יוסלה רוזנבלט

ROSNER, ROSENBLATT, ROSENTHAL, ROSENSTERN, ROSENKRANTZ, ROSENGARTEN, ROSENWALD, ROSENBUSCH, ROSENWASSER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

בדרך כלל, שמות משפחה יהודיים המכילים את המילה רוז או רוזה נחשבים למטרונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה , במקרה הזה השם הפרטי הנפוץ רוזה. אפשר ששם זה נובע מתכונה אישית, כמו גוון פנים בצבע אדמדם. מקור נוסף יכולים להיות שלטי הבית בצורה של שושנה, כפי שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, למשל ברובע היהודי של העיר פרנקפורט אם מיין. עם הזמן, רבים משלטי הבתים יצרו שמות משפחה קבועים.

שם זה יכול להיות גם צורה מקוצרת של אחד משמות המקומות בגרמניה המכילים את המילה "רוזה", ביניהן רוזנפלד בווירטמברג; רוזנגרטן ברייניש-הסן; רוזנהיים בבאווריה; ורוזנטל בהסן: כל שמות המקומות האלה קיימים גם כשמות משפחה יהודיים.

בישראל שמות משפחה יהודיים שמכילים את המילה רוז/רוזה עוברתו לשם המשפחה רוזן.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה רוזנבלט הוא "עלה של שושן". רוזנבלט מתועד כשם משפחה יהודי בארה"ב עם המחברת לואיז מ. רוזנבלט והמנהיגה הקהילתית מרים אדל רוזנבלט, שתיהן מן המאה ה-20. במאה ה-20, רוזנר מתועד כשם משפחה יהודי עם מ. רוזנר, אשר שירת בצבא אוסטרליה בזמן מלחמת העולם השנייה ועם אדולף רוזנר מברלין, גרמניה, (גרמניה) אשר נספתה בעיר לודז' בעת הכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רוזנטל כוללים את המלומד והנדבן ההונגרי נפתלי רוזנטל (1796-1727); את הצייר האמרקאי יליד פולין מקס רוזנטל (1913-1833);

ואת המלחין ומנצח התזמורות הצרפתי מנואל (עמנואל) רוזנטל, בן המאה ה-20.

במאה ה-20 השם רוזנדורן, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "קוץ של שושנים", מתועד כשם משפחה יהודי עם גרטרוד רוזנדורן ברלין, גרמניה, אשר נספתה אשר נספתה בזמן מלחמת העולם השנייה.

השם רוזנהיין, שיכול להיות גרסה של שם העיירה רוזנהיים בבוואריה, גרמניה, או קשור בעיירה רוזנהיין בשלזיה, מתועד כשם משפחה יהודי עם וולטר רוזנהיין (1934-1875), מומחה למתכות אוסטרלי יליד אנגליה; ועם אנה רוזנהיין ממינכן, גרמניה, אשר נספתה בעיר מינסק הכבושה ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.

רוזנבך, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "נחל של שושנים", מתועד עם אברהם סיימון וולף רוזנבך (1952-1876), ביבליופיל ובעל חנויות ספרים אמריקאי.

במאה ה-20, רוזנווסר, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "מי שושנים", מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם מוישק רוזנווסר, יליד פולין, אשר גורש מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ ביולי 1942.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רוזנגראן, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "גן של שושנים", כוללים את האדריכל הגרמני טלברכט רוזנגרטן (1893-1809).

הפירוש המילולי של השם רוזנשטרן הוא "כוכב משושנים". הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה רוזנקרנץ הוא "כתר של שושנים".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רוזנוולד, שפירושו המילולי בגרמנית "יער של שושנים" כוללים את הסוחר והנדבן האמריקאי יוליוס רוזנוולד (1932-1862). אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי רוזנבוש, שפירושו "שיח שושנים", כוללים את הגיאולוג הגרמני קרל הארי פרדיננד רוזנבוש (1937-1836).

החזן יוסל'ה רוזנבלט (1882-1933) (מימין) בעת מסע
הקונצרטים שלו בווינה, אוסטריה, 1928
איתו נמצא אחד מהזמרים במקהלה ומאוחר יותר חברו
החזן פנחס וינקלר משארואר, הונגריה, שיצא לווינה לפגוש אותו
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת וינקלר, אוסטרליה)

החזן יוסלה רוזנבלאט ( 1882-1933) ומקהלתו בפרסבורג
(ברטיסלבה), סלובקיה, 1901-1905
החזן פנחס וינקלר, שניספה בשואה, יושב לימינו
פנחס וינקלר היה אז כבן 20. מאוחר יותר שימש
חזן בעיר שארואר בהונגריה. ביולי 1944 נשלח לאושוויץ שם נספה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת וינקלר, אוסטרליה)

תווים ליצירה "שופר של משיח"
מאת גולדפאדן (בעיבודו של רומשיסקי)
וליצירה "די נבואה" מאת פרלמוטר וווהל,
בביצוע החזן הידוע יוסל'ה רוזנבלט.
בהוצאה עברית, ניו יורק, ארה"ב 1916.
(תל-אביב, אוסף יצחק איינהורן)

הוגו חיים אדלר (1894-1955), חזן ומלחין. נולד באנטוורפן, בלגיה. עבד עם יוסלה רוזנבלט בהמבורג ובשנים 1939-1921 שירת כחזן במנהיים, גרמניה. אדלר למד קומפוזיציה אצל ארנסט טוך. ב-1939 נמלט לארצות-הברית והתמנה לחזן של בית-הכנסת בוורססטר (Worcester), מסצ'וסטס.
אדלר הלחין את המנוניו של פרנץ רוזנצוייג והושפע עמוקות מכתביו. כמו כן, הלחין את הקנטטות אור ועם (1931), בלק ובלעם (1934), עקדה (1938), ראה, יהודי (1943), יונה (1943) ונשל הרדיפה (1946). עוד הלחין מוסיקה לטקסט תפילה שלמים. נפטר בארצות-הברית.

דוד פוטרמן (1903-1979) , חזן. נולד בניו-יורק והיה החזן הראשון שלמד בארה"ב. מוריו היו זיידל רובנר ויוסלה רוזנבלט. בשנים 1933-1921 היה חזן בבית הכנסת ישראל בניו-יורק. הוא יזם הזמנת יצירות לבית הכנסת אצל מלחינים יהודים, וביניהם ברנשטיין ומיו, וערך קובץ חשוב של מוסיקה זו שיצא לאור בניו יורק ב-1951.

ישראל גולדברגר (נ. 1922), חזן וניצול שואה, המכונה "החזן מברגן בלזן", נולד בעיר סאטו מארה (סאטמאר), רומניה, בנם של אסתר ושמואל "שמלקע" גולדברגר, הילד השביעי מבין משמונה במשפחה של חסידי סאטמאר. אמו נפטרה כאשר הוא היה בן 5 ואביו נישא שנית לאחות אימו ונולדה להם בת אחת. לאחר לימודיו ב"חדר", החל משנת 1934 ללמוד בישיבה בעיר טאשנד בטרנסילבניה, עד שזאת נסגרה לאחר שחבל צפון טרנסילבניה סופח ע"י הונגריה בספטמבר 1940. גולדברגר חזר לסאטו מארה ושם עבד ביחד עם אביו שהיה סוחר יין. הוא לימד את עצמו חזנות תוך כדי האזנה לתקליטים, בעיקר הקלטות של יוסלה רוזנבלט. באפריל 1944, רוכזו יהודי סאטו מארה בגיטו ובמהלך החודישם מאי ויוני 1944 נשלחו אל מחנה המוות הנאצי באושוויץ. אביו של גודלברג, בעזרת מתן שוחד לקצין הונגרי, הצליח לשלוח אותו אל במחנה צבאי הונגרי. הוא גוייס לפלוגות של עבודות כפייה והגיע אל העיר באיה מארה (נוג'באניו), שם ההונגרים שדדו ממנו את כספו, מזונו והבגדים לחורף. בהמשך הוא הוחזק בהוסט באיזור הרי הקרפטים (היום באוקראינה) ומשם הועבר להונגריה, קודם אל העיר דברצין ולבסוף לבודפשט, שם שהה במקלט הידוע בשם קולומבוס. ב-4 בדצמבר 1944 גולדברגר נעצר בבודפשט ונשלח אל מחנה הריכוז הנאצי ברגן בלזן, לשם הגיע אחרי שלושה ימים ברכבת ללא מזון ומיים. הוא שרד בתנאים קשים מאד בברגן בלזן עד שבאפריל 1945 הוא נשלח אל הגטו בטרזינשטאט כשהוא חולה בדיזנטריה ואחר כך בטיפוס. בכל התקופה שהיה במחנות הוא לא הפסיק לשיר תפילות וגם שירים ביידיש, ובכך העניק רגעים נדירים של נחמה לאסירים. בתום המלחמה הוא חזר לסאטו מארה דרך פראג, ברנו, ברטיסלבה, ובודפשט. בסאטו מארה הוא גילה שהוריו, רוב אחיו ואחיותיו ביחד עם ילדיהם נספו בשואה. נותרו בחיים שני אחים שעלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה ועוד אח ואחות ששרדו את השואה. ביחד עם אחיו שורד השואה ניסה להקים מחדש את עסק היין של האב, אבל באוקטובר -1947 עזב את סאטו מארה מתוך כוונה לעלות לארץ. הוא עבר דרך אוסטריה לגרמניה, שם עבר קורס הכנה של ארגון ההגנה. גודלברגר עלה לארץ בנובמבר 1948 ומייד גוייס לצה"ל ונשלח לקורס מכי"ם. הוא שירת עד אפריל 1949. עד 1953 הוא שהה במעברה בזרנוגה ליד רמלה ומאז 1953 הוא התגורר במושב ניר גלים ושימש כחזן היישוב תוך כדי שהוא עבד כלולן וגם כיהן כמזכיר המושב. גודלברגר הקים בארץ משפחה עניפה. במשך השנים הוא הקליט את עצמו שר מגוון רחב של תפילות. הקלטות אלה משמשות עדות חשובה למסורת המוזיקלית שהייתה נהוגה בקרב יהודי סאטמאר שרובם הגדול נספו בשואה.   

מוקאצ'בו
(בהונגרית מונקאץ')
עיר בדרום אוקראינה. עד 1919 ובשנים 1938 - 1945 בהונגריה, בין שתי מלחמות העולם בצ'כוסלובקיה.

יהודים התיישבו בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 17, אבל קהילה של ממש נוסדה רק במאה שלאחריה עם בואם של מהגרים מגליציה. מ- 80 משפחות גדלה הקהילה תוך מאה שנה ל- 300 משפחות (בשנת 1842) של איכרים, בעלי-מלאכה ומתווכים במסחר עם הארצות השכנות. עד מהרה היתה לאחת הקהילות הגדולות בהונגריה, ומפורסמת באדיקותה היתרה מחד גיסא, וכמוקד לפעולה עברית וציונית מאידך גיסא. במרד ההונגרי נגד האוסטרים (1848 - 1849) הצטרפו 247 מיהודי מונקאץ' למשמר האזרחי.

מ- 1851 פעלה בעיר ישיבה גדולה, וב- 1871 נוסד בית-דפוס עברי. בין שתי מלחמות-העולם היו יהודי המקום מעורבים בחיי הציבור ובמימשל העירוני, והמפלגות הציוניות ניהלו פעילות ענפה למרות התנגדות החרדים.

בעיר הופיעו ארבעה כתבי-עת ביידיש. בית-ספר עברי יסודי נוסד בשנת 1920, וכעבור חמש שנים נפתח גם תיכון עברי. מנהלו הראשון של בית הספר היה חיים קוגל, לימים ראש עיריית חולון. אחרי שעלה לארץ ישראל, נוהל בית הספר בידי המהנדס אליהו רובין.

העיר ידועה בעולם היהודי כמקום מושבם של האדמו"רים לבית שפירא; חיים אליעזר שפירא, שהנהיג את הקהילה בשנים 1913 - 1933, היה מתנגד חריף לציונות. ירש את כסאו חתנו הרב ברוך רבינוביץ, לימים רבה של חולון.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו במוקאצ'בו כ- 11,000 יהודים, שהיו 43 אחוזים מכלל האוכלוסייה). 88 אחוזים מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.

תקופת השואה
בשנת 1938 נמסרה העיר להונגריה שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה, ברוח חוקי הגזע הנאציים, הגבילו את חיי היהודים.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רבים מאלה שנלקחו אחרי קיץ 1941 לעבודות בחזית, מצאו שם את מותם.

במארס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, ויהודי מונקאץ' הועברו לגיטו. באמצע אפריל 1944 הובאו לעיר יהודים מיישובי הסביבה, כ- 15,000 במספר, והושבו בגיטו אחר. ב- 15 במאי שולחו יהודי הגיטו השני (מיישובי הסביבה) למחנה ההשמדה אושוויץ. ב- 24 במאי שולחו לשם יהודי העיר, ובסוף מאי הוכרזה מונקאץ' "נקייה מיהודים". כמה מאות יהודים שהושארו בגיטאות כ"פלוגות נקיון" שולחו אף הם להשמדה בראשית יולי 1944.


אחרי המלחמה, תחת שלטון הסובייטים, הוחרמו כל בתי-הכנסת, והאחרון שבהם הוסב למחסן ב- 1959. בסוף שנות ה- 60 התגוררו בעיר מוקאצ'בו קרוב ל- 2,000 יהודים.


הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית כ- 300 נפש. במקום פעלה קהילה בהנהלת אברהם ליבוביץ' ובשנת 2006, נחנך בית כנסת, בראשות הרב ג. הופמן, שטיפל גם בקהילות בסביבה. שירותי הקהילה כוללים: בית כנסת, מקווה, מסעדה כשרה, בית ספר של יום ראשון ופעילות חברתית-תרבותית. בנוסף, הקהילה מארגנת פעילויות של מחנות קיץ, סמינריונים וקונגרסים שונים, שמתקיימים בעיר ובסביבותיה.

בית העלמין מטופל על ידי הרשויות והשימור מתאפשר בעזרת תרומות. במקום הוקמה גם אנדרטה לזכר נרצחי השואה.

כתובת הקהילה: רחוב גרושובסקו 18

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית

היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

ביאלה צרקוב

(בספרות העברית "שדה לבן", בפי העם "שווארצע טומאה" - "טומאה שחורה")

עיר במחוז קייב, אוקראינה.

הקהילה היהודית במקום נוסדה לקראת סוף המאה ה-16, נחרבה בגזירות ת"ח ות"ט (1648), הותקפה שנית במרד ההידאמאקים (1703) ועל-ידי כנופיות הקוזאקים של גונטה ב-1768. כעבור עשרים שנה מנה הישוב יותר מאלף נפש ובסוף המאה 19 - 18,270 (%54 מכלל האוכלוסיה). עיקר פרנסתם הייתה על המסחר בתוצרת חקלאית ובתעשיית הסוכר.

פוגרומים פקדו את העיר ב-1905 ובמלחמת-האזרחים (1920-1919).

עם התבססות השלטון הסובייטי הושם קץ לחיי הדת והתרבות בקהילה.

3,000 היהודים שנשארו בעיר במלחמת-העולם השנייה הוצאו להורג בידי הגרמנים ועוזריהם האוקראינים באוגוסט 1943.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. ב-1962 נסגר בית-הכנסת היחיד שפעל עדיין. בימים נוראים תשכ"ה פרצו אנשי מיליציה ל"מניינים", אסרו מתפללים והחרימו תשמישי קדושה.

מספר תושבי ביאליה צרקוב ב-1963 היה 42,000. ב-1970 נאמד מספר היהודים בעיר ב- 15,000.

הקהילה היהודית בעיר בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2012 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 1000 נפש. בעיר יש שתי קהילות ובית כנסת אחד, בהנהלת נציג חב"ד, הרב מאיר הולצברג. במקום ניתן למצוא מרכז קהילתי, בית כנסת, מקווה, גן ילדים, בית ספר "אור אבנר", חינוך מבוגרים, ארגון חסד, מועדון נשים ואוכל כשר.

הקהילה השנייה בעיר היא "קהילת מצוה", בהנהלת אלכסנדר פודולסקי. רב הקהילה הוא יואל אסמן. הקהילה מפעילה גן ילדים, בית ספר בהנהלת נטלה אנדריושנקו, ארגון חסד, תאטרון חובבים ופעילות תרבותית- חברתית .

כתובת בית הכנסת: רחוב גוגולה 8 .
כתובת דואר אלקטרוני: holtzbergbc@gmail.com