובתי כנסת. אך ב- 1762 נסגרו ונחרבו כל 12 בתי הכנסת בפקודת האמאם, בהשפעת הקנאים המוסלמים, רק ב- 1792 הותר ליהודים לפתוח אותם ולשפצם. שכונת היהודים נותרה פרוזה ה- 140 שנה אך בתחילת המאה ה- 19, ובמיוחד ב- 1818 עם התערערות השלטון האמאמי, התנפלו שבטים על העיר והיהודים ורכושם נפגעו. בעקבות זאת הורה האמאם להקיף בחומה את השכונה היהודית ועמה את השכונה המוסלמית ביר אל-עזב, וצרף את שתי השכונות לעיר. התנפלויות נמשכו, ובשנות השלושים של המאה ה- 19 התרוקנה כמעט השכונה מיהודיה.

1865 הייתה אחת השנים הקשות עקב מצור ורעב. בתי יהודים נחרבו ונכסיהם נשדדו. כן פרצה מגפה של מחלת מעיים שהפילה חללים. ב- 1872 השתפר מצב היהודים בעקבות הכיבוש התורכי ורבים חזרו לעיר, עד כי ב- 1876 נבנתה שכונה חדשה מדרום בשם אל-קריה אל- ג'דיד.

שנות התשעים של המאה ה- 19 היו שנות בצורת ורעב, והקהילה הדלדלה. בשנת 1905 הטיל צבא האמאם יחיא מצור על העיר. במטרה לכבשה מידי העות'מאנים. רוב היהודים עזבו ומצאו מקלט בכפרים. ה- 6,000 ניספו ברעב. מעשרת אלפים יהודים נותרו 600 גברים בלבד. ב- 1918 הסתיים הכיבוש העות'מאני ויהודים חזרו לעיר.

בשנת 1942 התחלפה מרבית האוכלוסייה היהודית. רבים מהתושבים המקוריים עזבו ועלו לארץ ישראל לאחר הקלות בעלייה, ולרובע היהודי הגיעו יהודים מכפרי מרכז תימן.

ב- 1945 היו שטפון, מגפת ארבה ובצורת, ובעקבותיהם עוני ומחסור רב. פליטים יהודים רבים מכפרי הסביבה נהרו לצנעא למצוא פרנסה.

עם העלייה הגדולה (1951-1948) ננטשה השכונה היהודית כליל, הרכוש הציבורי עבר לידי הממשלה ולא נותרו יהודים בצנעא.


חיי הקהילה

בתקופת הגאונים (מאות 12-11) קיימו יהודי תימן קשרים עם ראשי הישיבות בבבל. הראשונים בצנעא שנקראו בתואר "נגיד" היו בני משפחת מעדו במאה ה- 11.

קאע-אל-יהוד הייתה מרכז רוחני לכל יהודי תימן ובו ישבו רבים מגדולי התורה. בבית הכנסת המרכזי הייתה ישיבת החכמים הגדולה ועל שמה הוא נקרא "כניסת אל-עולמאא" (מדרש החכמים). בית הכנסת נחרב ב- 1457. לאחר גלות מוזע נקבעה הישיבה בבית הכנסת של מהר"י הלוי ואחר כך בבית הכנסת של מהר"יץ, ובו שכנה עד 1905 ואז חדלה לפעול. בישיבה פעל גם בית הדין לערעורים שנבנה ב- 1457. בית הכנסת בשכונת סאילה נחרב ב- 1679.

במאה ה- 18 היו 12 בתי כנסת בצנעא. ביניהם: בית הכנסת כחלאני, שנוסד בידי סעיד בן משה כחלאני שהיה מנכבדי הקהילה ושימש ממונה על כספי העניים (נפטר ב- 1717); בית הכנסת אל-כסאר, שנהרס בידי אל-מהדי עבאס בן אל-מנצור חסין ב- 1762 וב- 1793 נבנה מחדש; בית הכנסת מסורי, שהיה שייך לסאלם מסורי ובניו ועמד על תילו כבר ב- 1715; בית הכנסת ז'זפאן, שנבנה על-ידי אברהם בן סאלם ג'זפאן והוקדש לציבור בשנת 1786; בית הכנסת אל-שיח', שהיה קיים עד עליית "על כנפי נשרים" והיה בין הקדומים והנודעים בתימן (יחד עם בית הכנסת אל-אסטא ובית הכנסת של מהרי"ץ), נוסד על-ידי ר' יחיא הלוי סמוך לשיבת גולי מוזע עם הקמת הרובע היהודי החדש בקאע ביר אל-עזב, ב- 1762 נחרב בגזירת חורבן בתי הכנסת ונבנה מחדש; בית הכנסת מהרי"ץ ("כניס בית צאלח") של ר' יחיא צאלח, גדול חכמי תימן במחצית השנייה של המאה ה- 18, נהרס בגזירה ב- 1762 ונבנה מחדש ב- 1792 ופעל עד חיסול גולת תימן.

בתי כנסת נוספים: כניס אל-עזירי, שנבנה על-ידי השר שלום עראקי אלאסטא; כניס אל-ערק; כניס אל שרעבי; כניס אל גמל, של יעיש ג'מל נבנה ב- 1876; כניס אל סיאני; כניס אל-גרשי, שבנה יחיא אל-גרשי ב1878-; כניס חבאר של משפחת חבארה; כניס אל-חגאגי; כניס בית יצחק הלוי, שנבנה ב- 1888; כניס אל-סעאדי; כניס אל-דמארי; בית הכנסת של אברהם אל-טירי; כניס עוד' וכניס סאלם אל-בדיחי, שנבנה ב- 1873; כניס אלקריה אל-ג'דיד נבנה ב- 1888. כן נבנה בית מרחץ ב- 1880.

בצנעא ישבה משפחת עראקי, מבין המשפחות החשובות בתימן. אבי המשפחה ר' דוד עראקי הגיע כנראה ממצרים במאה ה- 16. בנו אברהם נעשה נגיד הקהילה. ר' אהרן עראקי שירת בחצר השליט הקאסמי צאחב אל-מואהב (1718-1687). בנו ר' שלום עראקי התמנה שר בחצר האמאם. משפחות נודעות אחרות בצנעא, שבהן רבנים וגדולי תורה במאות 20-19 היו: קרח, מנצורה, חבשוש, קארה וקאפח.

ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ, נפטר ב- 1805) עיצב את דמותה הרוחנית של יהדות תימן עד לסוף המאה ה- 19. אחריו נפתחה הקהילה להשכלה מודרנית ותרבות מערבית.

בראש הקהילה עמדו "נשיא" (עאקל או שיח') שמונה בידי השלטונות, שימש מתווך ועסק בגביית מס החסות; והמנהיג הרוחני ("מארי") שהיה הרב ולעתים גם אב בית הדין. סמכות הנהגת הקהילה נבעה מסמכות גדולי התורה, מכוחה והשפעתה של קהילת צנעא על שאר הקהילות בתימן, ומסמכות הנבחרים שזכו להערכה מצד השלטונות.

לאחר הכיבוש התורכי (1872) החלו להתמנות ראשי הקהילה שתוארם "חכם באשי". הראשון היה סלימאן אל-קארה. האחרון היה ר' יחיא בן משה יצחק, שהתמנה ב- 1905, ומשרתו בוטלה ב- 1919 עם צאת התורכים.

בקהילה לא היו ארגונים ציבוריים וכל בעיות הסעד, החינוך וצרכי הדת נפתרו על-ידי יוזמות פרטיות. קופת הקהילה נהנתה מהכנסה מדמי שחיטה ומצדקות למיניהן.

ב- 1882 יצאו מצנעא ראשוני העולים לארץ-ישראל. שליחים מארץ-ישראל הביאו את רעיון הציונות. הראשונים בהם היו יום-טוב צמח ושמואל יבנאלי ב- 1910.

ב- 1949 הותרו ההגבלות וכל יהודי צנעא יצאו לעדן למחנה העולים "גאולה", ומשם הוטסו לישראל.

ציוני דרך בתולדות יהודי תימן


626 | מקורות ראשונים

לסיפור ראשיתה של ההתיישבות היהודית בתימן יש גרסאות רבות. אחת מהן שואבת, בין השאר, מהרומן המפורסם בספר "מלכים" בין שלמה המלך למלכת שבא, שישבה על כס המלכות בתימן הקדומה. לפי מסורת זו ואחרות, כבר בימי בית ראשון (1025 לפנה"ס) חיה בתימן קהילה יהודית. לפי מסורת אחרת, מקורם של יהודי תימן בארץ-ישראל שלפני חורבן בית ראשון, ביהודים שהאמינו לנבואות הזעם של הנביא ירמיהו ונמלטו דרומה, שם היו לראשוני המתיישבים היהודים בארץ ההררית החמה.
בשנת 1970 נמצאה על עמוד משוקע ברצפת מסגד, כ-15 ק"מ מזרחה מהעיר צנעא, בירת תימן, כתובת מימי בית שני העוסקת ב-24 משמרות הכוהנים ששירתו בבית-המקדש. כתובת זו איששה את ההנחה כי ההתיישבות היהודית בתימן היא אכן בת למעלה מ-2,000 שנה.
בשנת 115 נוסדה בתימן ממלכת חִמיַר, ששלטה באזור עד המאה השישית. יהודי תימן בתקופה זו נמנו עם בני המעמד הגבוה, והממלכה אף אימצה כמה עקרונות תיאולוגיים יהודיים מרכזיים, ובהם האמונה באל אחד (מונותיאיזם). אחרון שליטי הממלכה היה יהודי, המלך יוסוף דו-נאס, שנפל בשנת 525 לספירה בקרב במלחמתו נגד החבשים הנוצרים.
במהלך המאה השביעית יצאה מחצי האי ערב בשורת האסלאם. יהודי תימן חששו שגורלם יהיה כגורל ארבעת השבטים היהודיים שחיו בסביבות העיר מדינה (הנמצאת מצפון לתימן, בחצי האי ערב) ונטבחו על-ידי כוחותיו של מוחמד בקרב ח'ייבר המפורסם בשנת 626, לאחר שסירבו להתאסלם. ואולם, כשהגיעו הכובשים המוסלמים לתימן, הם נהגו ביהודים כפי שנהגו ברוב המיעוטים בארצות שכבשו – כבני-חסות (דימי) המחויבים במס שנתי (ג'יזיה) וכפופים לתקנות משפילות תמורת חירותם הדתית והקהילתית.


1173 | איגרת תימן

חשרת העבים של ה"דאר אל-אסלאם", הלוא הוא העיקרון המוסלמי הקובע כי בכל מקום שבו מתגוררים מוסלמים יש להחיל על כל התושבים את ההלכה המוסלמית, ריחפה תמיד מעל יהודי תימן. בשנת 1165, למשל, תבע המלך עבד אל-נבי מיהודי תימן לבחור בין התאסלמות לחרב. שלא כמו רבים מיהודי אשכנז באותם ימים, שהעדיפו ליהרג על קידוש השם במהלך מסעות הצלב, העמיסו יהודי תימן על גבם את הסג'ארה (שטיח תפילה) ומיהרו למסגד כדי להאזין לדרשה השבועית של האימאם. רובם חיו שנים רבות כאנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים בצאתם.
אישור הלכתי לכך קיבלו בשנת 1173 מ"הנשר הגדול", הלוא הוא הרמב"ם (רבי משה בן מימון), מחבר "איגרת תימן" הידועה. האיגרת נשלחה כמענה למכתבו של מנהיג יהודי תימן, רבי יעקב בן רבי נתנאל בירב פיומי, ששטח בפניו של הרמב"ם את מצוקת קהילתו וביקש את עזרתו. הרמב"ם השיב לו כי אין דינם של יהודים אנוסים כדין עובדי עבודה זרה, ולכן לא חלה עליהם הלכת "ייהרג ובל יעבור". הרמב"ם אף הקדיש חלק ניכר מאיגרתו לניסיון לעקור אמונות משיחיות שהשתרשו באותה עת בקהילות היהודיות בתימן בעקבות הופעתו של משיח שקר, ששיכנע רבים מהם להתאסלם.



1546 | שתיקת המוּזע

בשנים 1546–1629 שלטה בתימן האימפריה העות'מאנית, והיהודים ידעו ימים של רווחה ופריחה. בשנת 1629 עלתה לשלטון השושלת הקאסמית, ובמהלך 200 שנות שלטונה הלך מצבם של יהודי תימן והחמיר. השליט הראשון שדאג לכך היה האימאם איסמאעיל, ששלט בתימן בשנים 1644–1676 והטיל על היהודים גזירות שונות, ובהן האיסור לחבוש מצנפות כאות להשפלתם, גזירה שכונתה בשם "גזירת העטרות". יורשו, האימאם אחמד (ששלט בשנים 1676–1681), חתר למימוש אמרתו המפורסמת של הח'ליפה עומר, "לא תהיינה שתי דתות בחיג'אז" (חבל הארץ בחצי האי ערב) ותבע מיהודי תימן לבחור שוב בין האסלאם לחרב, אך המתיק את הגזירה לגירוש. וכך, במהלך יום אחד בשנת 1679 צוו כל היהודים לעזוב את בתיהם ולגלות אל אזור מדברי שומם וצחיח שנקרא "מוּזע", סמוך לעיר הנמל מוכה שעל גדות ים סוף. הגלות נמשכה כשנה, אך לפי מקורות שונים, כשליש מהגולים מתו במוּזע, ורבים מנכסי הרוח של יהודי תימן אבדו, ובהם כתבי יד שונים וכן שטרות ופנקסי הקהילות. כששבו היהודים לבתיהם גילו כי כל רכושם הוחרם, והם נאלצו להקים את בתיהם ושכונותיהם מחדש.
המשבר הרוחני בעקבות גלות מוּזע וגזירת העטרות הותירו את רישוש לדורות. השבר העמיק עם האכזבה ממשיח השקר שבתאי צבי (1626–1676), שכגודל כיסופי הגאולה שעורר בלב היהודים בקהילות התפוצות בכלל וביהדות תימן בפרט כך מידת התסכול והייאוש שפשטו עם היוודע דבר התאסלמותו.



1720 | ויפוצו לכל חלקי הארץ

ההיסטוריה של יהודי תימן קשורה קשר הדוק לגיאוגרפיה של המדינה – ארץ הררית המבותרת בנחלים ובוואדיות עמוקים. הקהילות היהודיות בתימן היו, לפיכך, מפוזרות על פני שטח עצום וביותר מ-1,000 מקומות יישוב. רק בארבע ערים חיו יותר מ-1,000 יהודים: צנעא, עדן, דמאר ותְּעֵז שבמחוז שרעב.
הקהילה היהודית המרכזית ישבה בעיר הבירה צנעא, שם פעל בית-הדין הגבוה, שהכריע בסוגיות דתיות, מינה מנהיגים לקהילות, פיקח על שוחטים ויישב סכסוכים בבתי-כנסת. יהודי צנעא נהגו להתחתן רק בקרב בני עירם ודבקו באמרה "קאשם צנעא ולא מרי אלבלאד", קרי, "עדיף מוכר צנוניות מצנעא על מורי (רב) מהכפר".
העיר השנייה בחשיבותה היתה דמאר, שהצמיחה תלמידי חכמים גדולים ובהם הרב יחיא גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי דמאר היו ידועים בחריפות לשונם, כמאמר הפתגם העממי הנפוץ: "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" ("עדיפה בעיטת חמור על מלותיו של איש דמאר").
מרכז יהודי גדול נוסף פעל בעיר עדן, שישבה על גדות ים סוף. עדן הפכה לאבן שואבת עבור יהודים הודות למיקומה האסטרטגי כציר מסחר מרכזי להודו. בין עשיריה וראשיה נודעו בעיקר רבי משה חנוך הלוי ובני משפחת מיסה (משה). חייהם החופשיים של יהודי עדן תחת השלטון הבריטי והתקרבותם לתרבות האירופית – בעיקר בקיאותם בשפה האנגלית – הפכו את העיר למעין טריטוריה תרבותית נפרדת משאר קהילות היהודים בתימן.
בדרום תימן חיו ה"שרעבים", שהתגוררו בכפרים רבים ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא ועדן, גם בנפת שרעב צמחו ישיבות ורבנים גדולים. המפורסמים שבהם היו רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי וכמובן גדול משוררי תימן, רבי שלום שבזי (1619–1720). על שבזי מספרות האגדות כי בכל ערב שבת נעשה לו נס קפיצת הדרך ובא לארץ-ישראל, ועם יציאת שבת שב לביתו שבתימן.
כאן המקום להזכיר גם את הקהילה היהודית הקטנה בעיר חבאן, ששכנה הרחק מהקהילות הגדולות במרכז תימן והחזיקה במנהגים ייחודיים. אלו באו לידי ביטוי בניגוני תפילה מקוריים, בגידול שיער ארוך עד הכתפיים בקרב הגברים ובבוז שרחשו לתקנה המוסלמית האוסרת על יהודים לשאת חרבות למותניהם. יהודי חבאן עלו לישראל ב-1949 במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" והתיישבו במושב ברקת שבשפלה.





1805 | מחלוקת לשם שמים

יהדות תימן היתה מסוגרת יחסית וקשריה עם קהילות יהודיות אחרות בתפוצות היו רופפים, למעט קשר הדוק עם הקהילה היהודית בקוצ'ין, הודו. יחד עם זאת, היא שאבה מקהילות שונות רעיונות וחידושי תורה. לדוגמה, בתקופת התלמוד ניזונה יהדות תימן בעיקר מהגותם של חכמי ארץ-ישראל, ואילו בתקופת הגאונים נוצר ערוץ תקשורת בינה לבין חכמי בבל. בימי הביניים, כשמרכזי התורה עברו מבבל לצפון אפריקה ולספרד, אימצה יהדות תימן את ההגות הפילוסופית והשירה הספרדית, ובמיוחד ניכרה בהם השפעת הרמב"ם ויצירתו.
במהלך המאה ה-17 הועם כוכבו של הרמב"ם בתימן לטובת עיסוק בתורת הסוד הקבלית, בעיקר תורתו של האר"י הקדוש מצפת, שעסקה לא מעט בנושאי גלות וגאולה שהיו קרובים ללבם של יהודי התפוצות. על רקע זה התעוררה מחלוקת קשה בין נשיא הקהילה היהודית בתימן, רבי שלום עראקי (1727–1762), לבין כמה מחברי הקהילה היהודית בצנעא. עילת הפולמוס היתה תביעתו של רבי עראקי להחליף את "היד החזקה" של הרמב"ם כמקור הסמכות ההלכתי של הקהילה בחיבור "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו מצפת. רבי עראקי, צאצא של משפחת עראקי הידועה, לא היסס לנצל את קשריו בחלונות הגבוהים ואף הפעיל את חיילי האימאם כדי להוציא את רצונו אל הפועל. פעולה זו, שאיימה לפרק את יסודות הקהילה היהודית בצנעא, נמנעה לבסוף בזכותו של המנהיג הרוחני של יהודי תימן, ר' יחיא צלאח, שפישר בין הניצים.
ר' יחיא צלאח, שנפטר בשנת 1805, היה היוצר הפורה ביותר בקרב יהדות תימן בעת החדשה. עיקר פועלו היה מפעלו הגדול לאיתור מנהגיה הקדומים של יהדות תימן למן המשנה והתלמוד ועד חיבוריו של הרמב"ם. הוא אף כתב חיבור היסטורי שנועד לבסס את שלשלת הקבלה של יהודי תימן מחורבן בית ראשון ועד ימיו. חוקרים מציינים כי אלמלא מפעלו של ר' צלאח, רבים מאוצרות יהדות תימן היו אובדים לעד.



1863 | שעיר לעזאזל

"שעיר לעזאזל" הוא כינוי לקורבן שהקריב הכוהן הגדול ביום-כיפור כדי לרצות את השטן ולהניאו מלקטרג על ישראל. חלפו השנים, בית-המקדש חרב, היהודים נפוצו לכל עבר – ובאירוניה היסטורית הפכו הם עצמם לשעיר לעזאזל של אומות העולם, בעיקר בתקופות של אי-יציבות פוליטית.
פלישת נפוליאון למצרים וארץ-ישראל והופעת הווהאבים בחצי האי ערב במהלך המאה ה-19 הובילו לכאוס שלטוני בתימן. בתקופות שונות אחזו בשלטון שניים או שלושה אימאמים בו בזמן. כצפוי, היהודים היו הראשונים לשלם את המחיר.
בערב פסח 1819 התנפלו שבטי בכּיל על צנעא כדי לנקום באימאם על ששנה קודם לכן סירב להעביר להם את המס השנתי. במהלך הפרעות, שנמשכו 21 יום, עשרה יהודים נהרגו, עשרות יהודיות נאנסו ואלפי ספרים וכתבי יד הושחתו או נגנבו. עם תום הפרעות לא נותרו מן השכונה היהודית בצנעא אלא עיי חורבות.
אירוע נוסף שזיעזע את אמות הספים של הקהילה היהודית התימנית התרחש בשנת 1863, עם הוצאתו להורג של רבי שלום אלשיך, אחד ממנהיגי הקהילה. רבי אלשיך, שמשפחתו החזיקה באחריות לטבוע מטבעות בשמו של האימאם, נפל קורבן לסכסוך בין שני אימאמים, ואחד מהם הורה לאלשיך שלא להטביע מטבעות עבור האחר. אלשיך סירב והוצא להורג. הידיעה על נסיבות מותו הידהדה לא רק בקרב יהודי תימן, אלא גם בעולם היהודי כולו.
בשנת 1872, עם כיבוש צנעא על-ידי הטורקים, חל שינוי לטובה בחייהם של יהודי תימן. בתקופה זו אף החלו להתהדק הקשרים בין יהדות תימן לקהילות יהודיות בתפוצות, בעיקר בכל הנוגע לרעיונות הציוניים.




1904 | מתי פרצה המהפכה הציונית?

מנהיגי התנועה הציונית התחנכו על ברכי תנועת ההשכלה ולכן ידעו כי מהפכות ללא תיעוד משולות להצגה בלי קהל. תובנה זו הובילה אותם לבצע תיעוד מקיף ומעמיק שקבע כי המהפכה הציונית החלה באזור "תחום המושב" של רוסיה באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. אלא שהמציאות היתה מעט שונה.
בשנת 1881, עוד לפני העלייה הראשונה מאירופה, עלו ארצה בשקט ובענווה כ-2,500 יהודים מתימן. עלייה זו, שכונתה "אעלה בתמר" (מתוך פסוק מ"שיר השירים"), הגיעה לארץ-ישראל מטעמים דתיים וציוניים כאחד. העולים החדשים לא בחלו בעבודה קשה ולא הסתמכו על כספי החלוקה, שהיו באותה עת מקור המחיה העיקרי של יהודי ארץ-ישראל.
למרות חלקם החשוב בבניין הארץ, העולים מתימן זכו ליחס מנוכר הן מצד היישוב הישן, שפיקפק ביהדותם, והן מצד החלוצים החילונים, שראו בהם רק כוח עבודה זול. יחס זה קיבל משנה תוקף בשנת 1904, אז שיוועה התנועה הציונית לכוח עבודה זול, ועד מהרה הוצעו היהודים שנותרו בתימן כ"תחליף לפלאחים הערבים". ארתור רופין, ממנהיגי התנועה הציונית, הציע למשוך יהודים מתימן באמצעות שימוש בכיסופיהם המשיחיים-דתיים. לשם כך נשלח לתימן שליח מטעם התנועה הציונית כשהוא מחופש לרב – שמואל ורשבסקי-יבנאלי, שהציג את עצמו כשליחו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. תוצאות התרמית נודעו לימים כ"עליית יבנאלי".
תגובתם של העולים מתימן ליחס המנוכר והמניפולטיבי שזכו לו בישראל היתה הסתגרות ועשייה למען קהילתם בלבד. שכונות שונות הוקמו על טהרת יהודי תימן, ובהן כרם-התימנים מצפון ליפו, וכן יישובים כגון כפר-מרמורק. בשנת 1918 היו יהודי תימן כ-8% מכלל היהודים שחיו בארץ-ישראל.
בד בבד העניקו יהודי תימן ומורשתם השראה חשובה לתרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל. השירה, הריקודים האופייניים והחזות האותנטית נתפסו כדימוי של היהודי השורשי, הקרוב ביותר אל אבותינו מתקופת בית שני ואף לפניה.



2010 | העליות הגדולות

בשנת 1948, לפני הקמת המדינה, חיו בארץ-ישראל כ-35 אלף יהודים יוצאי תימן. אחרי הקמת המדינה ומלחמת העצמאות פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, שהובילו את ממשלת ישראל להכריז על מבצע "על כנפי נשרים" (שנקרא גם "מרבד הקסמים"), ובמסגרתו הועלו מתימן כ-50 אלף יהודים. מבצע נוסף התקיים בשנים 1952–1954, ובו הועלו מתימן אלפי יהודים נוספים.
אחת הפרשות העגומות הכרוכות בקליטת יהודי תימן בראשית ימיה של המדינה היא "חטיפת ילדי תימן". במסגרת הפרשה עלו חשדות כי תינוקות של יוצאי תימן נחטפו מבתי-חולים על-ידי בעלי תפקידים רשמיים והועברו לזוגות יוצאי ארצות אשכנז שלא הצליחו להביא ילדים לעולם. בעקבות לחץ ציבורי הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20 ועדת חקירה לבדיקת החשדות. הוועדה, שלא מצאה עדויות שיתמכו בחשדות, הואשמה גם היא בניגוד עניינים ובהעלמת מסמכים.
בשנים 1992–1993 עזבו את תימן למעלה מ-1,000 מבני שארית הקהילה, מהם לארצות-הברית ואחרים לישראל. בשנת 2010 חיו בתימן כ-150 יהודים, בעיקר בערים צנעא וריידא. למעלה מ-80% מהם הם בני 60 ומעלה.