קהילת יהודי אזרבייג'אן
אזרבייג'אן AZERBAIJAN
מדצמבר 1991 רפובליקה עבר-קאווקאזית עצמאית, בעבר רפובליקה בברית המועצות לשעבר.
אמנה משנת 1828 חילקה את אזרבייג'אן בין רוסיה לפרס. החלק הצפוני ניתן לרוסיה והחלק הדרומי לפרס. מאז התפצלה הלאומנות של האזרבייג'אנים בצפון בין הנאמנות לזהות הצפונית לבין הכמיהה לאיחוד.
כשני שליש של העם האזרבייג'אני חי בפרס. ישובים יהודיים היו באזרבייג'אן מאז שישבו יהודים בפרס, אם כי עדות כתובה לנוכחותם קיימת רק מהמאה ה- 12. בנימין מטודלה (1165 לערך) מתייחס ב"מסעות" שלו לשרשרת של "יותר ממאה קהילות בהרי האפטאן HAFTAN עד לגבולות מדיה MEDIA" שכללו את אזרבייג'אן הפרסית. דוד אלרואי (המאה ה- 12) מצא אנשים שהלכו אחרי תנועתו המשיחית בערים קוי KHOI, סאלמאס SALMAS, טאבריז TABRIZ, מאראגה MARAGHA ונאד אורמיה NAD URMIA.
אחרי 1258, כשהולאגו חאן HULAGU KHAN קבע את מגוריו בטאבריז, משך אליו המרכז החדש יהודים רבים. סעד אל-דאולה SA’AD AL-DAWLA (1291) עלה שם לדרגת איש חצר. טבריז, סולטאניה SULTANIYYA ומקומות אחרים באזרבייג'אן המשיכו לשמש במה לארועים יהודיים גם במאות ה- 13 וה- 14. באזרבייג'אן היה גם מרכז של הקראים.
במאה ה- 17 רדפו את היהודים באזרבייג'אן, אך הם שרדו. בין השנים 1711 ל- 1713 ביקר ז'ידה ב' עמרם דיוואן, שליח מחברון, בקהילות רבות באזרבייג'אן. סבל היהודים תחת שלטון שושלת קאג'אר KAJAR (משנת 1794) במאראגה, אורמיה, סאלמאס וטבריז תואר באופן ציורי בידי מיסיונרים נוצרים ובידי נוסעים במאה ה- 19, ביניהם דוד ד'בית הלל.
בשלטון רוסיה, ולפני מהפכת 1917, ייסד החלק הצפוני של אזרבייג'אן את ממשלות הפרובינציות של באקו BAKU וייליזווטפול YELIZVETPOL. עד לימי הביניים המאוחרים נקרא האזור אלבניה, כשאזרבייג'אן כללה אז רק את האזור הפרסי. כשסופח האזור, לראשונה, לרוסיה, היו התושבים היהודים בעיקר יושבי הרים, ושפתם הייתה טאטית. מרכזיהם העיקריים היו העיר והנפה קובא QUBA והכפרים מיודג'י MIUDJI ומיודג'י-אפטאראן MIUDJI-AFTARAN בממלכת באקו והכפר וארטאשן VARTASHEN בממלכת יליזווטפול.
מספר התושבים היהודים בקובא והמחוז ב- 1835 היה 5,492, מהם 2,718 חיו בעיר עצמה, שם היה רובע יהודי מיוחד. ב- 1866 דיווח נוסע יהודי על 952 בתי אב יהודיים בקובא, 145 במיודג'י ו- 190 בווארטאשן VARTASHEN. באותה שנה תיעד נוסע רוסי 6,282 יהודים בקובא, 957 במיודג'י ו- 1,396 בווארטאשן.
יהודי אזרבייג'אן עסקו בעיקר בחקלאות, במסחר זעיר ובמלאכה, רוב הזמן היו עניים. הם היו נתונים לרדיפות מידי האוכלוסייה המוסלמית ולעתים היו קורבנות של התקפות אלימות. בימי שלטון הצארים היה האזור סגור בפני מתיישבים יהודים מרוסיה האירופאית. עם גידולה המהיר של באקו, כמרכז להפקת נפט, נטלו כמה יהודים אירופים חלק פעיל בפיתוח התעשייה. במפקד אוכלוסין משנת 1897 תועדו במחוז באקו 12,761 תושבים יהודים ו- 2,031 בייליזווטפול. הקהילות העירוניות הגדולות ביותר היו בקובא (6,662 יהודים) ובעיר באקו (2,341). בית ספר יהודי-רוסי כללי נפתח בקובא ב- 1908.
במלחמת האזרחים, בעקבות מהפכת 1917, ובמשך שנים לאחר מכן, עזבו יהודים רבים את כפריהם, ועברו לערים. באקו משכה אליה גם יהודים מאירופה. את מיודג'י נטשו היהודים לגמרי, וכ- 3,500 יהודים עזבו את קובא. באקו נעשתה למרכז היהודי החשוב ביותר באזרבייג'אן.
אחרי ייסוד המשטר הסובייטי נסגרו כל בתי הספר היהודיים המסורתיים ונפתחו בתי ספר ממלכתיים עבור האוכלוסייה היהודית. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה- 20 נפתח בית ספר תורכי-יהודי בווארטאשן ובית ספר עבור היהודים יושבי ההרים בבאקו. בקובא פעל מועדון יהודי וקבוצת סופרים בשפה הטאטית פעלה בקובא ובבאקו. היה נסיון ליישב יהודים על קרקע ובסוף שנת 1927 עסקו 250 משפחות יהודיות בחקלאות.
במפקד של 1926 תועדו באזרבייג'אן 19,000 יהודים אירופיים ו- 7,500 יהודים יושבי ההרים. מפקד מ- 1959 הראה 40,204 יהודים ברפובליקה (% 1.1 באוכלוסייה הכללית). מבין 38,917 יהודים תושבי הערים חיו 29,197 בבאקו וסביבתה. 8,357 מהם הצהירו על טאט כשפת אם ו- 6,255 ציינו את היידיש כשפת אמם.
בשנת 1955 הייתה קהילה דתית בבאקו וקהילת יהודי ההרים הייתה פעילה בקובא ב- 1964, אבל בית הכנסת היה בסכנת סגירה.
יהודי (אחד מ- 325) מאזרבייג'אן כיהן בסובייט העליון של הרפובליקה משנת 1959.
במפקד של 1989 תועדו באזרבייג'אן 30,670 יהודים. ב- 1991, כשאזרבייג'אן נעשתה עצמאית, הוערך מספר התושבים היהודיים ב- 26,500. מוסדות הקהילה בשטחי הדת, החינוך והתרבות פעלו באופן חופשי. יהודים רבים שותפו בענפי הממשל השונים.
ב- 1997 חיו באזרבייג'אן 30,000 יהודים; 20,000 בבאקו, 4,000 בקובה והשאר בקהילות יהודיות של ערים קטנות יותר.
מדצמבר 1991 רפובליקה עבר-קאווקאזית עצמאית, בעבר רפובליקה בברית המועצות לשעבר.
אמנה משנת 1828 חילקה את אזרבייג'אן בין רוסיה לפרס. החלק הצפוני ניתן לרוסיה והחלק הדרומי לפרס. מאז התפצלה הלאומנות של האזרבייג'אנים בצפון בין הנאמנות לזהות הצפונית לבין הכמיהה לאיחוד.
כשני שליש של העם האזרבייג'אני חי בפרס. ישובים יהודיים היו באזרבייג'אן מאז שישבו יהודים בפרס, אם כי עדות כתובה לנוכחותם קיימת רק מהמאה ה- 12. בנימין מטודלה (1165 לערך) מתייחס ב"מסעות" שלו לשרשרת של "יותר ממאה קהילות בהרי האפטאן HAFTAN עד לגבולות מדיה MEDIA" שכללו את אזרבייג'אן הפרסית. דוד אלרואי (המאה ה- 12) מצא אנשים שהלכו אחרי תנועתו המשיחית בערים קוי KHOI, סאלמאס SALMAS, טאבריז TABRIZ, מאראגה MARAGHA ונאד אורמיה NAD URMIA.
אחרי 1258, כשהולאגו חאן HULAGU KHAN קבע את מגוריו בטאבריז, משך אליו המרכז החדש יהודים רבים. סעד אל-דאולה SA’AD AL-DAWLA (1291) עלה שם לדרגת איש חצר. טבריז, סולטאניה SULTANIYYA ומקומות אחרים באזרבייג'אן המשיכו לשמש במה לארועים יהודיים גם במאות ה- 13 וה- 14. באזרבייג'אן היה גם מרכז של הקראים.
במאה ה- 17 רדפו את היהודים באזרבייג'אן, אך הם שרדו. בין השנים 1711 ל- 1713 ביקר ז'ידה ב' עמרם דיוואן, שליח מחברון, בקהילות רבות באזרבייג'אן. סבל היהודים תחת שלטון שושלת קאג'אר KAJAR (משנת 1794) במאראגה, אורמיה, סאלמאס וטבריז תואר באופן ציורי בידי מיסיונרים נוצרים ובידי נוסעים במאה ה- 19, ביניהם דוד ד'בית הלל.
בשלטון רוסיה, ולפני מהפכת 1917, ייסד החלק הצפוני של אזרבייג'אן את ממשלות הפרובינציות של באקו BAKU וייליזווטפול YELIZVETPOL. עד לימי הביניים המאוחרים נקרא האזור אלבניה, כשאזרבייג'אן כללה אז רק את האזור הפרסי. כשסופח האזור, לראשונה, לרוסיה, היו התושבים היהודים בעיקר יושבי הרים, ושפתם הייתה טאטית. מרכזיהם העיקריים היו העיר והנפה קובא QUBA והכפרים מיודג'י MIUDJI ומיודג'י-אפטאראן MIUDJI-AFTARAN בממלכת באקו והכפר וארטאשן VARTASHEN בממלכת יליזווטפול.
מספר התושבים היהודים בקובא והמחוז ב- 1835 היה 5,492, מהם 2,718 חיו בעיר עצמה, שם היה רובע יהודי מיוחד. ב- 1866 דיווח נוסע יהודי על 952 בתי אב יהודיים בקובא, 145 במיודג'י ו- 190 בווארטאשן VARTASHEN. באותה שנה תיעד נוסע רוסי 6,282 יהודים בקובא, 957 במיודג'י ו- 1,396 בווארטאשן.
יהודי אזרבייג'אן עסקו בעיקר בחקלאות, במסחר זעיר ובמלאכה, רוב הזמן היו עניים. הם היו נתונים לרדיפות מידי האוכלוסייה המוסלמית ולעתים היו קורבנות של התקפות אלימות. בימי שלטון הצארים היה האזור סגור בפני מתיישבים יהודים מרוסיה האירופאית. עם גידולה המהיר של באקו, כמרכז להפקת נפט, נטלו כמה יהודים אירופים חלק פעיל בפיתוח התעשייה. במפקד אוכלוסין משנת 1897 תועדו במחוז באקו 12,761 תושבים יהודים ו- 2,031 בייליזווטפול. הקהילות העירוניות הגדולות ביותר היו בקובא (6,662 יהודים) ובעיר באקו (2,341). בית ספר יהודי-רוסי כללי נפתח בקובא ב- 1908.
במלחמת האזרחים, בעקבות מהפכת 1917, ובמשך שנים לאחר מכן, עזבו יהודים רבים את כפריהם, ועברו לערים. באקו משכה אליה גם יהודים מאירופה. את מיודג'י נטשו היהודים לגמרי, וכ- 3,500 יהודים עזבו את קובא. באקו נעשתה למרכז היהודי החשוב ביותר באזרבייג'אן.
אחרי ייסוד המשטר הסובייטי נסגרו כל בתי הספר היהודיים המסורתיים ונפתחו בתי ספר ממלכתיים עבור האוכלוסייה היהודית. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה- 20 נפתח בית ספר תורכי-יהודי בווארטאשן ובית ספר עבור היהודים יושבי ההרים בבאקו. בקובא פעל מועדון יהודי וקבוצת סופרים בשפה הטאטית פעלה בקובא ובבאקו. היה נסיון ליישב יהודים על קרקע ובסוף שנת 1927 עסקו 250 משפחות יהודיות בחקלאות.
במפקד של 1926 תועדו באזרבייג'אן 19,000 יהודים אירופיים ו- 7,500 יהודים יושבי ההרים. מפקד מ- 1959 הראה 40,204 יהודים ברפובליקה (% 1.1 באוכלוסייה הכללית). מבין 38,917 יהודים תושבי הערים חיו 29,197 בבאקו וסביבתה. 8,357 מהם הצהירו על טאט כשפת אם ו- 6,255 ציינו את היידיש כשפת אמם.
בשנת 1955 הייתה קהילה דתית בבאקו וקהילת יהודי ההרים הייתה פעילה בקובא ב- 1964, אבל בית הכנסת היה בסכנת סגירה.
יהודי (אחד מ- 325) מאזרבייג'אן כיהן בסובייט העליון של הרפובליקה משנת 1959.
במפקד של 1989 תועדו באזרבייג'אן 30,670 יהודים. ב- 1991, כשאזרבייג'אן נעשתה עצמאית, הוערך מספר התושבים היהודיים ב- 26,500. מוסדות הקהילה בשטחי הדת, החינוך והתרבות פעלו באופן חופשי. יהודים רבים שותפו בענפי הממשל השונים.
ב- 1997 חיו באזרבייג'אן 30,000 יהודים; 20,000 בבאקו, 4,000 בקובה והשאר בקהילות יהודיות של ערים קטנות יותר.