קהילת יהודי סטרופקוב

פרשוב PRESOV

(בהונגרית EPERJES)

עיר נפה במחוז שאריש, מזרח סלובקיה.


פרשוב נוסדה במאה ה-12 בצומת דרכי מסחר, ונעשתה למרכז האזור. היישוב קיבל מעמד של עיר ב-1299, הוכרז כ"עיר מלך חופשית" בשנת 1374 והיה אחד המבצרים החשובים בגבול עם פולין. לימים הוקמו שם מפעלי זיקוק, ותעשיות פשתן ותחרה. העיר שנקראה אז ארפייש, השתייכה עד 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

ממצאים מעידים על סוחרים יהודים במקום בתקופת כיבושי הצבאות הרומיים במאה ה-2 ובעת כיבוש החבל בידי ההונגרים במאה ה-9. במאה ה-15 העניק לעיר מתיאס, מלך הונגריה, את הפריווילגיה לאסור כניסת יהודים לתחומה. רק ב-1789 קיבל הסוחר היהודי מארק הולנדר רשות להתיישב בעיר. ב-1820 עברו למקום יהודים מהעיירה הסמוכה שבש-קלמש (SEBES-KELLEMES), שם הייתה קהילה משגשגת מ-1720.

בשנת 1830 נוסדה קהילת פרשוב רשמית. ב-1831 מינו השלטונות את מארק הולנדר לראש קהילות המחוז, ובנו ליאו (LEO) הולנדר נתמנה לראש קהילת פרשוב. בשנת 1840 נפתחו שערי הערים בהונגריה בפני היהודים ומאז התפתחה הקהילה במהירות. ב-1830 חיו במקום 82 יהודים וב-1869 עלה מספרם ל-1,010.

הרב הראשון, הרב משה פרנקל, התמנה ב-1830. אחריו כיהנו: ד"ר שילר סינשי (SZINESSY 1848-1844); ד"ר ברוך בק (1857-1854); ד"ר מאיר אוסטרליץ (1913-1860) וד"ר דזידר קליין (1932-1926). בית כנסת בסגנון קלאסי הוקם ביזמת ליאו הונלנדר ונחנך בשנת 1849. אז הוזמנו גם חזנים. ב-1855 נוסדו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים" ואחר כך גם אגודת "שוחר טוב".

ליאו הולנדר היה ממנהיגי היהדות המשכילה בהונגריה וממארגני הקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה בבודאפשט ב-1868. בעקבות הקונגרס נרשמה קהילת פרשוב כקהילה נאולוגית.

בית ספר יסודי יהודי בגרמנית נפתח סמוך לייסוד הקהילה הנאולוגית. ב-1857 היו בו ארבע כיתות וספרייה. בתקופת הרפובליקה עמד מספר התלמידים סביב 110. בית ספר מקצועי לעבודות מתכת הוקם בעזרת הג'וינט, ונוהל בידי מיקלוש שוגר.

מקווה ולו בית מרחץ הוקם ב-1870 וב-1876 נרכשה קרקע לבית עלמין חדש. דליקה גדולה, שפרצה בעיר ב-1887, כילתה את בית הכנסת ובתי מגורים רבים. בית כנסת חדש נחנך ב-1890.

אחרי ליאו הולנדר עמדו בראש הקהילה האישים האלה: אדאלברט טריטש, ד"ר הנריק מונק, לאו אדלר, ד"ר ליפוט גליק, ד"ר אדולף פרופר, ד"ר מארק פרבשטיין, ד"ר יוסף פרופר וד"ר אלק צהלר.

כבר ב-1864 דרשה קבוצת חרדים קטנה לקיים תפילות ציבוריות בנפרד וב-1871 הם פרשו והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת. לראש הקהילה הזאת נבחר הרמן רייקוביץ (REIKOVICS) ואת תפקידי הרב מילא תחילה ר' ליפוט יולס (JULESZ) מהעיירה שבש. אחר כך כיהנו הרב משה א' רוט (1893-1889), הרב ס' פירסט (1897-1895), הרב ברנאט פישר (ב-1919-1901 היה גם נציג בעיריה) והרב חיים מ' לאו (LAU 1935-1928). דוד נויווירט היה דיין במשך כ-60 שנה.

הקהילה האורתודוקסית, שכללה גם קהילה ספרדית קטנה שהיה לה בית תפילה משלה, הייתה כעבור כמה עשרות שנים גדולה פי שלושה מהקהילה הנאולוגית, והקימה שני בתי כנסת (הראשון ב-1897"חברה קדישא", בית עלמין, מקווה טהרה, בית ספר יסודי בן חמש כיתות, "ישיבה", אגודת "עץ חיים", חברת ש"ס, אגודת "תלמוד תורה", חברת משניות ללימוד תלמוד ומ-1931 גם בית ספר לבנות "בית יעקב". בצדקה ובסעד עסקו "אגודת נשים", אגודת "ביקור חולים", "פועלי צדק", קופת "נוטהילפפריין" (NOTHILFVEREIN) לעזרה כספית מיידית וקופת "גמילות חסדים". הזוג רייכמן הפעיל "מלון אורחים" עבור עוברי אורח עניים.

בתקופת הרפובליקה עמדו בראש הקהילה האורתודוקסית נתן גרוס ואמיל הרטמן ואחריהם ד"ר זיגמונד נויווירט ולודוויג פרייס. בהמשך כיהנו: ד"ר יוליוס שפירא, אלכסנדר שאטין ושמעון מילר. בראש "חברה ספרדים" עמדו 17 נבחרים.

כתב העת ה"יידישה נאכריכטן" (JUDISCHE NACHRICHTEN, חדשות יהודיות) פורסם בפרשוב מטעם החרדים. כתבי-עת אחרים שפרסמו יהודי פרשוב היו ה"אוסטיודישא רונדשאו" (OSTJUDISCSHE RUNDSCHAU סקירה יהודית) והשבועון בהונגרית "אויווילאג" (UJVILAG - עולם חדש). ב-1926 נוסדה אגודה לתרבות ובמסגרתה נערכו סדרות של הרצאות. המוזיאון היהודי בפרשוב הוקם ב-1928 ביזמת הד"ר טיוואדור אוסטרליץ והמהנדס בארקאן' ינו (BARKANY JENO), בבניינו של בית התפילה היהודי הראשון. אחר כך העמידה העירייה לרשות המוזיאון מגדל במצודת העיר ואליו נוספו עוד שני אולמות.

היהודים הראשונים בפרשוב התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה. במשך עשרות שנים ניהלו הגילדות מאבק נגד התיישבות יהודים בעיר, וב-1852 קיבלו לשורותיהם כמה יהודים. אחרי הסרת המגבלות פתחו היהודים מפעלים, בתי קפה, מסעדות ובתי מרזח. ומאמצע המאה ה- 19 היו בין היהודים בעלי המקצועות החופשיים רופאים, עורכי דין, רוקחים ומהנדסים.

היהודים המשכילים, ובראשם ליאו הולנדר והרב ד"ר שילר-סינשי, פעלו לקבלת זכויות אזרח ליהודי הונגריה. מקצת המשכילים לחמו לצד ההונגרים בהתקוממות ב-1848. בתמורה קיבלו היהודים זכויות מוגבלות, ולאמנציפציה מלאה זכו בשנת 1867.

בקרבות מלחמת העולם הראשונה נפלו יותר מעשרה לוחמים בני הקהילה היהודית. הנופלים זכו באותות הצטיינות ואף-על-פי כן רדפו הסלובקים את היהודים אחרי המלחמה, כי ראו בהם הונגרים ואוהדי הבולשביקים.

אגודת "חובבי ציון" התארגנה בפרשוב ב-1903 בראשות הרב מ' רוט. ד"ר קארוי פרבשטיין, ייסד את התנועה הציונית בעיר ב-1905, ונבחר ב-1919 ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים בסלובקיה. בשנות ה-20 נפתחו בפרשוב סניפים של מפלגות "הציונים הכלליים", "המזרחי", "הפועל המזרחי", "ארץ ישראל העובדת" והרביזיוניסטים. ב-1922 נהייתה פרשוב למרכז אזורי של הפעילות הציונית. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר 221 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', הצביעו 347 מיהודי פרשוב. הנוער הציוני היה עד שנות השלושים מאורגן בתנועה הצופית "השומר קדימה", שנהייתה אחר כך לתנועה החלוצית "השומר הצעיר". כן פעלו במקום "החלוץ", "ברית טרומפלדור" (שנשא אופי צופי) "בני עקיבא" ו"מכבי הצעיר". הנערות הציוניות היו מאוגדות ב"דבורה" ו-1929 הצטרפו ל"ויצו". בני הנוער היהודי מכל הזרמים הפוליטיים פעלו באגודת הספורט "מכבי". בשנות השלושים למאה ה-20 היו 376 חברים בתנועות הציוניות בעיר. במקום הוקמו הכשרות של "הפועל המזרחי" - בני עקיבא, קיבוצי מעפילים ו"קיבוץ "ד" ("העוגן") של "השומר הצעיר". כמה מחברי תנועה זאת זנחו את
הציונות ועברו למפלגה הקומוניסטית.

ב-1931 נבחר ד"ר ז' נויווירט, לוועדה המרכזית של "המפלגה היהודית". בפרשוב ישבו אליעזר פונפדר (FONFEDER), איש "אגודת ישראל" וויקטור קאופמן מבכירי "אחדות העבודה".

ב-1930 חיו בפרשוב 3,965 יהודים בתוך אוכלוסייה של 21,775 נפש.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה על אוטונומיה וב-14 במארס נעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. חקיקה גזענית פגעה בזכויות היהודים וברכושם. בשנת 1940 חיו בפרשוב כ-4,000 יהודים בני המקום ועוד כ-2,000 פליטים ממקומות שונים בסלובקיה.

תכולת המוזיאון היהודי הועברה בידי המהנדס בארקאן' לבראטיסלבה (אחרי המלחמה הועברה, שוב בידיו, למוזיאון היהודי בפראג).

שואת יהודי סלובקיה החלה עם הגירוש ב-26 וב-27 במארס 1942 של אלפי צעירות וצעירים למחנות ריכוז בסביבות לובלין על אדמת פולין הכבושה. רוב יהודי פרשוב והסביבה גורשו ב- 14 וב-15 במאי אותה השנה בשני משלוחים של 1,040 יהודים כל אחד, וב-3 בחודש יצאה רכבת מפרשוב עם 1,630 יהודים למחנה ראיוביצה (RAJOWICZE). בעיר נותרו רק יהודים "בעלי פטור" (נשואים בנישואי תערובת, או חיוניים לשלטונות) ויהודים שהצליחו להסתתר. בפרשוב הוקמה ועדת עזרה יהודית-נוצרית שסייעה בהעברת כספים למגורשים ובהכנת ניירות אריים לאלה שנמלטו מהמחנות.

באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים. באביב 1944 הועברו שרידי היהודים למערב סלובקיה. באותה תקופה משכה הפעילות הציונית במחתרת ומטה הפעולות של "השומר הצעיר" הועבר לפרשוב.

בקיץ 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה. יהודים נמלטו ליערות וקצתם נלחמו בשורות הפרטיזנים ובגרמנים שפלשו לסלובקיה לדכא את המרד. בין הנופלים בקרב היו אגון רוט, ממנהיגי "השומר הצעיר", אלכסנדר וולנר ואורל פוקס, בני פרשוב. היהודים שנתפסו נורו למוות במקום, ורבים אחרים שולחו עם חדוש הגירושים בסוף ספטמבר למחנה ההשמדה אושוויץ.


אחרי שחרור העיר, בינואר 1945, החלו שרידי הקהילה לשוב. דרישתם לקבל לידיהם את רכושם עוררה תגובות אנטישמיות.

שרידי שתי קהילות פרשוב ויהודים מהסביבה החלו ביחד בחיים חדשים. הוקם מטבח עממי, הועסק שוחט ובפסח סופקו מצות. הוקם ועד לטיפול בילדים יהודים יתומים ועזובים, שהוריהם הושמדו, והושם דגש על הנחלת מורשת האבות לילדים שנולדו אחרי המלחמה.

קן של "השומר הצעיר" נפתח מחדש. רוב בנייני הציבור היהודיים והבתים הפרטיים נהרסו במהלך המלחמה. המקווה שופץ ב-1950. בית הכנסת האורתודוקסי הישן קודש מחדש ב-1957 והוקם בו לוח זכרון לנספים בשואה. טכסי זכרון נערכו מדי שנה ב-כ' בסיון. בית העלמין הנאולוגי החדש נוקה ושופץ.

הקהילה החדשה, שמנתה 1,000 נפש בקירוב, נתדלדלה במרוצת השנים. צעירים עלו לישראל ורבים היגרו לארצות שמעבר לים. בשנות השמונים כבר התקשו לזמן מניין לתפילה.

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

האליץ' GALICZ

(בפולנית HALICZ)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


האליץ' מתועדת כעיר מלכותית ב-1138. עד המאה ה-14 שימשה עיר ראשית של הנסיכות הרותנית האליץ' (מקור השם גליציה). העיר נחרבה ב-1240 עם פלישת הטאטארים. המלך קאזימיר הגדול (1370-1333) בנה את האליץ' מחדש, ומאז שימשה מרכז מסחרי חשוב ומקום מושב אספות האצולה הפולנית ("סיימיקים").

יהודים ישבו בהאליץ' מ-1436. ב-1578 קיבלו יהודי המקום זכויות התיישבות ממלך פולין, ומעמדם בענייני מסחר הושווה לזה של שאר האזרחים. ב-1765 נימנו במקום 258 יהודים, וב- 1870 - 839.

עד 1906 הייתה לצד הקהילה היהודית "הרבנית" בעיר גם קהילה קראית. הקראים התיישבו בהאליץ' ב-1274, ובמאה ה-16 הצטרפו אליהם קראים מלבוב (LVOV). בסוף המאה ה-16 בנו להם הקראים בית כנסת במקום. ב-1640 הגיע להאליץ' תלמיד חכם קראי מירושלים, ר' דוד חזן, והוא ושני אחיו הביאו תחייה רוחנית לעדת הקראים בהאליץ', שהיו בה אז 99 קראים. אחד האחים, יוסף, נתמנה ל"חזן" העדה. כשעבר האזור לשליטת אוסטריה (אחרי החלוקה הראשונה של פולין ב-1772) כיבדו השלטונות את עצמאות העדה הקראית, וב-1830 נבנה בהאליץ' בית-תפילה נוסף לקראים. צאצאיו של יוסף חזן שימשו את הקהילה הקראית בהאליץ' עד תחילת המאה ה-19, ואז עברה הכהונה לבני משפחת ליאונוביץ'.

ב-1900 היו בהאליץ' 1,454 יהודים "רבניים" ו-114 קראים, ביחד היו כ-%32 מכלל האוכלוסיה. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נטו רוב הקראים להתבוללות ומיעוטם התקרבו לעדה הרבנית.

ב-1888 פעל בהאליץ' בית-ספר עברי ובו 90 תלמידים. ב-1907 שוב פתחה הקהילה בית-ספר עברי ומנהלו היה הסופר העברי ר' פאהן. אחרי תלאות מלחמת-העולם הראשונה ובעקבות הפרעות שפרעו אוקראינים לאומניים ביהודי המקום בטרם עבר האזור לשליטת פולין, היגרו יהודים רבים לערים גדולות או לארצות שמעבר לים.

ב-1921 ישבו בהאליץ' 582 יהודים, כ-%17 באוכלוסייה. ב-1931 היו 878 יהודי האליץ' כ-%20 מכלל תושבי העיר.


מראשית הישוב היהודי בהאליץ' היו היהודים סוחרים, מוזגים וחוכרי מכס. במאות ה-19 וה-20 היו ביניהם גם חקלאים, סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ופועלים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הורע מצבם הכלכלי של יהודי האליץ'. הג'וינט סייע לקהילה בשיקום ההריסות. נפתחו שני מטבחים ציבוריים לנזקקים. ב-1922 נוסדה קופת- גמילות חסדים.

ב-1935 נוסד בהאליץ' הבנק המסחרי היהודי הקואופרטיבי, שסייע באשראי לסוחרים ולבעלי המלאכה.


פעילות ציונית החלה בהאליץ' ב-1898 עם הקמת האגודה "שערי ציון". ב-1910 הוקם ארגון נשים יהודיות; ב-1911 סניף "המזרחי", ב-1925 הוקם סניף "עזרה" וב-1927 - סניף ה"התאחדות". ב-1931 החלה תנועת הנוער "עקיבא" לפעול בעיר וב-1932 נפתח קן הנוער הציוני. סניף "אחווה" יסד ב-1934 קיבוץ הכשרה, ובאותה שנה נוסד סניף "השחר". ב-1938 הוקם קן "השומר הצעיר".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהאליץ' כ-1,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, והאליץ' בתוכם, לשליטת ברית המועצות. הגרמנים כבשו את האליץ' כמה ימים אחרי פלישתם לברית המועצות (22 ביוני 1941).

יהודי האליץ' נרצחו בידי הגרמנים בשתי אקציות (פעולות השמדה) שנערכו בשנת 1942 (התאריך המדוייק אינו ידוע). באקציה ראשונה שולחו יהודי האליץ' לעיר המחוז סטאניסלבוב ונכלאו ב"טחנת רודולף" - מקום ריכוז של יהודי האיזור. מקצתם נרצחו במקום ומקצתם שולחו משם למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). באקציה השנייה נרצחו היהודים שנותרו בהאליץ' עצמה, והילדים הוטבעו בנהר.

מיכאלובצה MICHALOVCE

(במקורות היהודיים מיהאלוביץ, בהונגרית NAGYMIHALY).

עיר על הנהר לאבורץ (LABOREC), מזרח סלובקיה.


מיכאלובצה נוסדה במאה ה-11, והשתייכה עד סוף מלחמת העולם הראשונה למחוז זמפלן (ZEMPLEN) שבהונגריה. אחרי הנחת מסילת רכבת במקום (בסוף המאה ה-19), התפתחה העיר כמרכז שיווק תוצרת חקלאית. ב-1919, עם יסוד הרפובליקה הצ'כוסלובקית, חולק מחוז זמפלן בין הונגריה לצ'כוסלובקיה, ומיכאלובצה נעשתה מרכז האזור הצ'כוסלובקי.

יהודים חוכרי קרקעות ומתווכים ישבו במיכאלובצה כבר ב-1724. את הקהילה ייסדו יהודים שישבו קודם לכן בכפר הסמוך פוזדישובצה (POZDISOVCE). ב-1832 היה מספרם כ-400, הם הקימו בית תפילה ומקווה והתגוררו ב"זיידן גאסע" (רחוב המשי). בית העלמין הישן של מיכאלובצה היה בפרבר סטראנ'אני (STRANANI) על הגדה השמאלית של הנהר. היה שם בית תפילה וב-1797 קמה "חברה קדישא". במאה ה-19, עם גידול האוכלוסייה בעיר, נבנה "הרחוב החדש" ("די נייע גאסע"), ויושב בעיקר ביהודים.

ארבע רבנים כיהנו במיכאלובצה בזה אחר זה: הרב יהודה לנדסמן (LANDESMANN), הרב יעקב לנדסמן ((LANDESMANN), הרב אהרן גרינברגר (GRUNBERGER) והרב שמעון ארנפלד (EHRENFELD), נכדו של ה"חתם סופר".

בשנת 1865 נתכנסה במיכאלובצה ועידה ארצית של הרבנים האורתודוקסים. החלטה חתומה בידי 71 רבנים חייבה לימים את הקהילות האורתודוקסיות של יהודי הונגריה. בעקבות מתן זכויות אזרח ליהודי הונגריה (1867) וקונגרס יהודי הונגריה (סוף 1868) שבו נידונה המחלוקת בין הניאולוגים לאורתודוקסיםת, הצטרפה קהילת מיכאלובצה לזרם הקהילות האורתודוקסיות, למרות פתיחותה להשכלה ולתרבות המערב.

מועד הקמת בית הכנסת הראשון ברחוב המשי אינו ידוע. בית הכנסת הגדול נבנה בשנת 1888 מול בניין העיריה ביזמת ראש הקהילה ברנאט שפיגל (BERNAT SPIEGEL). באותו זמן נבנה בסמוך לו בית מדרש בשם "תורת חסד", ונהיה לבית תפילה מרכזי.

בתום מלחמת העולם הראשונה ואחרי ייסוד הרפובליקה הצ'כוסלובקית ב-1919, הצטרפו אל יהודי מיכאלובצה פליטים יהודים מפולין ועד מהרה גדלה הקהילה לכ-4,200 נפש בתוך 14,200 התושבים ב-1940. השפה השגורה בפי רוב היהודים הייתה יידיש, המשכילים דיברו הונגרית וגרמנית והצעירים, שלמדו בבתי ספר כלליים, ידעו גם סלובקית.

בין שתי מלחמות העולם היו בקהילת מיכאלובצה בית הכנסת הגדול, בית הכנסת הישן ברחוב המשי, שנעשה ל"קלויז" של חסידים בראשות ר' משה גרינברגר והתפללו בו בנוסח ספרד, ובית התפילה "המניין" בפרבר סטראנ'אני.

תלמידי בית הספר היסודי הממלכתי השלימו לימודי יהדות ב"חדר" בשעות אחר הצהרים. תלמידי בית הספר התיכון הריאלי ותלמידי בית הספר האזרחי, למדו בשעורי דת נפרדים לבני כל הדתות. בית הספר האזרחי היה אזורי ו-%70 מתוך כ-600 תלמידיו היו יהודים.

נוסף על בית "תלמוד תורה" שנוסד ב-1910 ולימדו בו בגרמנית, היו בעיר כמה ישיבות קטנות, חברת "פועלי צדק" וכמה "חדרים" פרטיים. לחסידים היו "תלמוד תורה" וישיבות משלהם. בשנות השלושים נפתח בית ספר מרשת "בית יעקב" לבנות, ללימודי דת ומקרא.

בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא"; חברת "גמילות חסדים", "אגודת הנשים" שהפעילה משנת 1897 מטבח עממי לנזקקים גם מבין הגויים, ותמכה באלמנות וביתומים, "אגודה סוציאלית של יהודי מיכאלובצה" שנתנה ארוחות חמות והכשרה מקצועית לילדים עניים, ו"חברה צדקה", שתמכו בעוברי אורח עניים ואחרים.

עד מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) פעלה במיכאלובצה ישיבה גדולה מייסודו של הרב שמעון ארנפלד. אחרי המלחמה ייסד הדיין החסידי ר' משה גרינברגר ישיבה בראשותו. ישיבת הרב אליעזר דווידוביץ', מקים חברת ש"ס, נתקיימה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

ב-1906 נפתחה תחנת קמח – על קיטור בבעלות משפחת לנדסמן, בערב סיפקה התחנה חשמל לתאורה. ב-1924 נפתחה מאפייה למצות וב-1928 נבנה בית מרחץ של אדים ובו מקווה טהרה חדש. ליד בית המדרש הקטן נבנה בית מדרש גדול, והוקם בניין שבו רוכזו כל ה"חדרים" שהיו עד אז פזורים בקהילה. ממיכאלובצה יצאו חכמי תורה רבים, שכיהנו כרבנים בקהילות אחרות.

בראש הקהילה עמדו לפי הסדר BERNART SPIEGEL, VILIAM LANDESMAN, MOR BRUNN, DR , MARKUS VIDER, LAZAR FUCHS, DAVID HERSKOVIC, ,DR. MAX BRUGLERADOLF LANG, SIMON GOLDSCHMIEDT.
המשוררת אלישבע סנש (SZENES ERZSI) הייתה בת מיכאלובצה.

רוב יהודי העיר התפרנסו כסוחרים וכבעלי מלאכה. היו ביניהם חייטים, אופים, רפדים, סנדלרים, נגרים, מסגרים, שענים, ספרים, בורסקאים וצלמים. בין שתי מלחמות העולם היו רוב הסוחרים הסיטונאים והקמעונאים ורוב הרופאים ועורכי הדין שבעיר יהודים. היהודי ד"ר יוזף קאלאי (KALAI) היה נשיא הכבוד של עורכי הדין במחוז, והרופא היהודי ד"ר מארקוס וידר (WIEDER) היה נשיא הכבוד של רופאי החבל. שלושת בתי המרקחת בעיר היו בבעלות יהודים. כל בתי העסק בבעלות יהודים היו סגורים בימי שבת ובחגים היהודיים. במקום פעל בנק יהודי שמנהלו ראשון היה Ludvik Lorand, ויהודים ניהלו כמה מהבנקים האחרים בעיר.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, שהכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, כיהן יהודי כמזכיר העיר, ובין חברי מועצת העירייה היו כמה יהודים. יחסים טובים שררו בין האוכלוסיה הנוצרית ליהודים עד לשנות השלושים, כאשר הלאומנים הסלובקים החלו להתחזק. ב-1936 סרבו השלטונות להעניק אזרחות ל-35 משפחות של פליטים יהודים והם גורשו מן המחוז.

הארגון הציוני הדתי "מוריה" פעל בקרב הקהילה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה החלה פעילות ציונית ענפה בעידודו של הרב ארנפלד. בשנות העשרים התארגנה במיכאלובצה תנועת הנוער הצופית "השומר קדימה", ונהפכה עם הזמן ל"השומר הצעיר". אחר כך נוסדו בעיר סניפים של "המזרחי" ו"בית"ר". "המזרחי" הקים בשנות השלושים סניף של "צעירי וחלוצי המזרחי". סניף "בני עקיבא" קם בעיר ב-1931. את סניף "פועלי ציון" בעיר הקימו כמה יהודים שנמלטו מפולין. חברי הסניף היו פעילים גם במועצת העירייה. כמו-כן פעלה במקום "הליגה למען ארץ ישראל העובדת".

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר שקלים בסך 1,470 קרונות צ'כיים (שקל - חברות בהסתדרות הציונית וזכות הצבעה לקונגרסים), וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ' השתתפו 120 מיהודי מיכאלובצה. אחרי עליית היטלר לשלטון הקימו בוגרי "השומר הצעיר" סניף של "החלוץ". ההכשרה החקלאית הראשונה בסלובקיה הוקמה במדוב (MEDOV) הסמוכה למיכאלובצה. עשרות בני הנוער הציוני עלו אחרי הכשרתם שם לארץ ישראל, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, והיו בין מקימי יישובים ברחבי הארץ.

סניף "מכבי" נפתח ביזמת המהנדס בריל ב-1936 וחבריו פתחו אחר כך את סניף התנועה הצופית החלוצית "המכבי הצעיר".

הכנס הראשון של בית"ר בסלובקיה נערך במאי 1933 בבניין העירייה של מיכאלובצה. בוגרי בית"ר התארגנו ב"ברית הצה"ר". היחסים הטובים, ששררו בין השלטונות לבין התנועה, איפשרו לאנשיה לקבל הכשרה צבאית בבסיסי הצבא הצ'כי.

כמו כן פעלו במקום "אגודת ישראל", "ויצו" ואגודת "אחד העם" - תנועה בלתי מפלגתית שמטרתה להחיות את התודעה הלאומית בקרב היהודים ולהפיץ את תרבות ישראל.

בשנת 1941 נמנו במיכאלובצה 3,955 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכפה על צ'כוסלובקיה את מסירת חבל הסודטים לגרמניה, התפרק הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה ב-6 באוקטובר 1938 על אוטונומיה וב-14 במארס 1939 הקימה ממשלה עצמאית גרורת גרמניה ובראשה הכומר יוזף טיסו (TISO).

ההסתה האנטישמית גברה. אנשי "משמר הלינקה" ביצעו מעצרים שרירותיים בקרב היהודים ושדדו את רכושם. יהודים שהואשמו בפעילות פוליטית ונכלאו בבית כלא באילאבה (ILAVA). חוקים גזעניים הרחיקו את היהודים מחיי החברה ומהכלכלה.

ב-1939, בטרם הורחקו תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הממלכתיים, יסדה הקהילה בית ספר יהודי בן עשר כיתות. בבית הספר למדו אחר כך גם מלאכה. "מועצת היהודים" (הממונים מטעם), בשיתוף הציונים וועד הקהילה, אירגנה קורסים להכשרה מקצועית ליהודים שנושלו מעבודתם ומרכושם במטרה לשלב אותם בעבודה יצרנית. מספרם הלך וגדל.

יהודים גוייסו למחנות לעבודות כפייה בתוך סלובקיה, אלה ניצלו מגירוש יהודי סלובקיה ומסירתם לידי הגרמנים על אדמת פולין הכבושה. גירוש יהודי מיכאלובצה החל במארס 1942 עם גירוש צעירות יהודיות למחנה אושוויץ. בעקבותיהן נלקחו גם נערים וגברים. בראשית חודש מאי אותה השנה הוחל גירוש משפחות שלמות. תוך כמה ימים גורשו כ-3,000 מבני הקהילה. הם הובלו בשלושה טרנספורטים (1,000 יהודים בכל אחד) למחנות ריכוז בקרבת לובלין שבפולין. בפשיטות שנערכו בקיץ אותה השנה, נתפסו וגורשו עוד יהודים, ובמיכאלובצה נותרו רק 550 יהודים.

כאשר התקרבה חזית המלחמה מכיוון ברית המועצות, אולצו יהודי מזרח סלובקיה, לרבות יהודי מיכאלובצה, לעקור למערב סלובקיה.

באוגוסט 1944 התקוממו הסלובקים נגד המשטר וצעירים יהודים ממיכאלובצה, שהיו במחנה עבודה בנובאקי (NOVAKI), הצטרפו להתקוממות ולחמו בשורות הפרטיזנים. מקצתם נפלו בקרבות, אחרים מתו מתלאות החיים בהרים.

הגרמנים כבשו את סלובקיה בספטמבר, ובאוקטובר 1944 חודשו הגירושים. רוב היהודים שנותרו בעיר נשלחו למחנות השמדה.


ב-26 בנובמבר 1944 שוחררה מיכאלובצה בידי הצבא האדום. בית המדרש נחרב במלחמה ובתי התפילה נהרסו. עד סוף קיץ 1945 שבו למיכאלובצה כ-%15 מיהודי העיר והסביבה. הם בחרו ועד קהילה ובראשו שמעון גולדשמידט (GOLDSCHMIDT). בית הכנסת הגדול שופץ והחיים היהודיים בעיר חודשו. גם "השומר הצעיר" ו"בית"ר" פתחו בפעילות מחודשת.

בשנים 1948-1945 חיו במקום כ-800 יהודים, מהם רק כ-300 מקהילת מיכאלובצה המקורית. רבים היגרו ב-1949, ובעיר נותרו כ-400 יהודים.

ב-1956 נבחר אדולף שימונוביץ (SIMONOVIC) לראש הקהילה, פקיד הקהילה מילא את התפקידים של משגיח, שמש, מלמד, חזן ואיש חברה קדישא. אחת לשבוע בא שוחט מהעיר קושיצה (KOSICE). בבית העלמין היהודי הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים בשואה.

ב-1957 עזבו 150 יהודים נוספים את העיר. ב-1967 היו בקהילה היהודית רק כ-250-200 נפש, כולל ילדים שנולדו אחרי המלחמה, וב-1970 עדיין היו שם חיי קהילה. בניין ה"קלויז" שימש כמוסך ובנין מאפיית המצות כבית דפוס עירוני. ב-1975 הרסו השלטונות את בית הכנסת הגדול. ב-1988 היה בית העלמין היהודי מוזנח, גדרו פרוצה ואבני מצבותיו חסרות. באותה השנה חיו יהודים מעטים בעיר, וכבר לא היו בה חיים יהודיים מאורגנים.

וראנוב נאד טופלואואו VRANOV NAD TOPLOU

(בהונגרית Varanno)

עיר במזרח סלובקיה.


וראנוב שוכנת על הנהר טופלה (Topla) ועל צומת רכבות, במקום המשמש מרכז לשיווק תבואה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה היה האזור בקיסרות אוסטריה-הונגריה ומ-1918 עד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

תחילת ההתיישבות היהודית בווראנוב אינה ידועה. בבית העלמין היהודי ישנן מצבות מן המאה ה-16. במאה ה-17 שימש בית העלמין גם את יהודי שאטוראליה-אויהלי (Satoralja- Ujhely) הסמוכה. מסמכים מ-1770 מעידים על קהילה יהודית מאורגנת בעיר, ומשה האס (Haas) כיהן כרב הקהילה. הרב משה ליכטנשטיין התמנה ב-1785 והרב אברהם שפירא ב- 1825. הרב הראשי דוד שיק עמד בראש הקהילה מ-1863, במשך עשרים שנה. הרב שומה וכסלר, תלמיד חכם, הודח אחרי 16 שנות כהונה בגלל התעניינותו במדעים.

בשנת 1798 פרצה מגיפה באזור. איכרים מוסתים וחמושים מהכפר הסמוך מרניק (Mernyik), האשימו את האצולה ואת היהודים בהרעלת הבארות ופרצו לעיר. הם והרסו ובזזו את ארמון הגראף ואת בתי היהודים. היהודים נמלטו מהמקום מבעוד מועד. הצבא שנכנס לעיר השיב את הסדר על כנו, פורעים נשפטו ונתלו, רבים נידונו למאסר. תיקון הנזקים נמשך שנים רבות.

בקהילה היו משכילים לצד חסידים וכולם שמרו על אורח חיים יהודי מסורתי. "חברה קדישא", בית ספר "תלמוד תורה" ו"ביקור חולים" היו בין מוסדות הקהילה.

ב-1924 נחנך בית הכנסת הגדול, הכספים לבנייתו נתרמו בידי מיקלוש שווארץ, יליד וראנוב, תושב ארצות הברית. בין בתי התפילה היה גם "קלויז" של חסידים. איזידור שווארץ, נשיא ה"חברה קדישא" בקהילה, שנודע במעשי צדקה, תרם לגידור בית העלמין.

ילדי הקהילה למדו ב"חדר" ובבתי ספר ממלכתיים. אחדים המשיכו בלימודים בגימנסיה העברית שבעיר מוקאצ'בו. המשורר אפרים אדמוני, שלימד עברית, משך תלמידים רבים.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, היה הרב מרדכי אליעזר אהרנגרובר (Ehrengruber), מחברם של ספרי שו"ת, מנהיגה הרוחני של הקהילה. בקהילה היו חזנים, שוחטים ואחראי על המקווה. ראש הקהל היה ר' הוגו שווארץ. לקהילת וראנוב השתייכו גם יהודי הכפרים בסביבה. בשנת 1922 חיו בווראנוב 764 יהודים וב-1930 עלה מספרם ל-936. לאופולד לנדאו, בן וראנוב, היה זמר ראשי באופרה של המבורג.

רוב החנויות בווראנוב היו בבעלות יהודים, היו ביניהם מלונאים, רופאים, וטרינר, עורכי דין, בעל בית מרקחת ובעל בנק פרטי. ובין בעלי המלאכה היו חייטים, נגרים, זגגים, סנדלרים ועוד.

יהודים מווראנוב השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב-1848, ושרתו בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה.

אחרי המלחמה הייתה בעיר פעילות ציונית, וצעירים יצאו להכשרות חקלאיות ומקצועיות של התנועות הציוניות. בשנות השלושים המוקדמות עלו שתי משפחות מווראנוב לארץ ישראל.

ב-1937 השתתפו 30 מיהודי וראנוב בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'.

ב-1938 חיו בעיר כ-1,500 יהודים בתוך אוכלוסיה של כ-5,000 נפש.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן, שנחתם ספטמבר 1938 כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה, ובמארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה.

חוקים חדשים הרחיקו את היהודים מחיי החברה ומהכלכלה. רכושם ועסקיהם הועברו לידי סלובקים, "בני הגזע הארי". רבים נותרו בלי מקורות מחייה.

באביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה לפולין, למחנות ריכוז והשמדה. נערות ונשים צעירות מוראנוב גורשו כבר ב-26 במארס. למחרת גורשו הצעירים. ב-19 במאי 1942 יצאה רכבת מווראנוב עם 1,005 יהודים בני העיר ויישובי הסביבה למחנה ריכוז באופולה (Opole). בעיר נותרו רק יהודים שעבודתם היתה חיונית לשלטונות ואלה שהסתתרו.

מאוקטובר 1942 עד סתיו 1944 הייתה הפוגה בגירושים.

בקיץ 1944, עם התקרב הצבא האדום למזרח סלובקיה, הועברו היהודים מערבה. באוגוסט 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון. יהודים שעדיין הסתתרו במקום נמלטו להרים. מקצתם הצטרפו לפרטיזנים ולחמו בשורותיהם. הצבא הגרמני שנכנס לסלובקיה כדי לדכא את מרד, ערך מצוד על היהודים. רבים נורו ביערות ורבים נכלאו במחנה העבודה סרד (Sered), ועם חידוש הגירושים בסוף ספטמבר נשלחו משם לאושוויץ.


כמעט כל שרידי הקהילה היהודית, ששבו לעיר ב-1945 בתום המלחמה, עזבו אחרי זמן קצר. רובם עלו לארץ ישראל ואחרים היגרו לארצות הברית ולארצות אחרות שמעבר לים.

בשנות החמישים שימש בניין בית הכנסת כסופרמרקט ואחר כך נהרס כליל, ובמקומו הוקמו בנייני מגורים. רק בניין המקווה נותר במקום.

בארדיוב BARDEJOV

(בהונגרית BARTFA, בגרמנית BARTFELD)

עיר בצפון-מזרח סלובקיה.


בארדיוב שוכנת בהרי הקארפאטים על הנהר טופלה (TOPLA) בקרבת גבול פולין, נוסדה במאה ה-13 באזור שהיו בו מיכרות כסף וזהב. במאה ה-19 פותחו אתרי מרפא במקום. עד 1918 הייתה בארדיוב בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

מייסדי הקהילה היהודית - המשפחות פרידמן, רוזנוואסר ולוי - באו לעיר מגליציה בסוף המאה ה-18. בשנת 1808 הקימו בית כנסת ויסדו "חברה קדישא".

ב-1848 חיו בעיר 181 יהודים. במרוצת השנים נפתחו עוד כמה בתי תפילה, בית מדרש, ספרייה של אלפי ספרים בעברית, וישיבה. רוב ילדי הקהילה למדו ב"חדרים" ואחר כך בישיבה. לימים נפתח בעיר בית ספר לבנות "בית יעקב", ובאותה העת למדו מקצת ילדי הקהילה גם בבתי הספר הכלליים.

רבני הקהילה במאה ה-19 היו הרב מרקוס פרידמן, הרב אברהם חיים אורנשטיין (1871-1856) הרב משה האלברשטאם (HALBERSTAM) והרב זלמן לייב האלברשטאם. בשנות העשרים למאה ה-20 כיהן הרב ר' חיים נתן האלברשטאם ונשיא הקהילה היה אדולף קלפטר (KLAFTER). שמואל גריסגוט שימש כמזכיר הקהילה.

יהודי בארדיוב התפרנסו על המסחר, שכלל יצוא יין לפולין וסחר בעצים, מהפעלת מנסרות עץ, ומהחזקת בתי-מרזח. בין בעלי המלאכה היו חייטים, סנדלרים, פועלי מנסרות ובעלי מקצועות חופשיים. כמה בעלי הון יהודים סייעו בהקמת אתר המרפא שבמקום.

בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם, שבמסגרתה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, השתתפו יהודי העיר פעילות תרבותית ופוליטית.

פעילות ציונית החלה בבארדיוב כבר בסוף המאה ה-19. יהודים מבארדיוב היו צירים בקונגרס הציוני הראשון (1897) ואחר כך היו בין מייסדי התנועה הציונית בהונגריה.

ב-1921 החל "המזרחי" להתארגן במקום ומאוחר יותר נפתח סניף של ה"ציונים כלליים". ב- 1926, לקראת הקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר 383 שקלים ורכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות. ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 62 מבני הקהילה, רובם הצביעו בעד "המזרחי". בתנועת הנוער "מכבי" היו פעולות תרבות, ספורט ונופש. צעירים קיבלו הכשרה חקלאית לעלייה לארץ ישראל, ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עלו כתריסר.

בשנת 1930 חיו בבארדיוב 2,264 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. חודש לאחר מכן פורסמו החוקים האנטי-יהודיים הראשונים. עסקי היהודים הועברו לידי "אריזטורים" ("בני הגזע הארי"). יהודים נותרו ללא מקור מחייה כשרשיונות המקצוע נשללו מהם. גברים יהודים נלקחו למשך חודש-חודשיים למחנות לעבודות כפייה, בתוך סלובקיה. (ויכלו לפדות עצמם בתשלום דמי כופר).

בסוף שנת 1940 עלה מספר היהודים בעיר וסביבתה ל-4,000 בקירוב, מהם 2,441 ישבו בעיר עצמה. ה"קודקס היהודי", שכלל יותר מ-200 חוקים אנטי-יהודיים וביניהם החובה לענוד טלאי צהוב, פורסם בשנת 1941. במקום הוקם סניף של "מרכז היהודים" מטעם, ובאמצעותו בוצעו הוראות השלטון.

במארס 1942 נודעה תוכנית השלטונות לגרש את יהודי סלובקיה. כמה צעירים מצאו להם מקומות מסתור ואחרים נמלטו להונגריה. נשיא הקהילה, ר' רפאל לוי, ניסה למנוע את הגזירה והכריז, בשיתוף עם הרופאים המקומיים, על התפרצות מגיפת טיפוס. העיר הייתה בהסגר וכך נמנע גירוש הצעירים היהודים מבארדיוב בעת גירוש רוב הצעירים היהודים מסלובקיה ב-26 וב-27 במארס 1942. אך הייתה זאת דחייה בלבד, וביום ששי 16 במאי 1942, כשנודע לשלטונות על התחבולה, רוכזו יהודי העיר והסביבה (אז כ-2,440 איש) בבתי הכנסת, הובלו למחרת לתחנת הרכבת ושולחו בקרונות משא למחנה ההשמדה אושוויץ.

כמה שבועות לאחר מכן, בגלל הלשנה, נעצר נשיא הקהילה רפאל לוי בביתו, ובפקודת שר הפנים מאך (MACH), ולמרות היותו "מיוחס" ולכן פטור מגירוש, נלקח בידי הז'נדרמים הסלובקים של "משמר הלינקה" ובדרך למחנה האיסוף בעיר ז'ילינה נעלמו עקבותיו.

במשך הקיץ של שנת 1942 נערכו חיפושים אחרי יהודים מסתתרים או בעלי זהות שאולה. אלה שנתפסו עונו בידי אנשי "משמר הלינקה" וגורשו למחנות. עד הסתיו גורשו 2,411 יהודים מבארדיוב והסביבה. באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירוש יהודי סלובקיה. בעיר נותרו רק יהודים שהיו חיוניים לשלטונות ויהודים נשואים בנישואי תערובת.

באפריל 1944, עם התקדמות הצבא האדום לאזור ומחשש לפעולות חבלה, הועברו מערבה היהודים המעטים שנותרו במזרח סלובקיה. כל שנות המלחמה היו באזור נוצרים שהצילו יהודים, למרות הסיכון. בקיץ 1944 פרץ מרד נגד השלטון במרכז סלובקיה. כשנכנס הצבא הגרמני כדי לדכא את המרד נמלטו היהודים ממקומות המסתור להרים ושם הצטרפו לשורות הפרטיזנים. ביניהם היו גם יהודים מבארדיוב.

בינואר 1945 שוחררה בארדיוב בידי הצבא האדום. ביום השחרור יצאו שבעה יהודים ממחבואיהם במרתפי העיר. רק כ-%10 מבני הקהילה שרדו. בעיר הוקם מרכז שיקום לניצולי המחנות ובארדיוב נעשתה מוקד פעולות ה"בריחה" וההעפלה.

כמה מאנשי "משמר הלינקה" שנמלטו לקנדה אחרי המלחמה, נתפסו והועמדו לדין, ויוצאי קהילת בארדאיוב העידו נגדם.

ב-1947 היתה התפרצות אנטישמית בבארדיוב, יהודים הותקפו, והמשטרה לא הגנה עליהם. מבין היהודים המעטים שניסו לשקם את חייהם, רובם רופאים, נותרה שם ב-1965 רק משפחה יהודית אחת.

תשמישי קדושה של הקהילה, שמורים בבית הכנסת "דברי חיים" (על שם ר' חיים האלברשטאם) בירושלים.

Slovakia

Slovenská republika - Slovak Republic
A country in central Europe, until 1993 part of Czechoslovakia, member of the European Union (EU).

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,600 out of 5,450,000. Main Jewish organization:

Ústredný zväz židovských náboženských obcí v Slovenskej republike - Federation of Jewish Communities in Slovakia
Panenská 4
811 03 Bratislava
Slovakia
Phone: 02-5441 2167
Fax: 02-5441 1106
Email: office@uzzno.sk
Website: http://www.uzzno.sk/