קהילת יהודי נירווה

עמאדיה Amadiya

עיירה הררית מצפון מזרח למוצל, צפון עיראק.


בשנת 1160 פעל בעמאדיה דוד אלרואי, מקים תנועה משיחית לכיבוש ירושלים, והקים שם מרכז לתנועתו. הנוסע בנימין מטודלה, שהגיע לעמאדיה בשנת 1170, סיפר על קהילה יהודית בת 2,000 נפשות, וציין שהם צאצאי גולי ישראל מימי שלמנאסר מלך אשור. בסוף המאה ה- 13 היה במקום בית כנסת על שם עזרא הסופר, שנבנה כנראה בשנת 1294 ולידו קברו של הנביא עובדיה.

במאות ה- 16 וה- 17 הייתה בעמאדיה קהילה גדולה שבראשה "חכמים" ו"שרים". בראשית המאה ה- 17 חי בעמאדיה הרב שמעון בן שמואל דוגה, שעסק גם בקבלה.

יהודי עמאדיה עסקו במסחר עפצים ועורות, והיו להם קשרי מסחר הדוקים עם העיר מוצל.

ב- 1827 ביקר במקום הנוסע דוד דבית הלל וסיפר על 200 משפחות יהודיות, ביניהם סוחרים גדולים שרוב חנויות הבדים היו בידיהם, ועל אומנים ובעלי מקנה.

הקהילה הדלדלה משנות השלושים של המאה ה- 19 בגלל מרידת השליט המקומי, מחמד ביי כורא, בשלטון העות'מאני. השלטונות העות'מאנים אף הם לא התייחסו בצורה נאותה לקהילה, העיירה נהרסה והמתסלם (מושל) של עמאדיה נהג להתעמר ביהודים. מצב הקהילה הדרדר, רוב היהודים שנותרו במקום היו עניים וחסרי השכלה. ב- 1840 היו כ- 500 משפחות בעמאדיה אך ב- 1852 נותרו רק 50 משפחות ברובע היהודי.

ב- 1888 שוב היו בעמאדיה כ- 600 יהודים ואילו ב- 1906 נמצאו בה 250 יהודים. על-פי מפקד רשמי ב- 1930 נמצאו בעמאדיה ובסביבותיה 812 יהודים דוברי ארמית.

ב- 1945 היו בעיירה כ- 80 משפחות (400 נפש). מקצתם עסקו בחקלאות. במפקד 1947 נמנו 303 יהודים.


חיי הקהילה

יהודי עמאדיה התגוררו ברובע מיוחד שנקרא בכורדית "מחלת ג'יא" ובלשון התרגום "מחלת הדאי". בעיירה היו שני רבעים יהודיים: בעיר העליונה "שאותא אליתא" ובעיר התחתונה "שאותא כתיתא".

בית הכנסת "סייד יחזקאל", שנמצא ברחוב בית שמואל, נבנה בידי חסן יוסף ובו עדות לקיומו של בית הכנסת הקדום. בית כנסת נוסף על-שם עזרא הסופר נמצא ברחוב בי דוריקי בעיר התחתונה.

בעמאדיה היו גם שני "מדרשים" ובהם למדו ילדי הקהילה לימודי קודש.

בסביבת עמאדיה היו ישובים חקלאיים יהודיים כמו ברזאני - 200 נפש, ועקרה - 250 משפחות.

מוצל Mosul

בערבית: الموصل‎ 

בערבית אל-מוצל

עיר על גדות החידקל, צפון עיראק.


יש סבורים שמוצל היא נינוה העתיקה. יהודים הגיעו לראשונה לאזור כנראה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 720 לפני-הספירה.

ב- 641 נכבשה מוצל בידי המוסלמים ואז הייתה שם כבר שכונת יהודים ("מחלת אל-יהוד"). במשך מאה ה- 12 הצטרפו לקהילה יהודים מארץ ישראל, פליטי רדיפות הצלבנים ומספר היהודים במוצול הגיע ל- 7,000.

בסוף המאה ה- 16 ובראשית המאה ה- 17 עמדו בראש הקהילה רבנים ממשפחת בראזאני וכינויים היה "האדוני". הם הקימו ישיבה ושיפרו את רמת הלימוד. אסנת בתו של ר' שמואל ברזאני, למדה לצד אביה ובמותו ירש בעלה את מקומו של אביה. אחרי מות בעלה ועד שנבחר רב וראש ישיבה חדש, עמדה אסנת באראזאני בראש הישיבה, ושימשה גם כרבנית ופוסקת. ידוע שכתבה פירושים לספר משלי, אך הכתב לא שרד.

במאה ה- 18 ישבו בעיר כ- 150 משפחות יהודיות, וקיימו קשרי מסחר עם בגדאד ועם חלב. במאה ה- 19 היו במוצל כ- 200 משפחות יהודיות, לקראת סוף המאה ישבו במוצל כאלף יהודים.

בראשית המאה העשרים, למרות הכרת השלטון העות'מאני במעמד היהודים, התערער מצב הבטחון של הקהילה. הפיכת התורכים הצעירים בשנת 1908 הביאה לשיפור. באותה השנה נימנו בקהילה 3,500 נפש.

בשנת 1875 נפתח בית ספר בידי חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), ונסגר כעבור כמה חודשים. בית ספר חדש של "אליאנס" נפתח ב- 1908. באותה התקופה נבחר יהודי למועצת העירייה, והיה חבר יהודי בבית המשפט העליון.

במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) התיישבו בעיר פליטים יהודים מכורדיסתאן. לאחר תום המלחמה היו בקהילה כ- 5,000 יהודים.

בתקופת המנדט הבריטי השתלבו יהודים באדמיניסטרציה הבריטית, בין בעלי התפקידים היו סלים דוד צמח ודוד עזרא לניאדו. לפרלמנט העיראקי הראשון (1924) נקבע נציג אחד לקהילת מוצל, אך למעשה ייצג את הקהילה יהודי מבגדאד. ב- 1932 נבחר ששון צמח, שכיהן עד 1951 והיה חבר במועצת העיר. ב- 1946 נבחר צבי צאלח מריומה למועצת המחוז.

הקהילה עברה תקופות קשות של רדיפות בשנים 1939-1936, בעקבות המרד הערבי בארץ- ישראל; בשנת 1941, בימי המרד של רשיד עלי אל-כילאני, הפרו-נאצי, ובתקופת מלחמת השחרור של ישראל (1948).

ב- 1942 היו במוצל כ4,000- יהודים שישבו ברובע משלהם. הקהילה הייתה מורכבת מיהודים מקומיים וממהגרים מכורדיסתאן התורכית שהגיעו בימי מלחמת העולם הראשונה. כאשר עיראק הצטרפה למלחמה בישראל (1948) הוכרז באזור משטר צבאי, יהודים נעצרו ופוטרו ממשרותיהם. באותה העת נימנו בקהילה 8,200 נפש, לאחר שנוספו משפחות מעיירות בסביבה.

מוצל שימשה מקום ריכוז ליהודים מצפון עיראק לפני עלייתם לישראל. בשנת 1950 יצאה שיירה ראשונה של עולים ממוצל.


חיי הקהילה

בתקופה העות'מאנית עמד ה"חכם באשי" בראש הקהילה היהודית. בני משפחת ברזאני ובני משפחת צאיג מלאו תפקיד זה במאות ה- 19 וה- 20. בשנת 1931 פורסם "חוק העדה הישראלית" שהכיר רשמית בשלוש קהילות בעיראק, ביניהן מוצל. על פי החוק יעמדו בראש הקהילה "ראש", "ראש חכמים", "ועד כללי" ו"ועד גשמי".

בית-דין יהודי פעל במוסול עד 1951, שנת העלייה לישראל. הוועד הגשמי נבחר לראשונה רק בשנת 1944, בתקופה העות'מאנית פעלו מח'תארים בשכונה היהודית ושימשו אנשי קשר לשלטונות. המח'תאר האחרון היה עזיר עזיז מוחה, שכיהן עד 1951.

ששה בתי כנסת היו במוצל: בית הכנסת התחתון (אלג'ויני), הוקם כנראה ב- 1912; בית הכנסת החיצון (אלבגיני), שהוקם ב- 1824; בית כנסת אלמדרש, שהוקם בידי משפחות כורדיות שבאו לעיר ושופץ ב- 1918; בית כנסת ששון, שנבנה בשנת 1902; בית כנסת אל-מכתב בבית-הספר "אליאנס" ובית כנסת עטיה, שהוקם בימי מלחמת העולם הראשונה.

עד להקמת בית-הספר של "אליאנס" בשנת 1908 התקיימו לימודים ב"חדרים". ב- 1906 היו ארבעה תלמודי תורה. בשנת 1917 נסגר בית-ספר "אליאנס" ובשנת 1919 נפתח בית-ספר "אלאסראיליה", והלימודים התנהלו בו בערבית. הנדבן סיר אליעזר כדורי יזם בניית בית-ספר חדש של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") על-שם לורנס ורימה כדורי. בית ספר זה נפתח ב- 1930 ונסגר ב- 1951. במוצל לא היה בית-ספר תיכון יהודי. הקהילה לא הפעילה מוסדות לעזרה הדדית.

פולחן עלייה לרגל לקברי קדושים היה מפותח בקהילת מוצל. באזור היו קברו של הנביא יונה בן אמיתי ליד ננווה העתיקה וקברו של נחום האלקושי, כחמישים ק"מ ממוצל בכפר אלקוש.

יהודי הקהילה היו סוחרים, חנוונים, חלפנים, צורפים ובעלי מלאכה. לא היו ביניהם עשירים.

יהודים ממוצל רכשו קרקעות בארץ-ישראל, לפי ההצעות של שליחים שבאו משם. הייתה גם עלייה לארץ-ישראל במהלך המאה ה- 19 ובראשית המאה העשרים. מוצל שימשה מרכז להברחת יהודים לארץ-ישראל בדרך לא חוקית. בהברחה עסקו כמה מבני הקהילה.

בשנת 1942 הוקם גרעין של תנועת "החלוץ". בשנות מלחמת העולם השנייה החלה התנועה לעסוק בהעפלה, בעיקר דרך קמשלי (בצפון מזרח סוריה). שליחים מארץ-ישראל שפעלו במוצל היו אנצו סירני, שמריהו גוטמן וגדעון גולני. ב- 1946 התקיים סמינר ראשון של התנועה במוצל. אחרוני העולים הבלתי ליגאליים עלו בשנת 1948. בפסח 1951 נסגר סניף "החלוץ" בעיר עם עליית כל אנשי הקהילה לישראל.

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.

ביתאנורה Betanure

יישוב עירוני בצפון כורדיסתאן העיראקית, בקרבת הגבול התורכי, צפון עיראק.


על פי מסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו מארץ ישראל בימי גלות שלמנאסר מלך אשור לפני חורבן בית ראשון. בנימין מטודלה מצא קהילות יהודיות באזור שהתקיימו שם לפני 1170, שנת ביקורו. על פי מסורות מקומיות היו זמנים שבמקום חיו 800 משפחות יהודיות, אך מימי בנימין מטודלה ועד למאה השבע עשרה לא היו ידיעות נוספות על יהודים באזור. במאה ה- 17 הנהיגו את הקהילה משפחות הרבנים אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

הנוסע בנימין השני ביקר בביתאנורה ב- 1848 ומצא שם כשלושים משפחות יהודיות. ב- 1880, ביקר בצפון כורדיסתאן הנוסע מרדכי אדלמן, וסיפר על קהילות יהודיות כפריות ועניות, שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דברו "לשון התרגום", שהיא ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית. והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא".

יהודי כורדיסתאן נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. העירוניים עסקו במסחר סיטונאי, קמעונאי ורוכלות. בין בעלי המלאכה היו: אורגים, צבעי בדים, צורפי כסף וזהב, סנדלרים, נגרים, בורסקאים. גם בין היהודים העירוניים היו בעלי אחוזות, בעלי מטעים ובעלי עדרי צאן ובקר, וכפריים מהסביבה טיפלו בנכסיהם.

ב- 1893 כתב בן הקהילה, יעקב בן-ישעיה, כי ביתאנורה הוא כפר שכל תושביו יהודים ויש בו 100 בתים, ולפי דבריו היו 55 משפחות יהודיות. רישום אחר מאותה השנה מציין שכעשרים משפחות יהודיות עסקו בבורסקאות וברצענות, כשלושים משפחות שעסקו במלאכת רקמה, טוויה ואריגה וחמש משפחות התפרנסו מרוכלות בכפרי הסביבה. לעשרים מבין כל המשפחות היו חלקות אדמה והן עיבדו אותן.

חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי, ובשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד. ילדים בני שלוש התחילו ללמוד ב"בית-מדרש" שבו למדו תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. נערים ומבוגרים למדו תלמוד-תורה - משנה וגמרא. ילדים בני שמונה התחילו ללמוד בבית הספר הכללי.

רוב יהודי כורדיסתאן גרו בבתים משלהם בסביבת בית הכנסת. השכונה היהודית לא הייתה מוקפת בחומה. הבתים בני קומה אחת היו עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות.

בביתאנורה היה בית מדרש, ואליו באו ללמוד בשעות הערב לאחר העבודה, אולם בית כנסת העתיק היה מרכז חיי הקהילה. בית כנסת עתיק נוסף היה בעבר על-פי מערה, שלפי המסורת ישב בה אליהו הנביא. המערה הייתה מקודשת ובאו להתפלל בה, היו שם נרות דולקים, ציורי קיר, וילון רקום ומנורת זכוכית עתיקה. המערה הייתה בפיקוח הקהילה היהודית. כמה פעמים בשנה התקיימה עלייה לרגל, והבאים השאירו תרומות עבור הקהילה.

בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע עשרה, היו כמה תקריות נגד היהודים מצד שכניהם המוסלמים. ב- 1885 התנפלו על בני הקהילה והם ברחו לכפרים סמוכים. ב- 1893 נשלח נציג הקהילה לקונסטנטינופול לבקש הגנה מהשלטונות העות'מאנים כנגד התנכלויות מצד הכורדים שגרמו להרוגים, לפצועים ולהרס בתים, וגרמו לנטישת משפחות יהודיות.

יהודים מביתאנורה עלו לארץ-ישראל כבר בשנים 1926-1920 ובשנת 1935. הם התיישבו בעיקר בירושלים. ב- 1937 היו עדיין יהודים במקום, והם עסקו בחקלאות. פעילות ציונית החלה בשנים 1946 - 1947 כאשר הגיעו שליחים מארץ-ישראל, בני הנוער התאספו לשמיעת סיפורים על המאבק נגד האנגלים ונגד הערבים.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948) החלו רדיפות מצד השלטונות. חנויות של יהודים נסגרו, כספים ורכוש הוחרמו. השכנים הכורדים שמרו בדרך כלל באותה התקופה על יחסים טובים. ב- 1948 היו במקום כעשרים משפחות יהודיות, הן עברו לדהוך ולאחר כשנתיים יצאו לבגדאד משם עלו לישראל.

ציוני דרך בתולדות יהודי בבל/עיראק

586 לפנה"ס | גלות בבל

עוד הרבה לפני שאמריקה הייתה אימפריה, מנהיגים בבליים עם שמות מוזרים כמו נבופלאסר, נבוכדראצר, נבוזארדן, שלטו בעולם ומילה אחת שלהם הספיקה כדי להזיז צבאות בנות מאות אלפי חיילים ממקום למקום.
אז השמות אמנם התחלפו אבל הדינמיקה הפוליטית ממש לא. גם אז, כמו בתקופה המודרנית, גורלה של ישות מדינית היה תלוי במידה זו או אחרת במדיניות היחסים הבינלאומיים שלה.
למה אנו מתכוונים?
בסביבות 600 לפנה"ס התנהל בירושלים מאבק בין שתי קבוצות שדגלו בתפיסות מדיניות מנוגדות. את הראשונה ייצגו כמה שרים קנאים מחוג מקורביו של המלך צדקיהו, ששלט באותה עת ביהודה. השרים ניסו לשכנע את צדקיהו למרוד בשלטון הבבלי וחיזקו את טענתם בברית ישנה בין יהודה לאימפריה המצרית, שהבטיחה לבוא לעזרת יהודה במקרה הצורך. חברי הקבוצה השנייה היו פרו-בבלים. נציגם הבולט היה הנביא ירמיהו, שטען כי ליהודה אין כל סיכוי לשרוד, ולכן עדיף להיכנע לבבלים.
בסופו של דבר הצליחה הסיעה האנטי-בבלית לשכנע את המלך, והוא הכריז על מרד נגד הבבלים. החלטתו של צדקיהו הייתה בכייה לדורות: המצרים לא קיימו את הבטחתם, ובתום מצור על ירושלים, שנמשך כשנתיים, הבקיעו הבבלים את חומות העיר והגלו את תושביה. בניו של המלך צדקיהו נשחטו לנגד עיניו, והוא עצמו נאסר בנחושתיים, הוגלה לבבל – ועיניו נעקרו.
עם חורבן ירושלים החלה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל: גלות בבל, הלוא היא עיראק של היום.

539 לפנה"ס | משיבת ציון לשיבת ציון

בשנת 539 לפנה"ס בא קצה הרשמי של האימפריה הבבלית: העיר בבל עצמה נפלה בידי האימפריה הפרסית שבראשה עמד המלך כורש, אביה של "הצהרת כורש" הידועה, שהעניקה חופש פולחן דתי לכל העמים והתירה ליהודים אוטונומיה בארץ-ישראל. עם זאת, גם לאחר הכיבוש עדיין שררה בבבל רווחה כלכלית יחסית, ורק כ-50 אלף יהודים עלו ממנה בסופו של דבר לארץ-ישראל.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" תיאר סופר תהילים תקופה זו ולא שיער שכעבור 2500 שנה יאומצו צמד המילים "שיבת ציון" ע"י ראשי התנועה הציונית ובין שיבת ציון ההיא לשיבת ציון המודרנית ימתח חוט מקשר בעלי צביון לאומי מובהק.
בואם של "שבי ציון" ארצה עורר עימות חריף ביניהם לבין תושבי ארץ-ישראל דאז. במרכזו של העימות עמדה המחלוקת בת האלמוות בשאלה "מיהו יהודי". השומרונים, שלא הוגלו על-ידי הבבלים, תפסו את עצמם כישראלים לכל דבר – אך השבים מבבל לא הסכימו איתם, וראו בשומרונים בני-תערובת של ישראלים ובני עמים אחרים. על המתחים הדתיים-חברתיים הללו נוספו מצוקות כלכליות עקב שנות הבצורת שפקדו את הארץ באותה עת, והעולים החדשים חשו אכזבה מרה: לא למציאות הזו פיללו כשקראו בנבואות הנחמה של ישעיהו וירמיהו.
עם זאת, היסטוריונים מציינים את שיבת ציון של יהודי בבל כאירוע ייחודי: בפעם הראשונה בקורות העמים, עם שהוגלה מארצו שב אליה כדי לחדש ימיו כקדם. ודוק: אילולא שיבת ציון של הימים ההם, ספק אם העם היהודי היה מצליח לחמוק מהגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים – אובדן הצביון הדתי-לאומי והיטמעות גמורה בקרב עמי הסביבה.

70 לספירה | השדולה הבבלית למען ארץ-ישראל

מחקרים רבים מלמדים כי היהודים שחיו תחת האימפריה הפרתית, ששלטה בבבל משנת 248 לפנה"ס, נהנו מרווחה כלכלית ומחופש תרבותי ופוליטי. בארץ-ישראל, לעומת זאת, היו היהודים נתונים לגזירות והגבלות מצד השלטון הסָלוקי ההלניסטי ולאחריו מצד השלטון הרומי (למעט תקופה קצרה יחסית, שבה היתה יהודה תחת שלטון עצמאי של בית חשמונאי).
ההיסטוריונים חלוקים בשאלה אם בתקופת בית שני כבר הייתה יהדות בבל מרכז חיי היצירה וההנהגה של היהדות העולמית, אם לאו. ואולם, אין מחלוקת כי בתקופה שבין 539 לפנה"ס לשנת 70 לספירה, השנה שבה נחרב בית-המקדש השני, גדל מספר היהודים בבבל עד כדי כך שההיסטוריון יוספוס פלביוס ציין כי יהודי בבל "הינם ריבואות לאין גבול, שאי-אפשר לדעת את מספרם".
בדומה ליהודי צפון אמריקה בתקופה המודרנית, גם היהודים שמעבר לנהרות הפרת והחידקל תמכו באחיהם שבארץ-ישראל דאז. עדות לסולידריות בין קהילות יהודה ובבל אפשר למצוא בדבריו של הפילוסוף היהודי-מצרי פילון האלכסנדרוני, שסיפר כי נציב סוריה לא העמיד צלם בהיכל בית-המקדש בירושלים מחשש מתגובתם של יהודי בבל.

135 | רב נודד לבבל

חורבן בית המקדש השני, שהתרחש בשנת 70 לספירה, היה ראשיתו של עידן חדש. כוחה של הסנהדרין כמרכז תורני היה רב. בשנים 132–135 הופיע לראשונה המושג "חכמים", שתיאר תלמידי חכמים שנדדו מארץ-ישראל לבבל, ככל הנראה בשל הרדיפות והתנאים הקשים בעקבות מרד בר-כובבא.
מתי בדיוק עבר מרכז הכובד התורני מארץ-ישראל לבבל? על השאלה הזאת איש אינו יודע לענות, אך רבים מסכימים כי שקיעתה של ארץ-ישראל כמרכז יהודי רוחני וצמיחתה של בבל כמרכז כזה קיבלו משנה תוקף בשנת 219 לספירה: בשנה זו עזב את ארץ-ישראל גבר גבוה ויפה תואר, תלמיד חכם ועצום, שכונה בשם "רב", ונדד לבבל.


224 | דינא דמלכותא דינא

בשנת 224 לספירה שלטה בבבל השושלת הסאסאנית, שניהלה משטר ריכוזי שדבק בדת זרתוסטרא. חכמי בבל, שהיו למודי ניסיון היסטורי מר, קבעו כי כל עוד עם ישראל יושב בנכר, עליו לקבל את המרות המדינית המקומית ולהכיר בלגיטימיות שלה. הכרעה זו התמצתה באמרתו המפורסמת של שמואל, אחד מחכמי בבל, שקבע כי "דינא דמלכותא דינא". בזכות ההכרה המפוכחת הזו ידעו יהודי בבל עידן של שגשוג ופריחה, ואט-אט הפכה בבל למרכז לימוד תורה מתחרה לזה שבארץ-ישראל.
במאות השלישית עד החמישית לספירה התגבש מוסד חדש בעולם היהודי, "הישיבה", שתלמידיו עסקו בלימוד ובפירוש המשנה, הידוע עד היום בשם "התלמוד הבבלי" – "נכדו" של הטקסט המקראי ו"בנו" של הטקסט המשנאי.

500 | קרבות רטוריים בין מוחות ענק

חכמי בבל, המכונים "האמוראים", הפכו לסמכות הדתית העליונה, ובכך תפסו את מקומם של התנאים, הלוא הם חכמי המשנה. תקופת האמוראים, שהחלה במאה השלישית לספירה והסתיימה בשנת 500, נחשבת לאחת התקופות הפוריות ביותר בתולדות העם היהודי. בעידן זה התגבש ספר ההלכה הסמכותי ביותר של עם ישראל מאז ועד תקופת העת החדשה – התלמוד הבבלי, פרי יצירתם של האמוראים.
מה לא נאמר על התלמוד הבבלי? עירוב מופלא זה של 37 מסכתות עמוסות כל טוב – קרבות רטוריים בין מוחות ענק, אגדות אלף לילה ולילה, אנליזות משפטיות, מיסטיקה, זוגיות, סיפורת טרגית וקומית והכל בשפה ארמית רזה ודחוסה, המפליאה לתפוס עולם ומלואו במשפט מחץ אחד – היה לאחת היצירות המורכבות והעשירות בתולדות האנושות.
ואולם, בראש ובראשונה היה התלמוד הבבלי חלוץ בתחום המשפט. כרכי הספר מכילים מעין "פרוטוקול בית-משפט", העוקב אחר ליבון כל סוגיה הלכתית מראשיתה ועד סופה. במובן זה לא יהיה מופרז לומר כי הספר הקנוני הקדים את זמנו.

882 | בין ה"רישא גלותא" ל"גאונים"

בתחילת המאה השביעית החלו המוסלמים במסעות הכיבוש האדירים שלהם, שכללו גם את בבל. תחת שלטונם נהנו יהודי בבל מביטחון יחסי ואף החלו לבסס חיי קהילה אוטונומיים. הם עדיין הוגדרו כבני-חסות (ד'ימי, בערבית), ובתקופה מסוימת אף אולצו לענוד טלאי צהוב, אבל בפרספקטיבה היסטורית, היתה זו תקופה של פריחה עבורם. אחת הסיבות לכך היתה השפעתה של התרבות המוסלמית, שהיתה אז בשיאה ורשמה הישגים מרשימים בתחומי האלגברה, האסטרונומיה וחקר המחלות המידבקות.
הנהגת הקהילה היהודית נחלקה לשניים: התחום המינהלתי היה בסמכותו של ראש הקהילה (ה"רישא גלותא", בארמית), שהיה החוליה המקשרת בין הקהילה לרשויות, בעיקר בכל הנוגע לגביית המיסים, ואילו התחום הרוחני היה באחריות ראשי הישיבות, "הגאונים", שהכריעו בענייני הוראה, הלכה ומשפט. המפורסם שבגאונים היה רס"ג (רבי סעדיה גאון), יליד שנת 882 לספירה, שכבר בגיל 20 חיבר מילון ערבי-עברי מפורט. "אמונות ודעות", הידוע והמפורסם שבחיבוריו, היה הניסיון המקיף הראשון של יהודי מאמין ליישב סתירות בין דת למדע.

1190 | העת החדשה: שקיעתה של הזריחה

בסביבות שנת 1038 נפטר רב האי גאון, אחרון "דור הגאונים". כ-130 שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-12, דיווח הנוסע בנימין מטודלה – מרקו פולו היהודי – כי בבבל חיים כ-40 אלף יהודים. מספר מרשים זה פחת באופן משמעותי עם שקיעת שלטון הח'ליפים בבגדאד וירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל; יהודים רבים נדדו לחלקים אחרים של העולם, והקהילה היהודית בבבל החלה לקמול.
במקורות היסטוריים אין כמעט אזכור ליהדות בבל בשנים שבין המאה ה-13 למאה ה-18. שקיעתה הארוכה של הקהילה היהודית המפוארת ההיא קשורה לחורבן שזרעו הכובשים המונגולים ולאחר מכן למלחמות הרבות בין הפרסים לעותמאנים, שהפכו את בבל לאזור ספר מוכה דלות.


1794 | הרנסנס של יהדות בגדאד

בשלהי המאה ה-18 החלה הקהילה היהודית בבגדאד להתאושש. ב-1774 חיו בעיר כ-2,500 יהודים בלבד, כ-3% משיעור התושבים בבגדאד. ב-1893 נרשם גידול משמעותי במספר היהודים, לכ-50 אלף איש (35% משיעור התושבים בכלל), ומספר בתי-הכנסת קפץ משלושה ל-30.
הגידול הדמוגרפי נתן את אותותיו גם בהנהגת הקהילה: ההנהגה המונרכית שהיתה נהוגה עד אז – ובראשה "נשיא הקהילה", אדם שהשתייך לאחת המשפחות המיוחסות בעיר וניהל קשרי קח-תן עם השלטונות כדי לבסס את מעמדו – דעכה, ובמקומה קמה הנהגה היררכית שבראשה עמד ראש הקהילה, "החכם באשי", ותחתיו שתי ועדות: "הוועד הגשמי", שכיהן כהנהגה המינהלית-אזרחית, ו"הוועד הרוחני", שהיה מעין הנהגה רבנית-תורנית.
הקהילה היהודית נהנתה גם מפריחה כלכלית, ופרנסיה השתלבו במסחר טקסטיל וכותנה עם הבריטים, ששלטו בענפים הללו. במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו משפחות יהודיות לכונן מושבות של סוחרים ויזמי תעשייה גם מחוץ לבגדאד, בערים גדולות בדרום אסיה ובמזרחה – הונג-קונג, כלכתה, בומביי, סינגפור, שנחאי ועוד. המהגרים ייסדו קהילות של יוצאי בגדאד, שכונו "הבגדאדים", ששימרו את המסורת מהמולדת הישנה. עם המשפחות הבגדאדיות המפורסמות נמנו משפחת גבאי, משפחת כדורי ומשפחת ששון. האחרונה אף פיתחה רשת מסחר בינלאומית משגשגת שהשתרעה מהודו דרך שנחאי וקובה ועד בריטניה.

1834 | יוסף והבור

האגדה מספרת כי כשהיה הרב יוסף חיים בן שבע, הוא נפל לבאר עמוקה וניצל בנס. כשהיה בבור נדר שאם ייצא ממנו חי, יקדיש את חייו ללימוד תורה. לימים היה יוסף חיים לאחד מענקי הדור בבגדאד בפרט ובעולם היהודי בכלל, ואף שלא נשא במשרה רבנית רשמית, כיהן כרבה הראשי של בגדאד במשך 50 שנה והיה הכתובת העליונה לכל שאלה הלכתית.
הרב יוסף חיים כתב כ-100 ספרים, וידענותו הקיפה את כל תחומי הידע התורני – הלכה, אגדה, תלמוד, מוסר, פיוט וחוכמת הקבלה. הוא היה ידוע גם כדרשן מחונן ונהג לשאת בכל אחד מימות השבוע שתי דרשות – אחת לאחר תפילת שחרית, שנמשכה כשעה וחצי, ואחרת, שנמשכה כשעה, לאחר תפילת מנחה. ביום שבת נשא הרב דרשה מיוחדת שנמשכה כשלוש שעות, ואלפי אנשים נהרו לשמוע אותה. דרשותיו של הרב יוסף חיים תובלו במשלים, בסיפורי מעשיות ובחידות, והאגדה מספרת שמעולם לא חזר על דבריו פעמיים ותמיד חידש וביאר פנים נוספות של עולם התורה. ראש הדיינים בבגדאד, הרב יחזקאל משה הלוי, אמר כי "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר על דבריו".
הרב יוסף חיים נפטר בשנת 1909, כשהיה בדרכו להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא בכפר כפיל שבעיראק, מקום קבורתו על-פי המסורת.

1917 | עיראקיזציה

ב-1917, לאחר נפילת האימפריה הטורקית, השתלטו הבריטים על ארץ הפרת והחידקל והעניקו את השלטון למלך פייסל הראשון. תקופתו של פייסל הראשון נחשבת לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20. הקהילה היהודית זכתה לייצוג בפרלמנט העיראקי, וקשריה המסחריים עם הבריטים התהדקו. האחרונים אף העמידו לרשות הסוחרים היהודים כמה קווי ייבוא וייצוא של חברת "איי הודו המערבית", ובכך איפשרו להם לשלוט בנתח גדול מהסחורה שנכנסה לעיראק. אחד הסוחרים היהודים הגדולים היה יחזקאל ששון, שכונה "הרוטשילד של המזרח". ששון היה שר האוצר היהודי הראשון בעיראק, והיה לאחד ממובילי הלאומיות העיראקית.
גם עולם החינוך היהודי יצא נשכר מהפריחה הכללית: רשת בתי-הספר העולמית "כל ישראל חברים" (כי"ח) הקימה מוסדות חינוך ששילבו לימודי עברית עם מקצועות מודרניים ותרמו תרומה מכרעת לחיבור בין מסורת וחילון בקרב יהדות עיראק.
באקלים נאור זה נולדו מי שיהפכו לימים לאליטה האינטלקטואלית היהודית של יוצאי בגדאד, ובהם הסופרים סמיר נקאש וסמי מיכאל, פרופ' ששון סומך ואחרים, שהגדירו את עצמם כ"יהודים-ערבים" ושילבו ביצירותיהם את התרבות הערבית-מוסלמית לצד התרבות היהודית.

1932 | המפלצת הנאצית מרימה את ראשה

בשנת 1932 זכתה עיראק לעצמאות והפכה למדינת לאום ריבונית. שנה מאוחר יותר עלה לשלטון בנו של המלך פייסל הראשון, גאזי. בעיראק החל גל פרו-נאצי, שהתגבר עם ביקורו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שניהל קשרים הדוקים עם המפלגה הנאצית, וכן בעקבות התרגום לערבית של "מיין קאמפ", חיבורו האנטישמי של אדולף היטלר. באותם ימים נושלו רבים מהיהודים מנכסיהם ופוטרו ממקומות העבודה שלהם.
במקביל החלה בעיראק פעילות ערה של התנועה הציונית, שאת השפעותיה מתאר הסופר היהודי יצחק בן-משה. "באותם ימים התהלך היהודי העיראקי כשיכור או כחולם ממש", כתב. "שמה של ישראל נישא בכל פה והשראתה חדרה לכל נפש... היו חולים שדחו את ביקורם אצל רופאיהם בתקווה שהטיפול בישראל עדיף על הטיפול כאן. יש תלמידים שהפסיקו את לימודיהם בתקווה להמשיך אותם במדינת ישראל. הפועל התחיל חושב על עבודה ללא איומים וללא הטרדות, והכפרי – על עבודה עברית בארץ הקודש".

1941 | הפרהוד

עד שנת 1941 חיו בעיראק כ-150 אלף יהודים. רבים מהם עבדו בתחומי הבנקאות, המסחר, מוסדות הממשל והמשק החקלאי. אלא שאז פרצו פרעות הפרהוד (בעיראקית: הפחדה ברוטלית של נשלטים).
פרעות הפרהוד התרחשו בעיצומה של הפיכה נגד השלטון בהנהגתו של ראשיד עלי ובהשראת חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הפרו-נאצי של ירושלים. הרקע לפרעות היה שילוב של תעמולה נאצית, שכללה את הקמת תנועת הנוער אל-פתווה, הגרסה העיראקית של נוער היטלר; השפעות המרד הערבי בארץ-ישראל; וזעם האספסוף בעקבות המלחמה האנגלו-עיראקית, שגבתה קורבנות רבים מקרב אזרחי עיראק. במהלך הפרעות בוצעו מעשי אונס ורצח מזוויעים של תינוקות, נשים וזקנים, חנויות נבזזו ונשרפו וילדים הושלכו למי החידקל לעיני הוריהם. יותר מ-180 יהודים נרצחו במהלך הפרעות וכ-1,000 נפצעו. "מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, כמה מהם סחבו חפצים ורהיטים שבזזו מבתי היהודים", העיד יהודי בשם יוסף נמרודי. "ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק". במהלך פיזור הפרעות נהרגו כ-300–400 פורעים, והנרצחים היהודים נקברו בקבר אחים בבגדאד.
לימים עלתה סוגיית הפרהוד לכותרות בישראל כשכמה היסטוריונים תבעו מבית-המשפט להכיר בקורבנות הפוגרום כקורבנות שואה. היסטוריונים אחרים טענו כנגדם כי משקל התעמולה הנאצית בהתעוררות הפרהוד היה מינורי, ולכן אין לראות בהם קורבנות שואה.


1948 | עזרא ונחמיה המודרניים

הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות יצרו טבעת חנק סביב יהודי עיראק, שנתפסו כגיס חמישי וכבעלי זהות ונאמנות כפולות. לאומנים עיראקים הטילו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי-כנסת בבגדאד, והחוק העיראקי אסר על יהודים לצאת מהמדינה. ב-1950 בוטל האיסור והממשל העיראקי הוציא צו שאישר ליהודים לעזוב את המדינה אם יוותרו על נתינותם העיראקית. הצו קבע כי כל יהודי מגיל עשר ומעלה יוכל לקחת עימו סכום כסף מוגבל. יהודים רבים אולצו להותיר את רכושם הרב מאחור ללא כל תמורה.
רבים מיהודי עיראק חשו תסכול וזעם דווקא לנוכח הפקפוק בנאמנותם למדינה. שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד, למשל, סירב לוותר על אזרחותו העיראקית ובחר לברוח מהמדינה בהיחבא. "ירשתי את העיראקיות שלי מאבותיי וסבי כמו שירשתי את עורקי דמי", כתב. "לא יכולתי לעשות מאזרחותי נייר שמוסרים אותו לפקיד שיצרפה למאות ניירות אחרים. אזרחותי העיראקית נולדה לפני אלפי שנה. לפני שהגיעו לעיראק סביהם של אלה הטוענים לעיראקיות".
בשנת 1950 חברו ממשלת ישראל, הסוכנות-היהודית והג'וינט למבצע "עזרא ונחמיה", שמסגרתו הועלו לישראל מעיראק כ-120 אלף יהודים.

2014 | 60 יהודים

בשנת 1952 סגרה ממשלת עיראק את גבולות המדינה ולא איפשרה ליהודים שנותרו בה להגר ממנה. 11 שנה מאוחר יותר, ב-1963, עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון, הוטלו על היהודים שנותרו בעיראק מגבלות נוספות. ב-1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, החריף היחס ליהודים: כ-3,000 מהם נאסרו ופוטרו מעבודותיהם, חשבונות בנק של יהודים הוקפאו, בתי-עסק יהודיים נסגרו, הסכמי סחר שיהודים היו חתומים עליהם בוטלו, וקווי טלפון רבים בבתי יהודים נותקו.
ב-27 בינואר 1968 הוצאו להורג כ-11 יהודים שהואשמו בריגול לטובת ישראל. הנאשמים הובאו לדין במשפטים מבוימים, ובסיומם נגזר דינם והם נתלו בכיכרות ציבוריות בבגדאד. כתוצאה מלחץ בינלאומי, אישרה ממשלת עיראק את עלייתם של היהודים הנותרים ארצה.
נכון לשנת 2014 חיו בבגדאד כ-60 יהודים בלבד.

אקרה

בפי היהודים עקרון

בערבית: عقرة

עיר בקורדיסטאן העיראקית.

משערים כי במאה ה-19 מנתה הקהילה, מן הקדומות באיזור, 500-300 נפש. על-פי מיפקד רשמי ב-1930 התגוררו בעיר 1,000 יהודים, באוכלוסיה שמנתה 19,000 בקירוב. שפתם היתה ארמית-ג'בלית והם עסקו במסחר, בחקלאות, בצורפות-זהב ובענף הבשמים. רבים מהם היו בעלי פרדסים בסביבה. ב-1950 הותקפו על-ידי שכניהם הקורדים. רובם ככולם עקרו מן המקום ועלו ארצה.