דלג לתוכן האתר >

קהילת יהודי לונדון, אנגליה

לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.

 ג'ון פרנסיס ברנט (1837-1916) , מלחין. נולד בלונדון והיה אחיינו של המלחין ג'ון ברנט. בגיל 12 זכה בפרס מטעם המלכה על נגינתו בפסנתר באקדמיה המלכותית למוסיקה. השלים את לימודיו השלים בלייפציג, גרמניה, וחזר לאנגליה. ב-1883 התמנה לפרופסור בקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון.
הלחין יצירות לפסנתר, מוסיקה קאמרית, יצירות לתזמורת וקנטטות מקהלתיות. המפורסמות שביצירותיו הן יורדי-ים מימי קדם (Ancient mariner, 1867, טקסט: קולרידג') וליל סנטה אגנס (Eve of St. Agnes, טקסט: קיטס). נפטר בלונדון, אנגליה.

תלמה ילין (1895-1959) צ'לנית. נולדה בלונדון, אנגליה, בת למשפחת בנטוויץ' (Bentwich) הידועה. ב-1911 התחילה ללמוד נגינה בצ'לו בקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון. ניגנה לראשונה בלונדון ב-1916 ואחר כך הופיעה ביחד עם הפסנתרנית מיירה הס (Myra Hess) ואחותה מרגרט בנטוויץ' בכל רחבי אנגליה בנגינת מוסיקה קאמרית. ב-1921 עלתה לארץ-ישראל, השתקעה בירושלים ונישאה לאליעזר ילין. ייסדה את אגודת המוסיקה הירושלמית ובשנים 1937-1932 ניגנה עם רביעיית כלי-הקשת הירושלמית החדשה (כנר ראשון: אמיל האוזר). ילין ייסדה גם את הסמינר למוסיקה למלחינים ישראלים בזכרון-יעקב, ואת המחזור הראשון שלו הדריך אהרן קופלנד. נפטרה בירושלים.

Israel Abrahams (1858-1925), scholar, born in London, England. He was educated at Jews' College London, of which his father was the principal, and was awarded a MA degree from the University of London. He was appointed lecturer in preaching and secular subjects at Jews' College and became a senior tutor at the institution in 1900. He was a member of the committee for the Training of Jewish Teachers and the Anglo-Jewish Association which provided financial assistance to Jewish students in financial need to enter further education or studying for full-time degrees at universities in the United Kingdom. He was for a time secretary of the Jewish Historical Society of England.

In 1902 he was appointed professor of Talmud at Cambridge University, succeeding Solomon Schechter who had been appointed head of the Jewish Theological seminary in New York. In 1914, he published "A Companion to the Authorised Prayer Book", a commentary on and supplement to the prayer book edited by Simeon Singer and which for almost 100 years became the authorized and accepted prayer book for Anglo-Jewry. In 1922 he was invited to deliver the Schweich Lecture of the British Academy. The lectures were published under the title "Campaigns in Palestine from Alexander the Great".

In religion Abrahams favored reform. He supported the Jewish Religious Union and the Liberal Jewish synagogue which developed from it. He was an accomplished lay preacher who was often invited to address congregations.

Abrahams wrote a number of important works of Jewish scholarship. Abrahams collaborated with Claude Montefiore to write the “Aspects of Judaism”, which was published in 1895. His chief works were "Jewish Life in the Middle Ages" (1896), Studies in "Pharisaism and the Gospels" (1917-1924), "Chapters on Jewish Literature" (1898), and "Hebrew Ethical Will" (1926). In 1889, he became joint editor of the "Jewish Quarterly Review". He was a prolific contributor to periodical literature, and was especially well known for his articles on literary subjects, which appeared weekly in the "Jewish Chronicle" under the title of "Books and Bookmen". He also contributed to the "Encyclopaedia Biblica" (1903). For many years he wrote a weekly column, usually on literary matters, for the "Jewish Chronicle" newspaper and when, in 1919, the anti-Zionist "Jewish Guardian" was founded, Abrahams was an important contributor. He was an ardent advocate of the establishment of the Hebrew University in Jerusalem. For 20 years from 1888 he was the editor of the "Jewish Quarterly Review".

John "Jack" Edward Cohen (1898-1979), businessman and philanthropist, who founded the British Tesco supermarket chain, born in London, England, a son of an immigrant Polish tailor. Initially he worked in his father's tailoring shop in the East End of London, but on the outbreak of World War I he joined the Royal Flying Corps. When he was discharged in 1919, he used his demobilsation payment of GBP 150 to set up as a stall holder in London's Hackney market buying and selling surplus stocks.

A shrewd businessman, he soon became the owner of a number of market stalls, and started a wholesale business. Initially the other stalls were run by members of the family, but gradually non-family members were added. Cohen and his wife worked 7 days a week, starting at dawn and counting money until late in the evening. In 1924 he created the Tesco brand and started to open shops in town centres. By 1939 Cohen owned 100 Tesco stores. In 1932 Cohen travelled to the United States to study the self-service stores which were operating there. He was convinced of the potential of such supermarkets in the UK. Tesco continued to grow fast and the business started to buy up many of its rivals. After World War II the Tesco group comprised some 500 supermarkets.

Cohen was an active worker for the Joint Palestine Appeal and established a complex for the elderly in Herzliya, Israel. He was knighted in 1969.

ישראל זנגוויל (1864 - 1926), סופר, נולד למשפחה דלת אמצעים בלונדון, גדל בליברפול. למד ולימד בבית הספר היהודי החופשי באיסט אנד של לונדון. בשנת 1891 פרסם שני ספרים הומוריסטיים שהובילו אותו להצלחה. ב- 1892 ספרו "ילדי הגיטו", סיפורים על האיסט אנד, זכה להצלחה מיידית. ספרים רבים וסיפורים קצרים, כולל מלך הקבצנים באו בעקבותיהם. מחזותיו כוללים את "סיר ההיתוך" שהוצג תקופה ארוכה בברודוויי (ניו יורק) ותיאר את השתלבות היהודים בארה"ב. ישראל זנגוויל היה חסידו המובהק של תיאודור הרצל והשתתף בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל, שווייץ בשנת 1897.
כאשר רעיונו של הרצל לקבל את הצעת הבריטים ליישב את היהודים באוגנדה נדחה, זנגוויל עזב את התנועה הציונית והקים את הארגון הטריטוריאלי לחפש חלופה להתיישבות בארץ ישראל.

עמנואל אברהם אגילר (1824-1904) פסנתרן ומלחין. נולד בלונדון, אנגליה. אגילר למד מוסיקה בפרנקפורט, גרמניה. נחל הצלחה ניכרת ויצירותיו נוגנו לעתים קרובות. ב-1848 שב ללונדון והתמסר להוראה.
ביו יצירותיו שתי אופרות וסדרה של קטעים מכינים לקראת נגינה של הפסנתר המושווה מאת י"ס באך. אגילר רשם מנגינות של המסורת הספרדית של אמסטרדם, כפי שהושרו באזניו מפי דוד אהרן דה סולה. כמו כן, ערך בהרמוניה את מנגינותיו של דה סולה שראו אור בספר "מנגינות עתיקות מעבודת הקודש של יהודי ספרד ופורטוגל". נפטר בלונדון, אנגליה.

 

החזן דניאל חלפון (נ. 1955) הוא פרשן בולט של נוסח החזנות במסורת הספרדית והפורטוגלית. הוא נולד בלונדון ב-1955 וגדל בקהילה הספרדית והפורטוגלית העתיקה של העיר. מגיל צעיר שר במקהלת הקהילה. בצעירותו התרשם והושפע מאמנותם של חזנים שונים וביניהם אברהם בניסו (Abraham Beniso), כלפון בן הרוש (Halfon Benarroch) ואליעזר אבינון (Eliezer Abinun), אשר אצלו למד במשך שנים רבות. בהמלצתו של החכם ד"ר סולומון גאון (Dr. Solomon Gaon) הוזמן חלפון ב-1978 לשמש כעוזר חזן בקהילת "שארית ישראל" בניו יורק. כך התאפשר לו ללמוד את הנוסחים המסורתיים של ניו יורק ושל אמסטרדם מפי החזן אברהם לופס קרדוזו (Abraham Lopes Cardozo).
מ-1985 ואילך הוזמן חלפון לשיר בכל בתי הכנסת הגדולים, שהתפילה בהם נערכת במסורת הספרדית והפורטוגלית, ובכללם בית הכנסת (Esnoga) באמסטרדם, בית הכנסת "מקווה ישראל" בפילדלפיה ובית הכנסת "בוויס מרקס" (Bevis Marks) בלונדון. הוא נבחר לייצג כחזן את המסורת הספרדית המערבית במסגרת פסטיבל בינלאומי שנערך בתל אביב לציון מלאת חמש מאות שנים לגירוש ספרד.
דניאל חלפון הוכשר כזמר בריטון קלאסי בניו יורק, אצל ניל סמר (Neil Semer) וזכה להדרכתו של קנת ניוברן (Kenneth Newbern). בירושלים, הוא לומד אצל ג'יי שיר (Jay Shir). משנת 1992 הוא משמש חזן בבית הכנסת "יד הרב נסים" בירושלים. שליטתו בהבדלים הדקים שבין הנוסחים השונים במסגרת המסורת הספרדית והפורטוגלית מאפשרת לו לפתח רפרטואר מיוחד במינו. הוא מתגורר בירושלים.

Norman Bentwich (1883-1971), jurist, scholar and Zionist leader, born in London and educated at St Paul's School in London and at Cambridge University. A brilliant student, he was awarded a scholarship for International Law. In 1908 he became a barrister and four years later in the British Colonial service he worked at the Ministry of Justice in Cairo, Egypt. In 1913 he was appointed commissioner of the courts in Egypt and was also a lecturer at the Cairo Law School. During World War I he served in the British Army in Palestine and was discharged with the rank of major.

From 1918 to 1931 Bentwich was legal secretary and then the first Attorney General of Mandatory Palestine in which capacity he modernised the country's courts and introduced British law and systems to replace the Turkish system which had been in force previously. In 1930 the Mandatory Government removed him from his position on account of his Zionist opinions, although his views were more moderate than most. He constantly advocated rapprochement between Jews and Arabs. In 1932 he became Professor of International Relations at the Hebrew University of Jerusalem and held the position until 1951, when he returned to England. Between 1933 and 1935 he was appointed director of the League of Nations High Commission for Refugees from Germany.
In 1951 he was appointed to the British Foreign Office committee on Restitution in the British zone of Germany.
Within the English Jewish community Bentwich was co-editor of the "Jewish Review" 1910-1913 and again 1932-34, he was President of the Jewish Historical Society in 1960–1962, Chairman of the Friends of Hebrew University and President of London North-Western Reform Synagogue from 1958 until 1971.

He wrote many books on Zionism and Israel, on the legal system in Israel, on international relations, on Hellenism and also a number of biographies. His autobiography was published in 1961. His wife, Helene, was very active in English local government being chairman of the London County Council in 1956-1957.

הרולד סמואל (1879-1937) פסנתרן.

נולד בלונדון, אנגליה, למד בקולג' המלכותי למוסיקה והופעת הבכורה שלו נערכה בלונדון ב-1894. עד 1921 הופיע אך ורק כמלווה. הקריירה הסולנית שלו החלה בעקבות הופעה ברסיטל למוסיקה של באך שניגן בלונדון ב-1921. בעקבות הופעה זו התפרסם כמומחה לביצוע מוסיקה של באך בזכות הפרשנויות המקוריות שלו. נפטר בלונדון.

Martin Gilbert (1936-2015), historian and author of some 80 books, born in London, England. During WW II he was evacuated to Canada as part of the British efforts to safeguard children. After the war he attended Highgate School, and then completed two years of National Service in the Intelligence Corps before going on to study at Magdalen College, Oxford, graduating in 1960 with a first-class BA in modern history. After two years of postgraduate work, he was approached by Randolph Churchill for help in writing a biography of his father, Sir Winston Churchill. Finally appointed Churchill's official biographer Gilbert spent twenty years on the six narrative volumes, releasing a number of other books throughout the time.

In the 1960s, Gilbert compiled some of the first historical atlases. His major works include a definitive single-volume History of The Holocaust, as well as single-volume histories of the First World War and the Second World War. He has also written a notable three-volume series called A History of the Twentieth Century.

Since 2002, he has been a Distinguished Fellow of Hillsdale College, Michigan, USA, and between 2006 and 2007 he was a professor in the history department at the University of Western Ontario, Canada. In October 2008, he was elected to an Honorary Fellowship at Churchill College Oxford. He continued to lecture around the world on Churchill and Jewish history. Gilbert was appointed in June 2009 as a member of the British government’s inquiry into the Iraq War (headed by Sir John Chilcot). Gilbert's most recent major work is In Ishmael's House: A History of Jews in Muslim Lands.

In 1995 Gilbert was knighted by Queen Elizabeth II.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי לונדון, אנגליה
לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
ג'ון פרנסיס ברנט

 ג'ון פרנסיס ברנט (1837-1916) , מלחין. נולד בלונדון והיה אחיינו של המלחין ג'ון ברנט. בגיל 12 זכה בפרס מטעם המלכה על נגינתו בפסנתר באקדמיה המלכותית למוסיקה. השלים את לימודיו השלים בלייפציג, גרמניה, וחזר לאנגליה. ב-1883 התמנה לפרופסור בקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון.
הלחין יצירות לפסנתר, מוסיקה קאמרית, יצירות לתזמורת וקנטטות מקהלתיות. המפורסמות שביצירותיו הן יורדי-ים מימי קדם (Ancient mariner, 1867, טקסט: קולרידג') וליל סנטה אגנס (Eve of St. Agnes, טקסט: קיטס). נפטר בלונדון, אנגליה.

תלמה ילין

תלמה ילין (1895-1959) צ'לנית. נולדה בלונדון, אנגליה, בת למשפחת בנטוויץ' (Bentwich) הידועה. ב-1911 התחילה ללמוד נגינה בצ'לו בקולג' המלכותי למוסיקה בלונדון. ניגנה לראשונה בלונדון ב-1916 ואחר כך הופיעה ביחד עם הפסנתרנית מיירה הס (Myra Hess) ואחותה מרגרט בנטוויץ' בכל רחבי אנגליה בנגינת מוסיקה קאמרית. ב-1921 עלתה לארץ-ישראל, השתקעה בירושלים ונישאה לאליעזר ילין. ייסדה את אגודת המוסיקה הירושלמית ובשנים 1937-1932 ניגנה עם רביעיית כלי-הקשת הירושלמית החדשה (כנר ראשון: אמיל האוזר). ילין ייסדה גם את הסמינר למוסיקה למלחינים ישראלים בזכרון-יעקב, ואת המחזור הראשון שלו הדריך אהרן קופלנד. נפטרה בירושלים.

ישראל אברהמס

Israel Abrahams (1858-1925), scholar, born in London, England. He was educated at Jews' College London, of which his father was the principal, and was awarded a MA degree from the University of London. He was appointed lecturer in preaching and secular subjects at Jews' College and became a senior tutor at the institution in 1900. He was a member of the committee for the Training of Jewish Teachers and the Anglo-Jewish Association which provided financial assistance to Jewish students in financial need to enter further education or studying for full-time degrees at universities in the United Kingdom. He was for a time secretary of the Jewish Historical Society of England.

In 1902 he was appointed professor of Talmud at Cambridge University, succeeding Solomon Schechter who had been appointed head of the Jewish Theological seminary in New York. In 1914, he published "A Companion to the Authorised Prayer Book", a commentary on and supplement to the prayer book edited by Simeon Singer and which for almost 100 years became the authorized and accepted prayer book for Anglo-Jewry. In 1922 he was invited to deliver the Schweich Lecture of the British Academy. The lectures were published under the title "Campaigns in Palestine from Alexander the Great".

In religion Abrahams favored reform. He supported the Jewish Religious Union and the Liberal Jewish synagogue which developed from it. He was an accomplished lay preacher who was often invited to address congregations.

Abrahams wrote a number of important works of Jewish scholarship. Abrahams collaborated with Claude Montefiore to write the “Aspects of Judaism”, which was published in 1895. His chief works were "Jewish Life in the Middle Ages" (1896), Studies in "Pharisaism and the Gospels" (1917-1924), "Chapters on Jewish Literature" (1898), and "Hebrew Ethical Will" (1926). In 1889, he became joint editor of the "Jewish Quarterly Review". He was a prolific contributor to periodical literature, and was especially well known for his articles on literary subjects, which appeared weekly in the "Jewish Chronicle" under the title of "Books and Bookmen". He also contributed to the "Encyclopaedia Biblica" (1903). For many years he wrote a weekly column, usually on literary matters, for the "Jewish Chronicle" newspaper and when, in 1919, the anti-Zionist "Jewish Guardian" was founded, Abrahams was an important contributor. He was an ardent advocate of the establishment of the Hebrew University in Jerusalem. For 20 years from 1888 he was the editor of the "Jewish Quarterly Review".

ג'ון אדוארד כהן

John "Jack" Edward Cohen (1898-1979), businessman and philanthropist, who founded the British Tesco supermarket chain, born in London, England, a son of an immigrant Polish tailor. Initially he worked in his father's tailoring shop in the East End of London, but on the outbreak of World War I he joined the Royal Flying Corps. When he was discharged in 1919, he used his demobilsation payment of GBP 150 to set up as a stall holder in London's Hackney market buying and selling surplus stocks.

A shrewd businessman, he soon became the owner of a number of market stalls, and started a wholesale business. Initially the other stalls were run by members of the family, but gradually non-family members were added. Cohen and his wife worked 7 days a week, starting at dawn and counting money until late in the evening. In 1924 he created the Tesco brand and started to open shops in town centres. By 1939 Cohen owned 100 Tesco stores. In 1932 Cohen travelled to the United States to study the self-service stores which were operating there. He was convinced of the potential of such supermarkets in the UK. Tesco continued to grow fast and the business started to buy up many of its rivals. After World War II the Tesco group comprised some 500 supermarkets.

Cohen was an active worker for the Joint Palestine Appeal and established a complex for the elderly in Herzliya, Israel. He was knighted in 1969.

ישראל זנגוויל

ישראל זנגוויל (1864 - 1926), סופר, נולד למשפחה דלת אמצעים בלונדון, גדל בליברפול. למד ולימד בבית הספר היהודי החופשי באיסט אנד של לונדון. בשנת 1891 פרסם שני ספרים הומוריסטיים שהובילו אותו להצלחה. ב- 1892 ספרו "ילדי הגיטו", סיפורים על האיסט אנד, זכה להצלחה מיידית. ספרים רבים וסיפורים קצרים, כולל מלך הקבצנים באו בעקבותיהם. מחזותיו כוללים את "סיר ההיתוך" שהוצג תקופה ארוכה בברודוויי (ניו יורק) ותיאר את השתלבות היהודים בארה"ב. ישראל זנגוויל היה חסידו המובהק של תיאודור הרצל והשתתף בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל, שווייץ בשנת 1897.
כאשר רעיונו של הרצל לקבל את הצעת הבריטים ליישב את היהודים באוגנדה נדחה, זנגוויל עזב את התנועה הציונית והקים את הארגון הטריטוריאלי לחפש חלופה להתיישבות בארץ ישראל.

עמנואל אברהם אגילר

עמנואל אברהם אגילר (1824-1904) פסנתרן ומלחין. נולד בלונדון, אנגליה. אגילר למד מוסיקה בפרנקפורט, גרמניה. נחל הצלחה ניכרת ויצירותיו נוגנו לעתים קרובות. ב-1848 שב ללונדון והתמסר להוראה.
ביו יצירותיו שתי אופרות וסדרה של קטעים מכינים לקראת נגינה של הפסנתר המושווה מאת י"ס באך. אגילר רשם מנגינות של המסורת הספרדית של אמסטרדם, כפי שהושרו באזניו מפי דוד אהרן דה סולה. כמו כן, ערך בהרמוניה את מנגינותיו של דה סולה שראו אור בספר "מנגינות עתיקות מעבודת הקודש של יהודי ספרד ופורטוגל". נפטר בלונדון, אנגליה.

דניאל חלפון

 

החזן דניאל חלפון (נ. 1955) הוא פרשן בולט של נוסח החזנות במסורת הספרדית והפורטוגלית. הוא נולד בלונדון ב-1955 וגדל בקהילה הספרדית והפורטוגלית העתיקה של העיר. מגיל צעיר שר במקהלת הקהילה. בצעירותו התרשם והושפע מאמנותם של חזנים שונים וביניהם אברהם בניסו (Abraham Beniso), כלפון בן הרוש (Halfon Benarroch) ואליעזר אבינון (Eliezer Abinun), אשר אצלו למד במשך שנים רבות. בהמלצתו של החכם ד"ר סולומון גאון (Dr. Solomon Gaon) הוזמן חלפון ב-1978 לשמש כעוזר חזן בקהילת "שארית ישראל" בניו יורק. כך התאפשר לו ללמוד את הנוסחים המסורתיים של ניו יורק ושל אמסטרדם מפי החזן אברהם לופס קרדוזו (Abraham Lopes Cardozo).
מ-1985 ואילך הוזמן חלפון לשיר בכל בתי הכנסת הגדולים, שהתפילה בהם נערכת במסורת הספרדית והפורטוגלית, ובכללם בית הכנסת (Esnoga) באמסטרדם, בית הכנסת "מקווה ישראל" בפילדלפיה ובית הכנסת "בוויס מרקס" (Bevis Marks) בלונדון. הוא נבחר לייצג כחזן את המסורת הספרדית המערבית במסגרת פסטיבל בינלאומי שנערך בתל אביב לציון מלאת חמש מאות שנים לגירוש ספרד.
דניאל חלפון הוכשר כזמר בריטון קלאסי בניו יורק, אצל ניל סמר (Neil Semer) וזכה להדרכתו של קנת ניוברן (Kenneth Newbern). בירושלים, הוא לומד אצל ג'יי שיר (Jay Shir). משנת 1992 הוא משמש חזן בבית הכנסת "יד הרב נסים" בירושלים. שליטתו בהבדלים הדקים שבין הנוסחים השונים במסגרת המסורת הספרדית והפורטוגלית מאפשרת לו לפתח רפרטואר מיוחד במינו. הוא מתגורר בירושלים.
נורמן בנטוויץ'

Norman Bentwich (1883-1971), jurist, scholar and Zionist leader, born in London and educated at St Paul's School in London and at Cambridge University. A brilliant student, he was awarded a scholarship for International Law. In 1908 he became a barrister and four years later in the British Colonial service he worked at the Ministry of Justice in Cairo, Egypt. In 1913 he was appointed commissioner of the courts in Egypt and was also a lecturer at the Cairo Law School. During World War I he served in the British Army in Palestine and was discharged with the rank of major.

From 1918 to 1931 Bentwich was legal secretary and then the first Attorney General of Mandatory Palestine in which capacity he modernised the country's courts and introduced British law and systems to replace the Turkish system which had been in force previously. In 1930 the Mandatory Government removed him from his position on account of his Zionist opinions, although his views were more moderate than most. He constantly advocated rapprochement between Jews and Arabs. In 1932 he became Professor of International Relations at the Hebrew University of Jerusalem and held the position until 1951, when he returned to England. Between 1933 and 1935 he was appointed director of the League of Nations High Commission for Refugees from Germany.
In 1951 he was appointed to the British Foreign Office committee on Restitution in the British zone of Germany.
Within the English Jewish community Bentwich was co-editor of the "Jewish Review" 1910-1913 and again 1932-34, he was President of the Jewish Historical Society in 1960–1962, Chairman of the Friends of Hebrew University and President of London North-Western Reform Synagogue from 1958 until 1971.

He wrote many books on Zionism and Israel, on the legal system in Israel, on international relations, on Hellenism and also a number of biographies. His autobiography was published in 1961. His wife, Helene, was very active in English local government being chairman of the London County Council in 1956-1957.

הרולד סמואל

הרולד סמואל (1879-1937) פסנתרן.

נולד בלונדון, אנגליה, למד בקולג' המלכותי למוסיקה והופעת הבכורה שלו נערכה בלונדון ב-1894. עד 1921 הופיע אך ורק כמלווה. הקריירה הסולנית שלו החלה בעקבות הופעה ברסיטל למוסיקה של באך שניגן בלונדון ב-1921. בעקבות הופעה זו התפרסם כמומחה לביצוע מוסיקה של באך בזכות הפרשנויות המקוריות שלו. נפטר בלונדון.

מרטין גילברט

Martin Gilbert (1936-2015), historian and author of some 80 books, born in London, England. During WW II he was evacuated to Canada as part of the British efforts to safeguard children. After the war he attended Highgate School, and then completed two years of National Service in the Intelligence Corps before going on to study at Magdalen College, Oxford, graduating in 1960 with a first-class BA in modern history. After two years of postgraduate work, he was approached by Randolph Churchill for help in writing a biography of his father, Sir Winston Churchill. Finally appointed Churchill's official biographer Gilbert spent twenty years on the six narrative volumes, releasing a number of other books throughout the time.

In the 1960s, Gilbert compiled some of the first historical atlases. His major works include a definitive single-volume History of The Holocaust, as well as single-volume histories of the First World War and the Second World War. He has also written a notable three-volume series called A History of the Twentieth Century.

Since 2002, he has been a Distinguished Fellow of Hillsdale College, Michigan, USA, and between 2006 and 2007 he was a professor in the history department at the University of Western Ontario, Canada. In October 2008, he was elected to an Honorary Fellowship at Churchill College Oxford. He continued to lecture around the world on Churchill and Jewish history. Gilbert was appointed in June 2009 as a member of the British government’s inquiry into the Iraq War (headed by Sir John Chilcot). Gilbert's most recent major work is In Ishmael's House: A History of Jews in Muslim Lands.

In 1995 Gilbert was knighted by Queen Elizabeth II.