ג'ון פרנסיס ברנט

BARNETT

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. ברנט שייך לקבוצת שמות משפחה יהודיים אשר נגזרו מהשם המקראי ברוך.

הדמות המקראית ברוך בן נריה היה סופרו וידידו של ירמיהו הנביא. ברוך הוא שם פרטי ווטיבי, כלומר שם שניתן לילד מתוך אמונה שיגן עליו ויביא לא מזל טוב בחיים. ברוך הוא שם נפוץ בכל תפוצות ישראל.

תעתיקים, תרגומים והגירה יצרו הבדלים באיות והגיה אשר שימשו בסיס לצורות רבות של שמות משפחה יהודיים שנגזרו מהשם הפרטי ברוך. בתעודות ספרדיות מימי הביניים מוזכרות הצורות אבנברוך, אבינברוך וברו. באיזור אלזס, מזרח צרפת, ברוך הפך לשמות בוראך ובוריך. במרכז ובמזרח אירופה, ברוך זוהה עם שמות שנגזרו מהמילה הגרמנית ברג, שפירושה "הר" או המילה ברוק, שפירושה בגרמנית "גשר". שמות אחרים נגזרו מבנדיקט, השם המקביל בלטינית של ברוך, כמו בנדיט, בנאס, בונדי ובונדו. תרגומים לשפות אחרות כוללים את הצורה זליגמן בגרמנית, פליקס בלטינית, ובנדטי באיטלקית. גרסאותיו של השם ברוך בגרמנית כוללות את בוארנה, בורכארד ובורג; בגרסאות הצרפתיות יש לציין את בנואה וברנט. היהודים ברוסיה שינו את ברוך לברבקוף שהוא נוטריקון - ראשי תיבות - המורכב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי שלרוב מתייחס לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק - שמשמעותו "בן ברוך כהן" בתוספת הסופית הרוסית "-וף", שהיא גרסת איות מערבית של הסופית הרוסית הרגילה "-וב", שפירושה "בנו של". באנגליה לעומת זאת התקבלו הצורות ברנט, בארי ובנט. ברשימת המבקרים ביריד של לייפציג, גרמניה, מופיעים שמותיהם של ישראל ברנט מפראג, צ'כיה, בשנת 1700, ושל יעקוב ברנט מברסלאו בשנת 1748.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי ברנט כוללים את מלאדין ב. ברנט, מנהיג קהילתי מארה"ב.

לונדון London

בירת אנגליה.


אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.

הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.

כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.

בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).

בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.

בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.

הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.

מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 

משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים .