חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי דרבנט

דרבנט

עיר בחבל קאוקאז, לחוף הים הכספי, דאגסטאן, רוסיה

יהודים יוצאי פרס ישבו בעיר כבר בימי הכוזרים ויש שמייחסים להם את הפצת היהדות בממלכה. עדות על היישוב היהודי מוצאים אצל בנימין מטודלה במאה ה-12. ומאוחר יותר מעיד עליהם נוסע גרמני.

במאה ה-17 ובמאה שלאחריה סבלו רבות במלחמות שהיו שכיחות באיזור, ורבים נאלצו לקבל עליהם את האיסלאם.

אחרי הכיבוש הרוסי בתחילת המאה ה-19 התרכזו בעיר יהודים מהאזורים הכפריים, ודרבנט נעשתה מרכז רוחני ל"יהודים ההרריים".

בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה 3,500 נפש ואחרי מהפכת 1917 נוספו עליהם יהודים רבים שנושלו מאדמותיהם על-ידי המשטר החדש.

בשנות ה-60 היו יהודי המקום, צאצאי "היהודים ההרריים", מאורגנים בארבעה קולחוזים בקירבת העיר, ועסקו בגידול גפנים. אחרים היו בעלי מלאכה או עובדי תעשייה.

רובם עלו לישראל בסוף שנות השמונים למאה העשרים.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
187935
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
TUDELA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

טודלה היא עיר על נהר האברו במחוז נווארה בצפון ספרד. טודלה הייתה מקום לידתם של שני אישים יהודיים מסוף המאה ה-11 / תחילת המאה ה-12: המשורר והפילוסוף ר' יהודה הלוי, הידוע גם בשמו הערבי אבו אל-חסן אל-לאוי; והמשורר, הפילוסוף, הרופא והאסטרונום איבן עזרכא.

בנימין מ טודלה אשר חי במאה ה-12 היה גדול הנוסעים היהודים בימי הביניים ומחבר "ספר המסעות" המפורסם.
משך:
00:02:09

כובלה ניה ("חלום לא בא" - בטאטית)

הקלטה מקורית מדיסק "מקהלת העפרוני: מוסיקה יהודית וישראלית". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1991.

שיר פרידה של כלה מהוריה. משמש כפרק השני מתוך "חמישה שירי חתונה של היהודים ההרריים" מאת פרץ אליהו.

עגלות עמוסות חומרי בניין לבניית
בתים חדשים ברובע היהודי הישן,
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) ינואר 1933.
צילום: קארל הסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנדי זקס, ישראל)
חקלאים יהודים מדרבנט (דגסתן)
במוסקבה, לאחר שזכו בעיטור גיבורי
ברית המועצות 1955.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
אשתו של תושב הקולחוז בנציון שימונוב
תולה אשכולות ענבים לייבוש לקראת החורף,
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933.
צילום: קרל האסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנדי זקס, תל אביב)
ילדות מכינות שיעורי בית במועדון העובדים,
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933.
צילום: קארל האסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ראנדי זקס, תל אביב)
אופה מכין "שורקי" (לחם מקומי)
במאפייה של הקולחוז היהודי על שם סמידוביץ.
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933.
סמידוביץ' היה אחד מחברי איגוד העובדים וראש המועצה
לשילובם של היהודים בכלכלה הסובייטית תוך הכוונתם לעיסוק
בתעשייה וחקלאות. חברה ציבורית בשם OZET הוקמה כדי לסייע בתוכנית יישובם מחדש של היהודים.
צילום: קרל האסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנדי זקס, ישראל)

באקו

עיר-נמל על החוף המערבי הדרומי של הים הכספי. משנת 1920 בירת אזרבאיג'אן, רפובליקה טראנסקאווקאזית, אז בברית-המועצות, ומשנת 1991 אזרבייג'אן היא רפובליקה עצמאית.

יהודים מפרס התגוררו בעיר במאה ה-18. עם התפתחות תעשיית הנפט המקומית בשנות ה-70 של המאה ה-19 הגיעו לבאקו יהודים מרוסיה האירופית, וחרף ההגבלות שהוטלו על התיישבותם באיזור, נטלו חלק פעיל בניצול מקורות הנפט, בהקמת בתי-זיקוק ובשיווק מוצרי נפט ברוסיה ומחוצה לה. על חלוצי הענף נמנו א' דמבו מקובנו וחיים כהן מבריסק, הבארון ה' גינזבורג, ביחובסקי, לייטס, איצקוביץ ופייגל. לקראת סוף המאה פעלו "חברת הים הכספי והים השחור" מיסודם של הרוטשילדים וחברת פולאק ובניו. בטכנולוגיה של הנפט בלט המהנדס ארקאדי ביילין.

ערב מלחמת-העולם הראשונה היו החברות היהודיות %44 מתעשיית הנפט בבאקו וחלקם בשיווק הנפט ומוצריו היה אפילו גדול מזה.

אחרי המהפכה הרוסית (1917) עברו לבאקו יהודים "הרריים", לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם בכפרים, וב-1926 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ-22,000 נפש, רובם יוצאי רוסיה האירופית. בשנת 1925 נימנו באזרבייג'אן כולה 19,000 יהודים ממוצא אירופי ועוד 7,000 יהודים הרריים.

בשנת 1970 נאמד מספר היהודים בבאקו ב- 80,000, מהם כ-60,000 ממוצא אירופי ויתרם יהודים דוברי טאט, יוצאי גרוזיה ובוכארה, תושבי העיר העתיקה. בית-הכנסת של יהודי טאט היה הוותיק והגדול בעיר.

בשנת 1997, אחרי העלייה הגדולה לישראל, עדיין ישבו בבאקו 20,000 יהודים.

באזרבאיג'אן כולה נימנו אז 30,000 יהודים.

אזרבייג'אן AZERBAIJAN

מדצמבר 1991 רפובליקה עבר-קאווקאזית עצמאית, בעבר רפובליקה בברית המועצות לשעבר.


אמנה משנת 1828 חילקה את אזרבייג'אן בין רוסיה לפרס. החלק הצפוני ניתן לרוסיה והחלק הדרומי לפרס. מאז התפצלה הלאומנות של האזרבייג'אנים בצפון בין הנאמנות לזהות הצפונית לבין הכמיהה לאיחוד.

כשני שליש של העם האזרבייג'אני חי בפרס. ישובים יהודיים היו באזרבייג'אן מאז שישבו יהודים בפרס, אם כי עדות כתובה לנוכחותם קיימת רק מהמאה ה- 12. בנימין מטודלה (1165 לערך) מתייחס ב"מסעות" שלו לשרשרת של "יותר ממאה קהילות בהרי האפטאן HAFTAN עד לגבולות מדיה MEDIA" שכללו את אזרבייג'אן הפרסית. דוד אלרואי (המאה ה- 12) מצא אנשים שהלכו אחרי תנועתו המשיחית בערים קוי KHOI, סאלמאס SALMAS, טאבריז TABRIZ, מאראגה MARAGHA ונאד אורמיה NAD URMIA.

אחרי 1258, כשהולאגו חאן HULAGU KHAN קבע את מגוריו בטאבריז, משך אליו המרכז החדש יהודים רבים. סעד אל-דאולה SA’AD AL-DAWLA (1291) עלה שם לדרגת איש חצר. טבריז, סולטאניה SULTANIYYA ומקומות אחרים באזרבייג'אן המשיכו לשמש במה לארועים יהודיים גם במאות ה- 13 וה- 14. באזרבייג'אן היה גם מרכז של הקראים.

במאה ה- 17 רדפו את היהודים באזרבייג'אן, אך הם שרדו. בין השנים 1711 ל- 1713 ביקר ז'ידה ב' עמרם דיוואן, שליח מחברון, בקהילות רבות באזרבייג'אן. סבל היהודים תחת שלטון שושלת קאג'אר KAJAR (משנת 1794) במאראגה, אורמיה, סאלמאס וטבריז תואר באופן ציורי בידי מיסיונרים נוצרים ובידי נוסעים במאה ה- 19, ביניהם דוד ד'בית הלל.

בשלטון רוסיה, ולפני מהפכת 1917, ייסד החלק הצפוני של אזרבייג'אן את ממשלות הפרובינציות של באקו BAKU וייליזווטפול YELIZVETPOL. עד לימי הביניים המאוחרים נקרא האזור אלבניה, כשאזרבייג'אן כללה אז רק את האזור הפרסי. כשסופח האזור, לראשונה, לרוסיה, היו התושבים היהודים בעיקר יושבי הרים, ושפתם הייתה טאטית. מרכזיהם העיקריים היו העיר והנפה קובא QUBA והכפרים מיודג'י MIUDJI ומיודג'י-אפטאראן MIUDJI-AFTARAN בממלכת באקו והכפר וארטאשן VARTASHEN בממלכת יליזווטפול.

מספר התושבים היהודים בקובא והמחוז ב- 1835 היה 5,492, מהם 2,718 חיו בעיר עצמה, שם היה רובע יהודי מיוחד. ב- 1866 דיווח נוסע יהודי על 952 בתי אב יהודיים בקובא, 145 במיודג'י ו- 190 בווארטאשן VARTASHEN. באותה שנה תיעד נוסע רוסי 6,282 יהודים בקובא, 957 במיודג'י ו- 1,396 בווארטאשן.

יהודי אזרבייג'אן עסקו בעיקר בחקלאות, במסחר זעיר ובמלאכה, רוב הזמן היו עניים. הם היו נתונים לרדיפות מידי האוכלוסייה המוסלמית ולעתים היו קורבנות של התקפות אלימות. בימי שלטון הצארים היה האזור סגור בפני מתיישבים יהודים מרוסיה האירופאית. עם גידולה המהיר של באקו, כמרכז להפקת נפט, נטלו כמה יהודים אירופים חלק פעיל בפיתוח התעשייה. במפקד אוכלוסין משנת 1897 תועדו במחוז באקו 12,761 תושבים יהודים ו- 2,031 בייליזווטפול. הקהילות העירוניות הגדולות ביותר היו בקובא (6,662 יהודים) ובעיר באקו (2,341). בית ספר יהודי-רוסי כללי נפתח בקובא ב- 1908.

במלחמת האזרחים, בעקבות מהפכת 1917, ובמשך שנים לאחר מכן, עזבו יהודים רבים את כפריהם, ועברו לערים. באקו משכה אליה גם יהודים מאירופה. את מיודג'י נטשו היהודים לגמרי, וכ- 3,500 יהודים עזבו את קובא. באקו נעשתה למרכז היהודי החשוב ביותר באזרבייג'אן.

אחרי ייסוד המשטר הסובייטי נסגרו כל בתי הספר היהודיים המסורתיים ונפתחו בתי ספר ממלכתיים עבור האוכלוסייה היהודית. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה- 20 נפתח בית ספר תורכי-יהודי בווארטאשן ובית ספר עבור היהודים יושבי ההרים בבאקו. בקובא פעל מועדון יהודי וקבוצת סופרים בשפה הטאטית פעלה בקובא ובבאקו. היה נסיון ליישב יהודים על קרקע ובסוף שנת 1927 עסקו 250 משפחות יהודיות בחקלאות.

במפקד של 1926 תועדו באזרבייג'אן 19,000 יהודים אירופיים ו- 7,500 יהודים יושבי ההרים. מפקד מ- 1959 הראה 40,204 יהודים ברפובליקה (% 1.1 באוכלוסייה הכללית). מבין 38,917 יהודים תושבי הערים חיו 29,197 בבאקו וסביבתה. 8,357 מהם הצהירו על טאט כשפת אם ו- 6,255 ציינו את היידיש כשפת אמם.

בשנת 1955 הייתה קהילה דתית בבאקו וקהילת יהודי ההרים הייתה פעילה בקובא ב- 1964, אבל בית הכנסת היה בסכנת סגירה.

יהודי (אחד מ- 325) מאזרבייג'אן כיהן בסובייט העליון של הרפובליקה משנת 1959.

במפקד של 1989 תועדו באזרבייג'אן 30,670 יהודים. ב- 1991, כשאזרבייג'אן נעשתה עצמאית, הוערך מספר התושבים היהודיים ב- 26,500. מוסדות הקהילה בשטחי הדת, החינוך והתרבות פעלו באופן חופשי. יהודים רבים שותפו בענפי הממשל השונים.

ב- 1997 חיו באזרבייג'אן 30,000 יהודים; 20,000 בבאקו, 4,000 בקובה והשאר בקהילות יהודיות של ערים קטנות יותר.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי דרבנט
דרבנט

עיר בחבל קאוקאז, לחוף הים הכספי, דאגסטאן, רוסיה

יהודים יוצאי פרס ישבו בעיר כבר בימי הכוזרים ויש שמייחסים להם את הפצת היהדות בממלכה. עדות על היישוב היהודי מוצאים אצל בנימין מטודלה במאה ה-12. ומאוחר יותר מעיד עליהם נוסע גרמני.

במאה ה-17 ובמאה שלאחריה סבלו רבות במלחמות שהיו שכיחות באיזור, ורבים נאלצו לקבל עליהם את האיסלאם.

אחרי הכיבוש הרוסי בתחילת המאה ה-19 התרכזו בעיר יהודים מהאזורים הכפריים, ודרבנט נעשתה מרכז רוחני ל"יהודים ההרריים".

בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה 3,500 נפש ואחרי מהפכת 1917 נוספו עליהם יהודים רבים שנושלו מאדמותיהם על-ידי המשטר החדש.

בשנות ה-60 היו יהודי המקום, צאצאי "היהודים ההרריים", מאורגנים בארבעה קולחוזים בקירבת העיר, ועסקו בגידול גפנים. אחרים היו בעלי מלאכה או עובדי תעשייה.

רובם עלו לישראל בסוף שנות השמונים למאה העשרים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

רוסיה
אזרבייג'אן
באקו
ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
אזרבייג'אן AZERBAIJAN

מדצמבר 1991 רפובליקה עבר-קאווקאזית עצמאית, בעבר רפובליקה בברית המועצות לשעבר.


אמנה משנת 1828 חילקה את אזרבייג'אן בין רוסיה לפרס. החלק הצפוני ניתן לרוסיה והחלק הדרומי לפרס. מאז התפצלה הלאומנות של האזרבייג'אנים בצפון בין הנאמנות לזהות הצפונית לבין הכמיהה לאיחוד.

כשני שליש של העם האזרבייג'אני חי בפרס. ישובים יהודיים היו באזרבייג'אן מאז שישבו יהודים בפרס, אם כי עדות כתובה לנוכחותם קיימת רק מהמאה ה- 12. בנימין מטודלה (1165 לערך) מתייחס ב"מסעות" שלו לשרשרת של "יותר ממאה קהילות בהרי האפטאן HAFTAN עד לגבולות מדיה MEDIA" שכללו את אזרבייג'אן הפרסית. דוד אלרואי (המאה ה- 12) מצא אנשים שהלכו אחרי תנועתו המשיחית בערים קוי KHOI, סאלמאס SALMAS, טאבריז TABRIZ, מאראגה MARAGHA ונאד אורמיה NAD URMIA.

אחרי 1258, כשהולאגו חאן HULAGU KHAN קבע את מגוריו בטאבריז, משך אליו המרכז החדש יהודים רבים. סעד אל-דאולה SA’AD AL-DAWLA (1291) עלה שם לדרגת איש חצר. טבריז, סולטאניה SULTANIYYA ומקומות אחרים באזרבייג'אן המשיכו לשמש במה לארועים יהודיים גם במאות ה- 13 וה- 14. באזרבייג'אן היה גם מרכז של הקראים.

במאה ה- 17 רדפו את היהודים באזרבייג'אן, אך הם שרדו. בין השנים 1711 ל- 1713 ביקר ז'ידה ב' עמרם דיוואן, שליח מחברון, בקהילות רבות באזרבייג'אן. סבל היהודים תחת שלטון שושלת קאג'אר KAJAR (משנת 1794) במאראגה, אורמיה, סאלמאס וטבריז תואר באופן ציורי בידי מיסיונרים נוצרים ובידי נוסעים במאה ה- 19, ביניהם דוד ד'בית הלל.

בשלטון רוסיה, ולפני מהפכת 1917, ייסד החלק הצפוני של אזרבייג'אן את ממשלות הפרובינציות של באקו BAKU וייליזווטפול YELIZVETPOL. עד לימי הביניים המאוחרים נקרא האזור אלבניה, כשאזרבייג'אן כללה אז רק את האזור הפרסי. כשסופח האזור, לראשונה, לרוסיה, היו התושבים היהודים בעיקר יושבי הרים, ושפתם הייתה טאטית. מרכזיהם העיקריים היו העיר והנפה קובא QUBA והכפרים מיודג'י MIUDJI ומיודג'י-אפטאראן MIUDJI-AFTARAN בממלכת באקו והכפר וארטאשן VARTASHEN בממלכת יליזווטפול.

מספר התושבים היהודים בקובא והמחוז ב- 1835 היה 5,492, מהם 2,718 חיו בעיר עצמה, שם היה רובע יהודי מיוחד. ב- 1866 דיווח נוסע יהודי על 952 בתי אב יהודיים בקובא, 145 במיודג'י ו- 190 בווארטאשן VARTASHEN. באותה שנה תיעד נוסע רוסי 6,282 יהודים בקובא, 957 במיודג'י ו- 1,396 בווארטאשן.

יהודי אזרבייג'אן עסקו בעיקר בחקלאות, במסחר זעיר ובמלאכה, רוב הזמן היו עניים. הם היו נתונים לרדיפות מידי האוכלוסייה המוסלמית ולעתים היו קורבנות של התקפות אלימות. בימי שלטון הצארים היה האזור סגור בפני מתיישבים יהודים מרוסיה האירופאית. עם גידולה המהיר של באקו, כמרכז להפקת נפט, נטלו כמה יהודים אירופים חלק פעיל בפיתוח התעשייה. במפקד אוכלוסין משנת 1897 תועדו במחוז באקו 12,761 תושבים יהודים ו- 2,031 בייליזווטפול. הקהילות העירוניות הגדולות ביותר היו בקובא (6,662 יהודים) ובעיר באקו (2,341). בית ספר יהודי-רוסי כללי נפתח בקובא ב- 1908.

במלחמת האזרחים, בעקבות מהפכת 1917, ובמשך שנים לאחר מכן, עזבו יהודים רבים את כפריהם, ועברו לערים. באקו משכה אליה גם יהודים מאירופה. את מיודג'י נטשו היהודים לגמרי, וכ- 3,500 יהודים עזבו את קובא. באקו נעשתה למרכז היהודי החשוב ביותר באזרבייג'אן.

אחרי ייסוד המשטר הסובייטי נסגרו כל בתי הספר היהודיים המסורתיים ונפתחו בתי ספר ממלכתיים עבור האוכלוסייה היהודית. לקראת סוף שנות העשרים של המאה ה- 20 נפתח בית ספר תורכי-יהודי בווארטאשן ובית ספר עבור היהודים יושבי ההרים בבאקו. בקובא פעל מועדון יהודי וקבוצת סופרים בשפה הטאטית פעלה בקובא ובבאקו. היה נסיון ליישב יהודים על קרקע ובסוף שנת 1927 עסקו 250 משפחות יהודיות בחקלאות.

במפקד של 1926 תועדו באזרבייג'אן 19,000 יהודים אירופיים ו- 7,500 יהודים יושבי ההרים. מפקד מ- 1959 הראה 40,204 יהודים ברפובליקה (% 1.1 באוכלוסייה הכללית). מבין 38,917 יהודים תושבי הערים חיו 29,197 בבאקו וסביבתה. 8,357 מהם הצהירו על טאט כשפת אם ו- 6,255 ציינו את היידיש כשפת אמם.

בשנת 1955 הייתה קהילה דתית בבאקו וקהילת יהודי ההרים הייתה פעילה בקובא ב- 1964, אבל בית הכנסת היה בסכנת סגירה.

יהודי (אחד מ- 325) מאזרבייג'אן כיהן בסובייט העליון של הרפובליקה משנת 1959.

במפקד של 1989 תועדו באזרבייג'אן 30,670 יהודים. ב- 1991, כשאזרבייג'אן נעשתה עצמאית, הוערך מספר התושבים היהודיים ב- 26,500. מוסדות הקהילה בשטחי הדת, החינוך והתרבות פעלו באופן חופשי. יהודים רבים שותפו בענפי הממשל השונים.

ב- 1997 חיו באזרבייג'אן 30,000 יהודים; 20,000 בבאקו, 4,000 בקובה והשאר בקהילות יהודיות של ערים קטנות יותר.
באקו

עיר-נמל על החוף המערבי הדרומי של הים הכספי. משנת 1920 בירת אזרבאיג'אן, רפובליקה טראנסקאווקאזית, אז בברית-המועצות, ומשנת 1991 אזרבייג'אן היא רפובליקה עצמאית.

יהודים מפרס התגוררו בעיר במאה ה-18. עם התפתחות תעשיית הנפט המקומית בשנות ה-70 של המאה ה-19 הגיעו לבאקו יהודים מרוסיה האירופית, וחרף ההגבלות שהוטלו על התיישבותם באיזור, נטלו חלק פעיל בניצול מקורות הנפט, בהקמת בתי-זיקוק ובשיווק מוצרי נפט ברוסיה ומחוצה לה. על חלוצי הענף נמנו א' דמבו מקובנו וחיים כהן מבריסק, הבארון ה' גינזבורג, ביחובסקי, לייטס, איצקוביץ ופייגל. לקראת סוף המאה פעלו "חברת הים הכספי והים השחור" מיסודם של הרוטשילדים וחברת פולאק ובניו. בטכנולוגיה של הנפט בלט המהנדס ארקאדי ביילין.

ערב מלחמת-העולם הראשונה היו החברות היהודיות %44 מתעשיית הנפט בבאקו וחלקם בשיווק הנפט ומוצריו היה אפילו גדול מזה.

אחרי המהפכה הרוסית (1917) עברו לבאקו יהודים "הרריים", לאחר שאיבדו את מקורות פרנסתם בכפרים, וב-1926 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ-22,000 נפש, רובם יוצאי רוסיה האירופית. בשנת 1925 נימנו באזרבייג'אן כולה 19,000 יהודים ממוצא אירופי ועוד 7,000 יהודים הרריים.

בשנת 1970 נאמד מספר היהודים בבאקו ב- 80,000, מהם כ-60,000 ממוצא אירופי ויתרם יהודים דוברי טאט, יוצאי גרוזיה ובוכארה, תושבי העיר העתיקה. בית-הכנסת של יהודי טאט היה הוותיק והגדול בעיר.

בשנת 1997, אחרי העלייה הגדולה לישראל, עדיין ישבו בבאקו 20,000 יהודים.

באזרבאיג'אן כולה נימנו אז 30,000 יהודים.
אופה יהודי בקולחוז סמידוביץ, דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933
ילדות מכינות שיעורים במועדון החקלאי, דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933
אשה בקולחוז תולה אשכולות ענבים לייבוש, דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933
איכרים יהודים מדרבנט (דגסתן) שזכו בעיטור גיבורי ברה"מ, מוסקבה 1955
עגלות עמוסות חומרי בניין ברובע היהודי הישן, דרבנט, דגסתן, (בריה"מ) 1933
אופה מכין "שורקי" (לחם מקומי)
במאפייה של הקולחוז היהודי על שם סמידוביץ.
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933.
סמידוביץ' היה אחד מחברי איגוד העובדים וראש המועצה
לשילובם של היהודים בכלכלה הסובייטית תוך הכוונתם לעיסוק
בתעשייה וחקלאות. חברה ציבורית בשם OZET הוקמה כדי לסייע בתוכנית יישובם מחדש של היהודים.
צילום: קרל האסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנדי זקס, ישראל)
ילדות מכינות שיעורי בית במועדון העובדים,
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933.
צילום: קארל האסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ראנדי זקס, תל אביב)
אשתו של תושב הקולחוז בנציון שימונוב
תולה אשכולות ענבים לייבוש לקראת החורף,
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) 1933.
צילום: קרל האסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנדי זקס, תל אביב)
חקלאים יהודים מדרבנט (דגסתן)
במוסקבה, לאחר שזכו בעיטור גיבורי
ברית המועצות 1955.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
עגלות עמוסות חומרי בניין לבניית
בתים חדשים ברובע היהודי הישן,
דרבנט, דגסתן (בריה"מ) ינואר 1933.
צילום: קארל הסלר.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנדי זקס, ישראל)
כובלה ניה מתוך: חמישה שירי חתונה של היהודים ההרריים, למקהלת נערות

כובלה ניה ("חלום לא בא" - בטאטית)

הקלטה מקורית מדיסק "מקהלת העפרוני: מוסיקה יהודית וישראלית". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1991.

שיר פרידה של כלה מהוריה. משמש כפרק השני מתוך "חמישה שירי חתונה של היהודים ההרריים" מאת פרץ אליהו.

טודלה
TUDELA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

טודלה היא עיר על נהר האברו במחוז נווארה בצפון ספרד. טודלה הייתה מקום לידתם של שני אישים יהודיים מסוף המאה ה-11 / תחילת המאה ה-12: המשורר והפילוסוף ר' יהודה הלוי, הידוע גם בשמו הערבי אבו אל-חסן אל-לאוי; והמשורר, הפילוסוף, הרופא והאסטרונום איבן עזרכא.

בנימין מ טודלה אשר חי במאה ה-12 היה גדול הנוסעים היהודים בימי הביניים ומחבר "ספר המסעות" המפורסם.
אליהו, פרץ
אליהו, פרץ