קהילת יהודי באקו

לב קוגן (1927-2007), מלחין ופסנתרן, נולד בבאקו, אזרביידזן (אז חלק מברית המואצות). בין יצירותין בלטים, מחזות זמר, אופרות, וכן מוסיקה סימפונית. קוגן הקדיש מזמנו גם לחקר המוסיקה היהודית.

קוגן היה תלמיד לפסנתר וקומפוזיציה אצל המלחין אראם חאצ'טוריאן בקונסרבטוריון של מוסקבה בין השנים 1946-1952.  הוא עלה לישראל בשנת 1972

הוא עלה לישראל ב-1972.

FEIGEL, FEIGE, FOGEL, VOGEL, FIGLER, FEIG, FIGEL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי. שם זה יכול להיות גם מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה .

שמות המשפחה בקבוצה זאת קשורים בשמות היידיש פייגלכן או פייגליין, אשר היו נפוצים כשמות פרטיים נשיים. השמות פייגלכן ופייגליין קשורים במילה הגרמנית פיילכן, שפירושה "סיגלית". השמות בקבוצה זאת גם קשורים במילה הגרמנית פוגל שפירושה "ציפור" וכשם פרטי היא המקבילה של השם העברי ציפורה, אישתו של משה רבנו (שמות, ב, כ"א).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פייגל כוללים את א.מ. פייגל, תעשיין רוסי מן המאה ה-19.

במאה ה-20, פוגל מתועד כשם משפחה יהודיעם ארנולד ק. פוגל מפרנקפורט אם מיין, גרמניה, אשר נספתה בעיר ריגה הכבושה ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה ועם בוראל פוגל, חייל ב"צבא העם הפולני" אשר נהרג בקרב נגד הגרמנים . יוליוס פוגל (1899-1835) היה מדינאי יליד אנגליה אשר כיהן כראש ממשלת ניו-זילנד.

אישים ידועים במאה ה-20 אשר נשאו את שם המשפחה

פיגל כוללים את אליס פוגל מהמבורג, גרמניה, אשר נספתה בעיר ריגה הכבושה ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה, ואת המשפטנית האמריקאית רות ד. פוגל. פייג מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 עם החייל הגרמני , ארתור פייג מבויטן, אשר נהרג במלחמת העולם הראשונה. שם המשפחה פייגה מתועד במאה ה-20 עם החיילים הגרמנים ארתור, הנס ואוטו פייגה, אשר נהרגו במלחמת העולם הראשונה.

ICKOWICH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. איצקוביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ'" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" ולפעמים גם "בנו של", הוא מקביל לשם העברי בן יצחק. יצחק המקראי, השני בין אבות ישראל, היה בנו של אברהם ושרה. פירוש השם יצחק מוסבר במקרא (בראשית, כ"א,ו). יצחק היה שמו של היהודי הראשון שמתועד בהסטוריה של גרמניה. ככל הנראה הוא היה סוחר שהתגורר בעיר אאכן, הוא מוזכר כאחד החברים בשליחות ששלח הקיסר שרלמן (קרול הגדול) אל החליף חרון אל רשיד בשנת 797.

כשם פרטי נפוץ מאד, יצחק שימש כבסיס לשמות משפחה יהודים רבים במספר שפות, ביניהם איציק והיציג ביידיש, איסקה ואקהט בצרפתית, והיצ'קוק באנגלית.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי איצקוביץ' כוללים תעשיין רוסי בן המאה ה-19 אשר התגורר באזרבייג'ן.

BIKHOWSKY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ביכובסקי הוא שם סלבי המכיל את הסופית הסלבית "-סקי'" שפירושה "מ-", "מוצאו מ-", וגם "בנו של". שם זה יכול להיות טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. ביכוב, הידועה גם בשם סטארי ביכוב, היא עיירה על נהר הדניפר, בעבר בפולין, היום בבלרוס. היישוב היהודי במקום הזה מתועד החל מתחילת המאה ה-17. שם המשפחה הרוסי / פולני ביק, שפירושו המילולי הוא "שור", הוא תרגום של המונח העברי "שור". שם משפחה זה יכול להיות גם נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) של הביטוי העברי "בני ישראל קדושים לה'", או נוטריקון של הביטוי העברי "בעזרת ישראל קמו" אשר ציין את נציגי הקהילה היהודית בפני השלטון המקומי. שור שימש לעתים בתור כינוי לשם יוסף על בסיס תיאור בספר דברים המשווה את יוסף בנו של יעקב לשור. ביק הוא התרגום לפולנית של כינוי זה. לפעמים שור תורגם גם במילה הפולנית וול שפירושה "פר". המונח המקביל בגרמנית הוא אוקס.

שור מתועד כשם משפחה יהודי יצחק בן בנימין שור מיאסי שהיה יהודי חצר של נסיכי מולדביה שטפן הגדול ובוגדן בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16. שם המשפחה שור מתועד עם לובל שור מווינה אשר ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1708. אישים מוכרים אשר נשאו את שם המשפחה היהודי ביכובסקי כוללים את בני משפחת ביכובסקי, תעשיינים יהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

ארון הקודש בבית הכנסת האשכנזי
בבאקו, אזרבייג'אן (בריה"מ) 1976.
צילום: ולרי פיירמן, רוסיה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ואלרי פיירמן, רוסיה)

מראה מבחוץ של בית הכנסת של היהודים ההרריים,
באקו, אזרבייג'אן (בריה"מ) 1976.
צילום: ואלרי פיירמן, רוסיה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ואלרי פיירמן, רוסיה)

Oedoen Partos (Ödön Pártos) (1907-1977), violist and composer, born in Budapest, Hungary (then part of Austria-Hungary), where he studied at the Franz Liszt Academy of Music. He studied violin an viola with Jeno Hubay and composition with Zoltan Kodaly. In 1924 he became first violinist of the Lucerne orchestra, then appeared as soloist in Hungary and Germany, and from 1936 to 1938 taught violin and composition at the conservatory in Baku, Azerbaijan.
In 1938 he went to Palestine and (on the invitation of Bronislav Huberman) joined the Palestine (later Israeli Philharmonic) Orchestra as first viola player. He was also active as teacher and composer and in 1953 was appointed director of the Israel (later Rubin) Conservatory and Academy of Music in Tel Aviv.

Partos' interest in Near Eastern musical subjects and techniques had already been aroused during his stay in Baku. In Palestine he was confronted with the added musical traditions of the Oriental Sephardi and Yemenite Jews, toward which he was drawn by Bracha Zefira, for whose recitals he prepared several imaginative settings of such tunes.
Partos' works include "Shir Tehillah", "Concerto for viola and orchestra" (1945); "Yizkor", for viola and string orchestra (1946), also in versions for violin or viola or cello and piano, based on an East Ashkenazi synagogal chant and commemorating the Holocaust; "En Gev", symphonic fantasia (1951), on the motive E-G-B (Israel Prize, 1953); String Quartet no. 2 Tehillim (1960); "Hezyonot", for flute, piano, and string orchestra (1957), also performed as a ballet "The Mythical Hunter"; a quintet for flute and strings (1958); a violin concerto (concluded 1958); Nebulae for woodwind quintet (1967); and several cantatas and choral works, some of which were published as "Shirei Makhelah" (1953), including the well-known "Ein Addir ka-Adonai", based on a Sephardi melody.

סימה  גורלאשווילי (1995-1913), פעילה חברתית וקהילתית, עובדת בכירה במנהלת העיר טביליסי, גאורגיה, נולדה בבאקו, אזרבייג'ן (אז חלק מהאימפריה הרוסית). בתם של לאה ויונתן. אביה נפטר במלחמת העולם השנייה והמשפחה עברה לטביליסי. למדה בבית ספר מספר 102. בשנת 1929 הוקם ועד יהודי שמטרתו הייתה להגביר את מעורבותן של נשים יהודיות בייצור. באותה תקופה סימה החלה לעבוד בסדנה. שנתיים לאחר מכן הגיעה לטביליסי מכונה חדישה מוורשה והיא החלה לעבוד עליה. היא התמודדה בקלות עם התפתחויות חדשות בייצור. בערבים המשיכה את לימודיה. בין מוריה היה הרצל באזוב, שהעיר בה אהבה לעם ישראל ולתולדותיו. סימה הוקסמה מהקומוניזם והצטרפה לשורות המפלגה. ב-1935, בהמלצת הרצל באזוב, נבחרה לסגנית מועצת העיר, ותמיד דבקה בעקרון של עזרה לנזקקים. באותה שנה בהמלצת לוורנטי בריה מונתה לתפקיד ראש המחלקה המרכזית. באותה עת נאסר בגאורגיה על מכירת בשר כשר ועל הפעלת מקוואות וסימה, שגדלה במשפחה יהודית מסורתית, נאבקה באיסורים.

בשנים 1937-1935 שימשה כמזכירתו של יו"ר מועצת העיר בטביליסי. בשנים 1946-1937 – מזכירתו של של סגן יו"ר הוועד המרכזי של גאורגיה, ובשנים 1971-1946 עבדה במנהלה של מועצת העיר. 12 פעמים הייתה אחראית על מרכז הבחירות של מחוז טביליסי. בשל מסירותה, קיבלה מהמדינה בית ומכונית עם נהג אישי. 40 שנה הייתה חברת המפלגה הקומוניסטית.

ב-1982 עלתה לישראל עם אמה. פועלה של סימה גורלאשוילי הוא מופת לפעילות קהילתית בסתר, בשנים הקשות של השלטון הסובייטי.

---------------------------------------------------

הביוגרפיה נכתבה על ידי פרופ ’דודו צ'יקושוילי, והיא רשומה במאגרי המידע של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.

אזרבייג'אן AZERBAIJAN

מדצמבר 1991 רפובליקה עבר-קאווקאזית עצמאית, בעבר רפובליקה בברית המועצות לשעבר.


אמנה משנת 1828 חילקה את אזרבייג'אן בין רוסיה לפרס. החלק הצפוני ניתן לרוסיה והחלק הדרומי לפרס. מאז התפצלה הלאומנות של האזרבייג'אנים בצפון בין הנאמנות לזהות הצפונית לבין הכמיהה לאיחוד.

כשני שליש של העם האזרבייג'אני חי בפרס. ישובים יהודיים היו באזרבייג'אן מאז שישבו יהודים בפרס, אם כי עדות כתובה לנוכחותם קיימת רק מהמאה ה- 12. בנימין מטודלה (1165 לערך) מתייחס ב"מסעות" שלו לשרשרת של "יותר ממאה קהילות בהרי האפטאן HAFTAN עד לגבולות מדיה MEDIA" שכללו את אזרבייג'אן הפרסית. דוד אלרואי (המאה ה- 12) מצא אנשים שהלכו אחרי תנועתו המשיחית בערים קוי KHOI, סאלמאס SALMAS, טאבריז TABRIZ, מאראגה MARAGHA ונאד אורמיה NAD URMIA.

אחרי 1258, כשהולאגו חאן HULAGU KHAN קבע את מגוריו בטאבריז, משך אליו המרכז החדש יהודים רבים. סעד אל-דאולה SA’AD AL-DAWLA (1291) עלה שם לדרגת איש חצר. טבריז, סולטאניה SULTANIYYA ומקומות אחרים באזרבייג'אן המשיכו לשמש במה לארועים יהודיים גם במאות ה- 13 וה- 14. באזרבייג'אן היה גם מרכז של הקראים.

במאה ה- 17 רדפו את היהודים באזרבייג'אן, אך הם שרדו. בין השנים 1711 ל- 1713 ביקר ז'ידה ב' עמרם דיוואן, שליח מחברון, בקהילות רבות באזרבייג'אן. סבל היהודים תחת שלטון שושלת קאג'אר KAJAR (משנת 1794) במאראגה, אורמיה, סאלמאס וטבריז תואר באופן ציורי בידי מיסיונרים נוצרים ובידי נוסעים במאה ה- 19, ביניהם דוד ד'בית הלל.

בשלטון רוסיה, ולפני מהפכת 1917, ייסד החלק הצפוני של אזרבייג'אן את ממשלות הפרובינציות של באקו BAKU וייליזווטפול YELIZVETPOL. עד לימי הביניים המאוחרים נקרא האזור אלבניה, כשאזרבייג'אן כללה אז רק את האזור הפרסי. כשסופח האזור, לראשונה, לרוסיה, היו התושבים היהודים בעיקר יושבי הרים, ושפתם הייתה טאטית. מרכזיהם העיקריים היו העיר והנפה קובא QUBA והכפרים מיודג'י MIUDJI ומיודג'י-אפטאראן MIUDJI-AFTARAN בממלכת באקו והכפר וארטאשן VARTASHEN בממלכת יליזווטפול.

מספר התושבים היהודים בקובא והמחוז ב- 1835 היה 5,492, מהם 2,718 חיו בעיר עצמה, שם היה רובע יהודי מיוחד. ב- 1866 דיווח נוסע יהודי על 952 בתי אב יהודיים בקובא, 145 במיודג'י ו- 190 בווארטאשן VARTASHEN. באותה שנה תיעד נוסע רוסי 6,282 יהודים בקובא, 957 במיודג'י ו- 1,396 בווארטאשן.

יהודי אזרבייג'אן עסקו בעיקר בחקלאות, במסחר זעיר ובמלאכה, רוב הזמן היו עניים. הם היו נתונים לרדיפות מידי האוכלוסייה המוסלמית ולעתים היו קורבנות של התקפות אלימות. בימי שלטון הצארים היה האזור סגור בפני מתיישבים יהודים מרוסיה האירופאית. עם גידולה המהיר של באקו, כמרכז להפקת נפט, נטלו כמה יהודים אירופים חלק פעיל בפיתוח התעשייה. במפקד אוכלוסין משנת 1897 תועדו במחוז באקו 12,761 תושבים יהודים ו- 2,031 בייליזווטפול. הקהילות העירוניות הגדולות ביותר היו בקובא (6,662 יהודים) ובעיר באקו (2,341). בית ספר יהודי-רוסי כללי נפתח בקובא ב- 1908.

במלחמת האזרחים, בעקבות מהפכת 1917, ובמשך שנים לאחר מכן, עזבו יהודים רבים את כפריהם, ועברו לערים. באקו משכה אליה גם יהודים מאירופה. את מיודג'י נטשו היהודים לגמרי, וכ- 3,500 יהודים עזבו את קובא. באקו נעשתה למרכז היהודי החשוב ביותר באזרבייג'אן.

אחרי ייסוד המשטר הסובייטי נסגרו כל בתי הספר היהודיים המסורתיים ונפתחו בתי ספר ממלכתיים עבור האוכלוסייה היהודית. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה- 20 נפתח בית ספר תורכי-יהודי בווארטאשן ובית ספר עבור היהודים יושבי ההרים בבאקו. בקובא פעל מועדון יהודי וקבוצת סופרים בשפה הטאטית פעלה בקובא ובבאקו. היה נסיון ליישב יהודים על קרקע ובסוף שנת 1927 עסקו 250 משפחות יהודיות בחקלאות.

במפקד של 1926 תועדו באזרבייג'אן 19,000 יהודים אירופיים ו- 7,500 יהודים יושבי ההרים. מפקד מ- 1959 הראה 40,204 יהודים ברפובליקה (% 1.1 באוכלוסייה הכללית). מבין 38,917 יהודים תושבי הערים חיו 29,197 בבאקו וסביבתה. 8,357 מהם הצהירו על טאט כשפת אם ו- 6,255 ציינו את היידיש כשפת אמם.

בשנת 1955 הייתה קהילה דתית בבאקו וקהילת יהודי ההרים הייתה פעילה בקובא ב- 1964, אבל בית הכנסת היה בסכנת סגירה.

יהודי (אחד מ- 325) מאזרבייג'אן כיהן בסובייט העליון של הרפובליקה משנת 1959.

במפקד של 1989 תועדו באזרבייג'אן 30,670 יהודים. ב- 1991, כשאזרבייג'אן נעשתה עצמאית, הוערך מספר התושבים היהודיים ב- 26,500. מוסדות הקהילה בשטחי הדת, החינוך והתרבות פעלו באופן חופשי. יהודים רבים שותפו בענפי הממשל השונים.

ב- 1997 חיו באזרבייג'אן 30,000 יהודים; 20,000 בבאקו, 4,000 בקובה והשאר בקהילות יהודיות של ערים קטנות יותר.

דרבנט

עיר בחבל קאוקאז, לחוף הים הכספי, דאגסטאן, רוסיה

יהודים יוצאי פרס ישבו בעיר כבר בימי הכוזרים ויש שמייחסים להם את הפצת היהדות בממלכה. עדות על היישוב היהודי מוצאים אצל בנימין מטודלה במאה ה-12. ומאוחר יותר מעיד עליהם נוסע גרמני.

במאה ה-17 ובמאה שלאחריה סבלו רבות במלחמות שהיו שכיחות באיזור, ורבים נאלצו לקבל עליהם את האיסלאם.

אחרי הכיבוש הרוסי בתחילת המאה ה-19 התרכזו בעיר יהודים מהאזורים הכפריים, ודרבנט נעשתה מרכז רוחני ל"יהודים ההרריים".

בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה 3,500 נפש ואחרי מהפכת 1917 נוספו עליהם יהודים רבים שנושלו מאדמותיהם על-ידי המשטר החדש.

בשנות ה-60 היו יהודי המקום, צאצאי "היהודים ההרריים", מאורגנים בארבעה קולחוזים בקירבת העיר, ועסקו בגידול גפנים. אחרים היו בעלי מלאכה או עובדי תעשייה.

רובם עלו לישראל בסוף שנות השמונים למאה העשרים.