אברהם קאופמן

KAUFMAN, KOIFMAN, KOFMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה הזה הוא "סוחר".

השם קאופמן נגזר מקוב, ההברה ה שנייה של השם המקראי יעקב.

יעקב, השלישי בין אבות ישראל, היה הצעיר מבין שני התאומים שנולדו ליצחק ורבקה. קיימים שמות מקבילים רבים לשם המקראי יעקב, בלטינית; יעקובו, יעקופו וג'יאקובו באיטלקית; יעקוב ביהודית-פרובנסלית; יעקוב בספרדית; ז'אק בצרפתית; ינקו ברומנית; יעקוב בגרמנית; ג'אק באנגלית; יאקאב בהונגרית; יעקוב ברוסית.

במרכז ובמזרח אירופה, קיצורים ושמות חיבה של יעקב שימשו בסיס ליצירת קבוצות שלמות של שמות מבוססים על שתי ההעברות של השם יעקב, כמו למשל יקל, יקלין, יאקלין, או מצד שני קופין, קופלין וקופלמן.

קוב, חלקו השני של השם יעקב, הופיע גם בצורות כמו קופ (הפירוש המילולי "head" בגרמנית) and Kauf (German for "buy"). זה התפתח לשם קאופמן שמשמעותו בגרמנית "סוחר", אבל מבחינה יהודית מוסבר גם כצירוף של השמות יעקב ומנשה או מנחם.

קבוצת שמות נוספת שנגזרה מהשם יעקב התפתחה מהגרסה יענקל.

אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני קאופמן כוללים את הסטוריון תולדות עם ישראל דויד קאופמן (1899-1852) אשר נולד בצ'כיה וחי באוסטריה; את הצייר האוסטרי איזידור קאופמן; ואת הפסל ה גרמני הוגו קאופמן (1919-1868). קאופמן מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בעיר בולואייו, זימבבוה.

חרבין

Harbin, 哈尔滨

עיר בחבל מנצ'וריה, צפון מזרח סין.


ראשית הקהילה

העיר חרבין היא בירת מחוז היילונג קיאנג במנצ'וריה הצפונית, צפון מזרח סין. במאה ה- 19, עדיין היה חרבין שם כללי לקבוצת כפרים קטנים על גדות הנהר סונגהואה. התפתחותה כעיר החלה עם תחילת הפלישה הרוסית למנצ'וריה לקראת סוף המאה ה-19. הברית הרוסית- מנצ'ורית (1897) הבטיחה לרוסיה זיכיון לבניית מסילת הברזל מזרח-סין, וחרבין נהייתה למרכז מינהלי בטווח של 50 ק"מ סביב למסילה. המהנדס הראשי של מיזם המסילה היה אלכסנדר יוגוביץ', בן למשפחה יהודית שהתנצרה, מהנדס אזרחי ומומחה בבניית מסילות ברזל במדבריות וברמות. תוואי המסילה חצה את מנצו'ריה, עבר בחרבין, בפוגרניצ'ני ובצ'אנגצ'ון והסתיים בפורט ארתור שבקוריאה. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין. הם קיבלו לכך אישור מהממשלה הצארית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. מעמדם של היהודים שהתיישבו בחרבין היה טוב מזה של יהודים ברוסיה.

כמו מיעוטים אחרים, וביניהם קראים, קיבלו גם היהודים חלקות אדמה בשולי העיירה. נאסר עליהם לעבוד ישירות על המסילה. בהמשך, עם פיתוח האזור, הורשו להקים עסקים של ניהול חשבונות וקבלנות.


ראשית המאה ה- 20

ב- 1903 כבר הייתה בחרבין קהילה יהודית עצמאית שמנתה כחמש מאות יהודים. אחרי מלחמת רוסיה יפן, ב- 1905, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים. אליהם הצטרפו גם פליטים מפרעות 1905-1907 במחוזות דרום מערב רוסיה. ב- 1908 חיו בחרבין כ- 8,000 יהודים. ב- 3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית הגדלה בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי). הבנייה נשלמה בינואר 1909. ב- 1903 נחנך בחרבין בית העלמין היהודי הראשון בסין ובמרוצת השנים נקברו בו 2,000 יהודים. בקהילה פעלו כמה מוסדות כגון מועדונים, בית אבות, ובית חולים, שטיפלו גם בלא-יהודים. בשנת 1907 נוסד "חדר", וב- 1909 הוקם בית ספר יסודי יהודי ("אברייסקיה גימנזיה"), בו למדו כבר בשנת 1910 יותר ממאה תלמידים. אולם בבית הספר לא היו די כתות, ושבעים אחוזים מהתלמידים היהודים למדו בבתי ספר לא יהודים.

ב- 1913 כיהן אלכסנדר קיסילב (1866-1949) כרב הראשי של קהילת חרבין. קיסילב הוא מחברם של כמה חיבורים הלכתיים, וגם של הספר "נציונליזם ויהדות", שיצא לאור ברוסית, בשנת 1941. המשפחות בונר, קבלקין, קרול, מנדלביץ', סמסונוביץ', סקידלסקי, ואחרות מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות התעשיות המקומיות, בעיקר של צמר ופחם, וגם בהרחבת קשרי המסחר עם האימפריה הרוסית ועם אירופה, יפן, וארצות הברית.

בנובמבר 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה הקהילה היהודית בחרבין ל EKOPO (ועדה יהודית לסיוע לקורבנות מלחמה). ארגון התנדבותי זה היה פעיל עד שפורק בשנת 1920 לדרישת הבולשביקים. ראש הארגון בחרבין היה ד"ר אברהם קאופמן. בפברואר 1914 קיבל מברק מארגון דומה בסמרה ובו בקשה לעזרה. בשנות פעילותו סייע הארגון ליותר מ- 200,000 פליטי מלחמה, בחלוקת מזון , במקומות לינה, בהקמת בתי חולים, בקורסים מקצועיים, ועוד.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

אחרי המלחמה, גדלה הקהילה היהודית במהירות, בשל זרם הפליטים היהודים שהגיעו בימי המלחמה, בימי המהפכה הרוסית (1917), ובימי מלחמת האזרחים ברוסיה. היא הגיעה לשיא גודלה, 15,000 נפשות, בשנות השלושים המוקדמות, וירדה ל- 5,000 בשנת 1939.

בקהילה פעלו בית ספר יסודי (1919-1924), תלמוד תורה שנהפך בהמשך לבית ספר יהודי ממלכתי (1920-1950), בית החולים "משמרת חולים" (1920-1934), בית אבות "מושב זקנים" (1920-1943), בית ספר מקצועי לנשים (1922-1940), ספרייה, ובית הכנסת החדש.

ב- 1923 נפתח הבנק הלאומי היהודי, יוזמה שהחלו כבר ב- 1919 א. מ. פטקה, ד. נ. גננסקי, ד"ר א. קאופמן, מ. י אלקין, מ. א. טרוצקי, ד"ר ס.מ וכטר, ג.ב. דריסין, מ. א. שיסטר וי. ביינר. הלקוחות העיקריים היו עסקים יהודים שנזקקו לאשראי מוזל, אולם בהמשך העניק הבנק שירותים לעסקים רבים אחרים. הבנק חדל לפעול ב- 1950.

זכות ראשונים הייתה ליהודים רבים על מלונות, בנקים, חנויות, בתי קפה, עיתונים ובתי הוצאה לאור בחרבין. בכך נתנו דחיפה חשובה לכלכלת העיר. למעשה כל היוזמות העסקיות בעיר באותה תקופה, כולל מאפיות , טחנות ומכרות פחם, היו תוצאה של פעילות כלכלית יהודית. בשנת 1926 היו בחרבין עסקים רבים בבעלות יהודית, ובהם 28 תעשיות במגוון תחומים.

חרבין הייתה גם מרכז תרבות. בשנות העשרים והשלושים, באו שחקנים יהודים נודעים להופיע שם, וסייעו לקדם ולהפיץ את המוזיקה המערבית בסין. השפעתם של יהודים בחינוך המוזיקלי בחרבין ניכרת עד היום.

בין 1918 ל- 1930, יצאו בחרבין כעשרים עיתונים וכתבי עת יהודיים, כולם בשפה הרוסית, להוציא את העיתון היידי "דער ווייטער מזרח" (המזרח הרחוק), שהופיע שלוש פעמים בשבוע. תפוצתו הייתה בערך 300 עותקים בשנים 1921-1922. השבועון ברוסית "חיים יהודיים", שעד 1926 נקרא "סיביר-פלשתינה", הופיע מ- 1929 ועד 1940 בכל מנצ'וריה וצפון סין. כשנוסדה המועצה הלאומית היהודית במזרח הרחוק, נוסף לו גם חלק באנגלית.

התנועה הציונית

התנועה הציונית בהנהגת אברהם קאופמן, וכמה מועדוני נוער, תרמו רבות לחיי הקהילה. עד 1921, השתייכו הציונים בחרבין לארגון הציוני הסיבירי והרוסי, והשתתפו בועידותיו. ב- 1921 נפתח בעיר סניף של תנועת "מכבי", ופעל עד 1925. ב- 1922 נוסד ארגון נשים שהיה קשור לויצ"ו, ובאותה שנה נערכה הפגישה הראשונה של ויצ"ו. מ- 1921 עד 1925 עלו קבוצות נוער אחדות של "השומר הצעיר" לארץ ישראל. סניף השומר הצעיר בחרבין הוקם ב- 1927 וב- 1929 נוסד סניף של בית"ר, בעיקר על ידי קבוצה גדולה של חברי השומר הצעיר לשעבר.

המדיניות הכלכלת החדשה שיושמה בגוש הסובייטי ב- 1925 עוררה גל הגירה חדש מחרבין. חלק מהיהודים היגרו באופן לא חוקי ולאחרים סייעה מהקהילה היהודית לעמוד בתשלום הגבוה במטבע זר שדרשה הממשלה הסובייטית בתמורה לוויזות.

כשהוצאה הציונות אל מחוץ לחוק בגוש הסובייטי, חרבין נהייתה לאי של ציונות דוברת רוסית. בשנים 1924-1931 לא הייתה לשלטון הסובייטי, שהיה עסוק בעיקר בבעיות פנים, השפעה רבה בשטחי מנצ'וריה. ב- 1931, כבש הצבא היפני את חרבין ואת השטח המנצ'ורי.

הכנס הראשון (מתוך שלושה) של ציוני המזרח הרחוק נערך בחרבין בדצמבר 1927. בשל מחלוקות אידיאולוגיות, פרש הפלג הרוויזיוניסטי לפעילות פוליטית נפרדת. הרוויזיוניסטים קיימו עוד שלושה כנסים, בהם נכחו נציגי רשויות מנצ'ורים ויפנים. היפנים שמרו על קשרים עם הקהילות היהודיות בחרבין ובשנגחאי, משום שהיו מעוניינים להשתמש בהן כדי למשוך משקיעים מערביים לשטח, ולהשיג השקעות והשפעה מיהודי המערב (תכנית פוגו). בכנס הציוני השני (1938) הציעו הצעות לדגל יהודי: ירוק ולבן עם מגן דוד, או כחול לבן כדגלה של המפלגה הרוויזיוניסטית. הכנס השלישי נערך שנה אחר כך, והיו בו דיונים על קליטת היהודים האוסטרים והגרמנים שחיפשו מקלט בסין. הכנסים היו חשובים לגיבוש הקהילות היהודיות בסין. כנס רביעי תוכנן לשנת 1940, אולם הרשויות היפניות לא הירשו לקיימו.

תחת שלטון רוסי נהנו היהודים בחרבין מזכויות כשל כל הזרים, ולא התערבו בענייניהם הפנימיים. אולם ב- 1928, בעקבות העברתה של מסילת הברזל מזרח סין לידי הסינים, פרץ משבר כלכלי קשה, ויהודים רבים עזבו את חרבין. אחדים עברו לגוש הסובייטי, אחרים לשנגחאי, לטיין צין ולערים אחרות. המצב החמיר עם הכיבוש היפני של מנצ'וריה (1931-1945) וייסודה של ממשלת בובות, תחתיה יהודים היו נתונים לטרור ולסחיטה.

מלחמת העולם השנייה

יחס השלטונות כלפי היהודים הורע במלחמת העולם השנייה. יפן אימצה מדיניות אנטישמית הן משום שהייתה חברה במדינות הציר, הן בהשפעת מהגרים רוסיים מן הימין הפוליטי. תחת השלטון היפני המשיכו תנועות הנוער הציוניות בפעילותן, במיוחד בית"ר ומכבי, שארגנו פעילויות תרבות. בית"ר, הארגון הציוני החזק ביותר, הוציאה לאור מגזין ברוסית בשם "הדגל". העורך הראשי היה אלכסנדר י. גורביץ', עד שעזב את חרבין ב- 1941. אחריו היה שמואל א. קליין העורך, עד שנסגר המגזין על ידי היפנים ב- 1942. ב- 1943, תחת לחץ השגרירות הגרמנית בטוקיו, נסגר גם העיתון "חיים יהודיים".

אחרי המלחמה

עד שנת 1950 פעלו בחרבין ארבעה בתי כנסת. יהודים רבים עזבו את מנצ'וריה לפני פרוץ המלחמה והיגרו לארצות הברית, לאוסטרליה, לברזיל ועוד. בשנים 1945-1947, חרבין הייתה תחת כיבוש סובייטי. מנהיגי הקהילה היהודית נעצרו ונשלחו לשטח סובייטי. הרב אלכסנדר קיסלב, הרב הראשי של חרבין ושל קהילות המזרח הרחוק נפטר בחרבין ב- 1949. באותה שנה הוקם בחרבין גוף יהודי בלתי חוקי בראשות שלמה ספיבק, בו היו חברים נציג התנועה הציונית טדי קאופמן, נציג "מכבי" פאבל שמושקוביץ', ונציגי בית"ר יעקב אנדלט, בוריס מירקין וורה קליין.

אחרי המלחמה, רוב היהודים היגרו. בשנים 1951-1953, בערך 3,500 מהיהודים ה"סיניים" לשעבר, רובם מחרבין, התיישבו בישראל והקימו להם ארגון של יהודים סינים. בית העלמין הועבר ממקומו בהואנג שאן בשנים 1962-1968, ובשנה זו חדלו למעשה להתקיים חיים יהודיים בחרבין. היהודי האחרון עזב ב- 1985. בתי ספר יהודיים, רחובות ובתים נשמרו ללא פגע, וחלקם שופצו, ביניהם שני בתי כנסת, בית מדרש, ובית העלמין הגדול ביותר במזרח הרחוק, ובו 700 מצבות עם כתובות עבריות.

אדריכלות הרבעים העתיקים בעיר היא אחת המזכרות העיקריות לתולדות הקהילה היהודית, והרובע היהודי הוא אתר תיירות עיקרי. רוב הבתים האלגנטים, בסגנון מערבי, הם מתחילת המאה העשרים, נבנו על ידי יהודים, ונשתמרו היטב. הם מפוזרים בכל העיר, בעיקר בשכונה פריסטאן, אזור שהיה מרכז החיים הדתיים, הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של היהודים.

בתחילת שנות ה- 2000 יהודים המייצגים חברות בינלאומיות או ישראליות מחדשים מעט את הפעילות הכלכלית בחרבין ובערים גדולות אחרות בסין. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג. מנהל המכון, לי שוקסיאאו, ביקר בישראל פעמיים. אחד הפרוייקטים במכון הוא לשחזר את ההיסטוריה של קהילת חרבין, אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח הרחוק.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.