קהילת יהודי ברנו
(בגרמנית BRUENN)
עיר מחוז במוראוויה, צ'כיה.
ברנו (אז בשמה הגרמני ברין) קיבלה מעמד של עיר ב-1243, ועד 1640 שימשה כבירת מוראוויה לסרוגין עם העיר אולומוץ (OLOMOUC). בין השנים 1948-1640 הייתה ברנו הבירה היחידה.
ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה, היא מרכז תרבות, מסחר ותעשייה. בעיר כנסיות מהמאה ה-14 ושרידי מבצר עתיק. ברנו נודעה בבתי הספר הגבוהים בגרמנית ובצ'כית. עד 1918 הייתה בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
ב-1254 הזמין אוטוקאר פז'מיסל ה-II, מלך מוראוויה, יהודים להתיישב בברנו והעניק להם "כתב זכויות". באמצע המאה ה-14 חיו בעיר כ-1,000 יהודים ברובע מיוחד, שנכנסו אליו ב"שער היהודים". בראש המינהלה האוטונומית של היהודים עמד "פרנס" והוא ייצג את הקהילה כלפי מוסדות העיר והמחוז. מוסדות הקהילה מומנו מתשלומי מסי חבר והקהילה שילמה "אגרת יהודים" לשלטון המקומי. כבר ב-1378 היה בעיר בית ספר יהודי. במחצית הראשונה של המאה ה-15 כיהן שם הרב ישראל ברונה.
בימי מלחמת ההוסיטים (1436-1419) גברה השנאה ליהודים, ותבעה אלפי קורבנות בנפש ובסופו של דבר חוסלו קהילות רבות בבוהמיה ובמוראוויה, ביניהן קהילת ברנו. ב-11 בנובמבר 1454 גירש המלך לאדיסלאב פוסטומוס (POSTHUMUS) את היהודים, שחרר את הנוצרים מהחזר חובותיהם למלווים היהודים ואת בתי היהודים נתן לעיר.
מאז הגירוש, במשך 400 שנים, הייתה אסורה התיישבות יהודים בתוך חומות ברנו, ורק כמה "יהודי חסות" ישבו שם. באותה התקופה הורשו יהודים שבאו לעיר ללון רק בפרבר קרונה (KROENA), שהייתה בו מ-1660 אכסנייה יהודית עם מטבח כשר. על שוכני האכסנייה נאסר לערוך תפילות בציבור, לצאת בלילות ולקיים קשרים (מלבד קשרי מסחר) עם האוכלוסייה המקומית. בתחילת המאה ה-18 ישבו בברנו ללא היתר 52 יהודים, וב-1722 הותר לפרנס הראשי של יהודי מוראוויה להשתקע בקירבת שער העיר. ב-1769 נזקק יעקב דוברושקה, חוכר האכסנייה, להיתר מיוחד כדי לקיים תפילות בביתו ולהחזיק שם ספר תורה. יעקב פרנק, מייסד כת הפרנקיסטים וקרוב משפחה של דוברושקה, בא לברנו ב-1773 ופעל שם עד 1786.
"חוק המשפחות" (1726) של קארל ה-VI, שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערי המונרכיה, ו"מס הגולגולת" של המלכה מריה-תרזיה (1744) הכבידו על יהודי מוראוויה, ואילו בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף ה-II, ניתנו זכויות מסויימות ליהודים, הם הורשו לפתוח בתי ספר, לרכוש השכלה גבוהה ולעסוק במלאכה. מועצת העיר עירערה על הסרת המגבלות ויהודי ברנו מימשו את זכויותיהם רק כעבור שנים. בשנת 1797 חיו בעיר עצמה רק 12 יהודים, ובפרוורים - 113. ב-1804 עלה מספר היהודים בעיר ל-199. בשנת 1834 חיו בברנו 135 יהודים. אוכלוסיית העיר באותה השנה מנתה 17,262 נפש.
בשנת 1848 זכו יהודי מוראוויה לשוויון זכויות. קהילת ברנו החלה בארגון מוסדותיה ב-1852. נוסדה "חברה קדישא", נתקבל אישור להעסיק רב ולקדש בית עלמין. הרב הראשון של הקהילה החדשה, ר' דוד אשכנזי, עדיין פעל במסווה של "משגיח בשר".
בית כנסת הוקם ב-1853. בית תפילה, שנחנך ב-1883, הורחב, וב-1906 הוקם בית כנסת נוסף.
ב-1857 חיו כבר 2,230 יהודים בתוך 59,819 תושבי העיר.
ב-1859 הוכרה הקהילה בידי השלטונות. ב-1860 נבחר היינריך קאפקא לנשיא הקהילה, וכרב כיהן ד"ר ברוך פלאצ'ק (PLACZEK), בין השנים 1922-1884 הוא היה גם רב המדינה. ב-1861 אישרו השלטונות את תקנות הקהילה, ונפתח בית ספר יהודי בשפה הגרמנית. ב-1880 הוקמו מקווה ומאפיית מצות, ופעלו מוסדות קהילתיים וחברתיים.
ב-1890 עלה מספר היהודים בעיר ל-7,087 נפש.
בימי מלחמת העולם הראשונה סייעה הקהילה לכ-16,000 פליטים יהודים מגליציה ומבוקובינה וארחה חיילים יהודים ששרתו במקום. מקצת הפליטים נשארו בעיר אחרי המלחמה.
בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית של 1918 נבחר ועד קהילה חדש. ב-1919 נפתחו בית ספר עממי יהודי בן חמש כיתות ובית ספר תיכון ריאלי רפורמי בן שמונה כיתות. צעירים יהודים רבים מארצות מזרח אירופה, שבהן חלו חוקי ה"נומרוס קלאוזוס", באו ללמוד בבתי הספר הגבוהים של ברנו.
ב-1922 היו בקהילה 10,668 יהודים, ובראשה עמדו הרב ד"ר לודוויג לוי ושמואל בראן (BERAN) נשיא הקהילה. ב-1931 כיהן כנשיא הקהילה התעשיין יוליוס צביקר (ZWICKER).
במאה ה-13 היו ליהודים שהתיישבו בברנו תנאי מסחר שווים לאלה של הנוצרים, ואף היו רשאים לרכוש בתים וקרקעות.
אחרי הגירוש, ב-1454, נענשו סוחרים יהודים שבאו לסחור בשוקי העיר. רק במאה ה-16 הותר ליהודים לסחור שם תמורת מסים כפולים, וגם זאת רק פעמיים בשבוע.
במלחמת 30 השנים, שפרצה ב-1618, היו היהודים ספקי צבא הקיסר וסייעו לערים במתן הלוואות. פנייתם להרחבת זכויותיהם בתמורה נתקלה בהתנגדות הגילדות והתושבים.
ב-1753 הותר לפרנץ יוסף נוימן להקים בית דפוס עברי וב-1765 חכרו יהודים עסקי טבק ובית חרושת לבדים. אחרי שנת 1860, משהותר ליהודי מוראוויה לרכוש נכסי מקרקעין, התפתחו התעשייה והמסחר בטכסטיל בברנו במהירות, בעיקר בידי תעשיינים יהודים.
יהודים התמחו גם ברפואה, באדריכלות, בבנייה, בהנדסה, בבנקאות ובכל מיני מלאכות.
אמנם מלחמת העולם הראשונה פגעה בכלכלה, אבל בתקופת הרפובליקה שגשגה הקהילה.
בברנו היו גם אמנים יהודים ידועי שם: המשורר הירונימוס לורם (LORM), הסופרים פיליפ לאנגמן, אוסקר יאלינק ופליקס לנגר, הזמרים קרולין גומפרץ וליאופולד דמוט (DEMUTH), המוזיקולוג פאול שטפאן, הכנר היינריך וילהלם ארנסט, והמלחינים פאוול האס והאנס שימרינג. ד"ר אדולף פרנקל מברנו היה מנהל תיאטרון.
בסוף המאה ה-19 התארגנו בברנו האגודות הציוניות: "תיאודור הרצל"; "ציון"; "אמונה", (ממנה צמחו אחר כך "פועלי ציון") ו"צפירה". איגוד הסטודנטים "VERITAS" הפיץ את הרעיון הציוני וארגן "מועצת חיילים יהודים" להגנה בפני התפרצויות אנטישמיות שהיו צפויות עם הכרזת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. קבוצה זו ייסדה אחר כך את "מועצת העם היהודי בברנו" (הפלג המוראווי של המועצה הלאומית היהודית, שנוסדה בפראג ב-1918).
הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובעיר נוסדה האגודה "אולם לקריאה ולהרצאות של אקדמאים יהודים", במסגרתה היו פעילים גם הסטודנטים היהודים שבאו מערי השדה ומהארצות השכנות.
ד"ר אדולף שטראנסקי, מיהודי ברנו, היה חבר בפרלמנט האוסטרי, וכיהן כחבר בסנאט בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנו, יארוסלב שטראנסקי היה שר המשפטים בממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בלונדון בימי מלחמת העולם השנייה, ובין השנים 1948-1945 היה שר החינוך בצ'כוסלובקיה. ד"ר לודוויג צ'ך (CZECH) היה במשך 18 שנה סגן יושב ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, ושר הרווחה בממשלה. יוהאן פולאך (POLLACH) היה חבר הסנאט. ד"ר צ'ך ויוהאן פולך נספו בגיטו טרזין.
ב-1921 הוקם בברנו מטה הפדרציה הטריטוריאלית של הארגונים הציוניים. ד"ר אלפרד אנגל וד"ר אדולף גרינפלד מברנו היו בין חברי הוועד המרכזי. כמו-כן פעלו בעיר התנועות "התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "ויצו" (מ-1927); ו"הציונים כלליים" (מ- 1934). ארגון "פועלי ציון" פתח סניף בעיר ב-1921 וזיגפריד שפיץ מברנו נבחר לראש מחלקת הנוער של הארגון בצ'כיה כולה. תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "תכלת לבן", "מכבי הצעיר" ו"בני עקיבא" התחרו ביניהן על גיוס חברים לשורותיהן. אגודת ספורט יהודית פעלה בעיר כבר ב-1907 ומשנת 1924 הייתה ברנו המרכז האזורי של "מכבי" ומרכז של תנועת "בר כוכבא" במוראוויה ובשלזיה. ב-1927 כיהן ד"ר קרל זוננפלד מברנו כסגן נשיא "מכבי" העולמי. באותה שנה, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי ברנו 1,651 שקלים. ב-1931, עם יסוד "המפלגה היהודית" נבחרו חמישה אישים מברנו כחברי הנהלה.
ב-1937 השתתפו 842 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. כמה שבועונים יהודיים יצאו לאור בברנו.
ב-1938 חיו בברנו 11,003 יהודים.
תקופת השואה
אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה (מארס 1938), הגיעו לברנו פליטים יהודים רבים, ונזקקו לסיוע הקהילה. בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא הסכם מינכן למסירת חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. מסוף שנת 1938 עלו יותר מאלף יהודים לארץ ישראל. רובם בדרך בלתי לגאלית.
ב-15 במארס 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. בית הכנסת הגדול של ברנו נהרס באותו היום ובית הכנסת הקטן הופצץ אחר כך. כמה ימים אחרי כניסת הגרמנים התמלאו בתי הסוהר של הגסטאפו באסירים יהודים לפני שילוחם למחנה ריכוז במאוטהאוזן.
במאי 1939, בחסות הגרמנים, התנכלו פאשיסטים מקומיים ליהודים.
ב-1 באוקטובר 1939 ירד מספר היהודים בעיר ל-9,726 ובסוף שנת 1939 כבר אסרו הגרמנים את הגירת היהודים. בתחילת אוקטובר 1941 חיו בעיר 11,102 יהודים וזמן קצר לאחר מכן החל גירוש שיטתי של יהודי צ'כיה לגיטאות ולמחנות השמדה. ב-18 בנובמבר 1941 שולח הטרנספורט הראשון ובו כ-1,000 גברים, נשים וילדים למינסק שבבילורוסיה. רבים מתו שם תוך שבועיים בגלל מחסור במים ובתרופות. החלשים הוצאו אל מחוץ לגיטו ונורו למוות או הורעלו במשאיות-גז. מהמשלוח הזה שרדו רק 11 יהודים.
בין 2 בדצמבר 1941 ל-1 ביולי 1943 גורשו 9,064 יהודים ב-11 טרנספורטים מברנו לגיטו טרזין. מקצתם מתו שם, אך רובם נרצחו כאשר שולחו מטרזין למחנות השמדה בשטחי הכיבוש, בעיקר באושוויץ, רק 684 שרדו.
בברנו נותרו רק יהודים נשואים בנשואי תערובת; גם הם גורשו ב-1945, רובם נותרו בחיים.
יהודים רבים מברנו לחמו בחזית המזרחית במסגרת היחידה הצ'כית של הצבא האדום.
אחרי שחרור העיר בידי הצבא האדום ועד 30 באפריל 1945, חזרו לעיר 804 ניצולים, בני העיר והסביבה. הם חידשו את חיי הקהילה, שיפצו את בניין בית הכנסת האורתודוקסי ופתחו בית אבות. ד"ר ריכרד פדר (FEDER) התמנה לרב, הועסק חזן, והקהילה סיפקה שרותים קהילתיים גם ליהודי קיוב, אולומוץ ואוסרטאווה. הרב פדר שימש ב-1969 גם כרב ראשי של מוראוויה ובוהמיה. ב-1948 היו בקהילה 1,398 נפשות. בשנות החמישים הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה. באותה תקופה ירד מספר היהודים בעיר ובאזור הכפוף לה, לכ-900.
בעקבות פלישת הרוסים לצ'כוסלובקיה בשנת 1968 עזבו רוב היהודים את ברנו, אך שבו אחר כך וב-1969 היה מספרם כ-700. ב-1973 היו רשומים בקהילה כ-500 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-330,000 נפשות. מספר היהודים שלא נרשמו בקהילה אינו ידוע.
קורנגולד, אריך וולפגנג
(אישיות)הלחין פתיחות סימפוניות, סימפונייטה, קונצ'רטו לפסנתר ליד שמאל, קונצ'רטו לכינור, מוסיקה קאמרית ואופרות (נס הליאנה, 1927; קתרין, 1939; הסרנדה האילמת, 1954). אחרי 1945 חילק את זמנו בין ארה"ב לאירופה. נפטר בהוליווד, לוס אנג'לס, קליפורניה.
פאבל האס
(אישיות)פאבל האס (1899-1944) מלחין. נולד בברנו, צ'כיה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). למד פסנתר וקומפוזיציה בברנו. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרי. בשנים 1922-1920 העמיק את לימודי הקומפוזיציה שלו אצל יאנאצ'ק. ב-1943 נשלח למחנה הריכוז טרזין. האס היה מלחין פורה, והלחין, בין השאר, שירים (כולל שיר חדש של סין הישנה שנכתב בטרזין), יצירות למקהלה, שלוש רביעיות כלי-קשת, חמישיות לפסנתר ולכלי-נשיפה, והאופרה שרלטן. כתב גם מוסיקה לתיאטרון ולקולנוע. נרצח באושוויץ.
לודוויג בלום
(אישיות)Ludwig Blum (1891-1975), painter, born in Brno, Czech Republic (then part of Austria-Hungary, later Czechoslovakia). During World War I he served in the Austro-Hungarian army. In 1923 he immigrated to the Land of Israel, (then Mandatory Palestine), and settled in Jerusalem.
Blum painted portraits, scenes of everyday life, and landscapes. He produced many paintings of Jerusalem, Tel Aviv, the Sea of Galilee, the Judean Mountains, kibbutzim, as well as still lives, executed in a dry and naturalistic manner. His painting "Jerusalem" was honored at the Royal Academy of Arts in London. In 1968 he received the Yakir Yerushalayim (Worthy Citizen of Jerusalem) citizenship prize from the City of Jerusalem.
ישראל בן חיים ברונה
(אישיות)Isreal Ben Haim Bruna (d. 1480), rabbi, born in Bruenn (Brno), now in Czech Republic, where he also took up his first rabbinical post. In 1454 he settled in Regensburg where he founded a yeshiva which was opposed by the long-serving local rabbis who felt their authority was being usurped. Despite endorsements from leading authorities, he endured indignities until the death of his main rival when he became leader of the community and head of its rabbinical law court. In 1474 Iisrael was imprisoned on a ritual murder libel but was released after an apostate confessed to inventing the story. Bruna's responsa, which were published long after his death, contain much valuable information on German Jewry in his time.
פריץ גרינבאום
(אישיות)מלחין קברט, מחזאי, מבצע, שחקן וסופר
נולד בברון (ברנו), מורביה, אוסטרו-הונגריה, כיום ברפובליקה הצ'כית. בגמר הלימודים בתיכון (1899) עבר אל וינה, אוסטריה, כדי ללמוד משפטים. במקביל התחיל גם בלימודי ספרות. עם השלמת הלימודים החליט לזנוח את תחום המשפט ובמקום זה – לעסוק בתאטרון.
ב- 1903 החל לכתוב ליבריות לאופרטה, ולשחק בתפקידים קטנים בלהקות תיאטרון. עד 1906 כבר התקדם לתאטרון הקברט ונהיה למנחה בתאטרון "Souterrain" בווינה. גם בסצנת התאטרון בברלין נפתחו בפניו כמה בתי תאטרון, בבימויו של רודולף נלסון, שזיהה אצלו כשרון לאמנות הקברט. ב- 1910 הופיע גרינבאום כמנחה במופע Chat Noir של נלסון ב Hoelle וגם בתאטרון "הסימפל" בווינה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, התנדב גרינבאום להתגייס לצבא. הוא התקדם לדרגת סגן במילואים וקיבל אות הוקרה על שירותו. אחרי המלחמה שב להופעות הקברט בווינה ובברלין, בין היתר ב"סימפל" וב"Ronacher". ב- 1916 התחתן עם לילי הרצל, שנהיתה לשותפתו בקטעי הקברט. בשנים 1920 – 1933 כתב הצגות סטיריות ומופעי קברט והופיע כמנחה בקברטים בווינה ובברלין. הקהל היה מורכב מאינטלקטואלים ואנשי ספרות.
באותה תקופה שלח גרינבאום ידו גם בתסריטאות, ושיחק בסרטים. הוא עבד יחד עם פאול מורגן וקארל פרקש, ופיתח אתם פורמט של שני מנחים. במשך תקופה קצר שימש כמנהל ה"סימפל". בשנת 1933 התיישב בווינה, הופיע הופעות אורח במקומות רבים וביניהם בפראג. 1934 עד 1938 ניהל ביחד עם קארל פרקש את ה"סימפל".
בעקבות הכיבוש הנאצי ב- 1938, גרינבאום ואשתו ניסו להימלט מאוסטריה דרך הגבול עם צ'כוסלובקיה, אך נלכדו בידי הנאצים. הנאצים עצרו את גרינבאום בווינה ושלחו אותו למחנה הריכוז בדכאו. בספטמבר 1938 העבירו אותו למחנה הריכוז בוכנוואלד. אפילו במחנה הריכוז הצליח, ביחד עם פאול מורגן והרמן לאופולדי, להציג מופע קברט ולבדר מעט את האסירים.
באוקטובר 1940 נשלח בחזרה לדכאו ושם כפי הנראה נפטר מ"שיתוק בלב" ב-14 בינואר 1941.
תיאודור גומפרץ
(אישיות)פילוסוף ופילולוג קלאסי, היסטוריון של פילוסופיה עתיקה
נולד בברון, מורביה (כיום ברנו, הרפובליקה הצ'כית).
בגמר לימודיו התקבל כפרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת וינה, תפקיד שמילא במשך עשרים ושמונה שנים (1873 – 1901). ב- 1882 נבחר לאקדמיה למדע.
גומפרץ כתב על הפילוסופיה היוונית, ספרו החשוב בשלושה כרכים, Griechische Denker, סוקר את תולדות הפילוסופיה היוונית משורשיה ועד אריסטו, על רקע התפתחות הציוויליזציה היוונית וחברות קדומות אחרות. הספר תורגם לשפות רבות ונחשב לאחת היצירות הבסיסיות בתחום זה.
גומפרץ היה פעיל גם בפוליטיקה. כיהן כחבר ליברלי בבית העליון של הפרלמנט האוסטרי. מבחינה יהודית, התנגד נמרצות להרצל ולציונות ותמך מאד בהתבוללות.
הביוגרפיה של גומפרץ ומכתביו פורסמו על ידי בנו היינריך (1873 – 1942), פילוסוף גם הוא. היינריך הוטבל לנצרות, כיהן כפרופסור בווינה עד 1934 ואז סירב להצטרף למפלגת "חזית המולדת" של דולפוס. הוא היגר לארצות הברית ב- 1938.
היינריך גומפרץ פרסם מאמרים רבים כולל מחקר על הפילוסופיה היוונית וספר על המחקרים הפילוסופיים של סוקרטס (1953).
אוטו אבלס
(אישיות)אוטו אבלס (1879- 1945), מנהיג ציוני, סופר, נולד והתחנך בברנו, בצ'כיה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה), שם היה ממארגני "וריטאס", ארגון סטודנטים יהודים, וממייסדי התנועה הציונית בבוהמיה ובמוראביה.
אבלס הצטרף לחוגם של הציונים ברטולד פייבל ורוברט שטריקר. כשסיים את לימודיו באוניברסיטת וינה, עבד כיועץ משפטי בחברת הרכבות האוסטרית. הוא נמשך לכתיבה ועבר לתחום העיתונאות. אבלס היה מעורכי העיתון הציוני "וולט" ו"יודישה צייטונג", כתב מאמרים לעיתון "יידישה נציונל צייטונג" ולעיתונים גרמניים נוספים. יחד עם רוברט שטריקר יסד יומון ציוני ששמו "וינר מורגנצייטונג". בשנת 1926 נתמנה לשליח קרן היסוד, והרצה ברחבי מערב אירופה. משנת 1930 כיהן כמנהל קרן היסוד באמסטרדם.
מיצירותיו החשובות: Die Genesung, שירה (1920), "ביקור בארץ ישראל, תיאור של ביקורו הראשון (1926), ו"עשר יהודיות", על נשים יהודיות נודעות.
בשנות השואה היה אבלס אסיר במחנה הריכוז ברגן בלזן. הוא נפטר מתשישות בשנת 1945, זמן קצר אחרי ששוחרר מן המחנה.
לזר אוספיץ
(אישיות)Lazar Auspitz (1772-1853), manufacturer.
Born in Mikulov, Moravia, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He was a member of a well-known Moravian Jewish family of manufacturers.
Auspitz was instrumental in establishing the textile industry in Brno, Moravia, (then part of the Austrian Empire). He was the first to export wool from Moravia to England. With M. L. Biederman he brought about the transfer of the wool trade from Budapest to Vienna. In 1815 he signed the petition for Jewish rights in Austria with Nathan Arnstein, but himself broke with Jewish tradition.
השער היהודי בברנו, מורביה, המאה ה-18. רישום
(תמונות)מתוך: "היהודים והקהילות היהודיות" מאת הוגו גולד,
ברנו, צ'כוסלובקיה 1934.
בעת היריד השנתי הותר ליהודים להיכנס לעיר דרך שער היהודים
בלבד שם נאלצו לשלם מס. הם נאלצו להמתין שעות ארוכות וככה
בוזבזו השעות הטובות ביותר למסחר. מי שנתפש ללא אישור שולש המס שהיה עליו לשלם.