ג'ורג' לונדון

BURSTEIN, BURSZTYN, BURSHTEIN, BURSTYN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

בורשטיין קשור בשמה של העיירה בורשטין, פולין; ה יישוב היהודי במקום זה מתועד החל מתחילת המאה ה-17.

אישים מוכרים במאה ה-20 אשר נשאו את שם המשפחה בורסטין כוללים את מייק בורסטין (נ. 1945), שחקן וזמר ישראלי יליד ארה"ב.

מונטריאול

Montreal

מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה, במחוז קוויבק.

אוכלוסיית הקהילה היהודית במטרופולין מונטריאול, הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה, נאמדה ב-121,000 בשנת 1970 מתוך 2.4 מיליון תושבים בקירוב.

יהודים הגיעו למונטריאול לראשונה ב-1760 כקצינים בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל אמהרסט (Amherst), ולאחר כניעת העיר לבריטים ב-8 בספטמבר 1760, התיישבו יהודים אחדים במונטריאול כסוחרים, סוחרי פרוות, יצואנים ויבואנים. המתיישבים היהודים הראשונים במונטריאול התגוררו בעבר בניו יורק, שבה בית הכנסת היחיד היה קהילת "שארית ישראל", שבאה בעקבות "המנהג הספרדי".

בדצמבר 1768, כשהיו מספיק תושבים יהודים קבועים במונטריאול, הוקמה קהילה, שאימצה את אותו השם, ונהגה לפי המנהג הספרדי, כמו בבית הכנסת שבו התפללו בניו יורק. הקהילה לא קיבלה הכרה רשמית ומשפטית של הממשלה עד 1831. הרב הראשון של קהילת "שארית ישראל" היה הרב יעקב רפאל כהן. בשנים 1882-1847 שימש הרב אברהם דה סולה (Abraham de Sola), נכדו של הרב רפאל מלדולה (Raphael Meldola), החכם של הקהילה הספרדית בלונדון, כמנהיג רוחני לקהילה הספרדית ולקהילה הפורטוגזית במונטריאול. זמן קצר לאחר הגעתו למונטריאול הוא מונה לפרופסור לספרות עברית ומזרחית באוניברסיטת מקגיל (McGill), היה במשך שנים רבות נשיא אגודת הטבע של מונטריאול, היה סופר פורה בנושאים דתיים והיסטוריים יהודיים, והיה היהודי הראשון שזכה בתואר הכבוד: LLd מאת אוניברסיטת מקגיל (בשנת 1858). רק בשנת 1858 יכלו יהודים, שהעדיפו את המנהג האשכנזי, רובם היו קודם לכן בני עדות ספרד ופורטוגל, לרכוש חלקה ולהקים בית כנסת בשם: בית הכנסת הגרמני והפולני. לאחר מכן שונה שמו של בית הכנסת: "שער השומרים", והיה לבית הכנסת האורתודוקסי האשכנזי הראשון שהוקם בקנדה.

מספר הקהילות היהודיות במטרופולין מונטריאול גדל במהירות עד 1946, וב-1970 היו 40 בתי כנסת, מתוכם 33 אורתודוקסיים, שלושה קונסרבטיביים, שלושה רפורמיים ואחד שיקומי.

בהתאם לחוק הבריטי של צפון אמריקה משנת 1867 היו בקוויבק רק שני סוגים של בתי ספר ציבוריים נתמכי מס, האחד רומאי-קתולי והשני פרוטסטנטי. כל מיסי בית הספר ששולמו על ידי בעלי רכוש יהודים הועברו לוועד בית הספר הפרוטסטנטי, ובתמורה לילדים יהודים הייתה הזכות ללמוד בבתי הספר הפרוטסטנטים של מונטריאול רבתי, והיו פטורים מלימודי הדת הנוצרית לפי בקשת הוריהם.

משנת 1903 ואילך, בזמנים שונים, נעשו ניסיונות על ידי הקהילה היהודית במונטריאול להשיג שינויים בחקיקה שתקים מערכת חילונית לא-דתית של בתי ספר ציבוריים או בתי ספר יהודיים הנתמכים במקביל על ידי מס, ועם סמכויות שוות לציבור הקתולי והפרוטסטנטי הקיים, אך ללא הצלחה. לאחר משא ומתן ממושך, בשנת 1968, חמישה יהודים מונו על ידי ממשלת מחוז קוויבק להנהלת בית הספר הפרוטסטנטי של מונטריאול רבתי, מתוך רשימה שהומלצה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי. המועצה הפרוטסטנטית הסכימה לקבל כ"בתי ספר נלווים" את אותם בתי ספר, יסודיים ותיכוניים, יהודים התנדבותיים בעלי אותם סטנדרטים ותקנות פדגוגיות הנוגעות להכשרת צוותי הוראה, תכניות לימודים ומשכורות, ולשלם מענק שנתי של 350 דולר לכל תלמיד יהודי הלומד בתשעה מבתי ספר יהודיים "עמיתים" אלה, ואת לימודי העברית והוראת הדת מימנו בתי הספר היהודיים ה"עמיתים" עצמם. בשנת 1969 למדו כ-5,000 ילדים בבתי הספר היהודיים במונטריאול, אשר אושרו כ"בתי ספר נלווים", שקיבלו מענק לנפש כאמור, ו-17,000 ילדים יהודים למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הפרוטסטנטים בשנת 1969.

היהודים היוו את הקבוצה האתנית השלישית בגודלה במטרופולין מונטריאול, במהלך התקופה שבין 1901 ל-1961, עלו עליהם ה​​אוכלוסיות ממוצא צרפתי עם 64.2% ואלה ממוצא אנגלו-קלטי עם 17.9%. 34% מכלל האוכלוסייה היהודית של קנדה חיה במונטריאול. עד 1961 אחוז זה עלה ל-40.4.

בשנת 1961 היו 72 ערים, עיירות וכפרים במה שמכונה אזור מפקד האוכלוסין הפרברי של מונטריאול, וב-64 מהם התגוררו יהודים. היו שבע ערים ועיירות פרבריות באזור המטרופולין של מונטריאול, כל אחת עם אוכלוסייה יהודית המונה מעל 1,000 תושבים. פרברי מגורים אלה, עם אוכלוסייתם היהודית ב-1961, היו אאוטרמונט (Outremont) (9,033), קוט סנט רו (Cote St. Rue) (8,307), סנט לורן (7,696), צ'ומדי (Chomedy) (3,493), מאונט רויאל (2,617), ווסטמאונט (Westmount) (2,222) והמפסטד (1,560).

רוב האוכלוסייה היהודית במטרופולין מונטריאול בשנת 1961 היו ילידי קנדה (56.9%), ואילו 11.7% נולדו בפולין; 10.0% ברוסיה; 4.4% ברומניה; 3.6% בהונגריה; 2.3% בארצות הברית; 1.6% בבריטניה; 4.4% בשאר מדינות אירופה; ו-5.1% במדינות אחרות.

53.8% מכלל האוכלוסייה היהודית של מטרופולין מונטריאול בשנת 1961 דיווחו על אנגלית כשפת האם שלהם ו-30.2% דיווחו על יידיש כשפת האם; בעוד ש-97.2% דיברו אנגלית וצרפתית. יהודים העוסקים במסחר היוו 30% מכלל כוח העבודה היהודי במטרופולין מונטריאול ב-1961, ואחריהם 22% בתעשייה, 16% כפקידים, 13% כפרופסורים, 12% בשירות, 2% בתחבורה ובתקשורת, 1% בבניין ו-1% בעבודה בלתי מיומנת.

בשנת 1970 נמצא במונטריאול המטה הלאומי של כמעט כל הארגונים הקהילתיים היהודיים בקנדה. "אגודת הרווחה היהודית הצעירה" שנוסדה במונטריאול בשנת 1863 הייתה הארגון היהודי הראשון לרווחה חברתית בקנדה. מטרת הארגון הייתה לסייע לזרם הגובר של מהגרים יהודים הנמלטים מאפליה ומרדיפות במזרח אירופה. ב-1900 הארגון שינה את שמו ל"מכון הברון דה הירש" כהוקרה על המענקים המופלאים שהעניקה לו הברונית קלרה דה הירש. ככל שהאוכלוסייה היהודית במונטריאול גדלה, הקהילה היהודית של מונטריאול החלה לתמוך בעצמה והתרבו הקמפיינים לגיוס כספים; ובשנת 1916 התאחדו "מכון הברון דה הירש", בית הנופש "הר סיני", בית המרקחת "הרצל",

ובית האבות היהודי לקשישים והיוו את "הפדרציה של שירותי הקהילה היהודית". במהלך התקופה שבין 1916 ל-1965 מספר רשויות הרווחה והבריאות היהודיות התרבו במהירות, והצורך בכספים רבים יותר, הדרושים לתחזוקתן, הביא לארגון מסע התרמה יהודי משולב ב-1941, אשר בשנת 1951 הצטרף למסע התרמה מאוחד שנתי לגיוס כספים עבור ישראל. ב-1965 הצורך בתיאום, תכנון, גיוס כספים ופעולה משותפת גדולה יותר בענייני הקהילה היהודית הביא לארגון מחדש של הפדרציה של מונטריאול לשירותי הקהילה היהודית ולהקמת גוף חדש מקיף בשם "קהילה יהודית מאוחדת" של מונטריאול.

חברי הקהילה היהודית במונטריאול בלטו בחיים הפוליטיים, המוזיקליים, הספרותיים והאמנותיים של קנדה, במהלך המאה האחרונה. לזרוס פיליפס, עורך דין יהודי בולט, הפעיל בחיי הקהילה היהודית, מונה לחבר בסנאט הקנדי ב-1969. ב-1970 ויקטור גולדבלום, שנבחר מחדש כחבר בבית המחוקקים של מחוז קוויבק, הפך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד שר בממשלת המחוז של קוויבק. יהודי מונטריאול מהווים את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בקנדה. הקהילה היא מהוותיקות והמאוכלסות במדינה, כ-23% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית במונטריאול כ-91,000, עם למעלה מ-40,000 משקי בית יהודיים. היהודים היוו 2.4% מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה הייתה מורכבת מכמה קבוצות יהודיות שונות שהתיישבו בקנדה בתקופות זמן שונות ובנסיבות שונות. גלי ההגירה האחרונים כללו יהודים מברית המועצות לשעבר (חלקם הגיעו דרך ישראל), צרפת, ארגנטינה ומספר קטן של יהודי אתיופיה, מישראל.

מאז תחילת המאה ה-20 הקימה הקהילה היהודית של מונטריאול ארגונים רבים. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות, בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. בשנת 1965 הוקמה פדרציה לארגון טוב יותר של תכנון קהילתי וגיוס כספים. במקור, הפדרציה הזו הייתה ידועה בשם "שירותי הקהילה היהודית המאוחדת", אך שמה שונה לפדרציה CJA (מרכז לאמנות יהודית) ב-1990.

הפדרציה תומכת במספר ארגונים ברחבי העיר מונטריאול. בשל תמיכתם הנרחבת בישראל והקצאה מקומית לשירותים חברתיים ותוכניות חינוכיות, הקהילה היהודית של מונטריאול נחשבת לאחת הקהילות הנדיבות ביותר לנפש בכל צפון אמריקה. ארגונים יהודיים בולטים נוספים הם "קרן הקהילה היהודית", "האגודה הגניאלוגית היהודית" של מונטריאול, "המועצה הקנדית של ישראל", "בני ברית" קנדה, הקונגרס היהודי הקנדי, ושירותי הסיוע של המהגרים היהודים.

החיים הדתיים בקרב יהודי מונטריאול מגוונים למדי. בעוד שהקהילות האורתודוקסיות מהוות את הרוב המכריע של בתי הכנסת בעיר, ישנן גם קהילות רפורמיות, שיקומיות ורקונסטרוקטיביות רבות. גם בתוך התנועה האורתודוקסית יש קשת רחבה של קהילות, הכוללות כמה זרמים חסידיים, אורתודוקסיים מודרניים, חרדים וספרדים. מבחינה היסטורית היהדות האורתודוקסית הייתה חזקה מאוד במונטריאול.

 מאז תחילת המאה ה-21, חסידות "חב"ד ליובאוויטש" הפגינהה נוכחות משמעותית באזורי "Côte des Neiges" ("חוף השלג") והמפסטד (Hampstead).

בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי, הידוע גם בשם "שארית ישראל", הוא בית הכנסת העתיק ביותר במונטריאול. זוהי גם הקהילה הוותיקה ביותר בקנדה. בית הכנסת הוקם רשמית בשנת 1768. הבניין המקורי שלו, שעוצב בסגנון יהודי-מצרי, היה מקום התפילה הלא קתולי הראשון בכל מחוז קוויבק. זה נותר מקום התפילה היהודי היחיד במונטריאול עד 1846.

החל מהמאה ה-19, רוב המשפחות היהודיות בחרו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר יהודיים פרטיים. בין אם בשל הפרדה או האופי הווידוי של בתי הספר הציבוריים במונטריאול, הקהילה היהודית הקימה מספר בתי ספר משלה. נכון לשנת 2015 היו במונטריאול כ-13 בתי ספר יהודיים פרטיים. יותר ממחצית מהילדים היהודיים, בגיל בית הספר, לומדים בבתי ספר יהודיים פרטיים. כמחצית מהתלמידים היהודים שמסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי היהודי ממשיכים ללמוד בתיכון היהודי. החינוך היהודי במונטריאול מגוון למדי. ישנם בתי ספר פרטיים רבים המזוהים עם מגוון רחב של תנועות וקהילות יהודיות, כולל אורתודוקסים, חרדים, חסידיים, קונסרבטיביים, יידישיסטים וספרדים.

בנוסף יש כמה תנועות וארגוני נוער, ורשת מבוססת של קייטנות, פעילויות צהרונים ותוכניות חינוכיות. מרכזי התרבות היהודיים הגדולים בעיר כוללים את המוזיאון היהודי של מונטריאול (נוסד ב-2010), המרכז להנצחת השואה במונטריאול, הספרייה הציבורית היהודית, המרכז הקהילתי היהודי מיילס נאדה (Miles Nada), והמרכזים הקהילתיים היהודיים, אגודה יהודית של צעירים וצעירות (YM-YWHA) של מונטריאול: מחנה בן וויידר לצעירים ולצעירות יהודים (Ben Weider JCC) ומחנה קאנטרי לצעירים. ישנם גם יותר מ-25 מרכזי חב"ד שונים ברחבי מונטריאול רבתי.

האזור עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במונטריאול הוא חוף סנט לוק (19,395), שבו היהודים מהווים כמעט 63% מכלל האוכלוסייה. חוף סנט לוק מתגאה גם באוכלוסייה הספרדית הגדולה ביותר במונטריאול (5,580). קבוצות גדולות של יהודים ספרדים מתגוררות גם בוויל סנט לורן (Ville St. Laurent) (3,365), ובאי המערבי (2,205). האוכלוסייה השנייה בגודלה נמצאת באי המערבי, עם 12,055 תושבים יהודים. בפרבר האמיד המפסטד (Hampstead) ישנה הצפיפות הגבוהה ביותר של יהודים מכל אזור אחר, כ-75% מכלל אוכלוסייתו. אזורים אחרים עם אוכלוסייה יהודית גדולה כוללים את סנט לורן, סנודון (Snowdon) וקוט דה נייז' (Côte des Neiges).

במונטריאול יש גם מספר מובלעות חרדיות. באוטרמונט (Outremont) נמצאות שלוש השושלות החסידיות בלז, סאטמר וסקבר (Skver); בקוט דה נייז' נמצאת קהילה גדולה של ליובאוויטש; ובפרבר בויסברנד (Boisbrand) נמצאת קהילת הטאש (Tash), קבוצה שמקורה בהונגריה.

כמעט שליש מאוכלוסיית מונטריאול היהודית נולדה מחוץ לקנדה. גלי ההגירה הגדולים ביותר היו מצפון אפריקה וממזרח אירופה, כולל מברית המועצות לשעבר.

בנוסף לאנדרטת השואה, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית הציבורית, ניתן למצוא את ציוני הדרך ונקודות העניין היהודיות המשמעותיות ביותר ברובע ההיסטורי היהודי. הרובע ממוקם בשדרות סנט לורן, או ברחוב הראשי; בעבר, בשכונה היסטורית זו היו מספר בתי כנסת ועסקים יהודיים. עד 1871, נוצרה מובלעת יהודית של 400 אנשים ויידיש הייתה השפה המשותפת. רחובות ראשיים נוספים כוללים את רחוב קלארק, פארק אווניו, רחוב סנט אורבן ורחוב אספלנדה (Esplanade).

בתי חולים שונים ומתקני בריאות, שהוקמו על ידי יהודים, משרתים הן את הקהילה היהודית, והן את הקהילה הלא-יהודית, של מונטריאול. ראויים לציון הם בתי החולים: הר סיני ובית החולים היהודי הכללי. האחרון מספק טיפול כללי ומיוחד, והוא הוקם בחלקו על ידי הנדבן היהודי אלן ברונפמן. לאחר משבר, בשנת 1931, והחל משנת 1933 הוא נקרא רשמית בית החולים היהודי הכללי. החולה הראשון אושפז בשנה שלאחר מכן. שירותי בריאות יהודיים נוספים כוללים את דונלד ברמן מיימונידס (טיפול גריאטרי) ואת בית מרים, מרכז שיקומי המספק שירותי מגורים לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות.

ברחבי מונטריאול נמצאים פרסומים יהודיים של העיר עצמה. הגדול והידוע ביותר מביניהם הוא "מגזין יהודי מונטריאול", מקור ראשון לכל מה שנוגע ליהודים. לפרסום בתפוצה נרחבת יש קהל קוראים של יותר מ-90,000. "מגזין יהודי מונטריאול" כולל מגוון רחב של מאמרים ומאמרי מערכת על אירועים קהילתיים, פעילויות מקומיות וחדשות בינלאומיות.

לוס אנג'לס, קליפורניה

Los Angeles

ממוקמת בדרום קליפורניה. בעיר לוס אנג'לס יש כ-4 מיליון תושבים התופסים 455 מייל רבועים של שטח, לכן היא נחשבת לעיר השנייה הכי מאוכלסת בארצות הברית ולגדולה ביותר בעולם. עד 1967, לוס אנג'לס הייתה ביתם של יותר מ-510,000 יהודים, שנייה רק ​​לעיר ניו יורק. אוכלוסייתה היהודית הנוכחית מוערכת ב-662,000.

מקורותיה של העיר הם מהקולוניזציה הספרדית המוקדמת של קליפורניה. לוס אנג'לס יועדה רשמית כעיר (Pueblo) ב-4 בספטמבר 1781, עם כ-44 תושבים. הצטרפותה של קליפורניה לארצות הברית ב-1850, בעקבות מלחמת מקסיקו-אמריקה וגילוי הזהב, הביאה לגל של עליית יהודים ממערב אירופה וממזרח ארצות הברית. בעודם מחפשים התעשרות מהירה, הרוב לא עסקו בכריית זהב אלא פתחו חנויות בעיירות הקטנות ובמחנות הכרייה ברחבי צפון קליפורניה. בשנת 1850 מפקד בלוס אנג'לס גילה שבסך הכול ישנם 1,610 תושבים, כאשר 8 מתוכם הם יהודים.

תפילות יהודיות החלו לראשונה ב-1854 עם הגעתו של ג'וזף ניומרק (1881-1799). ג'וזף ניומרק, בעל הכשרה ברבנות ובעל אוריינטציה מסורתית, היה הפטריארך של הקהילה היהודית עד יום מותו. בדרך כלל התפילות התקיימו במקומות שכורים ומושאלים שונים עד שבית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1873 ברחוב פורט (N. Fort) 273 (כיום ברודווי). כמו כן בשנת 1873 נטלו היהודים יוזמה בארגון לשכת המסחר הראשונה. העסקים היהודיים, שהתרכזו במסחר סיטונאי וקמעונאי, היו מהגדולים בעיר. בשנת 1865, י"ו הלמן (I.W. Hellman) והנרי הנטינגטון העזו לעסוק בבנקאות, והפכו להיות בין המעצמות הפיננסיות הדומיננטיות במדינת קליפורניה. עם הגעתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית וכתוצאה מתכנית קידום מרוכזת של לשכת המסחר, אוכלוסיית לוס אנג'לס עלתה בחדות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19. הרחבת מסילות הברזל דרך דרום קליפורניה הביאה את תנופת הנדל"ן ההיסטורית בלוס אנג'לס. האוכלוסייה, רק 11,000 ב-1880, גדלה פי חמישה תוך שנים ספורות. עם הגעתם של מספר גדול של יוצאי המערב התיכון, החברה המתונה והמשולבת חברתית החלה להשתנות. חיי החברה היהודיים התרחבו יותר ויהודים החלו להקים מוקדים חברתיים נפרדים כולל "אגודת גברים יהודים צעירים" ומועדון "קונקורדיה" להוריהם המשחקים בקלפים.

בתחילת המאה ה-20, מספר גדול של יהודים ממזרח אירופה החלו להגר ללוס אנג'לס כדי להתחיל בתורם, להגיע ליוקרה, למעמד ולביטחון. בשנת 1900 מנתה אוכלוסיית לוס אנג'לס 102,000 תושבים עם אוכלוסייה יהודית של 2,500 תושבים. עשרים שנה מאוחר יותר מנו היהודים 70,000 תושבים, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. עשרים שנה לאחר מכן מנו היהודים 70,000, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. הגידול המהיר של האוכלוסייה יצר, לראשונה, שכונות יהודיות מוכרות. עד 1920 היו שלושה אזורים יהודיים מרכזיים ברובע השדרה המרכזית. האחוז הגבוה של יהודים שעברו מערבה, מסיבות בריאותיות, הפך את הקמת מוסדות רפואיים לצו הראשון של עסקים משותפים. בשנת 1902, ביתו של קספר כהן (Kaspare Cohn) נתרם והפך לבית החולים "קספר כהן". לא חלף זמן רב לאחר מכן, ובשנת 1911 הוקמה "אגודת הסעד הצרכני היהודי" והחלה בניית בית הבראה בדוארטה (Duarte). עבור הקשישים הוקם בית המחסה היהודי לזקנים, ובשנת 1910 הפך "בני ברית" לכוח המניע להקמת "בית היתומים היהודי", שבסופו של דבר נודע בשם "ויסטה דל מאר". בשנת 1912 הוקמה "הפדרציה של צדקה יהודית" כדי לאחד את כל מאמצי גיוס הכספים עבור המוסדות היהודיים. בית החולים "קספר כהן" הפך בהדרגה לבית חולים כללי. מאוחר יותר, בשנת 1926, הוא עבר למתקנים הנוכחיים שלו ברחוב פונטין (Fountain) ליד שדרת ורמונט, ושמו שונה לבית החולים "ארזי הלבנון" (""The Cedars of Lebanon Hospital).

העשור הראשון של המאה ה-20 התאפיין במעבר מסיוע צדקה לרווחה חברתית. בשנת 1934 הוקמו ארגונים חברתיים אחדים כדי לשרת את צרכיה של קהילה יהודית גדלה. אלה כללו את קרן הרווחה היהודית המאוחדת, הקהילה היהודית המאוחדת, וועד הקהילה המאוחדת שהוקמה כדי להילחם באנטישמיות. מנהיגי הקהילה החדשים היו בעיקר עורכי דין ולא אנשים בעלי עושר מירושה. גברים כמו לסטר ו' רוט, הארי א' הולצר, בנג'מין ג' שיינמן ומנדל ב' זילברברג שירש את הניומרקס וההלמנים. בשנת 1937 התאגדה הקהילה היהודית המאוחדת כמועצת הקהילה היהודית של לוס אנג'לס עם קרן הרווחה היהודית המאוחדת כזרוע גיוס התרומות שלה. הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות המשיכה כיישות נפרדת עד שנת 1959, אז בוצע מיזוג בין מועצת הקהילה היהודית עם האינטרס הפרו-ישראלי שלה לבין ארגונים מעבר לים, והאוריינטציה שלה כוונה לחינוך יהודי, ופדרציה של ארגוני הרווחה היהודיים המגלמים את הקהילה היהודית הקודמת, ואת דאגתה העיקרית לפילנתרופיות מקומיות.

בסוף מלחמת העולם השנייה, כ-150,000 יהודים חיו בלוס אנג'לס רבתי, עלייה של 20,000 מאז החלה המלחמה. האוכלוסייה היהודית בלוס אנג'לס החלה לגדול לאחר 1945 כאשר אלפי ותיקי מלחמה ואחרים יחד עם משפחותיהם עברו מערבה. עד 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית רבע מיליון איש, המהווה גידול של 2,000 איש בחודש, כאשר היהודים המשיכו לנוע מערבה, מה שנחשב לאחת ההגירות הגדולות בהיסטוריה היהודית. ב-1951 חיו בלוס אנג'לס כ-330,000 יהודים, ועד שנת 1965 מספרם הגיע לחצי מיליון, ולוס אנג'לס הפכה לאחד ממרכזי האוכלוסייה היהודיים הגדולים ביותר.

הגידול העצום הזה באוכלוסייה היהודית הביא לריבוי של קהילות, בתי כנסת ובעלי תפקידים דתיים. התנועה הלאומית של עדות דתיות "גילתה" את לוס אנג'לס, כאשר בית הכנסת המאוחד הקים את אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט שלו, איגוד הקהילות היהודיות האמריקאיות הקים את אזור דרום האוקיינוס ​​השקט ורבנים רבים פנו מערבה ב-1968 לוס אנג'לס הייתה ביתם של 150 קהילות שונות.

לאחר 1945, כל שלושת ענפי היהדות הקימו בתי ספר להשכלה גבוהה. הסמינר התיאולוגי היהודי הקים את האוניברסיטה ליהדות, שלאחר מכן פיתחה מכללה למורים לעברית, בית ספר לאמנויות יפות, בית ספר לתארים מתקדמים ותכנית נרחבת ללימודי יהדות למבוגרים. בדומה לכך, ההיברו יוניון קולג' (Hebrew Union College) פיתחה שלוחה בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנות, בית ספר להכשרת חזנים ותכנית למורים בבית ספר של ימי ראשון. ישיבה אוניברסיטאית הקימה סניף המתמחה בהכשרת מורים וחינוך מבוגרים. הלשכה לחינוך יהודי עשתה רבות להעלאת רמת ההוראה ועודדה וסִבסדה בתי ספר תיכוניים יהודיים. עד 1968 למדו בבית הספר התיכון היהודי בלוס אנג'לס, הגדול ביותר, יותר מ-500 תלמידים. באותה שנה, הניידות היהודית הביאה לסיומם של שכונת בויל הייטס (Boyle Heights) היהודית לשעבר, של רחוב אדמס, רחוב טמפל, של מחוז וילשייר ועוד אזורים ושכונות יהודיות בעיקר. יהודים התיישבו באזורים המערביים והחדשים של לוס אנג'לס רחבת הידיים.

 

לוס אנג'לס בתחילת המאה ה-21

כחמישה אחוזים מיהודי העולם חיים בעיר לוס אנג'לס. נכון לשנת 2013, האזור היה ביתם של יותר מ-650,000 יהודים, ובכך הפך אותה לאוכלוסיית היהודים השנייה בגודלה בארצות הברית והחמישית בגודלה בעולם. יהודי לוס אנג'לס מהווים כמעט 17% מכלל אוכלוסיית העיר. רובם המכריע מתגוררים בעיר עצמה ואילו השאר גרים בשכונות ברחבי המטרופולין.

ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי ישנם ארגונים רבים המשרתים את הקהילות היהודיות הרבות של לוס אנג'לס. חלקם, כמו הקונגרס היהודי האמריקאי, הליגה נגד השמצה, הברית היהודית הפרוגרסיבית והוועד היהודי האמריקאי, מתמקדים בנושאים לאומיים כמו מאבק באנטישמיות ובזכויות אדם. ארגונים אחרים מבוססים יותר על קהילתיות כמו "המועצה של דרום קליפורניה ליהודי ברית המועצות", "מרכז ארה"ב", "אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט", ו"הפדרציה היהודית לוס אנג'לס". "המועצה הלאומית לנשים יהודיות", "שירותי משפחה יהודית", "ועדת העבודה היהודית" ו-ETTA הממקדת את מאמציה במשפחות, בזכויות עובדים ובשירותי בריאות. בנוסף, ישנן מספר קבוצות הסברה בישראל, כולל "עִמדו לצִדנו" (Stand With Us), מועצת הארגונים הישראליים והארגון לקידום חינוך ותרבות בישראל.

כמעט בכל שכונה עם נוכחות יהודית יש לפחות בית כנסת אחד. על פני לוס אנג'לס פרושות יותר מ-120 קהילות, המייצגות ארבע תנועות שונות ביהדות. הרוב המכריע של הקהילות הללו מקיים תפילות בבניינים שלהם. עד שנת 2014, היו כ-61 בתי כנסת אורתודוקסיים שונים, 33 בתי כנסת רפורמים, 27 בתי כנסת קונסרבטיביים, 3 מסורתיים ואחד – שאינו קשור לאף תנועה. בנוסף לתפילות, רבים מבתי הכנסת הללו מציעים שירותי חינוך לילדים ולמבוגרים כאחד. ישנם גם יותר מ-90 בתי ספר יהודיים פרטיים. נכון לשנת 2011, היו כ-9 גני ילדים, 24 בתי ספר יסודיים ו-12 בתי ספר תיכוניים ברחבי לוס אנג'לס. ביחד היו רשומים בהם יותר מ-100,000 תלמידים מדי שנה. בעוד שרובם אורתודוקסים (23), ישנם מספר בתי ספר השייכים לתנועות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והמסורתיות. יש גם מכללות יהודיות, כמו ה-Hebrew Union College (המכון היהודי לדת), האוניברסיטה היהודית האמריקאית וישיבת לוס אנג'לס.

עם אוכלוסייה כה גדולה, לא חסרות תכניות חברתיות ותרבותיות לנוער היהודי של לוס אנג'לס. ביניהם "הוועידה הלאומית של איגוד הנוער האורתודוקסי" של בתי הכנסת, תורת ישראל לבנות לוס אנג'לס, מחנה "גן ישראל" ותכנית הספורט "יחד".

לוס אנג'לס היא ביתם של מרכזי תרבות ומוזיאונים רבים. בין הידועים ביותר הם אנדרטאות השואה השונות של העיר, כגון: מרכז סימון ויזנטל (Simon Wiesenthal), מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, קרן השואה של USC והקרן לניצולי השואה.

ברחבי לוס אנג'לס ישנם חמישה מרכזי קהילה יהודיים שונים ומספר מרכזי חינוך, כולל המרכז ללימוד יהדות (Jewish Learning Exchange, המכון למדעי היהדות וספריית הקהילה היהודית. כמו כן ממוקם בלוס אנג'לס סניף דרום קליפורניה של הוועד האמריקאי למכון ויצמן למדע והחברים האמריקאים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס היה יעקב פרנקפורט, חייט מגרמניה. מאז הגעתו ב-1841, לוס אנג'לס חוותה כמה גלי הגירה של יהודים מאירופה וגם מהמזרח התיכון. לפי נתוני הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, כ-250,000 יהודים ישראלים חיים במטרופולין של לוס אנג'לס. למרות שהגיעו בהתמדה מאז תחילת 1950, משערים כי גל משמעותי של הגירה ישראלי התרחש במהלך שנות 1970. באותה תקופה, בעקבות המהפכה האיסלאמית, עשרות אלפים מיהודי פרס ברחו מאיראן ללוס אנג'לס. יהודי איראן ידועים בהיותם אחד מגלי המהגרים העשירים ביותר שהגיעו אי פעם לארצות הברית. על פי סקר של מפקד האוכלוסין האמריקאי לשנת 2010, כ-34,000 יהודים פרסים חיים בבוורלי הילס, שם הם מהווים 26% מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 נבחר ג'ימי דלשאד (Jimmy Delshad), יהודי פרסי, לראש עיריית בוורלי הילס. בשל האוכלוסייה המשמעותית שלהם ובעלותם על עסקים ונכסים רבים ברחבי משולש הזהב של בוורלי הילס, האזור זכה לכינוי "טהרנגלס" ("Tehrangeles"). בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר לקליפורניה. עד 1989 הייתה בלוס אנג'לס האוכלוסייה השנייה בגודלה של יהודי ברית המועצות בארצות הברית.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, שכונות רבות ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי הפכו למחוזות הידועים באוכלוסייתם היהודית הגדולה. פיירפקס ופיקו-רוברטסון, שתי שכונות הממוקמות במערב לוס אנג'לס, הן בין הקהילות היהודיות המפורסמות ביותר בעיר. הן היוו גם יעד עיקרי למהגרים יהודים ישראלים וסובייטים. ניתן למצוא מובלעות יהודיות נוספות בבוורלי הילס, עמק סן פרננדו, מערב הוליווד, הנקוק פארק, אנצ'ינו (Encino), ווסטווד, ברנטווד ושרמן אוקס (Sherman Oaks). ברבות מהשכונות הללו ובסביבותיה ממוקמים ציוני דרך יהודיים רבים. השכונות פיירפקס, פיקו-רוברטסון ובויל הייטס (Boyle Heights) הן בעצמן אתרים יהודיים היסטוריים. סַמָן בית הקברות ב"אגודת החסד היהודי", שראשיתו ב-1855, נחשב לאתר היהודי הראשון בכל לוס אנג'לס. בית הכנסת בריד סטריט (Breed Street), הידוע גם כקהילת "תלמוד תורה" של לוס אנג'לס, היה בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר במערב ארצות הברית בין השנים 1915 עד 1951, והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. בסיור בלוס אנג'לס, המבקרים יגלו שלרבים מהמבנים המפורסמים של העיר יש קשר יהודי. מוריס ל' גודמן היה היהודי הראשון ששירת את מחוז לוס אנג'לס בעיריית לוס אנג'לס. ס' צ'ארלס לי (S. Charles Lee), נולד בשם שמעון צ'ארלס לוי, היה אדריכל אמריקאי הידוע בעיצובו של תיאטרון לוס אנג'לס. במסוף סניף הדואר של העיר נמצאים 11 ציורי קיר שנעשו על ידי האמן היהודי יליד לטביה, בוריס דויטש. אנדרטת השואה בפסיפיק  פארק עוצבה על ידי האמן היהודי, ג'וזף יאנג (Joseph Young). ציוני דרך יהודיים ידועים אחרים כוללים את המסעדות היהודיות המפורסמות של העיר, כולל Nate 'n Al's בבוורלי הילס, אמנות בסטודיו סיטי (Art's in Studio City), פיקו – מעדנייה כשרה (Pico Kosher Deli), גרינבלט ולנגר (Greenblatt and Langer) בפארק מקארתור (MacArthur Park). בעקבות זרם של יהודים ישראלים ופרסים, נפתחו מספר מסעדות, שהתפרסמו בזכות המאכלים הייחודיים והמסורתיים שלהן. מקומות כמו מסעדת גולן, טבריה, נסים וכפר פלאפל הציעו מטבח מזרח תיכוני אותנטי.

זמן לא רב לאחר שהתיישבו בלוס אנג'לס החלו חברי הקהילה היהודית להקים בתי חולים ומתקני בריאות. בשנות ה-80 של המאה ה-20, רבים מהמרכזים הרפואיים הטובים ביותר של לוס אנג'לס היו אלה שנוסדו על ידי מנהיגות יהודית. הידוע ביותר הוא המרכז הרפואי "ארזי סיני" (Cedars-Sinai). האחרים כוללים את מרכז "בריאות האשה היהודית", "האגודה היהודית להלוואות חינם לשירותי בריאות לטווח קצר". בית החוליםGateways  ומרכז לבריאות הנפש, "אביבה" שירותי משפחה וילדים, קרנות הבריאות "ביקור חולים", והבית היהודי לטיפול במבוגרים בלוס אנג'לס.

הקהילה היהודית של לוס אנג'לס זכתה לא פעם להכרה בפילנתרופיה שלה. לרבים מהארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית יש סניפים מקומיים בלוס אנג'לס. ישנן גם קבוצות הסברה אחדות המגייסות כספים לאוניברסיטאות בישראל. ארגונים כגון: המועצה האמריקאית של אוניברסיטת תל אביב והאגודה האמריקאית של אוניברסיטת בן-גוריון מסבירים לאנשים על בתי הספר ועל הישגיהם האקדמיים. מקורות מימון ותמיכה קהילתית מרכזיים מגיעים מקבוצות כגון: "קרן משפחה אחת", "קרן הקהילה היהודית", "קרן שפע", "יד ביד" לוס אנג'לס, "הקרן הקיימת לישראל" ו"מזון" – מענה יהודי לרעב. בנוסף, ישנם ארגוני צדקה רבים התומכים במחקר רפואי ישראלי, כולל ידידי המרכז הרפואי שיבא, הקרן לחקר הסרטן והקרן ההומניטרית הישראלית.

בלוס אנג'לס יש מבחר רחב של כלי חדשות ותקשורת. ביניהם כתבי עת עצמאיים רבים המשרתים את הקהילה היהודית של לוס אנג'לס. העיתון היהודי של לוס אנג'לס הוא עיתון כזה. הוא הוקם בשנת 1985 והופץ במקור על ידי הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. נכון לשנת 2010, היה לו קהל קוראים של 180,000, וזה הפך אותו לעיתון השבועי היהודי הגדול ביותר מחוץ לעיר ניו יורק. עיתונים יהודיים נוספים כוללים את "העיתון היהודי", "שלום לוס אנג'לס", ה"אובסרוור היהודי של לוס אנג'לס" (The Jewish Observer), "הקישור היהודי" (The Jewish Link), ועיתונים ישראליים – "שבוע ישראלי" ו"הארץ".

שניים מהמפרסמים הגדולים ביותר של מדיה יהודית בלוס אנג'לס הם: "טרייב"  – תקשורת (Tribe Media Corp), ו"בלייזר מדיה גרופ" (Blazer Media Group). ברדיו: תחנות ישראלה, ערוץ מוזיקה ישראלי ועייש  – תלמיד מלוס אנג'לס.

סאן-פרנסיסקו

עיר במדינת קאליפורניה, ארצות הברית.


ברבע השני של המאה ה-19 היה בסאן פרנסיסקו יישוב יהודי קטן. מספר היהודים בעיר גדל בעת בהלת הזהב של שנות 1850-1849. יהודים רבים באו בעקבות הכורים, סובבו במחנות הכורים ומכרו להם מזון, דברי הלבשה וציוד (הצליח מכולם לוי שטראוס, אבי מכנסי הג'ינס המפורסמים). היו יהודים שפנו לגידול עופות וירקות, ובאחד הכפרים בקירבת העיר (פאטאלומה) נמצא יישוב חקלאי יהודי עד היום.

ב-1850 התארגנו בקהילה עדת "שארית ישראל" של יוצאי פולין ואנגליה ועדת "עמנואל" של יוצאי גרמניה, וכל אחת מהן הקימה אגודות ומוסדות משלה. יוליוס אקמאן, רבה הראשון של "עמנואל", פרש מתפקידו בגלל התנגדותו לתנועת הרפורמה והתחיל לפרסם את השבועון היהודי הראשון במערב הרחוק; הוא גם ניהל בית-ספר משלו.

יהודי המקום השתלבו מן ההתחלה בחיי הציבור ובכלכלה בעיר. צאצאי המשפחות המייסדות ממשיכים בניהול העסקים הוותיקים ובמסורת השירות לציבור עד היום הזה. הוא הדין לגבי צאצאי המהגרים ממזרח-אירופה בתחילת המאה; שממשיכים לנהל את המוסדות והארגונים שהקימו אבותיהם.

ב-1969 היו בסאן פרנסיסקו 13 עדות יהודיות מכל הזרמים, ביניהן עדת הספרדים "מגן דוד" ועדת "בני אמונה" של יוצאי גרמניה, שבילו את שנות המלחמה בשאנחאי. בעיר התקיימו מגביות מאוחדות למוסדות מקומיים דוגמת חמשת המרכזים הקהילתיים, מושב-זקנים, בית- חולים, חברת גמילות-חסדים, שירותי משפחה ובטחון הקהילה, ארגונים ארציים וציוניים.

היהודים בולטים בתחומי האמנות, במקצועות החופשיים, בענפי המסחר והבנקאות ובתעשייה הקלה. רבים מכהנים במערכת המשפט והמימשל המקומי. לא מעטים בעיר המקומות הציבוריים והאנדרטות על שמות יהודים מחשובי המקום.

ב-1976 התגוררו בסאן פרנסיסקו, לפי אומדן, 75,000 יהודים בעיר עצמה, ועוד 22,000 בשטח המטרופולין.

בסאן- פרנסיסקו יושב גם קונסול כללי של מדינת ישראל.

בשנת 1997 התגוררו בסאן פרנסיסקו כולה 210,000 יהודים.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

ביירוית BAYREUTH

יידיש: ביירוט, ביירוטא, בראיט, ברייט


בירת פרנקוניה עילית (Oberfranken), באווריה, גרמניה. בגרמניה המערבית עד לאיחוד גרמניה ב-1990.
 

היסטוריה
יהודים התיישבו בביירוית ב-1248 על-פי היתר לישיבת קבע. החיים שלהם בביירוית לא היו קלים ליהודים. הם נפגעו בפרעות רינדפלייש (Rindfleisch) ב-1298, סבלו מרדיפות ב-1321 וב-1337. בפרעות שפרצו בעקבות המגיפה השחורה (1348-1349), נחרבה הקהילה כליל.

היהודים שבו לעיר במאה ה-15, וב-1473 הוענק ליהודי המקום כתב חירות שנתן ליהודים שישבו במקום חופש דת. באמצע המאה ה-16 דרשו הסוחרים המקומיים לגרש את היהודים מהעיר, בתואנה שהם מקפחים את פרנסת הנוצרים. כתוצאה מכך, גורשו יהודי ביירוית ב-1564. עד אמצע המאה ה-18 ישבו בביירוית רק יהודים "סוכני חצר," שהיו מומחים בענייני כספים ובעלי השפעה בחצר הרוזן.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הוקמה שם שוב קהילה יהודית של כ-400 נפש. ב-1760 נחנך בביירוית בית כנסת מפואר, ותלמוד תורה ומקווה כ-20 שנה לאחר מכן. ב-1787 נחנך בעיר בית העלמין היהודי. פעלו במקום גם שתי חברות קדישא, וארגוני סעד וצדקה. ב-1824 פתחה הקהילה בית ספר עממי יהודי, ובו שלוש כיתות.

מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 פעלו בביירוית סניפים של ארגונים יהודיים, כולל: צה-פאו(C.V) , האגודה המרכזית של יהודי גרמניה, האגודה לתולדות ישראל וספרותיו, ברית חיילי החזית היהודיים (R.J.F), אגודת הנוער היהודי הכללי(Judischer Jugendverein),  וברית הצופים היהודיים (Judischer Pfadfinderbund). כמו כן, נפתחו סניפים של ההסתדרות הציונית והקרנות הלאומיות.

ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו בביירוית 261 יהודים. באותה שנה היה בביירוית מושב רבנות המחוז.



תקופת השואה

באוקטובר 1936 ציווה מנהל המחוז לסמן בתו מיוחד את כל בתי המסחר בעיר שבבעלות היהודיים. באותה שנה גורשו התלמידים היהודיים מבית הספר התיכון העירוני.

בליל הבדולח, 9-10 בנובמבר 1938, התפרצו הפורעים לבתים וחנויות של יהודים ועשו בהם שמות. בית הקהילה ובית הספר העממי היהודי נהרסו, בית הכנסת נשדד, ולמחרת היום חולל בית העלמין היהודי. גברים יהודים רבים שולחו למחנה דכאו  (Dachau). ב-11 בנובמבר התחדשו הפרעות והביזה.

רוב היהודים עזבו את ביירוית בין השנים 1939-1933. בסוף 1939 רוכזו בגטו ה80 היהודים שנותרו בעיר. ב-27 לנובמבר, 1941 שולחו כ-60 יהודים לגטו ריגה בלטביה. ב-12 לינואר 1942 הועברו אחרוני הקהילה, כ-11 יהודים, דרך באמברג לגטו טרזיינשטאט (Theresienstadt).
 

אחרי השואה
במאי 1945, בתום המלחמה, התרכזו בביירוית כ-350 יהודים, טרם הגירתם לארצות אחרות. הם שיפצו את בית הכנסת ובית העלמין היהודי וקיימו חיי קהילה. למרות זאת, במשך השנים עזבו רובם את גרמניה, ובינואר 1970 ישבו בביירוית כ-31 יהודים.

 

המאה ה-21

בשנת 2012, לפי נתוני הארגונים היהודיים ,מנתה הקהילה בעיר כ - 600 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר.

מאז 2017 יש בעיר בית כנסת. הקהילה בראשות פליקס גוטרט (Felix Gothart), והקהילה מספקת שירותים חברתיים  ודתיים. בעיר אין רב קבוע ולעתים מגיע רב מוינה או בחורי ישיבה מפרנקפורט כדי לחזק את החיים הדתיים בקהילה. אוכל כשר מגיע במרוכז לפי הזמנה . החלו בבניית מקווה ושיפוץ בית הכנסת, ומתוכננים גם הקמת מרכז קהילתי ומוזיאון יהודי .

 

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

מילאנו

עיר בלומבארדיה, צפון-איטליה.


במילאנו היתה קהילה יהודית עוד בימי הרומאים. ב-388 כתב הבישוף המקומי אמברוסיוס שלצערו לא עלה בידו להנהיג את צאן-מרעיתו בהצתת בית-הכנסת, שנהרס לדבריו "בידי שמים". בית-הכנסת נבנה מחדש אך נהרס בידי ההמון ב-507, למורת-רוחו של תיאודוריך מלך האוסטרוגותים. עם ריבוי הקהילות בצפון-איטליה במאה ה-13 התאוששה גם קהילת מילאנו, אולם ב-1320 נגזר עליה גירוש. ב-1387 העניק הדוכס ויסקונטי זכויות ליהודי לומבארדיה כולה ובית-ספורצה המשיך בהגנה על היהודים; תביעת האפיפיור פיוס ה-2 להפקיע חמישית מרכושם למימון מסעי הצלב בוטלה בהתערבות פראנצ'סקו ספורצה (1459). ב-1489, בימיו של לודוביקו איל מורו, גורשו היהודים משטח הדוכסות. לא ארכו הימים והותר להם לשוב אך לא למילאנו עצמה. היישוב היהודי בעיר התחדש רק ב- 1714, עם סיפוח האזור לאוסטריה, ובאמצע המאה ה-19 מנה כ-500 איש. ב- 1848 השתתפו יהודים בהתקוממות נגד השלטון הזר וב-1859, כאשר נעשתה מילאנו חלק מממלכת איטליה החדשה, קיבלו היהודים זכויות-אזרח מלאות. באה תקופה של פיתוח מסחרי ותעשייתי, והקהילה גדלה לאלפיים נפש ב-1900 ול- 6,500 בערך בשנת 1931.

בשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הגיעו למילאנו פליטים יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, וכך היה גם בשנים הראשונות אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).

תחת הכיבוש הגרמני נשלחו למחנות כ-800 מיהודי המקום. רבים נתגלו בעיירות ובכפרים ונרצחו בידי הגרמנים ועושי דברם המשמרות האיטלקים. בסתיו 1943 ערכו הגרמנים מצוד שבמהלכו נהרס בית-הכנסת הגדול. בסוף המלחמה נרשמו במילאנו 4,484 יהודים ואליהם הצטרפו זמנית יוצאי מחנות הריכוז בלומבארדיה.

אחרי 1949 התיישבו במילאנו פליטים יהודים ממצרים ומארצות-ערב אחרות, וגם יורדים מישראל. אחרי מלחמת ששת-הימים מצאו מקלט ארעי במילאנו כ-3,000 יהודים ממצרים ומלוב.

בסוף שנות השישים התגוררו בעיר יותר מ-8,700 יהודים, והקהילה הייתה השנייה בחשיבותה במדינה.

יהודי מילאנו רובם ספרדים ובני עדות המזרח. הנטייה להתבוללות חזקה, בפרט בקרב הוותיקים, ושיעור נישואי-תערובת מתקרב ל-%50. היהודים נמנים עם המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה; עיסוקם העיקרי - מסחר סיטוני, יצוא ויבוא. בקהילה בית-ספר עברי שבו למדו בשנות השבעים כ-1,000 תלמידים. נוסף על בית-הכנסת המרכזי נוסח איטליאנו קיימים עוד שבעה בתי-כנסת לעדות האחרות - פרסי, אשכנזי וכדומה. הקהילה מחזיקה בית אבות. ומוציאה לאור בטאונים יהודיים באיטלקית ועברית.

בשנת 1997 ישבו במילאנו כ- 10,000 יהודים; באיטליה כולה נימנו אז 30,000 יהודים, מחציתם ברומא. BOLLETTINO”", בטאון הקהילה העברית במילאנו יוצא לאור בפרקי זמן קבועים.