מקור השם ברנשטיין

ענבר

INBAR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

שם משפחה זה נגזר מהמילה ענבר. שם זה יכול להיות עיברות של שמות המשפחה האשכנזים ברנשטיין או בורשטין שפירושם המילולי בגרמנית וביידיש הוא "ענבר". שם זה שייך לקבוצת שמות משפחה עבריים חדשים אשר אומצו במאה ה-20 ע"י עולים או צאצאיהם כחלק מבניית זהותם הישראלית החדשה.  

אנשים ידועים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את סא"ל בן ציון "בנצי" ענבר (1914 – 2005), מפקד כוחות ההגנה אשר השתלטו על חיפה במלחמת העצמאות, אשר נולד בשם בן ציון ברנשטיין.

Peretz Fritz Bernstein (1890-1971), Zionist, editor and politician, born in Meiningen, Germany. He engaged in business in Rotterdam from 1915 to 1935. From 1924 to 1930 he was a member of the executive of the Dutch Zionist Federation and from 1930 to 1934 was its president. He also edited the Dutch Zionist weekly. Settling in Erets Israel in 1936, Bernstein was active in the General Zionist party of which he became president. From 1937 to 1946 he edited the daily Ha-Boker and in 1947-48 headed the Zionist Executive's Department of Trade and Industry. A General Zionist (later Liberal) member of the Knesset from its inception until 1965, he served as minister of commerce and industry, 1948-49 and 1952-55.

Bela Bernstein (1868-1944), rabbi and historian, born in Varpalota, Hungary (then part of Austria-Hungary). He studied at the Budapest Rabbinical Seminary and at Leipzig University. He was rabbi in Szombathely from 1892 to 1909 and then in Nyiregyhaza. In 1901 he tried to introduce a uniform religious education in Hungary. Bernstein's writings were on Hungarian Jewish history. In 1944 he was deported by the Nazis to his death in Auschwitz.

Jaime Bernstein (1917-1988), psychologist. He was Professor of Psychology and Educational Psychology at the Universities of Del Littoral and Buenos Aires, Argentina. At the University of Del Littoral he organized Argentine's the first courses in psychology and researched the possible uses of psychometric and educational experimentation. He became a member of the National Academy of Education. He organized the first courses for teachers in the Buenos Aires area in Educational Psychology and Guidance with the aim of improving "class homogenization". Berstein wrote papers on The Building of Psychometric instruments and Conduct Clinics. Similarly, he was responsible for instituting the first Vocational Guidance Department at the University of Buenos Aires.

Eduard Bernstein (1850-1932), German social democratic theoretician politician, founder of evolutionary socialism which challenged orthodox Marxist doctrines, born in Berlin, Germany, the son of a Jewish train driver.

In 1872 he joined the "Eisenachers", a political party with Marxist tendencies. When in 1878 Bismarck's anti-socialist legislation was enacted by the Reichstag he was forced into exile. He went to live in Zurich, Switzerland. Ten years later he moved to London, England, where he met up with Friedrich Engels and other socialist leaders. Between 1880 and 1890 Bernstein was the editor of the socialist journal "Sozialdemokrat", he was one of the authors of the "Erfurt Programme" which foresaw the imminent collapse of capitalism and the need to substitute it by socialist ownership of the means of production. He and his friends, however, believed that this would come about by workers' participation in the political processes, not by revolution.

After the ban on his returning to Germany was lifted, Bernstein went back home in 1901 and was elected to the Reichstag in 1902. He was a member of the German parliament until 1918. He opposed World War I and in 1917 he was one of the founders of the USPD, which united anti-war socialists such as himself, and revolutionary Marxists. In 1919, however, Bernstein rejoined the Social Democratic Party (SPD) and again sat in the Reichstag from 1920 to 1928.

His most important work was "Die Voraussetzungen des Sozialismus" ("The Premises of Socialism"), published in London in1899, in which he pointed that many of Marx's predictions regarding the death of capitalism were not coming true and that the ownership of capital, instead of becoming more and more centralised, was in fact becoming more diffuse. Bernstein was convinced that socialism would be achieved through capitalism as workers gained more and more rights and so the justification for revolution lessened. He also argued that trade protectionism did not help a country overcome its economic difficulties. Inevitably his views were considered heretical by orthodox communists, but many other socialists supported him.

He left the Jewish community because the party disapproved of any religious activity and affiliation. During World War I, however, he came under the influence of the leaders of Po'alei Zion, including Zalman Shazar, and began to understand the special situation of the Jews. In his "Die Aufgaben Der Juden im Weltkrieg" ("The Tasks of the Jews in the World War") he wrote that the Jews, because of their dispersion and universalist views, should become the pioneers of internationalism. In the late 1920s he came to support the idea of a Jewish national home in Palestine.

B. Elvin (born Elvin Bernstein) (b.1927), writer, journalist, literary critic and editor of literary magazines, born in Moinesti, Romania. He attended the Cultura Jewish high school in Bucharest. During the Holocaust he was taken to forced labor. After the war he graduated from the Faculty of Philology of the University of Bucharest. He joined the Romanian Communist Party in 1946, but was expelled from the party in 1953 which led to a period during which he had difficulty finding a new job. His literary activity started in 1944 and continued as a journalist at the literary magazins Contemporanul, Gazeta literară, Luceafărul, and Viaţa românească. In 1948 he published under the pen name Mircea Slavu the novella Armă vicleană (“Cunning Weapon”) and in 1955 he published a critical study of Geo Bogza. Following the suppression of the Hungarian anti-Communist uprising of 1956, he wrote a book on Anatole France that was directed against fanaticism and against intolerance. The book published in 1957, provoked outrage among the ruling Communist leaders, who demanded its removal from the shops. In July 1958 he was fired and forbidden to work in the press. The literary magazine Gazeta literară occasionally published his articles. B.Elvin returned to regular work with the help of Alexandru Mirodan. From 1961 he became literary secretary at the Comedy Theater and at the National Theater in Bucharest.

His books and essays include Anatol France (1957), Modernitatea clasicului I. L. Caragiale (“Modernity of the classic IL Caragiale”, 1967), Teatrul si interogatia tragica, Dialogul neintrerupt al teatrului in secolul XX (“Theater and tragic interrogation, the uninterrupted dialogue of theater in the twentieth century”, 1973), and seven novels, including In continuare (“Next”, 1982), Patru si un absent (“Four and One Absent”, 1988), Numaratoarea inversa (“Reverse Counting”, 1997). He was an editor at the Tineretului Publishing House. E.S.P.L.A., and Viata Romaneasca. He was accredited for life as member of the Jury of Dramatic Chroniclers in Berlin.

B.Elvin is the nephew of Mordechai (Motel) Bernstein (1862-1934), one of the founders of the town of Rosh Pina in Israel.

Mordechai (Motel) Bernstein (1862-1934), farmer, Zionist, one of the founders of Rosh Pina colony and a judge, born in Moinesti, Romania. He studied in a heder and later in a yeshiva and was a great scholar of the Torah. He joined Hibbat Zion movement and the Tzeirei Zion organization, which was founded by his future brother-in-law, David Shub. Bernstein was instrumental in organizing the emigration movement of Romanian Jews to the Land of Israel. In 1882 he immigrated with his wife Ada (Eka) Bernstein and their children to the Land of Israel and was one of the founders of Rosh Pina colony in the Upper Galillee. His home became a gathering place, discussions and decision-making of the inhabitants of the colony and during many years he was a member of the Colony Committee and for some time acted as its chairman. Bernstein was the first hazzan (cantor) in Rosh Pina and since he was known as a talmid hacham, many asked for his advice on issues of halakhah. He was among the founders of the first Hebrew Magistrate's Court in Israel and served as a judge in Rosh Pina during the British Mandate period.

ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.