קהילת יהודי פרשוב
(בהונגרית EPERJES)
עיר נפה במחוז שאריש, מזרח סלובקיה.
פרשוב נוסדה במאה ה-12 בצומת דרכי מסחר, ונעשתה למרכז האזור. היישוב קיבל מעמד של עיר ב-1299, הוכרז כ"עיר מלך חופשית" בשנת 1374 והיה אחד המבצרים החשובים בגבול עם פולין. לימים הוקמו שם מפעלי זיקוק, ותעשיות פשתן ותחרה. העיר שנקראה אז ארפייש, השתייכה עד 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
ממצאים מעידים על סוחרים יהודים במקום בתקופת כיבושי הצבאות הרומיים במאה ה-2 ובעת כיבוש החבל בידי ההונגרים במאה ה-9. במאה ה-15 העניק לעיר מתיאס, מלך הונגריה, את הפריווילגיה לאסור כניסת יהודים לתחומה. רק ב-1789 קיבל הסוחר היהודי מארק הולנדר רשות להתיישב בעיר. ב-1820 עברו למקום יהודים מהעיירה הסמוכה שבש-קלמש (SEBES-KELLEMES), שם הייתה קהילה משגשגת מ-1720.
בשנת 1830 נוסדה קהילת פרשוב רשמית. ב-1831 מינו השלטונות את מארק הולנדר לראש קהילות המחוז, ובנו ליאו (LEO) הולנדר נתמנה לראש קהילת פרשוב. בשנת 1840 נפתחו שערי הערים בהונגריה בפני היהודים ומאז התפתחה הקהילה במהירות. ב-1830 חיו במקום 82 יהודים וב-1869 עלה מספרם ל-1,010.
הרב הראשון, הרב משה פרנקל, התמנה ב-1830. אחריו כיהנו: ד"ר שילר סינשי (SZINESSY 1848-1844); ד"ר ברוך בק (1857-1854); ד"ר מאיר אוסטרליץ (1913-1860) וד"ר דזידר קליין (1932-1926). בית כנסת בסגנון קלאסי הוקם ביזמת ליאו הונלנדר ונחנך בשנת 1849. אז הוזמנו גם חזנים. ב-1855 נוסדו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים" ואחר כך גם אגודת "שוחר טוב".
ליאו הולנדר היה ממנהיגי היהדות המשכילה בהונגריה וממארגני הקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה בבודאפשט ב-1868. בעקבות הקונגרס נרשמה קהילת פרשוב כקהילה נאולוגית.
בית ספר יסודי יהודי בגרמנית נפתח סמוך לייסוד הקהילה הנאולוגית. ב-1857 היו בו ארבע כיתות וספרייה. בתקופת הרפובליקה עמד מספר התלמידים סביב 110. בית ספר מקצועי לעבודות מתכת הוקם בעזרת הג'וינט, ונוהל בידי מיקלוש שוגר.
מקווה ולו בית מרחץ הוקם ב-1870 וב-1876 נרכשה קרקע לבית עלמין חדש. דליקה גדולה, שפרצה בעיר ב-1887, כילתה את בית הכנסת ובתי מגורים רבים. בית כנסת חדש נחנך ב-1890.
אחרי ליאו הולנדר עמדו בראש הקהילה האישים האלה: אדאלברט טריטש, ד"ר הנריק מונק, לאו אדלר, ד"ר ליפוט גליק, ד"ר אדולף פרופר, ד"ר מארק פרבשטיין, ד"ר יוסף פרופר וד"ר אלק צהלר.
כבר ב-1864 דרשה קבוצת חרדים קטנה לקיים תפילות ציבוריות בנפרד וב-1871 הם פרשו והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת. לראש הקהילה הזאת נבחר הרמן רייקוביץ (REIKOVICS) ואת תפקידי הרב מילא תחילה ר' ליפוט יולס (JULESZ) מהעיירה שבש. אחר כך כיהנו הרב משה א' רוט (1893-1889), הרב ס' פירסט (1897-1895), הרב ברנאט פישר (ב-1919-1901 היה גם נציג בעיריה) והרב חיים מ' לאו (LAU 1935-1928). דוד נויווירט היה דיין במשך כ-60 שנה.
הקהילה האורתודוקסית, שכללה גם קהילה ספרדית קטנה שהיה לה בית תפילה משלה, הייתה כעבור כמה עשרות שנים גדולה פי שלושה מהקהילה הנאולוגית, והקימה שני בתי כנסת (הראשון ב-1897"חברה קדישא", בית עלמין, מקווה טהרה, בית ספר יסודי בן חמש כיתות, "ישיבה", אגודת "עץ חיים", חברת ש"ס, אגודת "תלמוד תורה", חברת משניות ללימוד תלמוד ומ-1931 גם בית ספר לבנות "בית יעקב". בצדקה ובסעד עסקו "אגודת נשים", אגודת "ביקור חולים", "פועלי צדק", קופת "נוטהילפפריין" (NOTHILFVEREIN) לעזרה כספית מיידית וקופת "גמילות חסדים". הזוג רייכמן הפעיל "מלון אורחים" עבור עוברי אורח עניים.
בתקופת הרפובליקה עמדו בראש הקהילה האורתודוקסית נתן גרוס ואמיל הרטמן ואחריהם ד"ר זיגמונד נויווירט ולודוויג פרייס. בהמשך כיהנו: ד"ר יוליוס שפירא, אלכסנדר שאטין ושמעון מילר. בראש "חברה ספרדים" עמדו 17 נבחרים.
כתב העת ה"יידישה נאכריכטן" (JUDISCHE NACHRICHTEN, חדשות יהודיות) פורסם בפרשוב מטעם החרדים. כתבי-עת אחרים שפרסמו יהודי פרשוב היו ה"אוסטיודישא רונדשאו" (OSTJUDISCSHE RUNDSCHAU סקירה יהודית) והשבועון בהונגרית "אויווילאג" (UJVILAG - עולם חדש). ב-1926 נוסדה אגודה לתרבות ובמסגרתה נערכו סדרות של הרצאות. המוזיאון היהודי בפרשוב הוקם ב-1928 ביזמת הד"ר טיוואדור אוסטרליץ והמהנדס בארקאן' ינו (BARKANY JENO), בבניינו של בית התפילה היהודי הראשון. אחר כך העמידה העירייה לרשות המוזיאון מגדל במצודת העיר ואליו נוספו עוד שני אולמות.
היהודים הראשונים בפרשוב התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה. במשך עשרות שנים ניהלו הגילדות מאבק נגד התיישבות יהודים בעיר, וב-1852 קיבלו לשורותיהם כמה יהודים. אחרי הסרת המגבלות פתחו היהודים מפעלים, בתי קפה, מסעדות ובתי מרזח. ומאמצע המאה ה- 19 היו בין היהודים בעלי המקצועות החופשיים רופאים, עורכי דין, רוקחים ומהנדסים.
היהודים המשכילים, ובראשם ליאו הולנדר והרב ד"ר שילר-סינשי, פעלו לקבלת זכויות אזרח ליהודי הונגריה. מקצת המשכילים לחמו לצד ההונגרים בהתקוממות ב-1848. בתמורה קיבלו היהודים זכויות מוגבלות, ולאמנציפציה מלאה זכו בשנת 1867.
בקרבות מלחמת העולם הראשונה נפלו יותר מעשרה לוחמים בני הקהילה היהודית. הנופלים זכו באותות הצטיינות ואף-על-פי כן רדפו הסלובקים את היהודים אחרי המלחמה, כי ראו בהם הונגרים ואוהדי הבולשביקים.
אגודת "חובבי ציון" התארגנה בפרשוב ב-1903 בראשות הרב מ' רוט. ד"ר קארוי פרבשטיין, ייסד את התנועה הציונית בעיר ב-1905, ונבחר ב-1919 ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים בסלובקיה. בשנות ה-20 נפתחו בפרשוב סניפים של מפלגות "הציונים הכלליים", "המזרחי", "הפועל המזרחי", "ארץ ישראל העובדת" והרביזיוניסטים. ב-1922 נהייתה פרשוב למרכז אזורי של הפעילות הציונית. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר 221 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', הצביעו 347 מיהודי פרשוב. הנוער הציוני היה עד שנות השלושים מאורגן בתנועה הצופית "השומר קדימה", שנהייתה אחר כך לתנועה החלוצית "השומר הצעיר". כן פעלו במקום "החלוץ", "ברית טרומפלדור" (שנשא אופי צופי) "בני עקיבא" ו"מכבי הצעיר". הנערות הציוניות היו מאוגדות ב"דבורה" ו-1929 הצטרפו ל"ויצו". בני הנוער היהודי מכל הזרמים הפוליטיים פעלו באגודת הספורט "מכבי". בשנות השלושים למאה ה-20 היו 376 חברים בתנועות הציוניות בעיר. במקום הוקמו הכשרות של "הפועל המזרחי" - בני עקיבא, קיבוצי מעפילים ו"קיבוץ "ד" ("העוגן") של "השומר הצעיר". כמה מחברי תנועה זאת זנחו את
הציונות ועברו למפלגה הקומוניסטית.
ב-1931 נבחר ד"ר ז' נויווירט, לוועדה המרכזית של "המפלגה היהודית". בפרשוב ישבו אליעזר פונפדר (FONFEDER), איש "אגודת ישראל" וויקטור קאופמן מבכירי "אחדות העבודה".
ב-1930 חיו בפרשוב 3,965 יהודים בתוך אוכלוסייה של 21,775 נפש.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה על אוטונומיה וב-14 במארס נעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. חקיקה גזענית פגעה בזכויות היהודים וברכושם. בשנת 1940 חיו בפרשוב כ-4,000 יהודים בני המקום ועוד כ-2,000 פליטים ממקומות שונים בסלובקיה.
תכולת המוזיאון היהודי הועברה בידי המהנדס בארקאן' לבראטיסלבה (אחרי המלחמה הועברה, שוב בידיו, למוזיאון היהודי בפראג).
שואת יהודי סלובקיה החלה עם הגירוש ב-26 וב-27 במארס 1942 של אלפי צעירות וצעירים למחנות ריכוז בסביבות לובלין על אדמת פולין הכבושה. רוב יהודי פרשוב והסביבה גורשו ב- 14 וב-15 במאי אותה השנה בשני משלוחים של 1,040 יהודים כל אחד, וב-3 בחודש יצאה רכבת מפרשוב עם 1,630 יהודים למחנה ראיוביצה (RAJOWICZE). בעיר נותרו רק יהודים "בעלי פטור" (נשואים בנישואי תערובת, או חיוניים לשלטונות) ויהודים שהצליחו להסתתר. בפרשוב הוקמה ועדת עזרה יהודית-נוצרית שסייעה בהעברת כספים למגורשים ובהכנת ניירות אריים לאלה שנמלטו מהמחנות.
באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים. באביב 1944 הועברו שרידי היהודים למערב סלובקיה. באותה תקופה משכה הפעילות הציונית במחתרת ומטה הפעולות של "השומר הצעיר" הועבר לפרשוב.
בקיץ 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה. יהודים נמלטו ליערות וקצתם נלחמו בשורות הפרטיזנים ובגרמנים שפלשו לסלובקיה לדכא את המרד. בין הנופלים בקרב היו אגון רוט, ממנהיגי "השומר הצעיר", אלכסנדר וולנר ואורל פוקס, בני פרשוב. היהודים שנתפסו נורו למוות במקום, ורבים אחרים שולחו עם חדוש הגירושים בסוף ספטמבר למחנה ההשמדה אושוויץ.
אחרי שחרור העיר, בינואר 1945, החלו שרידי הקהילה לשוב. דרישתם לקבל לידיהם את רכושם עוררה תגובות אנטישמיות.
שרידי שתי קהילות פרשוב ויהודים מהסביבה החלו ביחד בחיים חדשים. הוקם מטבח עממי, הועסק שוחט ובפסח סופקו מצות. הוקם ועד לטיפול בילדים יהודים יתומים ועזובים, שהוריהם הושמדו, והושם דגש על הנחלת מורשת האבות לילדים שנולדו אחרי המלחמה.
קן של "השומר הצעיר" נפתח מחדש. רוב בנייני הציבור היהודיים והבתים הפרטיים נהרסו במהלך המלחמה. המקווה שופץ ב-1950. בית הכנסת האורתודוקסי הישן קודש מחדש ב-1957 והוקם בו לוח זכרון לנספים בשואה. טכסי זכרון נערכו מדי שנה ב-כ' בסיון. בית העלמין הנאולוגי החדש נוקה ושופץ.
הקהילה החדשה, שמנתה 1,000 נפש בקירוב, נתדלדלה במרוצת השנים. צעירים עלו לישראל ורבים היגרו לארצות שמעבר לים. בשנות השמונים כבר התקשו לזמן מניין לתפילה.
רוז פאולי
(אישיות)Rose Pauly (1895-1975), dramatic soprano, born in Eperjes, Hungary (then part of Austria-Hungary, today Prešov, in Slovakia). She studied voice training in Vienna, Austria, following which she made her opera debut as Aida in Hamburg, Germany. At the Koln Opera, she was discovered by Otto Klemperer who brought her to the Kroll Opera in Berlin (1927) where, for the next few years, she was given important roles in most of their productions. She built an extraordinary repertoire including more than sixty roles and was invited to appear with most of the leading opera houses of Europe. At the Vienna Opera, she appeared successfully in most the Wagnerian and Richard Strauss soprano roles, scoring a notable triumph in Strauss's Elektra. In Vienna she was given the highest appointment to which a prima Donna could aspire, that of Kammersaangerin. In Italy, where she sang in every major opera house, she was also honored: In the hall of fame at the Verdi Opera House of Trieste her portrait was hung between Duse's and Moissi's.
In 1937, she made her American debut in a concert performance of Elektra with the New York Philharmonic Orchestra. She was a sensation. A few months later, she was engaged by the Metropolitan Opera House, making her debut there in Elektra. She also scored triumphs as Elektra in Covent Garden, London, and Salzburg, Austria. Among her other great roles was Leonora in Beethoven's Fidelio.
However, though Elektra has been her most successful role, she proved her talent in a great variety of standard and modern operas through appearances in leading opera houses of the United States and South America. She appeared extensively in song recitals.
Pauly survived the Holocaust, and in 1946, leaving behind her meteoric career, she settled in Tel Aviv, Israel, and worked as a teacher.
מור יאנוש רוואי
(אישיות)Mor Janos Revai (1860-1926), publisher and author, born in Eperjes, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Presov, Slovakia). His father Samuel Revai, had started as a bookbinder's apprentice, become a bookseller, and founded the firm of Revai Testverek (Revai Brothers), which published the best of contemporary Hungarian literature. He studied at the Universities of Budapest and Leipzig, Germany, and worked in several Leipzig publishing houses.
From 1880 on he worked for the firm of Revai Testverek, becoming its director general in 1895. From 1880 to 1885 he edited the "Regenyvilag", a literary periodical, and cooperated in the productiion of the volume "Az Osztrak-Magyar Monarchia irasban es kepekben" ("The Austro-Hungarian Monarchy in Writings and Pictures"). In 1893 he published the works of the novelist Mor Jokai on the fiftieth jubilee of his authorship in a hundred de luxe volumes.
Mor Janos Revai published and edited the Hungarian Encyclopedia, "Revai Nagy Lexikona" (21 vols.), several editions of classical fiction and of the best books of modern thought. He wrote a number of works, some of them in German and French, including: "La doctrine de Monroe appliquee a Europe" (1916); "Le militarisme allemande" (1916); "La voix de la paix" (1917); "L'ideal democratique de l'Entente et la Hongrie" (1918). In Hungarian he wrote, among others, "A vilaghaboru vegcelja" ("The Final Destination of World War"); "Anglia kivalasa Europabol" ("England's Separation from Europe", 1915); "Egy Magyar ember nyilt levele Wilsonhoz" ("Open Letter of a Hungarian to President Wilson", 1918) and "Magyarorszag integritasa es a wilsoni elvek" ("Hungary's Integrity and the Wilsonian Principles"' 1920).
Mor Janos Revai converted to Christianity.
אמיל רייך
(אישיות)Emil Reich (1854-1910), author and historian, born in Eperjes, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Presov in Slovakia). He studied at the Universities of Prague, Budapest and Vienna, receiving a LL.D. degree from the latter. Up to the age of thirty he studied in various libraries. He spent five years in the United States, four years in France and several years in England (where he finally settled), studying in the institutions of those countries.
He lectured on philosophy and history at the Universities of London, Cambridge and Oxford. He was employed by the British government in the preparation of the British case in the Venezuela boundary affair.
Reich's numerous published books include: "History of Civilizations; Graeco-Roman Institutions" (Oxford lectures); "Hungarian Literature"; "Atlas of English History"; "Foundations of Modern Europe"; "Select Documents Illustrating Mediaeval and Modern History"; "Imperialism"; "The Failure of the Higher Criticism of the Bible"; "General History of Western Nations" (part 1, 3 vols., Antiquity); "Nights with the Gods" (1909). He was among the first to popularize the works of Henrik Ibsen in England.
E. Reich died in London where he had settled.
פנים בית הכנסת בפרשוב, צ'כוסלובקיה, 1988
(תמונות)צ'כוסלובקיה, 1988.
בית הכנסת נבנה ב-1887 על ידי הארכיטקט אודן גאראי שסייע גם בבניית בית הכנסת בסגד. בקישוטים של שני בתי הכנסת יש מוטיבים דומים. בית הכנסת שוקם אחרי מלחמת העולם השנייה ונמצא במצב מצוין
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
מראה מבחוץ של בית הכנסת בפרשוב, סלובקיה, 1988
(תמונות)הדלת מימין מוליכה לעזרת הנשים בקומה הראשונה
בקומה זאת יש גם חדר תפילה קטן המשמש את המתפללים בחורף
מימין נמצא בית המדרש ומשמאל משרד הקהילה היהודית
רק שישה יהודים מתפללים במקום בשבת, מניין יש כשיהודי קושיצה מצטרפים
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
שלמה מאיר שילר-סינסי
(אישיות)Solomon Mayer Schiller-Szinessy (1820-1890), rabbi and scholar, born in Obuda (Althofen, in German) now part of Budapest, Hungary (then part of the Austrian Empire). He received a traditional rabbinic education, attending Hungarian and other institutions, notably the Lutheran College at Eperjes (then Hungary, now Presov, Slovakia). He graduated from the University of Jena, Germany, in 1845.
At Eperjes (now Presov, Slovakia), Schiller was given a faculty appointment for Hebrew and also became local rabbi. The atmosphere of tolerance in the college influenced him permanently. Through his eloquence in the pulpit, he fostered Hungarian patriotism. His rabbinical teachers were moderates, but in 1845 he vigorously attacked in print the Reform resolutions of the Frankfurt Rabbinical Conference. During the Hungarian revolution (1848-1849), Schiller added the Magyar "Szinessy" to his name and enlisted in the army; he was wounded and captured by the Austrians. On the eve of his intended execution he managed to escape from Temesvar (now Timisoara, Romania) via Trieste and reached Ireland. From there he went to Manchester, England, where in 1851 he became rabbi.
While endeavoring to keep traditionalists and would-be reformers together, he became embroiled with the chief rabbi Nathan Adler by attempting to extend his ecclesiastical jurisdiction over northern England; he was then persuaded by the reformers to join their new dissident synagogue, although his personal practice and outlook remained strongly traditional throughout his life.
Schiller resigned his rabbinical post in 1860 and moved in 1863 to Cambridge, England. His bibliographical erudition earned him the appointment in 1866 as teacher (later reader) of Talmudic and rabbinic literature at Cambridge University. He was the first professing Jew formally entrusted by Cambridge with the subject, and he taught and inspired a distinguished list of gentile rabbinical scholars, which included C. Taylor and W. H. Lowe. Schiller's principal scholarly achievement was his prolix Catalogue of Hebrew Manuscripts Preserved in the Cambridge University Library, a portion of which was published in 1876. He edited Book One of David Kimhi's commentary on the Psalms (1883) and Romanelli's account of his Moroccan travels (Massa ba-Arav, 1885). Books published while Schiller was still in Hungary include: Tendenz u. Geist der zweiten Rabbiner versammlung zu Frankfurt a. Main (1845); Die Befreiung durch unseren Glauben (1845), and Kanzelreden (1845).
David Lefkowitz
(אישיות)David Lefkowitz (1875-1955), rabbi, born in Presov, Slovakia (then part of the Austria-Hungary). In 1881, after his father's death, he immigrated to the United States. At the age of seven, he was placed in the Hebrew Orphan Asylum of New York. He studied at the College of the City of New York (B.S., 1894), supporting himself by teaching at the orphan asylum. After graduation, he continued his teaching for two years. He thought of becoming an artist and was admitted to the Art Students League of New York, but finally studied for the rabbinate (University of Cincinnati, B.L., 1899; Hebrew Union College, Rabbi 1900).
In 1900 he became a rabbi of Congregation B'nai Yeshurun (afterwards Temple Israel) of Dayton, Ohio. He served in that capacity for twenty years. In Dayton, he participated in many communal activities; he was president of the Humane Society and of the Playgrounds and Gardens Association; he was active in inaugurating the city manager form of government; and, during World War I, he was chairman of the American Red Cross of Montgomery County (which includes Dayton). He held this post until 1920.
Lefkowitz was chosen rabbi Temple Emanu-El, Dallas, Texas, in 1920. In 1935 he was elected rabbi for life. He organized the Southwestern Jewish Chautauqua (afterwards, the Southwestern Conference of Jewish Religious Schools), and was its first president (1923-25); later, he was elected honorary president.
Lefkowitz was also editor of the Dallas Jewish American. In Dallas, as in Dayton, he participated in many communal activities of general interest, including the Dallas Community Chest, of which he was vice-president; and he was chairman of the American Red Cross (1925-26). He was the first chairman of the Committee of Church and State of the central Conference of American Rabbis, and held the office many years. From 1929 to 1931 he was president of the Conference.
Lefkowitz was on the advisory board of Southern Methodist University as well as a member of the board of governors of the Hebrew Union College, and was awarded honorary degrees by both (LL.D., Southern Methodist University, 1927; D.D., Hebrew Union College, 1939).
ולקה קאפושאני
(מקום)(בהונגרית : (Nagykapos
עיירה בדרום- מזרח סלובקיה.
ולקה קפושאני שוכנת באזור גידולי חיטה, סלק סוכר וענבים, כ- 77 ק"מ מדרום-מזרח לעיר פרשוב Presov ו- 4 ק"מ ממערב לגבול רותניה הקרפאטית. עד 1918 היה האזור בממלכת הונגריה ואחר כך עד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
מצבות בבית העלמין היהודי הישן מעידות על יישוב יהודי בוולקה קפושאני במאה ה- 17. הקהילה התרחבה באמצע המאה ה- 19 ובשנות השבעים למאה התארגנה במקום קהילה אורתודוקסית. אל הקהילה היו מסופחים יהודים מכ- 25 ישובים קטנים בסביבה. ב- 1890 הוקם בית הכנסת ברחוב הראשי, ובחצרו שכנו גם בית הספר, המקווה, ודירות הרב והחזן. בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא" ו"תלמוד תורה". בית העלמין הישן היה מחוץ לעיירה והחדש קודש בשטחה. שפת הדיבור של יהודי ולקה קפושאני הייתה בדרך כלל הונגרית.
ב- 1921 היו בקהילה כ- 500 יהודים, בראשם עמדו הרב מאיר פריד ונשיא הקהילה, לודוויג פארקאש. הרב האחרון של ולקה קפושאני היה הרב מרדכי דוד פריד, הוא נספה בשואה.
רוב יהודי העיירה היו סוחרים, מיעוטם איכרים ובעלי מלאכה. משפחת שפיגל הייתה בעלת תחנת קמח גדולה בעיירה.
ב- 1867 קיבלו יהודי הונגריה זכויות אזרח, בשנת 1918 סופח האזור לרפובליקה הצ'כוסלובקית, שם הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בעיירה.
ב- 1930 ישבו בוולקה קפושאני 477 יהודים.
תקופת השואה
הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא לפרוק הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בעקבות בוררות וינה מ- 2 בנובמבר 1938 סופח להונגריה החלק הדרומי של סלובקיה, לרבות ולקה קפושאני. יהודים שלא היו בידיהם תעודות אזרח הונגרי גורשו. בעקבות "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית איבדו רבים את פרנסתם. בראשית שנות הארבעים גוייסו גברים יהודים לעבודות-כפייה במסגרת צבאית.
ב- 19 במארס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. באפריל אותה השנה רוכזו היהודים בגיטאות ובאמצע מאי 1944 החל שילוחם למחנות ריכוז והשמדה בעיקר בפולין, שם מצאו הרוב את מותם.
שארית הפליטה, שחזרו לעיירה אחרי המלחמה, חידשו את החיים היהודיים. איז'ו גרינפלד ולודוביט בראון שימשו כראשי הקהילה.
בשנות השמונים למאה ה- 20 עדיין ישבו בוולקה קפושאני כ- 20 יהודים. באותה עת היה בית העלמין הישן מוזנח מאד ובית העלמין החדש היה מטופל.
ליפיאני
(מקום)(בהונגרית HETHARS)
עיירה במחוז שאריש, צפון סלובקיה.
ליפיאני שוכנת באזור חקלאי, בקרבת העיר סאבינוב (SABINOV). העיירה החלה להתפתח במאה ה-16, דרכה עברו סחורות לפולין. אחרי הפיוס בין הונגריה לאוסטריה ב-1867 נעשתה ליפיאני לעיירה מרכזית ושכנו בה משרדי ממשלה. עד 1918 היתה העיירה בנפת שארוש (SAROS) שבהונגריה ומאז ועד 1993 ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
יהודים ישבו במקום כבר באמצע המאה ה-18. הם באו מפולין, מאוסטריה וממוראוויה. קהילה החלה להתארגן ב-1840. אז נוסדה "חברה קדישא" וקודש בית עלמין. עד אז נקברו יהודי ליפיאני בבית העלמין של הכפר הסמוך ברזוביצה (BREZOVICE).
יהודה ליב הארטמאן (HARTMANN), ממייסדי הקהילה, שימש כראש העדה היהודית של הנפה כולה וגם השוחט שימש את כל האזור. ב-1859 הוקם בליפיאני בית כנסת מעץ.
תחילה הייתה קהילת ליפיאני מסופחת לרבנות פצ'אויפאלווה (PECSUJFALVA, בסלובקית PEC'OVSKA) ורק בשנת 1873 נהייתה לקהילה אורתודוקסית עצמאית. לכהונת רב נבחר ר' מוזש מארגארטן (MARGARETEN) והוא כיהן עד מותו ב-1898. אחר כך שימש הרב מברזוביצה כרב של ליפיאני, וכדיין כיהן ר' יואל קליין עד שנפטר ב-1907. ישראל וינברג היה חזן ושוחט.
ב-1929 בנתה הקהילה בית כנסת מפואר, בתכנונו של ינו בארקאני (BARKANY) מפרשוב, ולידו הוקם בניין הקהילה. הארכיטקט בארקאני תכנן גם את בית העירייה של ליפיאני. בנוסף לבית הכנסת המרכזי היה במקום גם בית מדרש. כן היתה ישיבה קטנה.
שלושה יהודים בני ליפיאני קיבלו תואר אצולה שהעניק להם את הזכות לצרף לשמם את שם העיר: ד"ר הנריק נוימן (NEUMANN), מרצה באוניברסיטת וינה ומומחה בינלאומי למחלות אזניים; אדולף נוימן, בעל הישגים בכלכלה והמחנך הרמאן נוימן.
הסופר הרמאן קופ (KOPP) בא לליפיאני ב-1875 ואירגן את מוסדות הקהילה מחדש. אירגון זה שימש אחר כך כדגם לקהילות אורתודוקסיות אחרות בהונגריה.
בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20 עמד בראש הקהל דוד הנדלר.
רוב יהודי ליפיאני התפרנסו כסוחרים, כבעלי מלאכה, וכעגלונים. היו במקום כמה רופאים יהודים ורופא-שיניים אחד.
יחסים טובים וידידותיים היו בין יהודי ליפיאני לבין שאר תושבי העיר. בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם גדלה הפעילות הפוליטית והציונית בקהילה. הרמאן קופ, שנמנה עם מייסדי ה"מזרחי" בהונגריה, הקים ב-1900 את אגודת "יישוב ארץ ישראל" והשתתף בקונגרסים הציוניים בבאזל, מאמריו הופיעו בכתבי-עת יהודיים שנפוצו בקיסרות אוסטריה-הונגריה. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיירה 44 שקלים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שמונה מיהודי ליפיאני. בשנות השלושים למאה העשרים פעלו במקום תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר" ו"בית"ר". 15 צעירים עלו בשנים 1939-1938 לארץ ישראל.
בשנת 1930 חיו בליפיאני 283 יהודים.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן, שנחתם ספטמבר 1938 כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, וב-14 במארס 1939 נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.
היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה ומהכלכלה ורבים נותרו ללא מקורות פרנסה. אחרי הרחקת התלמידים היהודים מבתי הספר הכלליים, ארגנה הקהילה כיתות לימוד בבית הכנסת.
בסוף מארס 1942 לקחו משמרות אנשי "משמר הלינקה" את הצעירות היהודיות מבתיהן, ריכזו אותן בעיר פופראד (POPRAD) ומשם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בפולין. כמה חודשים לאחר מכן שולחו המשפחות היהודיות למחנה ההשמדה טרבלינקה. בעיר נותרו רק כמה יהודים שעבודתם הייתה חיוניות לשלטונות, וכמה שהצליחו להסתתר. בשנת 1944 שולחו גם הם למחנות.
יהודים מעטים ששרדו חזרו לעיירה אחרי המלחמה, ועלו בשנות הארבעים המאוחרות לישראל. בניין בית הכנסת הופקע בידי השלטונות ושימש לצרכי הציבור.