קהילת יהודי ג'רבה

JERBI, DJERBI, GERBI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמו של האי ג'רבה הנמצא מול חופי טוניסיה. על פי המסורת המקומית, ההתיישבות היהודית במקום התחילה עוד בתקופת הבית הראשון.

רפאל עידאן נולד בג'רבה, תוניסיה, בשנת 1928, ועלה ארצה בשנת 1948. היהודים חיו בשתי שכונות מבודדות יחסית בג'רבה. זאת בגלל פסיקת רבי שאול הכהן, שקבע כי היהודים יגורו לפחות במרחק של 1 ק"מ מהערבים. רפאל הגיע ממשפחת רבנים מכובדת. סבא היה דיין בגאבס. אבא היה רב ודיין, החדר שבו היה דן אנשים היה בביתו. בחגים היתה תכונה מיוחדת. הבסיסה הוא חג מיוחד שבו מכינים אוכל זכר לבית המקדש. אביו נפטר ולרפאל היה קשה, שליח הסוכנות פגש אותו והציע לו לעלות ארצה. רפאל הסכים וכדי לקבל את הסכמת הקהילה היה צריך להתחתן. הוא נישא לפורטונה והם היו לזוג הראשון שעלה. הם נסעו לתוניס מיד לאחר החתונה, משם לצרפת ואז מצאו אוניה שעליה הפליגו לישראל. רק כשעלו שמעו כי זאת האוניה של מנחם בגין, אוניית "אלטלנה" שהובילה נשק עבור אצ"ל. הם ירדו בכפר ויתקין לפני הלחימה, שהו חודש בבית עולים בנתניה ואז רכשו בית ביפו.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

פורטונה חורי לבית חדד גדלה בשכונה היהודית בג'רבה, תוניסיה. היא לא למדה בבית ספר כי רק בנים למדו. היא מספרת על מנהגים, על לבוש של כלה, על הכבוד להורים. פורטונה זוכרת את הפלישה הגרמנית - הם דרשו מהיהודים לספק להם זהב - ואת ההפצצות. ב 1955 עלתה המשפחה לישראל. הם הגיעו למעברת משואה ליד בית שמש. אחר כך עברו למושב איתן. היא מספרת על החום הכבד ועל התנאים הקשים.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

שושנה בורג מספרת על חייה בג'רבה, תוניסיה, 2018. שנת לידה: 1944, ארץ מוצא: תוניס, עיר מוצא: ג'רבה. שושנה נולדה באי ג'רבה בשנת 1944. ההריון שלה היה בחודשי מלחמת העולם השנייה בתוניס. היא בת זקונים במשפחה בת 7 ילדים, כאשר שלושה נפטרו בעודם פעוטות. בג'רבה הקפידו מאד על קיום מצוות, וביה"ס אליאנס לא נפתח באי בגלל שהרבנים לא הסכימו. הם דיברו ערבית ולא צרפתית. שתי שכונות יהודיות היו באי - "חארה אל כבירה" , ו"חארה אל זגירה", ובית כנסת מפורסם בשם "אל גריבה". כשקמה מדינת ישראל באו שליחי הסוכנות לעודד את יהודי ג'רבה לעלות ארצה. אחיה הגדול של שושנה כבר עלה ארצה קודם לכן, וגר במושב 'תלמים'. ההורים החליטו שהגיע זמנם לעשות גם הם את הצעד. הם יצאו אל העיר טוניס, שהו שם חודש ימים, ומשם הפליגו אל מחנה העליה גרנד ארנס שבצרפת. במחנה, הודיעו להם שהם יוכלו לעלות עוד שבועיים, אלא שהאח בן ה 15 צריך להישאר ולעלות עם נערים כמותו בעליית הנוער. אמא של שושנה לא הסכימה בשום פנים ואופן. היא אמרה שהם יעלו יחד כמשפחה. האחראים על העליה לא הסכימו, ודחו את עלייתם שוב ושוב. המשפחה התעכבה בצרפת במשך כחצי שנה, שבסופה לא הסכימו לתת להם להיכנס לחדר האוכל. אמא של שושנה עמדה בסירובה להיפרד מבנה, עד שלבסוף הותר להם לעלות יחד. בארץ הם הגיעו לשער עליה, ומשם למעברת יבניאל. התנאים היו מאד קשים - שירותים משותפים לכל השכונה, ומקלחות משותפות. שושנה למדה בבית הספר, אך אפילו מחברות לא היו לה. אביה לא מצא עבודה קבועה, והפרנסה הייתה קשה. בכיתה ד' היא עזבה את הלימודים, והחלה לעבוד, ועד היום כואב לה שלא סיימה את חוק לימודיה. היא נישאה ויש לה שש בנות. צילום: לירון בר

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code

00:00:30
לי קוראים,

בערבית קראו לי שעדודה,

אם זה מעניין,

-מאוד.

וכשבאתי לישראל,

אז המורה הכניסה אותנו לכיתה,

וכל פעם היא הוציאה אחד.

ונתנו שמות, לכל אחד נתנו שם אחר.

רבקה, חנה, דליה, מאיה,

ולי נתנו שושנה.

ו...

00:01:00
וההורים שלי היה להם קשה, יעני,

למה החליפו לך את השם,

לא הבינו מה הולך.

כן.

-ואז,

נשארתי עם השם הזה, ואנחנו,

אני נולדתי באפריל, 1944, בג'רבה.

היינו במדנין בזמן המלחמה,

העיירה, יעני, על יד,

מן עיירה כזאתי, כפר, אני יודעת.

והיינו גרים שמה,

00:01:30
כי ההורים שלי, לא הייתה להם עבודה,

עבודה יש הרבה, אבל לא הייתה להם פרנסה.

וכל מה שצריך, אז בן דוד שלי,

שנהרג במלחמה,

הוא לקח אותם לשמה, אליו,

הוא דאג להם לעבודה,

לאימא, ולאבא, ולאחים שלי.

ואז היינו גרים שמה כמה שנים טובות.

גם אחותי הייתה נשואה לאח שלו,

והם גרו שמה.

ואחרי זה, בזמן המלחמה,

00:02:00
כשכבר המצב היה יותר מדי גרוע,

וירד בן דוד שלי, זה שהביא אותם,

באמצע המלחמה, דוד שלי, אח של אימא, מג'רבה,

שלח להם כרכרות, לכולם, עגלות עם סוסים,

והביא את האנשים משמה.

אני נולדתי בלי סבא ובלי סבתות.

שניהם...

סבתא שלי מצד האבא מתה

עוד לפני שאני נולדתי בכלל,

00:02:30
גם האחים שלי, כמעט כולם,

רק, אולי שני האחים היו...

כמה ילדים הייתם?

אנחנו?

אימא הביאה שבעה ילדים, אבל נשארנו רק ארבעה.

שלושה אחים נפטרו,

אחד בגיל 5 וחצי,

אחד בגיל 11 חודש,

ואחד בגיל שבוע ימים, אחרי הברית.

עוד לא בברית.

ואת הקטנה?

אני הבת זקונים, ואחותי הבכורה,

היו 5 בנים באמצע.

00:03:00
ואז אחותי התחתנה צעירה, גם...

-בת כמה היא הייתה?

16. היא הייתה בת 16, התחתנה עם בן דוד שלי,

ונולדו לה שני בנים, לפני המלחמה,

אחד בתוך המלחמה, ואחד לפני.

והם מתו, לא נשארו בחיים.

-וואו.

כן...

ואחר כך היא הביאה את הבן, רק ב-49, השלישי,

והוא גם עכשיו הלך לעולנו, לפני שנה וחצי.

00:03:30
אימא שלי עבדה כל מיני עבודות, גם אבא שלי,

אבל אבא שלי היה יותר רוכל.

הולך למכור עם החמור,

נוסע לכפרים, הולך לכפרים של הערבים,

ועובד אצלם מיום ראשון עד יום שישי.

חמישי בערב.

-ואז חוזר הביתה.

והיה חוזר הביתה.

אז הוא עובד אצלם, לוקח למכור להם,

מחטים, סיכות,

כל מיני דברים, כמון,

-כן...

00:04:00
גם תבלינים, גם דברי עבודה,

והיה גם תופר להם נפות.

הוא עשה נפול של סולת וקמח,

ואיפה הוא היה ישן בלילות?

שמה נתנו לו איזה חדר,

אוכל הוא אוכל את האוכל, מה שהוא לוקח מהבית,

אבל הם היו נותנים לו,

מאכלים טריים, יעני לא מבושלים.

כי בבישול אסור להם לאכול,

-כן.

ואימא שלי נשארה בג'רבה, והייתה עובדת,

00:04:30
בחדר אוכל,

היה להם,

כמו, בית תלמיד.

-כן.

אז היו עושים להם ארוחת צהריים,

והיא הייתה עושה את הקוסקוס,

עושה את הדברים איתם,

ותופרת גם בבית תיקונים לערבים,

הולכת, עובדת אצל אנשים,

מניקה ילדים.

כן.

בהרבה דברים היא עברה.

בשביל שתוכל לפרנס אותנו.

00:05:00
אומנם דוד שלי, אח של אימא, הוא היה עשיר,

משפחת חדאד,

הוא נתן לאימא שלי, אני,

פרנס אותם הרבה.

-כן.

כי היא הייתה עובדת אצלם,

מטפלת לו בילדים, בכול.

וברוך ה', חיו,

אז כשאני, יש לי אח

שהוא יותר גדול ממני בשמונה שנים,

הוא גר בחדרה עכשיו, אדם.

ו...

00:05:30
אז הוא היה הולך לחיידר, ואני הייתי בבית,

עד שנת 48,

פתחו לנו את הבית ספר כשקיבלו את המדינה,

אז הביאו לנו מורה, ואמרו,

עכשיו אנחנו יכולים ללמד עברית,

אתם, יש לנו את ישראל,

כן.

-ועכשיו אתם צריכים ללמוד עברית,

יכול להיות שיבוא יום

שאתם תצטרכו לעלות לשמה.

רק לבנות, הבנים בחיידר, בלימודים,

וגם אחר כך לקחו אותם.

אבל באליינס.

-כן.

00:06:00
זה, תלמידות, בחורות משלנו, ובחורים.

כי אליינס, לא נתן להם הרב,

להכניס פה אליינס בג'רבה.

נכון.

-זה בעיה, אסור.

כולם כוהנים שמה בג'רבה, רובה.

נכון.

-גם בחארה כבירה, לחארה זעירה,

כולם, רובם...

משפחת הכוהנים.

אנחנו, לא היה לנו ערבים בעיר שלנו.

בעיירה לא היה לנו ערבים בכלל.

-עיירה שכולה יהודית.

00:06:30
רק יהודים...

-איך קראו לה?

חארה זעירה, וחארה כבירה גם.

-אה.

הם גם היו רק יהודים כולם.

הערבים גרו,

כמו שאנחנו עכשיו, פה בבניין,

והם מסביבנו, כל הכפרים שלהם.

הם גרו, עוברים על ידינו, עובדים אצלנו,

אבל מחמש בערב,

הרב לא מסכים שאף ערבי יישאר.

רק אחד למקרי חירום, בשבת.

ולמה? למה?

בגלל שהוא לא רצה,

00:07:00
התבוללות או ערבוב, או,

יחס ירד, או מה.

הם בכבוד שלהם, אנחנו בכבוד שלנו.

הם באו לעבוד איתנו,

ואנחנו גם הלכנו לעבוד אצלם בכפרים,

אבל לא גרנו ביחד.

-כן.

לנו לא היה בכלל, עכשיו כן.

-באיזו שפה דיברתם?

ערבית, ערבית רק, אבל הבנים דיברו טוניסאית,

עברית, איך אומרים? שפת הקודש.

-כן.

00:07:30
גם כתבו בשפת הקודש, כתבו...

שום שפה לא נכנסה אצלנו.

רק ערבית, וחבל, הי לי,

אצל אבא שלי היו המכתבים שהוא כתב,

ושקיבלנו מהמשפחה פה בארץ גם,

אבל ההורים שלי, היו ביבנה, וכשאימא התמוטטה,

בואי לא ניכנס, זה לקראת הסוף.

באיזה גיל עזבת את ג'רבה?

בגיל שש וחצי, שבע בערך.

-הבנתי.

00:08:00
את זוכרת קצת, לספר לנו,

על חיי הקהילה בג'רבה?

חיי הקהילה, היה לנו,

כל אחד עבד לעצמו,

הכול ביחד, אם יש חלילה אסונות,

או חתונה,

כל אחד עזר לשני.

הלבישו שמה,

עבדו כל מיני עבודות,

אני אפילו הייתי עושה את הצמר,

מגלגלת אותו עם הגלגל, כזה...

00:08:30
אין, לא הבאנו...

הבאנו את הכלים, אבל, הלכו.

ועושי חוטים מצמר,

דוד שלי, של אימא, יש לו פרות וכבשים,

עדרים בכפרים של הערבים.

-כן.

והוא היה,

עושה את הצמר, היה לו בית גזיזה...

איך אומרים את זה? אריגה.

אריגה.

-וגם צביעה.

היו לו גם עובדים יהודים,

הרוב הוא העביד יהודים, וגם ערבים.

00:09:00
בדברים קשים, ערבים.

-כן.

והיה לו גם גמל שטוחן את החיטה, שעורה,

אצלו כולם עבדו, והיו,

אז אימא שלי גם טיפלה בילדים שלו,

כי היא התחתנה קצת מבוגרת, בת 25,

ואבא שלי היה,

עבד אצלם מגיל 13, אצל אח שלה.

אצל אבא שלה ואח שלה.

אבא שלה מת, אז היא,

אחרי החתונה, יעני לפני החתונה חיכו שנה,

00:09:30
כן.

והיה להם, יעני הקהילה, היו ביחד כולם,

מרגישים את החגים, מרגישם את ה...

את האהבה אחד עם השני,

ותשמעי, לכל מקום יש,

עבדו עבודות בית לבד,

כמו בסריגה, כמו ברקמה,

בתפירה, תפרו,

-כן.

את התלבושת של הערביות,

-כן.

00:10:00
ורקמו להם עליהם,

ואימא שלי עבדה גם בדברים האלה.

והיה לנו,

אני הלכתי, תמיד שיחקתי עם ילדים,

חיפשתי, כי אני הייתי לבד בבית,

אחי הגדול,

בגיל 9 כבר הלך לעבוד

בכפרים של הערבים עם מישהו,

ואחי אדם היה איתנו בבית,

אבל הוא הלך לחיידר, הלך לפה, עשה...

00:10:30
עזר מפה, משם, אבל אני,

תמיד הלכתי לחברות, למשפחה,

להיות איתם, כדי שיהיה לי עם מי להיות.

ו...

אחרי זה, התחתן אח שלי הגדול,

אני זוכרת את החתונה שלו כמו עכשיו.

עם התלבושת, עם הכול, והוא...

הלכנו לבית של הכלה להביא אותה,

זה שידוך של ההורים.

-אה.

אף אחד לא היה...

00:11:00
לא נותנים גם את הבנות מחוץ למקום.

כולם בתוך ג'רבה.

-כולם בתוך ג'רבה.

אני לא התחתן עם בן דוד, נגיד כמו,

מקומות שאפשר להגיע עם עגלה, או,

עם האוטו של הדואר, היה לנו אוטו של דואר,

שהוא היה לוקח את הנשים, ומחזיר גם.

כן.

-ממקום למקום.

קוראים לזה בוסטה, יעני ידוע,

היה לוקח אותם, מחזיר אותם בבוקר,

00:11:30
אם יש אירוע, או יש להבדיל, הלוויות או מה,

אז הוא לוקח ומחזיר.

כי זה לא קרוב.

כן. אנחנו גרנו באי.

יש שמה מים, היינו הולכים בלילה לשחות שמה,

עם הבגדים,

ויש הרבה דגים קטנטנים.

מאוד טעימים, היו אוספים אותם,

מייבשים, ואוכלים אותם יבשים, עם מלח.

כמו אנשובי.

-כן.

וזה מה שהם עשו, לא היה לנו,

00:12:00
שום דבר אחר, חוץ מלימוד תורה,

ועבודות בית.

ועבודות בחוץ, של הגברים.

והיו באים ההורים, מדברים אחד עם השני,

-אה, בשביל השידוך, כן.

באים, אבל הכלה לא מתערבת, והחתן לא מתערב.

לא, שום דבר, הם עושים את ההסכם

עם ההוצאות של הכסף,

מי משלם, כמה הוא נותן,

00:12:30
אצלם בחוץ לארץ, הבת הייתה נותנת הרבה,

בשביל להתחתן.

כן.

-ומי שענייה,

אז מלבישים לה אחד עני או חולה, או,

דברים כאלה, ו...

-כן.

אימא שלי הייתה עשירה, והתחתנה עם אחד עני.

כן?

-מה לעשות, עבד אצלם.

אבל ברוך ה'.

הם, היה להם מאוד,

אז כשאחי התחתן גם כן,

כמעט קרובת משפחה,

לא כמעט, אלא קרובת משפחה,

00:13:00
אם סבא שלה וסבתא שלי אחים.

ואז אחי, בלי שום אופן,

בלי קשר למשפחה,

הוא רצה להתחתן איתה.

הוא לבד. לא,

-לבד.

לא שידוך, לא כלום,

הוא לא הסכים לדברים האלה.

רצו לשדך לו את בת הדוד שלי, העשיר.

הוא לא הסכים, הוא היה קצת שובב.

יודע הכול.

ואז התחתן בחודש פורים,

00:13:30
בפסח עשו איתנו פסח, ואחר כך,

התווכחו עם האבא שלי וזה,

אז הוא הלך לגור רחוק מאתנו, באותו המקום.

ובתשעה באב הם באו לישראל.

הוא לא נשאר.

אשתו נכנסה להיריון,

היו 24 זוגות,

שבאו במטוס, עליית תמר,

ישב לתלמים, מושב תלמים.

-כן.

הם גרו שמה, בצריפים היו,

00:14:00
נתנו להם חקלאות, שמירה, פרות.

עשו הכול, אז אנחנו,

כבר יצאנו אחריהם,

בשנת 51, בערך,

לפני,

-זאת אומרת, אח שלך עלה באיזו שנה?

50. חגים אני זוכרת,

עם ה, תופרים לנו את הבגד החדש,

כמו בפסח, או בראש השנה,

אימא הייתה לוקחת כל מיני חתיכות בד,

ועושה מהן שמלות בשבילי,

אנחנו בגיל 6, כיסו לי כבר את הראש,

00:14:30
באמת?

-כן, עם מטפחת,

ולעשות צמות, ושלא יהיו זה,

וללכת עם שמלה עד לכאן,

כן.

-שרוולים.

והייתי רק משחקת,

ואחר כך חגים,

אנחנו עשינו גם בר מצווה לאח שלי,

לא כמו שכאן, הולכים לבית הכנסת,

מניחים לו את התפילין,

מביאים ספינג'.

כן.

-בייגלה הזאתי, עגולה,

עם פולים וביצים,

00:15:00
לוקחים לבית הכנסת,

עושים לו את התפילין, שמחים,

באים הביתה, וזהו.

אני את זה הייתי, ובחתונה של אחי גם הייתי,

ואני זוכרת את זה טוב מאוד.

הנה התלבושת שלנו, הטוניסאית.

בסדר?

-כן.

אני זוכרת בבית אצלנו,

איפה שגרנו בפעם האחרונה, לפני שבאנו לכאן,

לישראל,

היה לנו חדר ענק,

מחנוכה מסיידים אותו, מכינים אותו,

00:15:30
וכל מה שמחפשים, מכניסים לשמה,

כל מה שקונים,

כמו שמן, עדשים, אנחנו אכלנו קטניות.

-כן.

כל הדברים, הכניסו כשר לשמה.

ובחדר יש לנו, מטבחון היה לנו,

וחצר גדולה של החמור, של השירותים,

מקום, איפה לעשות את הלחם.

היו עושים בפרן,

-כן.

את הלחם, גם את המצה השמורה.

הם לא היו כמו שכאן, קונים, או מה,

00:16:00
הכול עשו עבודת יד.

-כל אחד עשה בבית.

הירקות, הכול, והיה לנו מן מטבחון,

שמבשלים בו בלי עצים, והעצים זה בחוץ.

-כן.

בחצר, אבל שמה מכניסים מן חרס מקרמיקה,

קנון אמרו לו, היו אומרים לו,

ושמים עליו גחלים, ועל זה שמים את הסיר,

שזה נקי, יעני, לא עושה עשן, לא כלום.

00:16:30
עושים עליהם תה, כל מה שצריך,

דברים עדינים וטובים.

והיה לנו, חג זה חג.

בתשעה באב ישבו,

אספו מעגל של בכי, וקינות,

וכל זה, לגברים בתפילה,

היינו הולכים ברגל, זה הבית כנסת שנולד,

איך אומרים, מה' לקיר.

בא קיר אחד,

וקמו, מצאו קיר.

00:17:00
ואז אנשים התפלאו, מה לעשות איתו, מה...

אז היא באה אליהם בחלום,

ואמרה להם אני פה רוצה להיות.

זה חלק מבית המקדש,

ואז הם צירפו את כל הבניה, ועשו עוד,

ומילאו אותו זהב,

יש הרבה עליו סיפורים,

שערבים היו מביאים סיד בשביל לסייד אותה,

תמיד היא הייתה לבנה מבחוץ, כמו שלג.

00:17:30
אבל בפנים הכול זהב.

והיו מסיידים אותה ערבים,

ומביאים להם את הסיד על הגמל.

בגב כזה.

אז הוא הוריד את כל הסיד,

מה שהביא לו בשביל לסייד אותה,

פעם בשנה, או לפעמים פעמיים אימא אמרה,

וגם אני ראיתי, הייתי שמה הולכת בכיפור.

כיפור אנחנו יוצאים מהבוקר, חוזרים בערב.

00:18:00
לוקחים לי אוכל, בתוך צידנית כזאתי,

כאילו צידנית מפח כזה,

-כן.

שמים בה ביצה, עוף, לחמנייה,

עוגיות, מים לשתות,

והיינו לשמה מהבוקר.

-לבית כנסת.

לבית הכנסת, אבל לא בפנים.

בפנים נשים לא נכנסים, לא כמו פה.

מאחרי ה...

כאילו החלון,

00:18:30
יש מן מחצלות כאלה, יושבים עליהם הנשים.

שומעים רק את התפילה, ורואים את הספר תורה.

בלי התערבבות, להיכנס כמו שכאן, או משהו, לא.

-כן.

ואז היו יושבים שמה,

עד הערב, אנחנו חוזרים, שומעים את השופר,

חוזרים הנשים, ואחר כך הגברים באים אחריהם.

אז הגמל הביא את הסיד,

הוריד את הכול ושם,

הערבי, הייתה שמה חתיכת מחצלת,

00:19:00
שם אותה על הגמל.

הגמל לא רצה לעמוד.

למה הוא שם אותה?

כי רצה לשים עליה את האוכפים ריקים,

ושהוא יכול לשבת בנוח.

כשהוא בא, בא מלא.

אז הגמל לא רצה לעמוד.

עובר ערבי אחד, מהצד השני,

על יד אה-ריבא, יש כפרים של ערבים.

-כהן.

שהם היו באים לשמה, והולכים,

גם אנחנו נסע... הלכו לכפרים השניים.

00:19:30
אז הוא בא אומר לו, הערבי,

למה אתה מרביץ לגמל בערבית?

הוא אומר לו, הוא לא רוצה לקום.

הוא אומר לו, מה לקחת מבית הכנסת?

הוא אומר לו, אני להפך, הבאתי לו סיד חינם.

לא לקחתי כלום.

אז הוא אומר לו, לא לא.

תסתכל טוב מה שלקחת.

אז הוא אומר לו, לקחתי חתיכת מחצלת כזאתי,

(ערבית) יעני, בערבית.

אז הוא אומר לו, תוריד את זה.

הוא הוריד, הגמל עמד.

00:20:00
אז הוא נשבע, שכל שנה יביא לה סיד חינם.

אם היא כל-כך שומרת, בשביל חתיכת כזאתי,

אז אני אביא לה כל הזמן חינם.

ואז הגמל קם והלך.

למשל, יום חמישי הבא, תהיה לנו מרכבה,

שכולה זהב, כמו ספר תורה,

ושמים עליה את הספרי תורה,

מלבישים אותה עם מטפחות,

ודברי זהב, והכול,

והולכים איתה, אנשים תופסים את זה,

00:20:30
והולכים כמו עגלה של תינוק.

-כן. כן.

וכולם אחריה, מחלקים עוגות,

מחלקים שתייה, מחלקים אוכל,

זה בהילולה.

-כן.

ועד לשמה, עד לאה-ריבא,

ריקודים, יעני הגברי, הנשים יושבות רק בצד,

לא היו בכלל,

שמה, אצלנו, החמירו מאוד על הדת.

כן.

-פה, באו לפה, מאוד כאב להם.

אבא שלי רצה לחזור מהיום הראשון.

ואימא שלי.

-וואי.

כי בשבילם זה לא,

00:21:00
היה להם קשה לראות,

לכבס בשבת, ולנסוע, ולבשל,

ורדיו.

גרנו במעברה שמונה שנים כמעט,

כן.

-עד שבנו לנו בתים של עמידה, ביבנה.

היה לנו גם את ה...

אחרי שגומרים לעשות את הלחם,

עשינו אנחנו בבית, עם הפרן.

-כן.

עם פחם וזה, ועצים,

אבל יש לנו, כמו,

מאפיה,

00:21:30
שהערבים עבדו בה,

הם הכניסו לאש, והוציאו מהאש.

אבל הבצק, אנחנו, כל אחד הביא את שלו.

הבאנו לו את הבצק אליהם, מוכנים, מסודרים,

לפי חלות, לפי כל מה שרוצים,

הם מכניסים ומוציאים.

ולקראת הסוף, מכניסים את הסירים של החמין,

של כל אחד, סוגרים אותם,

עם מין בד כזה,

כדי שלא יפתחו, שישימו משהו, חלילה,

00:22:00
ייקחו את הבשר הזה, ויכניסו לנו משהו אחר.

כי הערבי היה חייב להישאר בשבת.

כן.

-בג'רבה.

בגלל החמין, בגלל הכול, בגלל אישה יולדת,

כן.

-כל הדברים האלה.

בשביל להדליק להם...

לא היה להם חשמל, הייתה להם רק עששית,

והיה לנו נרות של שבת,

או כמו פלורסנט כזה, איך אומרים,

-כן.

איך קוראים לזה, שתופסים ככה בידיים.

-עששית.

עששית, שמים על המקום פה.

מראיינת - אפרת קראוס

שושנה בורג, ג'רבה, תוניסיה, 2018. שנת לידה: 1944 ארץ מוצא: תוניס עיר מוצא: ג'רבה     שושנה נולדה באי ג'רבה בשנת 1944. ההריון שלה היה בחודשי מלחמת העולם השנייה בתוניס. היא בת זקונים במשפחה בת 7 ילדים, כאשר שלושה נפטרו בעודם פעוטות. בג'רבה הקפידו מאד על קיום מצוות, וביה"ס אליאנס לא נפתח באי בגלל שהרבנים לא הסכימו. הם דיברו ערבית ולא צרפתית. שתי שכונות יהודיות היו באי - "חארה אל כבירה" , ו"חארה אל זגירה", ובית כנסת מפורסם בשם "לה גריבה". כשקמה מדינת ישראל באו שליחי הסוכנות לעודד את יהודי ג'רבה לעלות ארצה. אחיה הגדול של שושנה כבר עלה ארצה קודם לכן, וגר במושב 'תלמים'. ההורים החליטו שהגיע זמנם לעשות גם הם את הצעד. הם יצאו אל העיר טוניס, שהו שם חודש ימים, ומשם הפליגו אל מחנה העליה קונדרנס שבצרפת. במחנה, הודיעו להם שהם יוכלו לעלות עוד שבועיים, אלא שהאח בן ה 15 צריך להישאר ולעלות עם נערים כמותו בעליית הנוער. אמא של שושנה לא הסכימה בשום פנים ואופן. היא אמרה שהם יעלו יחד כמשפחה. האחראים על העליה לא הסכימו, ודחו את עלייתם שוב ושוב. המשפחה התעכבה בצרפת במשך כחצי שנה, שבסופה לא הסכימו לתת להם להיכנס לחדר האוכל. אמא של שושנה עמדה בסירובה להיפרד מבנה, עד שלבסוף הותר להם לעלות יחד. בארץ הם הגיעו לשער עליה, ומשם למעברת יבניאל. התנאים היו מאד קשים - שירותים משותפים לכל השכונה, ומקלחות משותפות. שושנה למדה בבית הספר, אך אפילו מחברות לא היו לה. אביה לא מצא עבודה קבועה, והפרנסה הייתה קשה. בכיתה ד' היא עזבה את הלימודים, והחלה לעבוד, ועד היום כואב לה שלא סיימה את חוק לימודיה. היא נישאה ויש לה שש בנות. צילום:      לירון בר

----------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי

-------------------------

תמלול הסרטון לפי  Time Code

00:00:30
לי קוראים,

בערבית קראו לי שעדודה,

אם זה מעניין,

-מאוד.

וכשבאתי לישראל,

אז המורה הכניסה אותנו לכיתה,

וכל פעם היא הוציאה אחד.

ונתנו שמות, לכל אחד נתנו שם אחר.

רבקה, חנה, דליה, מאיה,

ולי נתנו שושנה.

ו...

00:01:00
וההורים שלי היה להם קשה, יעני,

למה החליפו לך את השם,

לא הבינו מה הולך.

כן.

-ואז,

נשארתי עם השם הזה, ואנחנו,

אני נולדתי באפריל, 1944, בג'רבה.

היינו במדנין בזמן המלחמה,

העיירה, יעני, על יד,

מן עיירה כזאתי, כפר, אני יודעת.

והיינו גרים שמה,

00:01:30
כי ההורים שלי, לא הייתה להם עבודה,

עבודה יש הרבה, אבל לא הייתה להם פרנסה.

וכל מה שצריך, אז בן דוד שלי,

שנהרג במלחמה,

הוא לקח אותם לשמה, אליו,

הוא דאג להם לעבודה,

לאימא, ולאבא, ולאחים שלי.

ואז היינו גרים שמה כמה שנים טובות.

גם אחותי הייתה נשואה לאח שלו,

והם גרו שמה.

ואחרי זה, בזמן המלחמה,

00:02:00
כשכבר המצב היה יותר מדי גרוע,

וירד בן דוד שלי, זה שהביא אותם,

באמצע המלחמה, דוד שלי, אח של אימא, מג'רבה,

שלח להם כרכרות, לכולם, עגלות עם סוסים,

והביא את האנשים משמה.

אני נולדתי בלי סבא ובלי סבתות.

שניהם...

סבתא שלי מצד האבא מתה

עוד לפני שאני נולדתי בכלל,

00:02:30
גם האחים שלי, כמעט כולם,

רק, אולי שני האחים היו...

כמה ילדים הייתם?

אנחנו?

אימא הביאה שבעה ילדים, אבל נשארנו רק ארבעה.

שלושה אחים נפטרו,

אחד בגיל 5 וחצי,

אחד בגיל 11 חודש,

ואחד בגיל שבוע ימים, אחרי הברית.

עוד לא בברית.

ואת הקטנה?

אני הבת זקונים, ואחותי הבכורה,

היו 5 בנים באמצע.

00:03:00
ואז אחותי התחתנה צעירה, גם...

-בת כמה היא הייתה?

16. היא הייתה בת 16, התחתנה עם בן דוד שלי,

ונולדו לה שני בנים, לפני המלחמה,

אחד בתוך המלחמה, ואחד לפני.

והם מתו, לא נשארו בחיים.

-וואו.

כן...

ואחר כך היא הביאה את הבן, רק ב-49, השלישי,

והוא גם עכשיו הלך לעולנו, לפני שנה וחצי.

00:03:30
אימא שלי עבדה כל מיני עבודות, גם אבא שלי,

אבל אבא שלי היה יותר רוכל.

הולך למכור עם החמור,

נוסע לכפרים, הולך לכפרים של הערבים,

ועובד אצלם מיום ראשון עד יום שישי.

חמישי בערב.

-ואז חוזר הביתה.

והיה חוזר הביתה.

אז הוא עובד אצלם, לוקח למכור להם,

מחטים, סיכות,

כל מיני דברים, כמון,

-כן...

00:04:00
גם תבלינים, גם דברי עבודה,

והיה גם תופר להם נפות.

הוא עשה נפול של סולת וקמח,

ואיפה הוא היה ישן בלילות?

שמה נתנו לו איזה חדר,

אוכל הוא אוכל את האוכל, מה שהוא לוקח מהבית,

אבל הם היו נותנים לו,

מאכלים טריים, יעני לא מבושלים.

כי בבישול אסור להם לאכול,

-כן.

ואימא שלי נשארה בג'רבה, והייתה עובדת,

00:04:30
בחדר אוכל,

היה להם,

כמו, בית תלמיד.

-כן.

אז היו עושים להם ארוחת צהריים,

והיא הייתה עושה את הקוסקוס,

עושה את הדברים איתם,

ותופרת גם בבית תיקונים לערבים,

הולכת, עובדת אצל אנשים,

מניקה ילדים.

כן.

בהרבה דברים היא עברה.

בשביל שתוכל לפרנס אותנו.

00:05:00
אומנם דוד שלי, אח של אימא, הוא היה עשיר,

משפחת חדאד,

הוא נתן לאימא שלי, אני,

פרנס אותם הרבה.

-כן.

כי היא הייתה עובדת אצלם,

מטפלת לו בילדים, בכול.

וברוך ה', חיו,

אז כשאני, יש לי אח

שהוא יותר גדול ממני בשמונה שנים,

הוא גר בחדרה עכשיו, אדם.

ו...

00:05:30
אז הוא היה הולך לחיידר, ואני הייתי בבית,

עד שנת 48,

פתחו לנו את הבית ספר כשקיבלו את המדינה,

אז הביאו לנו מורה, ואמרו,

עכשיו אנחנו יכולים ללמד עברית,

אתם, יש לנו את ישראל,

כן.

-ועכשיו אתם צריכים ללמוד עברית,

יכול להיות שיבוא יום

שאתם תצטרכו לעלות לשמה.

רק לבנות, הבנים בחיידר, בלימודים,

וגם אחר כך לקחו אותם.

אבל באליינס.

-כן.

00:06:00
זה, תלמידות, בחורות משלנו, ובחורים.

כי אליינס, לא נתן להם הרב,

להכניס פה אליינס בג'רבה.

נכון.

-זה בעיה, אסור.

כולם כוהנים שמה בג'רבה, רובה.

נכון.

-גם בחארה כבירה, לחארה זעירה,

כולם, רובם...

משפחת הכוהנים.

אנחנו, לא היה לנו ערבים בעיר שלנו.

בעיירה לא היה לנו ערבים בכלל.

-עיירה שכולה יהודית.

00:06:30
רק יהודים...

-איך קראו לה?

חארה זעירה, וחארה כבירה גם.

-אה.

הם גם היו רק יהודים כולם.

הערבים גרו,

כמו שאנחנו עכשיו, פה בבניין,

והם מסביבנו, כל הכפרים שלהם.

הם גרו, עוברים על ידינו, עובדים אצלנו,

אבל מחמש בערב,

הרב לא מסכים שאף ערבי יישאר.

רק אחד למקרי חירום, בשבת.

ולמה? למה?

בגלל שהוא לא רצה,

00:07:00
התבוללות או ערבוב, או,

יחס ירד, או מה.

הם בכבוד שלהם, אנחנו בכבוד שלנו.

הם באו לעבוד איתנו,

ואנחנו גם הלכנו לעבוד אצלם בכפרים,

אבל לא גרנו ביחד.

-כן.

לנו לא היה בכלל, עכשיו כן.

-באיזו שפה דיברתם?

ערבית, ערבית רק, אבל הבנים דיברו טוניסאית,

עברית, איך אומרים? שפת הקודש.

-כן.

00:07:30
גם כתבו בשפת הקודש, כתבו...

שום שפה לא נכנסה אצלנו.

רק ערבית, וחבל, הי לי,

אצל אבא שלי היו המכתבים שהוא כתב,

ושקיבלנו מהמשפחה פה בארץ גם,

אבל ההורים שלי, היו ביבנה, וכשאימא התמוטטה,

בואי לא ניכנס, זה לקראת הסוף.

באיזה גיל עזבת את ג'רבה?

בגיל שש וחצי, שבע בערך.

-הבנתי.

00:08:00
את זוכרת קצת, לספר לנו,

על חיי הקהילה בג'רבה?

חיי הקהילה, היה לנו,

כל אחד עבד לעצמו,

הכול ביחד, אם יש חלילה אסונות,

או חתונה,

כל אחד עזר לשני.

הלבישו שמה,

עבדו כל מיני עבודות,

אני אפילו הייתי עושה את הצמר,

מגלגלת אותו עם הגלגל, כזה...

00:08:30
אין, לא הבאנו...

הבאנו את הכלים, אבל, הלכו.

ועושי חוטים מצמר,

דוד שלי, של אימא, יש לו פרות וכבשים,

עדרים בכפרים של הערבים.

-כן.

והוא היה,

עושה את הצמר, היה לו בית גזיזה...

איך אומרים את זה? אריגה.

אריגה.

-וגם צביעה.

היו לו גם עובדים יהודים,

הרוב הוא העביד יהודים, וגם ערבים.

00:09:00
בדברים קשים, ערבים.

-כן.

והיה לו גם גמל שטוחן את החיטה, שעורה,

אצלו כולם עבדו, והיו,

אז אימא שלי גם טיפלה בילדים שלו,

כי היא התחתנה קצת מבוגרת, בת 25,

ואבא שלי היה,

עבד אצלם מגיל 13, אצל אח שלה.

אצל אבא שלה ואח שלה.

אבא שלה מת, אז היא,

אחרי החתונה, יעני לפני החתונה חיכו שנה,

00:09:30
כן.

והיה להם, יעני הקהילה, היו ביחד כולם,

מרגישים את החגים, מרגישם את ה...

את האהבה אחד עם השני,

ותשמעי, לכל מקום יש,

עבדו עבודות בית לבד,

כמו בסריגה, כמו ברקמה,

בתפירה, תפרו,

-כן.

את התלבושת של הערביות,

-כן.

00:10:00
ורקמו להם עליהם,

ואימא שלי עבדה גם בדברים האלה.

והיה לנו,

אני הלכתי, תמיד שיחקתי עם ילדים,

חיפשתי, כי אני הייתי לבד בבית,

אחי הגדול,

בגיל 9 כבר הלך לעבוד

בכפרים של הערבים עם מישהו,

ואחי אדם היה איתנו בבית,

אבל הוא הלך לחיידר, הלך לפה, עשה...

00:10:30
עזר מפה, משם, אבל אני,

תמיד הלכתי לחברות, למשפחה,

להיות איתם, כדי שיהיה לי עם מי להיות.

ו...

אחרי זה, התחתן אח שלי הגדול,

אני זוכרת את החתונה שלו כמו עכשיו.

עם התלבושת, עם הכול, והוא...

הלכנו לבית של הכלה להביא אותה,

זה שידוך של ההורים.

-אה.

אף אחד לא היה...

00:11:00
לא נותנים גם את הבנות מחוץ למקום.

כולם בתוך ג'רבה.

-כולם בתוך ג'רבה.

אני לא התחתן עם בן דוד, נגיד כמו,

מקומות שאפשר להגיע עם עגלה, או,

עם האוטו של הדואר, היה לנו אוטו של דואר,

שהוא היה לוקח את הנשים, ומחזיר גם.

כן.

-ממקום למקום.

קוראים לזה בוסטה, יעני ידוע,

היה לוקח אותם, מחזיר אותם בבוקר,

00:11:30
אם יש אירוע, או יש להבדיל, הלוויות או מה,

אז הוא לוקח ומחזיר.

כי זה לא קרוב.

כן. אנחנו גרנו באי.

יש שמה מים, היינו הולכים בלילה לשחות שמה,

עם הבגדים,

ויש הרבה דגים קטנטנים.

מאוד טעימים, היו אוספים אותם,

מייבשים, ואוכלים אותם יבשים, עם מלח.

כמו אנשובי.

-כן.

וזה מה שהם עשו, לא היה לנו,

00:12:00
שום דבר אחר, חוץ מלימוד תורה,

ועבודות בית.

ועבודות בחוץ, של הגברים.

והיו באים ההורים, מדברים אחד עם השני,

-אה, בשביל השידוך, כן.

באים, אבל הכלה לא מתערבת, והחתן לא מתערב.

לא, שום דבר, הם עושים את ההסכם

עם ההוצאות של הכסף,

מי משלם, כמה הוא נותן,

00:12:30
אצלם בחוץ לארץ, הבת הייתה נותנת הרבה,

בשביל להתחתן.

כן.

-ומי שענייה,

אז מלבישים לה אחד עני או חולה, או,

דברים כאלה, ו...

-כן.

אימא שלי הייתה עשירה, והתחתנה עם אחד עני.

כן?

-מה לעשות, עבד אצלם.

אבל ברוך ה'.

הם, היה להם מאוד,

אז כשאחי התחתן גם כן,

כמעט קרובת משפחה,

לא כמעט, אלא קרובת משפחה,

00:13:00
אם סבא שלה וסבתא שלי אחים.

ואז אחי, בלי שום אופן,

בלי קשר למשפחה,

הוא רצה להתחתן איתה.

הוא לבד. לא,

-לבד.

לא שידוך, לא כלום,

הוא לא הסכים לדברים האלה.

רצו לשדך לו את בת הדוד שלי, העשיר.

הוא לא הסכים, הוא היה קצת שובב.

יודע הכול.

ואז התחתן בחודש פורים,

00:13:30
בפסח עשו איתנו פסח, ואחר כך,

התווכחו עם האבא שלי וזה,

אז הוא הלך לגור רחוק מאתנו, באותו המקום.

ובתשעה באב הם באו לישראל.

הוא לא נשאר.

אשתו נכנסה להיריון,

היו 24 זוגות,

שבאו במטוס, עליית תמר,

ישב לתלמים, מושב תלמים.

-כן.

הם גרו שמה, בצריפים היו,

00:14:00
נתנו להם חקלאות, שמירה, פרות.

עשו הכול, אז אנחנו,

כבר יצאנו אחריהם,

בשנת 51, בערך,

לפני,

-זאת אומרת, אח שלך עלה באיזו שנה?

50. חגים אני זוכרת,

עם ה, תופרים לנו את הבגד החדש,

כמו בפסח, או בראש השנה,

אימא הייתה לוקחת כל מיני חתיכות בד,

ועושה מהן שמלות בשבילי,

אנחנו בגיל 6, כיסו לי כבר את הראש,

00:14:30
באמת?

-כן, עם מטפחת,

ולעשות צמות, ושלא יהיו זה,

וללכת עם שמלה עד לכאן,

כן.

-שרוולים.

והייתי רק משחקת,

ואחר כך חגים,

אנחנו עשינו גם בר מצווה לאח שלי,

לא כמו שכאן, הולכים לבית הכנסת,

מניחים לו את התפילין,

מביאים ספינג'.

כן.

-בייגלה הזאתי, עגולה,

עם פולים וביצים,

00:15:00
לוקחים לבית הכנסת,

עושים לו את התפילין, שמחים,

באים הביתה, וזהו.

אני את זה הייתי, ובחתונה של אחי גם הייתי,

ואני זוכרת את זה טוב מאוד.

הנה התלבושת שלנו, הטוניסאית.

בסדר?

-כן.

אני זוכרת בבית אצלנו,

איפה שגרנו בפעם האחרונה, לפני שבאנו לכאן,

לישראל,

היה לנו חדר ענק,

מחנוכה מסיידים אותו, מכינים אותו,

00:15:30
וכל מה שמחפשים, מכניסים לשמה,

כל מה שקונים,

כמו שמן, עדשים, אנחנו אכלנו קטניות.

-כן.

כל הדברים, הכניסו כשר לשמה.

ובחדר יש לנו, מטבחון היה לנו,

וחצר גדולה של החמור, של השירותים,

מקום, איפה לעשות את הלחם.

היו עושים בפרן,

-כן.

את הלחם, גם את המצה השמורה.

הם לא היו כמו שכאן, קונים, או מה,

00:16:00
הכול עשו עבודת יד.

-כל אחד עשה בבית.

הירקות, הכול, והיה לנו מן מטבחון,

שמבשלים בו בלי עצים, והעצים זה בחוץ.

-כן.

בחצר, אבל שמה מכניסים מן חרס מקרמיקה,

קנון אמרו לו, היו אומרים לו,

ושמים עליו גחלים, ועל זה שמים את הסיר,

שזה נקי, יעני, לא עושה עשן, לא כלום.

00:16:30
עושים עליהם תה, כל מה שצריך,

דברים עדינים וטובים.

והיה לנו, חג זה חג.

בתשעה באב ישבו,

אספו מעגל של בכי, וקינות,

וכל זה, לגברים בתפילה,

היינו הולכים ברגל, זה הבית כנסת שנולד,

איך אומרים, מה' לקיר.

בא קיר אחד,

וקמו, מצאו קיר.

00:17:00
ואז אנשים התפלאו, מה לעשות איתו, מה...

אז היא באה אליהם בחלום,

ואמרה להם אני פה רוצה להיות.

זה חלק מבית המקדש,

ואז הם צירפו את כל הבניה, ועשו עוד,

ומילאו אותו זהב,

יש הרבה עליו סיפורים,

שערבים היו מביאים סיד בשביל לסייד אותה,

תמיד היא הייתה לבנה מבחוץ, כמו שלג.

00:17:30
אבל בפנים הכול זהב.

והיו מסיידים אותה ערבים,

ומביאים להם את הסיד על הגמל.

בגב כזה.

אז הוא הוריד את כל הסיד,

מה שהביא לו בשביל לסייד אותה,

פעם בשנה, או לפעמים פעמיים אימא אמרה,

וגם אני ראיתי, הייתי שמה הולכת בכיפור.

כיפור אנחנו יוצאים מהבוקר, חוזרים בערב.

00:18:00
לוקחים לי אוכל, בתוך צידנית כזאתי,

כאילו צידנית מפח כזה,

-כן.

שמים בה ביצה, עוף, לחמנייה,

עוגיות, מים לשתות,

והיינו לשמה מהבוקר.

-לבית כנסת.

לבית הכנסת, אבל לא בפנים.

בפנים נשים לא נכנסים, לא כמו פה.

מאחרי ה...

כאילו החלון,

00:18:30
יש מן מחצלות כאלה, יושבים עליהם הנשים.

שומעים רק את התפילה, ורואים את הספר תורה.

בלי התערבבות, להיכנס כמו שכאן, או משהו, לא.

-כן.

ואז היו יושבים שמה,

עד הערב, אנחנו חוזרים, שומעים את השופר,

חוזרים הנשים, ואחר כך הגברים באים אחריהם.

אז הגמל הביא את הסיד,

הוריד את הכול ושם,

הערבי, הייתה שמה חתיכת מחצלת,

00:19:00
שם אותה על הגמל.

הגמל לא רצה לעמוד.

למה הוא שם אותה?

כי רצה לשים עליה את האוכפים ריקים,

ושהוא יכול לשבת בנוח.

כשהוא בא, בא מלא.

אז הגמל לא רצה לעמוד.

עובר ערבי אחד, מהצד השני,

על יד אה-ריבא, יש כפרים של ערבים.

-כהן.

שהם היו באים לשמה, והולכים,

גם אנחנו נסע... הלכו לכפרים השניים.

00:19:30
אז הוא בא אומר לו, הערבי,

למה אתה מרביץ לגמל בערבית?

הוא אומר לו, הוא לא רוצה לקום.

הוא אומר לו, מה לקחת מבית הכנסת?

הוא אומר לו, אני להפך, הבאתי לו סיד חינם.

לא לקחתי כלום.

אז הוא אומר לו, לא לא.

תסתכל טוב מה שלקחת.

אז הוא אומר לו, לקחתי חתיכת מחצלת כזאתי,

(ערבית) יעני, בערבית.

אז הוא אומר לו, תוריד את זה.

הוא הוריד, הגמל עמד.

00:20:00
אז הוא נשבע, שכל שנה יביא לה סיד חינם.

אם היא כל-כך שומרת, בשביל חתיכת כזאתי,

אז אני אביא לה כל הזמן חינם.

ואז הגמל קם והלך.

למשל, יום חמישי הבא, תהיה לנו מרכבה,

שכולה זהב, כמו ספר תורה,

ושמים עליה את הספרי תורה,

מלבישים אותה עם מטפחות,

ודברי זהב, והכול,

והולכים איתה, אנשים תופסים את זה,

00:20:30
והולכים כמו עגלה של תינוק.

-כן. כן.

וכולם אחריה, מחלקים עוגות,

מחלקים שתייה, מחלקים אוכל,

זה בהילולה.

-כן.

ועד לשמה, עד לאה-ריבא,

ריקודים, יעני הגברי, הנשים יושבות רק בצד,

לא היו בכלל,

שמה, אצלנו, החמירו מאוד על הדת.

כן.

-פה, באו לפה, מאוד כאב להם.

אבא שלי רצה לחזור מהיום הראשון.

ואימא שלי.

-וואי.

כי בשבילם זה לא,

00:21:00
היה להם קשה לראות,

לכבס בשבת, ולנסוע, ולבשל,

ורדיו.

גרנו במעברה שמונה שנים כמעט,

כן.

-עד שבנו לנו בתים של עמידה, ביבנה.

היה לנו גם את ה...

אחרי שגומרים לעשות את הלחם,

עשינו אנחנו בבית, עם הפרן.

-כן.

עם פחם וזה, ועצים,

אבל יש לנו, כמו,

מאפיה,

00:21:30
שהערבים עבדו בה,

הם הכניסו לאש, והוציאו מהאש.

אבל הבצק, אנחנו, כל אחד הביא את שלו.

הבאנו לו את הבצק אליהם, מוכנים, מסודרים,

לפי חלות, לפי כל מה שרוצים,

הם מכניסים ומוציאים.

ולקראת הסוף, מכניסים את הסירים של החמין,

של כל אחד, סוגרים אותם,

עם מין בד כזה,

כדי שלא יפתחו, שישימו משהו, חלילה,

00:22:00
ייקחו את הבשר הזה, ויכניסו לנו משהו אחר.

כי הערבי היה חייב להישאר בשבת.

כן.

-בג'רבה.

בגלל החמין, בגלל הכול, בגלל אישה יולדת,

כן.

-כל הדברים האלה.

בשביל להדליק להם...

לא היה להם חשמל, הייתה להם רק עששית,

והיה לנו נרות של שבת,

או כמו פלורסנט כזה, איך אומרים,

-כן.

איך קוראים לזה, שתופסים ככה בידיים.

-עששית.

עששית, שמים על המקום פה.

מראיינת - אפרת קראוס

הקלטה מקורית מדיסק "יחזקאל בראון יצירות למקהלה: מקהלת האיחוד". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1996.

אחד מפיוטי פסח המתאר את קורבן פסח. בנוסף, הפיוט מזכיר גם מצוות פסח אחרות כגון אכילת מרור ומצה. יחזקאל בראון עיבד את נוסח יהודי ג'ברה למקהלה כחלק מיצירתו "חמישה עשר שירי פסח".