קהילת יהודי אוראן, אלג'יריה
אוראן Oran
בערבית: وهران
עיר נמל בים התיכון, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, ומרכז מסחרי ותעשייתי חשוב. נקראת גם ווהראן בערבית. נמצאת במערב אלג'יריה על יד הגבול עם מרוקו, בקרבת החוף הספרדי. העיר נוסדה במאה העשירית על ידי סוחרים אנדלוסיים, סופחה לממלכת טלמסן, ומשנת 1437 ואילך שימשה כנמל המרכזי שלה.
גישתם של שליטי טלמסן בני זיאן כלפי היהודים הייתה אוהדת מעט יותר מזו של האלמואחידון שקדמו להם. הם הזמינו אותם להתיישב בממלכתם, כנראה כבר בתחילת המאה ה- 14, אע"פ שהאיזכור הראשון של קהילה יהודית באוראן הוא משנת 1391, שאז הגיעו לעיר פליטים יהודים מהרדיפות בספרד. בחליפת מכתבים בין רבי עמרם בן מרובאס אפרתי מוולנסיה, שהתיישב באוראן, לבין רבי יצחק בר ששת (ריב"ש) (1326-1408) שנמלט מברצלונה לאלג'יר, ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) (1361-1442), שנמלט ממיורקה לאלג'יר, אחד הנושאים הנדונים בהתכתבות הוא מנהגי היהודים באוראן. לקראת סוף המאה ה- 15 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן, עם הגיעם של מהגרים מספרד. בשנת 1492 ובשנת 1502 אוראן קלטה פליטים מספרד, הן יהודים הן מוסלמים, שנמלטו מגזרות ההתנצרות בכפייה.
ב- 1509 נכבשה אוראן על ידי ספרד, במבצע צבאי שיזם הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (1436-1517), הארכיבישוף של טולדו. כוונתם ההתחלתית של הכוחות הספרדיים הייתה להגלות את היהודים מהעיר, אולם במהירה הורשו כמה משפחות לחיות באזור בכל זאת. בשלוש מאות השנים הבאות נשארה אוראן נשארה תחת שליטה ספרדית. שלא כמו בספרד ובמושבותיה, שם נאסרה כליל הנוכחות היהודית, ויהודים אנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, באוראן במשך המאות ה- 16 וה- 17 היו הסוחרים הספרדיים בדרך כלל סובלניים מעט יותר. הם הרשו קיומה של קהילה יהודית, שהייתה אמנם קטנה, אך בעלת השפעה. למעשה, המובלעת הספרדית הקטנה של אוראן, והנמל הסמוך מרס אל כביר נותרו המקום היחידי שבו נמשך במשך כמאה וחמישים שנים, דו-קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים מספרד. ברשימה משנת 1530 נמנים כ- 125 יהודים מאוראן שנהנו מהגנת המלך ספרד ו- 72 יהודים נוספים מן האזור, שלא זכו לאותו מעמד משפטי. ברשימות נוספות (מ- 1591 ומ- 1613) נמנים כ- 125 יהודים על המעמד האחד, וכ- 277 על המעמד האחר. גודלה של האוכלוסייה היהודית כמעט ולא השתנה במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 17, והיא כללה כמה "זרים"
יהודים שהורשו לגור בשטח הספרדי. יהודי אוראן גרו ברובע נפרד של העיר שם היה להם בית כנסת ושם המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בגלוי. הם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה וסביב הים התיכון. קשרים אלה, וכן שליטתם בערבית ובספרדית, היו נכסים חשובים, שתרמו רבות להצלחתם המסחרית של יהודי אוראן. תרומתם לכלכלה המקומית כסוכנים נוסעים וכמתווכים בין המובלעת הספרדית לבין פנים הארץ המוסלמי, הבטיחו להם הגנת הרשויות המלכותיות מפני רדיפות האינקוויזיציה. כמה משפחות דומיננטיות החזיקו בידן הרבה מכוחה הפוליטי והכלכלי של הקהילה היהודית, כמו למשל משפחת בנסמרו (נקראת גם בנזמרו, זמירו). המשפחות הבולטות ביותר היו משפחת קנסינו, במקור מסביליה, שאבותיה היו תושבי העיר כשזו נכבשה על ידי הספרדים ב- 1509, ומשפחת סספורטס, שמספרים כי הגיעו לאוראן מברצלונה. אמנם היו נישואים בין משפחות קנסינו וסספורטס, אך הייתה גם יריבות קשה, שנמשכה דורות. עימות זה הביא להתערבות השלטונות הספרדיים, ותרם כנראה להחלטתם להגלות את הקהילה היהודית מאוראן.
בשנת 1669 החליטה המלכה הספרדית מריה מאוסטריה לגרש את כל היהודים מאוראן ומהסביבה. על האוכלוסייה היהודית, כ- 450 נפש, נגזר לעזוב את העיר בתוך 8 ימים. הם חצו את הים התיכון לניצה, שהייתה אז תחת שלטון דוכסי סבוי, ומשם המשיכו חלק לליבורנו באיטליה, והצטרפו שם לקהילה המקומית. בית הכנסת של אוראן הוסב לכנסייה. רק בשנת 1708 , כאשר נכבשה אוראן על ידי המוסלמים בהנהגת הביי של מסקרה, מוסטפה בן יוסף, הידוע גם כבו שלאהם, הורשו היהודים לשוב לעיר.
השלטון הספרדי שב לעיר בשנת 1732, ונראה כי כמה יהודים הורשו מדי פעם להיכנס לאוראן ואפילו לדור בה באופן זמני. בליל ה- 9 באוקטובר 1790, נחרבה אוראן ברעידת אדמה קשה, ואלפים נספו. הספרדים לא היו מעוניינים בקימומה של העיר. שנתיים לאחר האסון נטשה ספרד את אוראן והעבירה את השלטון למוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר. ארבע שנים אחר כך הוכתה אוראן במגיפה, בה ניספו כעשרה אחוזים מהתושבים.
כחלק ממאמצי השיקום של אוראן על ידי השלטון המוסלמי, הזמין הביי של אלג'יר יהודים מהעיר הסמוכה טלמסן, וגם ממוסטגנם, ממסקרה, ומנדרומה, להתיישב אוראן, והם נענו. הקהילה המתחדשת רכשה רובע על יד ראס אל עיין וקיבלה אדמה עבור בית עלמין ברובע סידי שעבאן. זכויות הקהילה מפורטות בהסכם משנת 1801, שבו מוזכרים מנהיגי הקהילה: אלד יעקב, יונה בן דוד, ועמרם. באותה תקופה נתמנה רבי מרדכי דרמון (1740 בקירוב - 1810), שבא מקהילת מסקרה, למוקדם (נשיא) של הקהילה. דרמון מילא גם תפקיד חשוב כיועץ של הביי (מושל טורקי) של מסקרה ושל הביי של אלג'יר. הוא יסד בית כנסת שלימים נקרא על שמו, וחיבר את הפרשנות המקראית "מאמר מרדכי", שיצאה לאור בליבורנו ב- 1787. בתחילת המאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן , עם הגיעם של יהודים מערי אלג'יריה אחרות וממרוקו, אשר נמשכו אל ההזדמנויות המסחריות החדשות שפרחו בין אוראן לבין נמלי חצי האי האיברי - גיברלטר, מלגה, אלמריה - וכן איטליה ודרום צרפת.
בראש הקהילה היהודית עמד המוקדם (נגיד), וסייעה לו מועצה בשם טובי העיר. המוקדם מונה על ידי הביי ותפקידו העיקרי היה לייצג את ענייני הקהילה מול השלטון הטורקי. הוא היה אחראי גם על תשלום מסי הקהילה ונהנה מסמכות רחבה. הוא מינה את חברי ההנהגה האחרים, שלט בפעילותם, וגבה מסים חדשים. לצד המוקדם סייע שייח, שסמכותו הייתה פחותה. תפקידו העיקרי היה לוודא שהחלטות המוקדם ומנהיגי הקהילה אחרים מיושמות ומכובדות, ושהקהילה שומרת על המצוות הדתיות והחברתיות. בנושאים של מחלוקות פנימיות, וכן בענייני נישואין וגירושין, הכריעו הדיינים, ואילו בעניינים פליליים, ובמחלוקות בין יהודים למוסלמים, הכריע הקאדי.
שלוותה של הקהילה היהודית הופרה לעתים בשל יריבויות פוליטיות בין המנהיגים המוסלמים המקומיים לבין השלטונות הטורקים באלג'יר, ובשל החדירה הגוברת של השפעה אירופית, בייחוד של צרפת. ב- 1805 יהודים רבים נמלטו מאוראן לאלג'יר, מאימת השפעותיו של מרד מקומי. ב- 1813 הוצאו להורג כמה יהודים שצידדו בביי המורד המקומי, שהיה פרו צרפתי. כמה משפחות גורשו למדאה, כשאוראן חזרה לשליטה טורקית. ביולי 1830 אוראן אובטחה על ידי כוחות צבא צרפתיים שמנעו תכנית טורקית לטבוח ולגרש את הקהילה היהודית. האירוע, שזכור כ"פורים של אוראן", נתן השראה לפיוט "מי כמוך" מאת רבי מסעוד דרמון (נפטר ב- 1866), נכדו של רבי מרדכי דרמון. אחת לשנה, בשבת שלפני תשעה באב, ציינה הקהילה את המאורע בקריאת הפיוט בבתי הכנסת.
ב- 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היוו היהודים רוב בעיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ- 2,800 יהודים בעיר, וכאלף מוסלמים ונוצרים. תחת שלטון צרפתי, שנמשך עד לעצמאות אלג'יריה בשנת 1962, אוראן הפכה לנמל מודרני והעיר הסמוכה מרס אל כביר נהייתה לבסיס ימי חשוב.
המינהל הצרפתי ביטל את השיטה הישנה של ניהול הקהילה ובמקומה הנהיג את שיטת הקונסיסטוריה. בראש הקהילה היהודית עמדו רב ראשי ונשיא. ב- 1836 הקימו הצרפתים בית דין יהודי, שפעל במשך חמש שנים תחת נשיאותו של רבי מסעוד דרמון, ואחר בוטל על ידי הצרפתים. מסעוד דרמון נהיה לרב ראשי בשנת 1844 וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1866. באוראן יצא לאור "מחזור אוראן", ובו באה לביטוי המסורת הדתית של הקהילה.
מ- 1860 ואילך גדל מספרם של היהודים באוראן עם הגיעם של פליטים, בעיקר מטטואן במרוקו, שנמלטו מהחורבן שגרמה מלחמת ספרד מרוקו (1859-1860). עד אמצע המאה ה- 19 היו באוראן כ- 5,000 יהודים. את הקהילה ניהלה קונסיסטוריה (ארגון גג) שהיה לה נשיא וכעשרה חברים שנבחרו מתוך חברי הקהילה הבולטים. הרב הראשי היה מופקד על הפעילות הדתית. דוח משנת 1850 מציין 16 רבנים נוספים, שלושה דיינים, ושלושה שוחטים. באמצע המאה ה- 19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. מתוכם רק אחד היה שייך לקהילה. בתי הכנסת האחרים היו פרטיים, והשתייכו לצאצאי התורם המקורי, אשר ניהלום וקבעו מי יתפלל בהם. הקהילה נוהלה על ידי כמה ועדות, שהיו אחראיות על גבייה למען תלמוד תורה ועזרה לנזקקים. הייתה גם קרן גמילות חסדים נפרדת עבור עריכת הלוויות ועזרה למשפחות בתקופת האבל. הייתה ועדה לענייני חינוך, שבראשה עמד רב. בעיר פעלו כתריסר בתי ספר מסורתיים, בהם למדו כ- 550 תלמידים. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, ולמדו בו כמאה תלמידים. העיתונות היהודית באוראן נולדה הודות לפעילותו של אלי קרסנטי, שפרסם את השבועון "הנוער היהודי" בצרפתית ובעברית, ואחר כך את השבועון
היהודי-ערבי "מגיד מישרים". משה סטרוק היה מנהל "קול ישראל", ירחון רשמי של מועצת התרבות היהודית של אוראן.
שינוי גדול במעמדם המשפטי של היהודים באוראן ובמקומות אחרים באלג'יריה התחולל עם יישומו של צו מיום 24 באוקטובר 1870, "צו קרמייה" (על שם אדולף קרמייה (1796-1880), שר המשפטים הצרפת-יהודי). צו קרמייה העניק אזרחות צרפתית מלאה לכל תושבי אלג'יריה היהודים. ארבע שנים אחר כך הוגבל החוק ליהודים שהם או הוריהם נולדו באלג'יריה לפני הכיבוש הצרפתי של 1830. האזרחות הצרפתית העניקה לכל הגברים זכות בחירה בבחירות המקומיות. בשל האחוז הגבוה של יהודים באוכלוסיית אוראן והסביבה, האזרחות הצרפתית החדשה הפכה אותם, למעשה, לכוח אלקטורלי עצום, ובייחוד משום שנהגו בדרך כלל להצביע באופן הומוגנית, לפי הנחיית המנהיגים. שמאון קנאווי, למשל (נפטר ב- 1915), נשיא הקונסיסטוריה של אוראן במשך שנים רבות, המכונה לעתים "רוטשילד של אוראן", הכריז לא אחת בפומבי שאיש לא יוכל להיבחר לראשות עיריית אוראן ללא תמיכתו.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 האוכלוסייה היהודית באוראן הייתה מורכבת מכמה קבוצות. הרוב היו צאצאי המתיישבים הראשונים, ממוסטגנם, ממסקרה, מנדרונה ומטלמסן. אחר כך נוצרה קבוצת מהגרים מאלג'יר, מכפרי אזור ריף ומן העיירות אוג'דה, דבדו ונאות המדבר פיגיג ותפיללת. שתי הקבוצות יחד נודעו כ"יהודי אוראן". המהגרים מטטואן היו קבוצה נפרדת, וקבוצה נוספת היוו יהודים מצרפת וממדינות אירופיות אחרות. יהודי אוראן דיברו במגוון לשונות. היהודים ממוצא אלג'יראי המשיכו לדבר בניב המקומי של עברית יהודית. יוצאי טטוטאן דיברו טטואני, שהיא ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגירסה הצפון אפריקנית של לדינו. בהדרגה אימץ רוב היהודים את הלשון הצרפתית.
בניית בית הכנסת הגדול, בשדרות ג'ופרה דאז, כיום שדרות מעתה מוחמד אל חביב, החלה ב- 1880 ביוזמת שמעון קנאווי, אולם נחנך רק ב- 1918. התלמידים התחנכו חינוך דתי, בבית מדרש. בתחילת המאה העשרים נוסדה ישיבת "וזאת ליהודה", בסיוע יהודה חסן ושמעון קנאווי. היא פעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשות הרב דוד כהן סקלי (1861-1947), ורבנים רבים באוראן למדו בה.
מסוף המאה ה- 19 ואילך השתנה בהדרגה המבנה התעסוקתי של יהודי אוראן. עד 1900 רוב היהודים היו בעלי מלאכות מסורתיות - חייטים, צורפים, סנדלרים, אופים, בנאים - ופועלים לא מקצועיים, אולם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתוצאה מעלייה באיכות ההשכלה, נכנסו רבים למקצועות החופשיים. היו גם כמה נשים שעבדו מחוץ לבית בתור תופרות, עובדות משק בית וקלדניות. נציין, כי כרם היין הראשון בסביבת אוראן השתייך ליהודים. היהודים בלטו בקרב בעלי החנויות, ועסקו במגוון גדול של סחורות. כמה יהודים בעלי השפעה המשיכו בקשרים הממושכים שפיתחו אבותיהם במשך מאות, עם ארצות שכנות. רבים עסקו בייצוא דגנים ובקר, לנמלים הספרדיים של מלגה, קרתגנה, ואלחסירס וגם למושבה הבריטית גיברלטר, ולצרפת.
כבר באמצע המאה ה- 19 התפתחה באוראן אווירה אנטי יהודית. רגשות אנטי יהודיים נושנים הובאו למקום על ידי קתוליים אדוקים מספרד ומצרפת, והפוליטיקאים המקומיים הירבו לנצלם לצרכיהם. הארגון האנטי יהודי הראשון נוסד ביולי 1871, בתגובה להענקת האזרחות הצרפתית ליהודים. התקפות נגד יהודים בעיתונות המקומית ואפילו אלימות של ממש הקדימו בעשרים שנה את התסיסה של פרשת דרייפוס. לקמפיין האנטי יהודי היו תומכים רבים באלג'יריה, בייחוד באוראן, והוא הביא להחמרה של רגשות העויינות שחשו רבים מהאירופאיים תושבי אלג'יריה. ב- 1897 , אחרי ניצחון המפלגה הצרפתית בבחירות, פרצו באוראן מהומות נגד יהודים. בחודש מאי הותקף הרובע היהודי, וכן חנויות רבות, על ידי אירופאיים ומוסלמים גם יחד. כמה שוטרים יהודים פוטרו, וחולים יהודים סולקו מבתי חולים ציבוריים. דרישתם העיקרית של הארגונים והמפלגות האנטי יהודיים הייתה ביטולו של צו קרמייה, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו. ההסתה נחלשה אחרי 1902, כשמפלגה קיצונית אנטי יהודית הפסידה בבחירות המוניציפליות, אולם אוראן נותרה מעוז של אנטישמיות בצפון אפריקה.
בימי מלחמת העולם הראשונה נרגעה במקצת העויינות, בשל התגייסותם ותמיכתם המסיבית של היהודים. אולם בשנות ה- 20 שבו והתחוללו התקפות אנטישמיות, והחמירו שוב בסוף שנות השלושים. בשנת 1936 התחדשו התקפות אלימות נגד יהודים באוראן ובסביבה. כשצרפת הובסה על ידי גרמניה ביוני 1940, אלג'יריה נותרה תחת ממשל וישי הפרו נאצי. החקיקה האנטישמית לא איחרה לבוא: באוקטובר 1940 בוטל צו קרמייה והיהודים איבדו את האזרחות הצרפתית. במרץ 1941 יישם ממשל וישי את החוקים הגזעניים באלג'יריה. יהודים סולקו מכל הארגונים והאגודות. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, סוכני נדל"ן, סוכני ביטוח, אחיות, כימאים, מורים ומחנכים. הם הורשו ללמד רק במוסדות חינוך יהודיים, כמו "כל ישראל חברים" (אליאנס). ילדים יהודים הוצאו מבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות הוגבל לשלושה אחוזים. כמה יהודים, בעיקר צעירים, הצטרפו למחתרת האנטי פשיסטית.
ב- 1942 העניקה הקהילה היהודית מחסה ל- 150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי. פלישת הכוחות האמריקניים לאוראן (אחד היעדים העיקריים של בנות הברית בצפון אפריקה) בנובמבר 1942, שמה קץ לרדיפות נגד היהודים. החוקים הגזעניים אמנם בוטלו מהר יחסית , אולם מינויו של מרסל פיירוטון (לשעבר שר הפנים בממשלת וישי, אשר חתם על חוקים נגד יהודים ב- 1940) כמושל אלג'יריה, עיכב את שיקום זכויות האזרח של היהודים. צו קרצייה חודש רק שנה אחר כך, בנובמבר 1943, כשתפס שרל דה גול את השליטה באלג'יריה, ואחרי התערבות ישירה של המינהל האמריקני. כמה יהודים התגייסו לצבאות בנות הברית, בייחוד לצבא צרפת החופשית, והשתתפו בפלישה לקורסיקה ואחר כך במערכות בדרום צרפת, בטולון, ובאיטליה.
אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ המאבק האלג'יראי לעצמאות. מ- 1954 ואילך הפך העימות בין המוסלמים באלג'יריה לבין המתיישבים האירופיים אלים יותר ויותר. היהודים שאפו להישאר נייטרלים ככל שניתן, אולם במהירה נהיו ליעד להתקפות הן מצד האלג'יראים והן מצד הלאומנים הצרפתיים. באוראן, שבתחילת שנות ה- 50 היה בה רוב אירופי, לא הייתה אלימות במשך זמן מה. הקהילה היהודית, שמנתה כ- 30,000 נפש, המשיכה בחייה. אולם בפברואר 1956 התנפלו פורעים על רכוש יהודי, ובמהירה החמירו ההתקפות והיו גם אבדות בנפש. המצב הבטחוני הדרדר בהדרגה בשנים הבאות. אחד השיאים היה בסוף שנות ה- 60, כאשר חולל בית העלמין היהודי של אוראן. בתחילת שנות ה- 60 ירד מספר היהודים בעיר ירידה חדה. על פי הסכמי אוויאן של סיום מלחמת אלג'יריה, נחשבו היהודים לאירופיים. אלג'יריה העצמאית אימצה חקיקה שעל פיה הוענקה אזרחות אלג'יראית רק למי שאביו או אבי אביו היה מוסלמי. כמו כן הכריז בית הדין העליון של אלג'יריה כי יהודים אינם מוגנים עוד בחוק. ביוני 1962 אירע טבח גדול נגד האוכלוסייה האירופית, ובעקבותיו, במשך כמה חודשים, עזבו היהודים בהמוניהם את אוראן. ב- 1963, שנה
אחרי שקיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, היו בעיר רק 850 יהודים. בפברואר 1964 נערכה באוראן אסיפה כללית של הקהילות היהודיות באלג'יריה. המצב הכלכלי הלך והחמיר כתוצאה מחרם נגד יהודים, ומאפליות נוספות. עד סוף אותו עשור נמשכה עזיבת היהודים. בשנת 1968 נותרו בעיר פחות מ- 400 יהודים. הרוב היגרו לצרפת, והיעד השני היה ישראל. בית הכנסת הגדול הוסב למסגד בשנת 1975.
בתחילת שנות האלפיים נראה כי לא חיים יהודים באוראן כלל.
סעדיה בן מימון אבן דנאן
(אישיות)סעדיה בן מימון אבן דנאן (המאה ה-15), בלשן, פילוסוף, משורר וחוקר הלכה. סעדיה בן מימון אבן דנן נולד בגרנדה, ספרד. תחילה שימש כדיין בגרנדה, ואחרי גירוש יהודי ספרד – באוראן, אלג'יריה. אחדות מן התשובות שכתב מכילות מידע חשוב ביותר. חיבורו "החוק החיוני לשפה העברית" (שנכתב בערבית) עוסק, בין היתר, במלאכת השיר (פרוזודיה) והוא החיבור הראשון שניסה להשוות את המשקל העברי לערבי. סעדיה ערך גם לכסיקון תלמודי ומילון עברי בערבית. שירתו ממשיכה את המסורת של קודמיו הגדולים בספרד המוסלמית. כמוהם, הוא חיבר שירים ששיקפו את יפי השפה, ולא שלל שירה חילונית. אחד משיריו, "מורה נבוכים", נכתב לכבוד הרמב"ם. נפטר באוראן, אלג'יריה.
קלוד רואס, ילדי אורן באלג'יריה ותושב עמק נאפה בקליפורניה מספר את חייו
(וידאו)קלוד רואס נולד באורן, אלג'ריה, בשנת 1936. לאחר שהתיתם בגיל צעיר, הוא גדל בתוך המשפחה המורחבת שלו, בעיקר ע"י דודו "פאפה יצחק", ואחיו שהיה המבוגר בין חמישה אחים. לאחר שנים של עבודה קשה באורן, פריז וסנ פרנסיסקו, קלוד הצליח להיות אחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בתעשיית הארחה בצפון קליפורניה. הוא פיתח את עמק נאפה ע"י הקמתו של המלון המפורסם "אוברג' די סוליי" ומסעדות רבות באזור מפרץ סן פרנסיסקו.
סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.
מרדכי אלול מספר על חייו באוראן, אלג'יריה, ובירושלים, ישראל, 2018
(וידאו)מרדכי אלול נולד בעיר אוראן שבאלג'יריה בשנת 1928. הוא מספר על משפחתו ועל הכיבוש הנאצי באלג'יריה. הם עלו לישראל ב-1948 דרך מרסיי, צרפת, ונסעו באניה פאן יורק עם 4,000 עולים. הייתה נסיעה קשה מאד, ומישהו מת בדרך. בארץ חיפשו זמן רב את האח שעלה לפניהם וכמעט התייאשו - עד שפגשו אותו. בהתחלה גרו במעברה בקטמון, ומשם עברו לקרית יובל ולשכונת לקטמון בירושלים.
-------------------------
עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019
דפנה פוזננסקי בן חמו מספרת על חייה באורן, אלג'יריה, בצרפת ובישראל, 2018
(וידאו)דפנה פוזננסקי בן חמו נולדה בשם קתרין ז'ואל בן חמו בעיר אוראן, אלג'יריה, בשנת 1950, למשפחה שהיגרה לאוראן ממרוקו הספרדית. בעדות זו היא מספרת על ילדותה באוראן, לאחר מכן על ההגירה לצרפת ועל החיים במרסיי ובניס ולבסוף על עלייתה לישראל ועל חייה בארץ.
דפנה נולדה בשם קתרין ג'ואל בן חמו. נולדה ב- 1950 לאמא סוזאן ואבא איזידור באוראן, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה.
דפנה הייתה בת 4 כאשר מלחמת אלג'יר התחילה. עד גיל 3 דיברה ספרדית ולדינו. אחר הייתה צריכה לדבר צרפתית.
בסביבות שנת 1960 היה קשה, לא היו מים ולא היה גז. הצבא הצרפתי נכנס לדירה וזרקו להם הכל.
בין 1958-1960 כל המשפחות ברחו לצרפת או לקנדה. אביה של דפנה עסק במכירות ואמה הייתה עקרת בית .
בסוף 1961 היה קשה לברוח. ב- 1962 אמא שלה והיא עלו לאוניה אל ז'יאיר ונסעו לצרפת. ההורים אמרו לה שנוסעים לחופשה. אסור היה לברוח ואסור היה לומר שיש את המחשבה לברוח . כי לא רצו שהצרפתים יעזבו. לכן הם אמרו שהם נוסעים לחופשה בצרפת.
ב- 5.7.1962 יום העצמאות באלג'יר אבא של דפנה הגיע לצרפת. הם עברו למרסיי שם הייתה קהילה יהודית גדולה, והיו הרבה תנועות צעירים.
ב- 1963 דפנה הייתה בבני עקיבא ואמרו לה שצריך לתת לה שם עברי , והיא בחרה בשם דפנה, והייתה הדפנה היחידה בכל צרפת.
ב-1964 הכירה את בעלה, שהיה חבר בתנועת בני עקיבא, בשנת 1968 התחתנו ובסוף אוקטובר 1968 עלו ארצה. הם קיבלו דירה בבית שמש.
דפנה למדה לבגרות בתל אביב , בני הזוג חזרו לצרפת ועלו לישראל שוב ב- 30.10.1979 היה להם תינוק בן חודשיים, ילד בן 3 ובן שלישי שנולד בישראל.
יש להם 7 נכדים. כיום דפנה יועצת משפטית לאזרחי צרפת שגרים בישראל.
-------------------------
עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019
-------------------------
תמלול הסרטון לפי Time Code
00:02:00
קוראים לי
דפנה פוזננסקי בן חמו,
אבל לא הייתי כל החיים שלי
דפנה פוזננסקי בן חמו.
נולדתי קתרין ז'ואל בן חמו.
נולדתי ב-1950 באוראן,
שהיא הייתה העיר השנייה
בגודלה באלג'יריה.
הייתי בת ארבע,
כאשר מלחמת אלג'יר התחילה.
יש לי, בכל זאת, יש לי הרבה
זיכרונות משש עד שתיים עשרה.
זאת אומרת מ-1956 ל-1962.
המשפחה שלי,
בשני הצדדים, באו בעצם מ...
ב-19 במרץ ב-1919,
באו ממרוקו, אבל ממרוקו הספרדית.
והשפה הראשונה שלי עד גיל
שלוש זה היה ספרדית ולטינו.
ואחר כך בגיל שלוש
קיבלתי סטירות מאימא שלי,
כי היה אסור לדבר ספרדית ולטינו,
הייתי צריכה רק לדבר צרפתית,
שזו הייתה ה-שפה,
של התרבות כן?
מלחמת אלג'יר, זה היה,
פה בארץ אתם לא יודעים בדיוק,
אבל זו הייתה מלחמה
מאד מסובכת.
זו הייתה מלחמה בין
הערבים המקומיים, באלג'יריה,
למדינת צרפת,
וגם נגד הצרפתים,
00:04:00
שהתנחלו מ-1830 באלג'יר.
אבל הם היו צרפתים,
עם אזרחות צרפתית,
גם היהודים
שהם קיבלו מ-1870,
הם קיבלו אזרחות צרפתית, הם היו צרפתים,
אבל הערבים המקומיים הם לא היו צרפתים,
לא קיבלו את
האזרחות הצרפתית.
זאת אומרת שהיו שני מיליון,
מיליון אחד של צרפתים בו היו יהודים,
ושבעה מיליון ערבים מקומיים,
שהם לא הייתה להם שום אזרחות.
וזה כל הסיפור של
המלחמה באלג'יר.
ב-1954 זה פוצץ את המלחמה,
ו... ומלחמה.
מלחמה ש...
שזה קודם כל בהתחלה
חשבנו שזה גנגסטרים.
שמעתי את בני הדודים,
הדודים, הדודות, גנגסטרים,
אבל הגנגסטרים האלו הם
היו גנגסטרים יותר גדולים.
כי זה בסופו של דבר הם
לא היו כל כך גנגסטרים.
ו... טוב, לאט לאט
החיים היו יותר,
החיים היו מאד יפים,
אחרי המלחמה זה היה מאד מאד קשה.
בזמן המלחמה זה היה מאד קשה.
במיוחד לאזרחים הפשוטים,
שלא היה איפה ללכת, ואיפה...
למי, למי לפנות.
לאט, לאט האנשים,
ובו היהודים,
00:06:00
שהם גרו ב... רחוק מהערים הגדולות,
כגון אלג'יר או אוראן,
הם ברחו, הם לא יכלו להישאר,
כי אם לא... זהו.
בסביבות 1960 גם באוראן
זה היה מאד מאד קשה.
מאד קשה, למה?
היו לנו עוצר,
היו לנו שביתות, לא היה לנו מים,
לא היה לנו גז, לא היה לנו שום דבר.
חיינו ממש כמו
עכברים בתוך חור.
הצבא הצרפתי נכנס לדירה
וזרק הכל, הרהיטים, הספרים, הכל.
הם זרקו לי את כל הספרייה שלי,
של ספרים של ילדים.
זרקו את הכל, למה?
כי הם רצו להעניש אותנו.
כי היה חלק מהצרפתים שגרו שמה,
הם הקימו תנועת מרד,
שקראו לה או-אה-אס.
ארגון צבאי סודי.
זה היו אנשים,
רוב האנשים של הארגון
הם היו ימנים קיצוניים.
לא אהבו ערבים,
וגם לא אהבו יהודים.
והצבא הצרפתי נלחם נגד הערבים
המקומיים ונגד האו-אה-אס.
אבל הם חיפשו בתוך הדירה,
בתוך הדירות של הצרפתים הפשוטים,
הם חיפשו אנשי או-אה-אס.
התברר שאנחנו בשני צדדים היינו ככה, כן?
קיבלנו בעיות מכל הצדדים.
00:08:00
טוב, אני חושבת שבין 1958,
ל-1960 כל המשפחות העשירות,
וגם היהודים בהם ברחו.
ברחו לצרפת, או לקנדה, ברחו.
הם ברחו.
גם המשפחה שלנו שהייתה עשירה ברחו,
אבל אנחנו, ההורים שלי,
לא היינו עשירים, כן?
לא היה חסר לנו שום דבר בבית,
אבל אבא שלי הוא היה,
הוא היה מוכר.
הוא התעסק במכירות,
הוא לא רצה לעזוב.
הוא לא רצה לעזוב בכלל.
הוא לא הבין למה הוא צריך לעזוב.
אני זוכרת שתמיד הוא אמר "אני לא עשיתי שום
דבר לערבים, למה, מה הם יכולים לעשות?"
והשכנים אמרו: "כן, הם יבואו,
והם ירצו להתחתן עם הבת שלך".
לא, זה... לפעמים המבוגרים,
הם לא רואים את האמת.
זה כבר, זה 1960,
1960 זה חיים מאד מאד קשים.
1960, סוף 61',
ו-62', היה מאד קשה
אפילו לברוח.
לברוח זה היה כבר...
אני זוכרת, כי שמעתי,
הייתי ילדה קטנה אבל תמיד הייתי בת יחידה,
לא היה לי שום סרט אחר,
לשמוע מה הם אומרים המבוגרים.
ושמעתי שאבא שלי
חיפש הרבה חודשים,
מקום לאונייה כדי לברוח.
זה היה בלתי אפשרי לנסוע,
00:10:00
היה צריך לשלם הרבה הרבה כסף,
כדי פשוט לברוח.
ובסופו של דבר,
ב-18 שנת 1962,
אימא שלי ואנחנו מוצאים מקום.
אנחנו עולים,
עולות לאונייה שקראו לה "אל ג'אזיר",
שזה שם ערבי של אלג'יריה.
סיפור.
אבל עלינו,
ממש אני רואה את אימא שלי,
עם המזוודה האחת
שהייתה לנו, כן?
ומה שהיה ממש מוזר,
ערב קודם אני רואה את אימא שלי ואבא שלי,
הם שמים הרבה הרבה ניירות
מסביב לכוסות קריסטל,
שהם קיבלו בחתונה
מסבא וסבתא שלי.
גם אמרו לי
שאנחנו נוסעות לחופשה.
אני, אפילו שהייתי ילדה קטנה, חשבתי
שהמבוגרים, זה לא יפה, אבל המבוגרים משקרים.
לא נוסעים לחופשה עם
כוסות מקריסטל, כן?
אי אפשר.
אבל למה? כי גם היה אסור,
היה אסור לברוח, אבל היה אסור
להגיד שיש לך את המחשבה לברוח.
אם לא,
אנשי או-אה-אס באים להרוג אותנו,
זהו, כי הם לא רצו
שהצרפתים יעזבו.
00:12:00
אז צריך להגיד לכולם שאנחנו נוסעות
לחופשה, לחודש, למשפחה, כדי לנוח קצת.
זה ה... טוב. זהו.
והתקבלנו על ידי המשפחה בצרפת,
בכפר שמה.
בחמישי ביולי,
שזה היה יום העצמאות של אלג'יר,
גם אבא שלי עזר,
הצבא הצרפתי בא לקחת אותו,
זרקו אותו במטוס ו...
הוא הגיע לצרפת גם.
ואחר כך עברנו למרסיי,
שם הייתה קהילה יהודית גדולה.
ושמה, בצרפת, צריך להגיד משהו,
שקיבלנו עזרה רק מהיהודים.
רק מהיהודים. ומי היהודים האלה?
הם לא היו ספרדים, הם היו אשכנזים,
כי זה היה הרוב אז בצרפת.
עכשיו זה כבר לא נכון, כן?
אבל אז זה היה...
והם עשו הרבה עבור האנשים שברחו מאלג'יר.
ובמרסיי היו הרבה
תנועות צעירים.
וב-1963,
אני נכנסת לבני עקיבא,
ו... ושמה,
שמה קרה משהו.
אחרי שבוע הם אמרו לי,
את צריכה לתת לנו שם עברי.
וואו, שם עברי לא היה לי.
היה לי, קראו לי קתרין ז'ואל.
קתרין ז'ואל זה שמות גויות,
הבעיה שהייתה לי רק לא שם עברי,
היה לי שם בלטינית מסבתא.
קראו לי ז'ואה.
00:14:00
לא רציתי את השם הזה,
לא רציתי להסתובב בתנועה עם שם לטיני, ז'ואה.
אפילו שהפירוש מאד יפה,
זה תכשיט מאד מקורי, ומאד עדין, מאד יפה.
נו, באמת. זה היה בלתי אפשרי,
זה היה אכזרי אפילו.
ואמרתי "טוב, תנו לי שבוע,
ואני אחזור עם שם עברי",
ובאותו שבוע קראתי
את הספר "אקסודוס",
אבל אם אתם זוכרים באקסודוס,
יש ככה:
יש גיבור שקוראים
לו אריק בן קינן,
והבן השלישי שלנו
קוראים לו אריק.
ויש גיבורה אחת,
קוראים לה קאתי, שזה כבר השם שלי.
קתרין זה קאתי.
והגיבורה השנייה, קראו לה דפנה.
חזרתי לתנועה, אמרתי "דפנה".
והרבה, הרבה, הרבה שנים
הייתי הדפנה היחידה בכל צרפת,
בכל תנועות הצעירים.
הייתי מאד גאה בזה.
רק כשעלינו בפעם השנייה,
זה היה שש בבוקר,
ממש היום הראשון שלנו,
ואני שומעת מישהו ברחוב שקורא,
"דפנה, דפנה!" ואני אומרת
"איך הם? הם יודעים את השם שלי?",
לא, הייתה פשוט שכנה שקראו לה דפנה גם.
הבנתי שהגעתי כבר.
00:16:00
טוב,
אני עוד במרסיי.
ב-1964 אני הכרתי את בעלי,
שהוא היה חבר בתנועת בני עקיבא,
אבל בניצה (ניס),
ומאז אנחנו תמיד ביחד.
לא נפרדנו.
וזהו, כן.
ב-1968 אנחנו מתחתנים,
והיינו כמו ציוניסטים חזקים, כן?
ב-1 בספטמבר אנחנו מתחתנים,
בסוף אוקטובר אנחנו כבר בארץ.
והתחילו הבעיות.
לא, הוא לומד בבית ספר,
הוא לומד שנה,
שנת מכינה לבית ספר
לרפואת שיניים.
והסוכנות היהודית נתנו לנו,
אני למדתי בתל אביב,
והוא למד בירושלים בהר הצופים,
והיו לנו,
הם נתנו לנו דירה בבית שמש.
כאשר אני אומרת דירה צריך
ללכת מהר על המילה הזאת.
הייתה רק דלת אחת בשביל כל הדירה,
לא היו שום מים חמים, שום חימום, שום דבר.
טוב שהיו לנו מים קרים,
אבל החורף היה מאד מאד קר ב-69',
הייתי חולה, כי הייתי חולה משפעת.
אז הייתה שפעת , וירוס של הונק קונג.
אפילו היו 13 או 20
אנשים שמתו מזה בארץ.
והייתי מאד חולה כמה חודשים.
וביולי נסעתי לצרפת כדי לנוח,
00:18:00
כי הרופאים אמרו שאני צריכה
קצת שמש, לנוח הרבה,
כי זה וירוס שנגע בריאות.
ו... טוב,
ו... באוגוסט בעלי בא מאד מאוכזב,
כי הוא חשב שהוא לא
התקבל במבחנים, כן?
אבל זה לא היה נכון,
אבל את זה לא ידענו.
ואמרנו "טוב, אם הוא לא התקבל אנחנו
נשאר בצרפת, אנחנו לא רוצים לחזור לבית שמש".
התנאים שהיו לנו מאד קשים.
ו... טוב.
אנחנו שנינו לומדים, אבל קשה,
אמרנו שאנחנו נישאר בצרפת,
אמרנו בעוד עשר שנים
אנחנו נעזוב לארץ.
למדתי משפטים, הוא היה,
הוא נכנס, הוא עבד בבנק,
הוא היה סגן מנהל בבנק.
אני למדתי משפטים.
וב-30 באוקטובר 1979,
עלינו ארצה בפעם השנייה,
אבל הפעם יום לפני,
הלכנו לראות את השליח
בניצה (ניס) של הסוכנות.
אמרנו "אנחנו לא רוצים שום דבר,
רק אנחנו רוצים להגיד לך,
שאנחנו נוסעים מחר, כן?
זהו, רק שאתם תדעו,
אנחנו רוצים רק דבר אחד,
את הפנקס עולים, זהו.
אנחנו לא רוצים שום דבר,
שום דבר ממכם".
וזה הצליח. זהו.
00:20:00
וטוב, אבל כשחזרנו
היה לנו תינוק,
בן שנתיים, בן חודשיים,
נתן, וילד בן 3, אהרון,
וזהו, והבן השלישי נולד פה.
ויש לנו עכשיו שבעה נכדים.
אוראן הייתה עיר מאד מאד יפה.
כולם אמרו שהיא הייתה דומה לניצה (ניס),
שבדרום צרפת.
עיר מאד יפה, אנשים היו תרבותיים,
היו הרבה בתי כנסת,
היו הרבה יהודים גם,
היו לנו... אני זוכרת את זה,
שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את "התקווה".
את התקווה שמעתי פעם ראשונה
בתוך בית הכנסת הגדול באוראן,
שהיה מאד מאד,
היה יפה כמו כנסייה.
היה מאד מאד יפה.
עכשיו אמרו לי שזה נסגר.
מהמשפחה של אימא,
שם המשפחה זה בנדי,
והיו שני בתי כנסת
על שם בנדי במסקרה,
שזה היה כמה מאות
קילומטרים מאוראן.
ו... זה היה סבא שלי שהוא
הקים את בית הכנסת על שם בנדי,
ואמרו לי, אני לא זוכרת,
שמול האח שלו,
זאת אומרת שאח שלו הקים
גם בית כנסת על שם בנדי.
היו שניים. ואני יודעת שזה נכון,
כי מצאתי מסמכים על זה,
00:22:00
שזה נכון.
אימא בבית, כן,
אז זה לא היה אפשרי משהו אחר, כן?
היינו משפחה...
אימא שלי,
הם היו 18, כן? ילדים.
כן, 18 ילדים,
14 בנים ו-3 בנות,
אבל הם הגיעו למבוגרים רק 12,
כי אז הרבה מתו,
הרבה ילדים מתו,
נפטרו ממחלות.
אני הייתי תמיד הציוניסטית
היחידה מכל המשפחה.
כאשר עלינו ארצה בפעם השנייה
הייתה לנו וילה ברעננה,
שקנינו, והייתה לה האמבטיה שלה,
וחדר משלה,
מעולם היא לא רצתה לעבור,
היא אמרה שזו ארץ של הזבובים.
זה היה מאד קשה,
היא באה רק בשביל הבר מצוות, כן, זהו.
היא לא אהבה, היא לא רצתה.
אבל זה לא...
זה ממש כל המשפחה
לא היו ציוניסטים.
בחגים אבא שלי לא
היה דתי במיוחד,
אבל אימא שלי רצתה
לשמור על הכל,
והלכנו תמיד כמשפחה למסקרה
או לגולפייה, יותר בהרים.
ועשינו עם המשפחה
שלה את כל החגים.
וזה היה יפה, זה היה ממש יפה.
אני זוכרת, אני לא זוכרת הרבה מזה, כן?
00:24:00
אני לא זוכרת כי אחר כך לא היה שום דבר,
כל המשפחה עזבה.
והיינו לבד,
אבא אימא ואני,
מסביב החצי לחם
שהיה לנו,
כי אז המבוגרים לא הייתה
להם זכות לצאת מהבית,
רק הצבא הצרפתי
נתן לילדים,
לצאת כדי לקנות
את הלחם.
זה היה נשאר לנו, כן?
אבל לפני זה וודאי שהיינו,
הלכנו למשפחה,
וכל המשפחה היינו מסביב לשולחן,
ועשינו הכל כפי שצריך, אבל אחר כך זה...
מאכלים מיוחדים,
בוודאי שזה היה קוסקוס,
שזה לא... כן.
מיוחד, כן. קוסקוס זה היה קדוש.
ואני זוכרת,
הדפינה של השבת,
שתמיד שמנו ביצים,
והביצים אחר כך,
בשביל ילדה זה משהו מוזר,
הביצים האלו היו חומות לגמרי.
וזה היה טעים, זה לא היה...
זה היה משהו מיוחד.
אחר כך, כשהתחתנתי רציתי,
היינו כבר פה, ושמתי, עשיתי צ'ולנט,
ובצ'ולנט האשכנזי שמתי ביצים.
להיזכר, כן.
אימא שלי לא רצתה שאני אכנס למטבח,
היא תמיד רצתה שאני אלמד, זהו.
זה היה בלתי אפשרי להיכנס.
ובעלי, הוא נורא אהב קוסקוס,
והוא יודע שאני לא
יודעת לעשות שום דבר,
00:26:00
והיא לא רצתה ללמד
אותי לעשות קוסקוס,
אבל היא כן לימדה אותו לעשות קוסקוס,
ואחר כך הוא לימד אותי לעשות קוסקוס.
איזה סיפור מוזר,
אבל זה נכון.
ואני אחר כך ניסיתי לחפש
את האתר של הילדות,
של הקוסקוס של הילדות.
ואני חושבת שהגעתי לזה עם הרבה בשמים,
דברים, כן.
למדתי בבית ספר בנות,
אבל זה היה
בית ספר כמו כולם.
הייתי עם ערבים ו...
ולמדתי כמו כל
התלמידות הצרפתיות.
למדתי שהמקורות שלי
זה הגולווה,
עם השפם,
הגולווה עם השפם הבלונדיני, כן?
אפילו בגיל שמונה זה היה מוזר לי,
אבל זה מה שהיה כתוב בספר היסטוריה.
חשבתי שזה מוזר, כי אף אחד לא היה
עם שיער כל כך בלונדיני.
כולם לא היו בלונדינים,
אפילו הנוצריות לא היו בלונדיניות,
כי הם באו גם מספרד, איטליה,
קפריסין, מסביב למזרח התיכון.
המדינות לא היו.
-ואיפה למדת עברית?
למדתי בארץ, זהו.
כי היה לי תינוק,
לא היה לי.
00:28:00
ואחר כך התעסקתי רק בצרפתית,
כי המקצוע שלי זה להגן על הזכויות
של הצרפתים שגרים בישראל,
נגד המוסדות הצרפתיים,
כגון השגרירות, הקונסוליות,
שלוש קונסוליות צרפתיות בישראל,
וגם ה...
כל המוסדות בצרפת.
כל החיים שלי פה,
זה היה בצרפתית, זהו.
-ועדיין.
זה עדיין, כן, אין מה לעשות.
כי אחר כך נבחרתי,
ב-2000 נבחרתי,
זה כבר הרבה זמן,
נבחרתי כיועצת אזרחי
צרפת שגרים בישראל,
לאסיפה הכללית של
אזרחי צרפת מחו"ל.
יש משהו כזה,
שזה מאד חשוב לצרפת,
זאת אומרת להגן על הזכויות.
אני הולכת לפריז פעמיים בשנה,
בעוד עשרה ימים אני
צריכה שוב ללכת,
ואני עם אנשים שגם 89,
גם יועצים,
מכל העולם כולו שמייצגים גם
את הצרפתים שגרים בחו"ל,
ואנחנו מגנים על הזכויות
שלהם נגד המוסדות הצרפתיים.
זה תמיד מלחמה שמה.
סבא שלי הוא כבר לא היה
בחיים כשנולדתי, וסבתא שלי,
00:30:00
יש לי רק זיכרון מהלוויה שלה,
כי היה הרבה הרבה גשם,
ורציתי ללכת אבל הייתי בת שלוש,
ובוודאי שאמרו לי
שאני יותר מידי קטנה.
זהו, אין לי שום...
זה לא כמונו, כמו עכשיו,
אנחנו דור שיש סבא,
סבתא, סבתא גדולה ו...
ותספרי לי קצת מה עשית
בתנועה הציונית בבני עקיבא.
הייתי בת,
נכנסתי ב-63',
בכפר ב-1966 הייתי כבר מדריכה,
הייתי כבר מדריכה עם בעלי, כן?
היינו שנינו מדריכים.
ואני זוכרת שתמיד אמרו,
החניכים הם תמיד קראו לי שלגיה,
בגלל העור הלבן שלי, שלגיה.
ו...זה היה כיף,
זה ממש כיף.
וב-1967 הייתי מרכזת
במרסיי של בני עקיבא,
היו לי 900 חניכים
תחת פיקודי, וואו.
ובאיזה שפה דיברת בבני עקיבא?
-תמיד בצרפתית,
לא ידענו שום דבר אחר,
את יודעת.
כאשר מישהו עוזב את הבית,
הוא נוסע,
אני זוכרת תמיד שאימא שלי
והדודות הן זרקו מים,
הן זרקו מים, כן?
והן קראו לאיש שהוא יחזור.
00:32:00
ואני זוכרת כאשר
ברחנו מהבית ב-1962,
באלג'יר, אמרתי לעצמי,
שאף אחד לא יזרוק לנו מים,
כי אנחנו לא נחזור מ"החופשה".
לא, זה היה ממש מעניין,
בתור ילדה,
לראות את כל המבוגרים
משקרים אחד לשני כל הזמן.
זה עניין אותי מאד.
אז כתבתי ספר על זה,
כי זה היה מעניין, פשוט מאד.
זה, בתור ילדה יחידה,
בת יחידה,
לא היה לי עם מי לשחק,
וכאשר קראתי כבר הרבה
פעמים את כל הספרים,
היה נשאר רק לשמוע את
השקרים של המבוגרים.
זה היה שיעורים לחיים.
ההמנון היה בעברית,
עשינו את כל התפילות בעברית.
"וחלוצים וחלוצות,
תושבים ועולים,
הנה בא יום העלייה,
עלה ובנה למרות המכשולים,
רק קדימה בני עקיבא.
עלה ובנה למרות המכשולים,
רק קדימה בני עקיבא".
דפנה יש לך מסר למי שיראה
את הסרטון הזה שלך?
מסר?
אתם יודעים מה,
כתבתי ספר של השנים האלו, כן?
וקראתי לספר "אי הבנה".
לאי הבנה יש הרבה משמעויות,
כי יש אי הבנה
לפעמים בין אנשים,
בין משפחות,
וזה יכול לייצר דרמות ממש.
00:34:00
ו... וגם בין עמים.
ואני חושבת שאולי היה,
כי הסוף לא היה טוב באלג'יריה, כן?
כי מיליון אנשים היו
צריכים לברוח כמו משוגעים,
לזרוק,
וזה היה מאד מאד קשה.
אבל אני חושבת שהיה
אפשר לעשות אחרת,
עם קצת דרך ארץ.
ממש היה צריך
לכבד אחד את השני.
ואחר כך, שנים רבות אחר כך,
קרה משהו בדרום אפריקה,
שגם היו אנשים שבאו
מאירופה להתגורר באפריקה,
אבל זו גם הייתה הארץ שלהם,
כל כך המון, מאות עברו.
והרבה לבנים נשארו.
למה הם נשארו בדרום
אפריקה אחרי העצמאות?
כי הבריטים אז,
הם עשו שהם יוכלו להישאר,
אבל צרפת לא עשתה את זה,
צרפת זרקה ממש את הצרפתים שגרו שם.
וגם הערבים המקורים
שהם היו שותפים שלהם,
והרבה נהרגו,
אני חושבת שצרפת לא הייתה בסדר בסיפור הזה,
וזה גרם הרבה
טרגדיות אישיות.
זאת אומרת שצריך...
גם אני רוצה להגיד משהו, וזה אישי.
00:36:00
ב-18 ביוני 1962,
הייתי עם אימא שלי,
עם המזוודה עם הכוסות בנמל,
והנמל עלה באש.
חלק מהנמל עלה באש.
והיה לי הכל בבית,
ופתאום אני מסתכלת על עצמי כ...
כמי שאין לה שום דבר.
אין לי גג כבר, אין לי שום דבר.
הכל נעלם בתוך רבע שעה.
זאת אומרת, שלי,
למדתי מזה שאסור,
אסור שהדברים המטריאליים,
הדברים ה...
הכל יכול להיות,
ללכת לאיבוד בתוך ממש שניות, שניות.
אם יש לך, אוקי, אין לך?
תחשבי שיש לך פשוט דברים,
משהו הרבה יותר חשוב.
קודם כל להיות בן אדם,
להיות בן אדם,
ולהיות בן אדם עבורי,
ולא בן אדם לחברה
ולאחרים גם.
וזה למדתי ב-18 ביולי 1962,
בתוך רבע שעה.
ואני חושבת שלא למדתי יותר
מהיום הזה, לא למדתי יותר,
כי כל החיים שלי התבסס
על הרבע שעה הזאת.
למה רציתי ללמוד משפטים?
כי אז הבנתי
שהכל הלך לאיבוד,
לא הייתי אשמה בשום דבר,
הייתי ילדה קטנה.
00:37:30
אף אחד לא, לא ביקש משהו ממני,
לא אמר "מה את רוצה?",
אף אחד.
זאת אומרת שהייתי כמו נוצה בהיסטוריה.
וזה לא רציתי שוב פעם.
אמרתי שהגורל שלי כבר לא יהיה,
אני לא אתן לאף אחד,
אני אתן את הגורל שלי רק בידיים שלי.
זהו.
בגלל זה רציתי להגן עליי,
ולהגן על כולם.
ואמרתי שאני רוצה ללמוד כדי
להגן על אנשים שאין להם קול.
אין להם קול.
וכאשר ב-1964,
הקמתי התאחדות פה,
התאחדות הדמוקרטיה של אזרחי צרפת בישראל,
כדי להגן על הזכויות של
אזרחי צרפת שגרים בישראל,
כי היו לנו זכויות אצל הצרפתים,
והם לא נתנו לנו.
ואני אמרתי, זהו, זה הסוף,
עכשיו יש לי את החוקים,
אני אלך לקונסוליות,
לשגרירים, ואני אגיד להם:
"הנה, אנחנו יותר מחמשת אלפים
צרפתים ברובע של הקונסוליה,
בתל אביב, ויש לנו זכויות אחת,
שתיים, שלוש, זהו. אנחנו רוצים הכל'".
ועשו, כי היו לי חוקים בידיים.
ומאז אני עושה את זה.
מקסים, דפנה תודה רבה.
-בבקשה.
מראיינת - גלית כהן קרספי
ז'אק (יעקב) גיא בן חמו מספר על חיי משפחתו באלג'יריה
(וידאו)ז'אק (יעקב) גיר בן חמו, תושב אשירול במחוז איזר (ליד גרנובל), צרפת, מספר על חיי משפחתו בטלמסן ואוראן, אלג'יריה.
סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.
רוז'ר אמיל חיים בנישו מספר על רקע משפחתו בעיר אוראן, אלג'יריה, 2018
(וידאו)רוז'ר אמיל חיים בינושו נולד בעיר אוראן, אלג'יריה, בשנת 1941. בשלושת הסרטונים הוא מספר על הרקע המשפחתי שלו: 1. הסבר על שמו ושמות הוריו; חיי המשפחה באוראן; חיי הקהילה היהודית באוראן
-------------------------
עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019