קהילת יהודי מונטריאול
מונטריאול
Montreal
מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה, במחוז קוויבק.
אוכלוסיית הקהילה היהודית במטרופולין מונטריאול, הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה, נאמדה ב-121,000 בשנת 1970 מתוך 2.4 מיליון תושבים בקירוב.
יהודים הגיעו למונטריאול לראשונה ב-1760 כקצינים בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל אמהרסט (Amherst), ולאחר כניעת העיר לבריטים ב-8 בספטמבר 1760, התיישבו יהודים אחדים במונטריאול כסוחרים, סוחרי פרוות, יצואנים ויבואנים. המתיישבים היהודים הראשונים במונטריאול התגוררו בעבר בניו יורק, שבה בית הכנסת היחיד היה קהילת "שארית ישראל", שבאה בעקבות "המנהג הספרדי".
בדצמבר 1768, כשהיו מספיק תושבים יהודים קבועים במונטריאול, הוקמה קהילה, שאימצה את אותו השם, ונהגה לפי המנהג הספרדי, כמו בבית הכנסת שבו התפללו בניו יורק. הקהילה לא קיבלה הכרה רשמית ומשפטית של הממשלה עד 1831. הרב הראשון של קהילת "שארית ישראל" היה הרב יעקב רפאל כהן. בשנים 1882-1847 שימש הרב אברהם דה סולה (Abraham de Sola), נכדו של הרב רפאל מלדולה (Raphael Meldola), החכם של הקהילה הספרדית בלונדון, כמנהיג רוחני לקהילה הספרדית ולקהילה הפורטוגזית במונטריאול. זמן קצר לאחר הגעתו למונטריאול הוא מונה לפרופסור לספרות עברית ומזרחית באוניברסיטת מקגיל (McGill), היה במשך שנים רבות נשיא אגודת הטבע של מונטריאול, היה סופר פורה בנושאים דתיים והיסטוריים יהודיים, והיה היהודי הראשון שזכה בתואר הכבוד: LLd מאת אוניברסיטת מקגיל (בשנת 1858). רק בשנת 1858 יכלו יהודים, שהעדיפו את המנהג האשכנזי, רובם היו קודם לכן בני עדות ספרד ופורטוגל, לרכוש חלקה ולהקים בית כנסת בשם: בית הכנסת הגרמני והפולני. לאחר מכן שונה שמו של בית הכנסת: "שער השומרים", והיה לבית הכנסת האורתודוקסי האשכנזי הראשון שהוקם בקנדה.
מספר הקהילות היהודיות במטרופולין מונטריאול גדל במהירות עד 1946, וב-1970 היו 40 בתי כנסת, מתוכם 33 אורתודוקסיים, שלושה קונסרבטיביים, שלושה רפורמיים ואחד שיקומי.
בהתאם לחוק הבריטי של צפון אמריקה משנת 1867 היו בקוויבק רק שני סוגים של בתי ספר ציבוריים נתמכי מס, האחד רומאי-קתולי והשני פרוטסטנטי. כל מיסי בית הספר ששולמו על ידי בעלי רכוש יהודים הועברו לוועד בית הספר הפרוטסטנטי, ובתמורה לילדים יהודים הייתה הזכות ללמוד בבתי הספר הפרוטסטנטים של מונטריאול רבתי, והיו פטורים מלימודי הדת הנוצרית לפי בקשת הוריהם.
משנת 1903 ואילך, בזמנים שונים, נעשו ניסיונות על ידי הקהילה היהודית במונטריאול להשיג שינויים בחקיקה שתקים מערכת חילונית לא-דתית של בתי ספר ציבוריים או בתי ספר יהודיים הנתמכים במקביל על ידי מס, ועם סמכויות שוות לציבור הקתולי והפרוטסטנטי הקיים, אך ללא הצלחה. לאחר משא ומתן ממושך, בשנת 1968, חמישה יהודים מונו על ידי ממשלת מחוז קוויבק להנהלת בית הספר הפרוטסטנטי של מונטריאול רבתי, מתוך רשימה שהומלצה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי. המועצה הפרוטסטנטית הסכימה לקבל כ"בתי ספר נלווים" את אותם בתי ספר, יסודיים ותיכוניים, יהודים התנדבותיים בעלי אותם סטנדרטים ותקנות פדגוגיות הנוגעות להכשרת צוותי הוראה, תכניות לימודים ומשכורות, ולשלם מענק שנתי של 350 דולר לכל תלמיד יהודי הלומד בתשעה מבתי ספר יהודיים "עמיתים" אלה, ואת לימודי העברית והוראת הדת מימנו בתי הספר היהודיים ה"עמיתים" עצמם. בשנת 1969 למדו כ-5,000 ילדים בבתי הספר היהודיים במונטריאול, אשר אושרו כ"בתי ספר נלווים", שקיבלו מענק לנפש כאמור, ו-17,000 ילדים יהודים למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הפרוטסטנטים בשנת 1969.
היהודים היוו את הקבוצה האתנית השלישית בגודלה במטרופולין מונטריאול, במהלך התקופה שבין 1901 ל-1961, עלו עליהם האוכלוסיות ממוצא צרפתי עם 64.2% ואלה ממוצא אנגלו-קלטי עם 17.9%. 34% מכלל האוכלוסייה היהודית של קנדה חיה במונטריאול. עד 1961 אחוז זה עלה ל-40.4.
בשנת 1961 היו 72 ערים, עיירות וכפרים במה שמכונה אזור מפקד האוכלוסין הפרברי של מונטריאול, וב-64 מהם התגוררו יהודים. היו שבע ערים ועיירות פרבריות באזור המטרופולין של מונטריאול, כל אחת עם אוכלוסייה יהודית המונה מעל 1,000 תושבים. פרברי מגורים אלה, עם אוכלוסייתם היהודית ב-1961, היו אאוטרמונט (Outremont) (9,033), קוט סנט רו (Cote St. Rue) (8,307), סנט לורן (7,696), צ'ומדי (Chomedy) (3,493), מאונט רויאל (2,617), ווסטמאונט (Westmount) (2,222) והמפסטד (1,560).
רוב האוכלוסייה היהודית במטרופולין מונטריאול בשנת 1961 היו ילידי קנדה (56.9%), ואילו 11.7% נולדו בפולין; 10.0% ברוסיה; 4.4% ברומניה; 3.6% בהונגריה; 2.3% בארצות הברית; 1.6% בבריטניה; 4.4% בשאר מדינות אירופה; ו-5.1% במדינות אחרות.
53.8% מכלל האוכלוסייה היהודית של מטרופולין מונטריאול בשנת 1961 דיווחו על אנגלית כשפת האם שלהם ו-30.2% דיווחו על יידיש כשפת האם; בעוד ש-97.2% דיברו אנגלית וצרפתית. יהודים העוסקים במסחר היוו 30% מכלל כוח העבודה היהודי במטרופולין מונטריאול ב-1961, ואחריהם 22% בתעשייה, 16% כפקידים, 13% כפרופסורים, 12% בשירות, 2% בתחבורה ובתקשורת, 1% בבניין ו-1% בעבודה בלתי מיומנת.
בשנת 1970 נמצא במונטריאול המטה הלאומי של כמעט כל הארגונים הקהילתיים היהודיים בקנדה. "אגודת הרווחה היהודית הצעירה" שנוסדה במונטריאול בשנת 1863 הייתה הארגון היהודי הראשון לרווחה חברתית בקנדה. מטרת הארגון הייתה לסייע לזרם הגובר של מהגרים יהודים הנמלטים מאפליה ומרדיפות במזרח אירופה. ב-1900 הארגון שינה את שמו ל"מכון הברון דה הירש" כהוקרה על המענקים המופלאים שהעניקה לו הברונית קלרה דה הירש. ככל שהאוכלוסייה היהודית במונטריאול גדלה, הקהילה היהודית של מונטריאול החלה לתמוך בעצמה והתרבו הקמפיינים לגיוס כספים; ובשנת 1916 התאחדו "מכון הברון דה הירש", בית הנופש "הר סיני", בית המרקחת "הרצל",
ובית האבות היהודי לקשישים והיוו את "הפדרציה של שירותי הקהילה היהודית". במהלך התקופה שבין 1916 ל-1965 מספר רשויות הרווחה והבריאות היהודיות התרבו במהירות, והצורך בכספים רבים יותר, הדרושים לתחזוקתן, הביא לארגון מסע התרמה יהודי משולב ב-1941, אשר בשנת 1951 הצטרף למסע התרמה מאוחד שנתי לגיוס כספים עבור ישראל. ב-1965 הצורך בתיאום, תכנון, גיוס כספים ופעולה משותפת גדולה יותר בענייני הקהילה היהודית הביא לארגון מחדש של הפדרציה של מונטריאול לשירותי הקהילה היהודית ולהקמת גוף חדש מקיף בשם "קהילה יהודית מאוחדת" של מונטריאול.
חברי הקהילה היהודית במונטריאול בלטו בחיים הפוליטיים, המוזיקליים, הספרותיים והאמנותיים של קנדה, במהלך המאה האחרונה. לזרוס פיליפס, עורך דין יהודי בולט, הפעיל בחיי הקהילה היהודית, מונה לחבר בסנאט הקנדי ב-1969. ב-1970 ויקטור גולדבלום, שנבחר מחדש כחבר בבית המחוקקים של מחוז קוויבק, הפך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד שר בממשלת המחוז של קוויבק. יהודי מונטריאול מהווים את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בקנדה. הקהילה היא מהוותיקות והמאוכלסות במדינה, כ-23% מכלל האוכלוסייה.
בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית במונטריאול כ-91,000, עם למעלה מ-40,000 משקי בית יהודיים. היהודים היוו 2.4% מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה הייתה מורכבת מכמה קבוצות יהודיות שונות שהתיישבו בקנדה בתקופות זמן שונות ובנסיבות שונות. גלי ההגירה האחרונים כללו יהודים מברית המועצות לשעבר (חלקם הגיעו דרך ישראל), צרפת, ארגנטינה ומספר קטן של יהודי אתיופיה, מישראל.
מאז תחילת המאה ה-20 הקימה הקהילה היהודית של מונטריאול ארגונים רבים. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות, בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. בשנת 1965 הוקמה פדרציה לארגון טוב יותר של תכנון קהילתי וגיוס כספים. במקור, הפדרציה הזו הייתה ידועה בשם "שירותי הקהילה היהודית המאוחדת", אך שמה שונה לפדרציה CJA (מרכז לאמנות יהודית) ב-1990.
הפדרציה תומכת במספר ארגונים ברחבי העיר מונטריאול. בשל תמיכתם הנרחבת בישראל והקצאה מקומית לשירותים חברתיים ותוכניות חינוכיות, הקהילה היהודית של מונטריאול נחשבת לאחת הקהילות הנדיבות ביותר לנפש בכל צפון אמריקה. ארגונים יהודיים בולטים נוספים הם "קרן הקהילה היהודית", "האגודה הגניאלוגית היהודית" של מונטריאול, "המועצה הקנדית של ישראל", "בני ברית" קנדה, הקונגרס היהודי הקנדי, ושירותי הסיוע של המהגרים היהודים.
החיים הדתיים בקרב יהודי מונטריאול מגוונים למדי. בעוד שהקהילות האורתודוקסיות מהוות את הרוב המכריע של בתי הכנסת בעיר, ישנן גם קהילות רפורמיות, שיקומיות ורקונסטרוקטיביות רבות. גם בתוך התנועה האורתודוקסית יש קשת רחבה של קהילות, הכוללות כמה זרמים חסידיים, אורתודוקסיים מודרניים, חרדים וספרדים. מבחינה היסטורית היהדות האורתודוקסית הייתה חזקה מאוד במונטריאול.
מאז תחילת המאה ה-21, חסידות "חב"ד ליובאוויטש" הפגינהה נוכחות משמעותית באזורי "Côte des Neiges" ("חוף השלג") והמפסטד (Hampstead).
בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי, הידוע גם בשם "שארית ישראל", הוא בית הכנסת העתיק ביותר במונטריאול. זוהי גם הקהילה הוותיקה ביותר בקנדה. בית הכנסת הוקם רשמית בשנת 1768. הבניין המקורי שלו, שעוצב בסגנון יהודי-מצרי, היה מקום התפילה הלא קתולי הראשון בכל מחוז קוויבק. זה נותר מקום התפילה היהודי היחיד במונטריאול עד 1846.
החל מהמאה ה-19, רוב המשפחות היהודיות בחרו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר יהודיים פרטיים. בין אם בשל הפרדה או האופי הווידוי של בתי הספר הציבוריים במונטריאול, הקהילה היהודית הקימה מספר בתי ספר משלה. נכון לשנת 2015 היו במונטריאול כ-13 בתי ספר יהודיים פרטיים. יותר ממחצית מהילדים היהודיים, בגיל בית הספר, לומדים בבתי ספר יהודיים פרטיים. כמחצית מהתלמידים היהודים שמסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי היהודי ממשיכים ללמוד בתיכון היהודי. החינוך היהודי במונטריאול מגוון למדי. ישנם בתי ספר פרטיים רבים המזוהים עם מגוון רחב של תנועות וקהילות יהודיות, כולל אורתודוקסים, חרדים, חסידיים, קונסרבטיביים, יידישיסטים וספרדים.
בנוסף יש כמה תנועות וארגוני נוער, ורשת מבוססת של קייטנות, פעילויות צהרונים ותוכניות חינוכיות. מרכזי התרבות היהודיים הגדולים בעיר כוללים את המוזיאון היהודי של מונטריאול (נוסד ב-2010), המרכז להנצחת השואה במונטריאול, הספרייה הציבורית היהודית, המרכז הקהילתי היהודי מיילס נאדה (Miles Nada), והמרכזים הקהילתיים היהודיים, אגודה יהודית של צעירים וצעירות (YM-YWHA) של מונטריאול: מחנה בן וויידר לצעירים ולצעירות יהודים (Ben Weider JCC) ומחנה קאנטרי לצעירים. ישנם גם יותר מ-25 מרכזי חב"ד שונים ברחבי מונטריאול רבתי.
האזור עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במונטריאול הוא חוף סנט לוק (19,395), שבו היהודים מהווים כמעט 63% מכלל האוכלוסייה. חוף סנט לוק מתגאה גם באוכלוסייה הספרדית הגדולה ביותר במונטריאול (5,580). קבוצות גדולות של יהודים ספרדים מתגוררות גם בוויל סנט לורן (Ville St. Laurent) (3,365), ובאי המערבי (2,205). האוכלוסייה השנייה בגודלה נמצאת באי המערבי, עם 12,055 תושבים יהודים. בפרבר האמיד המפסטד (Hampstead) ישנה הצפיפות הגבוהה ביותר של יהודים מכל אזור אחר, כ-75% מכלל אוכלוסייתו. אזורים אחרים עם אוכלוסייה יהודית גדולה כוללים את סנט לורן, סנודון (Snowdon) וקוט דה נייז' (Côte des Neiges).
במונטריאול יש גם מספר מובלעות חרדיות. באוטרמונט (Outremont) נמצאות שלוש השושלות החסידיות בלז, סאטמר וסקבר (Skver); בקוט דה נייז' נמצאת קהילה גדולה של ליובאוויטש; ובפרבר בויסברנד (Boisbrand) נמצאת קהילת הטאש (Tash), קבוצה שמקורה בהונגריה.
כמעט שליש מאוכלוסיית מונטריאול היהודית נולדה מחוץ לקנדה. גלי ההגירה הגדולים ביותר היו מצפון אפריקה וממזרח אירופה, כולל מברית המועצות לשעבר.
בנוסף לאנדרטת השואה, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית הציבורית, ניתן למצוא את ציוני הדרך ונקודות העניין היהודיות המשמעותיות ביותר ברובע ההיסטורי היהודי. הרובע ממוקם בשדרות סנט לורן, או ברחוב הראשי; בעבר, בשכונה היסטורית זו היו מספר בתי כנסת ועסקים יהודיים. עד 1871, נוצרה מובלעת יהודית של 400 אנשים ויידיש הייתה השפה המשותפת. רחובות ראשיים נוספים כוללים את רחוב קלארק, פארק אווניו, רחוב סנט אורבן ורחוב אספלנדה (Esplanade).
בתי חולים שונים ומתקני בריאות, שהוקמו על ידי יהודים, משרתים הן את הקהילה היהודית, והן את הקהילה הלא-יהודית, של מונטריאול. ראויים לציון הם בתי החולים: הר סיני ובית החולים היהודי הכללי. האחרון מספק טיפול כללי ומיוחד, והוא הוקם בחלקו על ידי הנדבן היהודי אלן ברונפמן. לאחר משבר, בשנת 1931, והחל משנת 1933 הוא נקרא רשמית בית החולים היהודי הכללי. החולה הראשון אושפז בשנה שלאחר מכן. שירותי בריאות יהודיים נוספים כוללים את דונלד ברמן מיימונידס (טיפול גריאטרי) ואת בית מרים, מרכז שיקומי המספק שירותי מגורים לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות.
ברחבי מונטריאול נמצאים פרסומים יהודיים של העיר עצמה. הגדול והידוע ביותר מביניהם הוא "מגזין יהודי מונטריאול", מקור ראשון לכל מה שנוגע ליהודים. לפרסום בתפוצה נרחבת יש קהל קוראים של יותר מ-90,000. "מגזין יהודי מונטריאול" כולל מגוון רחב של מאמרים ומאמרי מערכת על אירועים קהילתיים, פעילויות מקומיות וחדשות בינלאומיות.
לואיס רובנשטיין
(אישיות)Louis Rubenstein (1861-1931), figure skater and politician, born in Montreal, Canada, to parents who had immigrated from Poland. He represented Canada in the 1889 unofficial world championships for figure skating which were held in St Petersburg, Russia, and won the gold medal. Largely as a result of his efforts, the Amateur Skating Association of Canada was formed and he remained its president until his death. After retirement from skating in 1892, Rubenstein became involved in the sports of bowling, curling, and cycling. He was elected president of the Canadian Bowling Association in 1895, president of the International Skating Union of America in 1909. From 1913-1915 he was president of the Montreal amateur Athletic Association. In 1981 he was made a member of the International Jewish Sports Hall of Fame.
He was alderman in St. Louis ward of Montreal from 1916 until 1931.
ג'ורג' לונדון
(אישיות)ג'ורג' לונדון נולד בשם ג'ורג' בורשטיין) (1920- 1985), זמר בס-בריטון. נולד במונטריאול, קנדה. למד בלוס-אנג'לס אצל הוגו סטרליצר, נתן סטיוארט ואנריקו רוסאטי. הופעת הבכורה שלו כזמר אופרה נערכה ב-1941. אחר כך התקבל לאופרה של סן-פרנציסקו. בשנים 1956-1949 שר באופרה של וינה והיה זמר אורח בביירוית (1951), בלה סקאלה (1952), במטרופוליטן אופרה בניו-יורק ובמוסקבה (1960). ב-1967 חדל להופיע. ב-1972 התמנה למנהל תיאטרון האופרה של דרום קליפורניה בלוס-אנג'לס. נפטר בארמונק, ניו-יורק.
משה דנבורג
(אישיות)משה דנבורג (נ. 1949) מוזיקאי, מלחין, מעבד ומכוון פסנתרים.
דנבורג גדל בבית דתי במונטריאול בקנדה. בשנת 1982 עבר למערב קנדה וצבר ניסיון כמלחין, מעבד ומכוון פסנתרים. בין השנים 1986-1990 למד קומפזיציה עם ג'ון סלונה באוניברסיטת ויקטוריה ובשנת 2000 ייסד את התזמורת הבין-תרבותית של ונקובר (Vancouver Inter-Cultural Orchestra), שם עובד כמנהל מוזיקאלי עד היום.
כיום דנבורג משמש כזמר וגיטריסת ראשי בלהקה צימעס, אשר הקים בשנת 1986. דנבורג מנגן ברחבי העולם וממלא תפקיד פעיל בחינוך מוזיקה יהודית. כראש הלהקה צימעס הוא דואג לנגינת והנגשת מוזיקה יהודית מגוונת ממקורות מערביים וחוץ-מערביים. הוא עשה שימוש בכלי נגינה רבים מכל העולם כולל כלי נגינה ממזרח הודו, סין, יפן, ארצות ערב, ועוד.
אדגר ברונפמן
(אישיות)Edgar Bronfman (1929-2013), philanthropist, international Jewish communal leader, businessman, born in Montreal, Canada. His father was the founder of Distillers Corporation Limited, which in 1928 purchased what was then the largest distiller in the world, Seagram Co Ltd.
After graduating from McGill University in Montreal with a B.A. degree in 1951, he joined the family business. In 1957, he took over as head of Seagram's American subsidiary, he increased the range of products sold by the company, improved distribution, and expanded the number of countries in which Seagram's products were sold. In 1966, Cemp Investments, which managed the family's investments, bought 820,000 shares of MGM and in 1969 Bronfman took over the chairmanship of MGM for a short time. Following his father's death in 1971, Bronfman took over as president, treasurer, and director of Distillers Corporation-Seagrams Ltd.
In 1979, Bronfman was asked to take over as acting head of the World Jewish Congress. Bronfman was formally elected President two years later. Bronfman “turned the World Jewish Congress into a preeminent international Jewish organization and broadened its base by bringing in new member communities in Eastern Europe and other countries. Through the campaigns to free Soviet Jewry, the exposure of the Nazi past of Austrian President Kurt Waldheim and the campaign to compensate victims of the Holocaust and their heirs, notably in the case of the Swiss banks, Bronfman became well known internationally during the 1980s and 1990s. Among the initiatives Bronfman supported were the Jewish college organization Hillel, a major scholarship program for young Jews from Israel and North America called the Bronfman Youth Fellowships, and the educational website MyJewishLearning.com.
After Mikhail Gorbachev came to power in the Soviet Union in 1985, Bronfman was invited to the Kremlin and on September 8–11, visited Moscow, becoming the first World Jewish Congress President to be formally received in Moscow by Soviet Officials. Bronfman met with Gorbachev, and initiated talks of a Soviet Jewish airlift and called on the Soviet Union to resume diplomatic relations with Israel.
In a Washington Post profile a few months after the September trip, Bronfman laid out what he thought had been accomplished during his September meetings. He said, "There's going to be a buildup of pressure through the business community. The Russians know the Soviet Jewry issue is tied to trade... My guess is that over a period of time, five to ten years, some of our goals will be achieved." In March 1987, Bronfman along with fellow delegates of the World Jewish Congress, flew to Moscow once again. Bronfman held three days of discussions with senior Soviet officials. Together, Bronfman and the World Jewish Congress delegates advocated for the freeing of the Jews living under Soviet rule.
On June 25, 1982, Bronfman became the first representative of a Jewish organization to speak before the United Nations. He argued that , "world peace cannot tolerate the denial of the legitimacy of Israel or any other nation-state ... [and the] charge that Zionism is racism is an abomination." Bronfman's goals for the visit were threefold. In his book, "The Making of a Jew", he explained: First, he called for the release of all so-called Prisoners of Zion, the Jews imprisoned for expressing a desire to emigrate to Israel. Bronfman also wanted freedom for Jews in the Soviet Union to practice their religion. Finally, he called for the freedom for Soviet Jews to learn Hebrew, which was forbidden at the time.
A year later, in 1988, Bronfman returned to Moscow to meet with Soviet Foreign Minister Eduard Shevardnadze This trip resulted in the Soviets promising to legalize the teaching of Hebrew in the Soviet Union and to establish a Jewish cultural center in Moscow. Bronfman said of this visit, "By their actions, they are indicating that they are eager to get the question of Jewish rights and emigration off the bargaining table. And it is actions, rather than simply words, that count."
In 1986, during Bronfman's presidency, the World Jewish Congress accused Austrian President Kurt Waldheim of covering up his past connections to the Nazi party. It was when Waldheim became a candidate for President of Austria that the World Jewish Congress first published material showing Waldheim's active duty in the German army during war time. This evidence was later used to prove that Waldheim must have known about the deportation of Jews to concentration camps, though Waldheim's service as an Austrian in the German army cannot be considered a war crime. Waldheim had served as an intelligence officer in a unit of the army that participated in the transfer of Greek Jews to death camps.
The allegations against Waldheim resulted in public embarrassment for the Austrian president. He was on the U.S. Justice Department's list of undesirable visitors in April 1987. On May 5, 1987, Bronfman spoke to the World Jewish Congress saying Waldheim was "part and parcel of the Nazi killing machine". Waldheim subsequently filed a lawsuit against Bronfman, but dropped the suit shortly after due to a lack of evidence in his favor.
In the late 1990s, Bronfman championed the cause of restitution from Switzerland for Holocaust survivors. He began an initiative that led to the $1.25 billion settlement from Swiss banks. The Swiss banks, the United States Government, and Jewish groups investigated unclaimed assets deposited by European Jews into Swiss banks before the Holocaust. Negotiations began in 1995 between the U.S. and Switzerland. The parties reached a settlement in August 1998, and signed the $1.25 billion settlement in January 1999. In exchange for the settlement money, both parties agreed to release the Swiss banks and government from any claims regarding the Holocaust.
President Bill Clinton awarded Bronfman the Presidential Medal of Freedom in 1999.
Stanley M. Diamond
(אישיות)Stanley M. Diamond (b. 1933), founder and executive director of Jewish Records Indexing – Poland (JRI-Poland), family historian, lecturer, and author, born in Montreal, Canada. He was educated at McGill University, Montreal (B. Commerce 1954), and Harvard University in Cambridge, MA, USA (MBA 1958).
Diamond was the Founder and Chairman of Intalite International Group of Companies (1960 – 1986).
Diamond is the Founder and Executive Director of Jewish Records Indexing – Poland (JRI-Poland), an award-winning international project to create an Internet-searchable index of all surviving Jewish vital records of Poland. Launched in early 1995, JRI - Poland is the largest fully searchable database of indexes to Jewish vital records accessible online with many millions of records from more than 550 Polish towns.
A dedicated family historian for more than 25 years, Diamond was the founder and president of the Jewish Genealogical Society of Montreal; a genealogist member of genetic research project team with McGill University ‑ Montreal Children's Hospital and Hebrew University‑Hadassah Hospital, Jerusalem - research related to Beta‑Thalassemia genetic trait in Ashkenazi Jewish families (1994-2006). He was also a Founding Board Member of International Institute of Jewish Genealogy, Jerusalem, and served as consultant to producers of "Who Do You Think You Are?" television series, episodes on NBC, CBC, BBC and ABC (Australia) and “Finding Your Roots” television series on PBS (USA), (since 2007).
His publications include “An Update on Jewish Records Indexing-Poland: Phase Three”, Avotaynu, The International Review of Jewish Genealogy, Winter 2016; "New Developments in Research of Polish-Jewish Records", Avotaynu, Spring 2013; “The Role of the Jewish Genealogist in Medical and Genetic Family History”, Avotaynu, Spring 2007; “How I Traced the Beta Thalassemia Trait”, Avotaynu, Winter 2006; “A Jewish Genealogist’s Wish List”, Avotaynu, Spring 2003; "The 1915-1932 Canadian Naturalization Index", Avotyanu, Fall 2002; "Indexing the Jewish Vital Records of Quebec 1841-1942", Avotaynu, Summer 2002; Documenting the Fate of the Jews of Ostrów Mazowiecka", Avotyanu, Fall 2001; "Shtetl-Based Jewish Genealogical Research", Avotyanu, Spring 1998; "Jewish Vital Records Research in Quebec", Shem Tov, Journal of the Jewish Genealogical Society of Canada (Toronto), June 1998. He is co‑author of "Probable Identity by Descent and Discovery of Familial Relationships by Means of a Rare B‑Thalassemia Haplotype", Human Mutation, Volume 9, No. 1, 1997.
Diamond was awarded the Government of Canada Meritorious Service Medal (2017); Nominated for the Order of Merit of the Republic of Poland (2016), and Canada Export Award (1984).
יעקב יצחק סגל
(אישיות) יעקב יצחק סגל (1896- 1954), משורר, נולד בסולובקובצי, אוקראינה (אז חלק מאימפריה הרוסית). הוא היגר למונטריאול, קנדה, ב-1911. התגורר חמש שנים בניו-יורק (1928-1923) ואחר כך שב למונטריאול.
שיריו הרבים פורסמו בכתבי עת אמריקניים מרכזיים ביידיש. ספרי השירה שלו כוללים את "פון מיין וועלט" (1918), "ספר יידיש" (1950) ו"לעצטע לידער" (1955). נפטר במונטריאול, קנדה.