תיאודור גומפרץ

ברנו BRNO

(בגרמנית BRUENN)

עיר מחוז במוראוויה, צ'כיה.


ברנו (אז בשמה הגרמני ברין) קיבלה מעמד של עיר ב-1243, ועד 1640 שימשה כבירת מוראוויה לסרוגין עם העיר אולומוץ (OLOMOUC). בין השנים 1948-1640 הייתה ברנו הבירה היחידה.

ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה, היא מרכז תרבות, מסחר ותעשייה. בעיר כנסיות מהמאה ה-14 ושרידי מבצר עתיק. ברנו נודעה בבתי הספר הגבוהים בגרמנית ובצ'כית. עד 1918 הייתה בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

ב-1254 הזמין אוטוקאר פז'מיסל ה-II, מלך מוראוויה, יהודים להתיישב בברנו והעניק להם "כתב זכויות". באמצע המאה ה-14 חיו בעיר כ-1,000 יהודים ברובע מיוחד, שנכנסו אליו ב"שער היהודים". בראש המינהלה האוטונומית של היהודים עמד "פרנס" והוא ייצג את הקהילה כלפי מוסדות העיר והמחוז. מוסדות הקהילה מומנו מתשלומי מסי חבר והקהילה שילמה "אגרת יהודים" לשלטון המקומי. כבר ב-1378 היה בעיר בית ספר יהודי. במחצית הראשונה של המאה ה-15 כיהן שם הרב ישראל ברונה.

בימי מלחמת ההוסיטים (1436-1419) גברה השנאה ליהודים, ותבעה אלפי קורבנות בנפש ובסופו של דבר חוסלו קהילות רבות בבוהמיה ובמוראוויה, ביניהן קהילת ברנו. ב-11 בנובמבר 1454 גירש המלך לאדיסלאב פוסטומוס (POSTHUMUS) את היהודים, שחרר את הנוצרים מהחזר חובותיהם למלווים היהודים ואת בתי היהודים נתן לעיר.

מאז הגירוש, במשך 400 שנים, הייתה אסורה התיישבות יהודים בתוך חומות ברנו, ורק כמה "יהודי חסות" ישבו שם. באותה התקופה הורשו יהודים שבאו לעיר ללון רק בפרבר קרונה (KROENA), שהייתה בו מ-1660 אכסנייה יהודית עם מטבח כשר. על שוכני האכסנייה נאסר לערוך תפילות בציבור, לצאת בלילות ולקיים קשרים (מלבד קשרי מסחר) עם האוכלוסייה המקומית. בתחילת המאה ה-18 ישבו בברנו ללא היתר 52 יהודים, וב-1722 הותר לפרנס הראשי של יהודי מוראוויה להשתקע בקירבת שער העיר. ב-1769 נזקק יעקב דוברושקה, חוכר האכסנייה, להיתר מיוחד כדי לקיים תפילות בביתו ולהחזיק שם ספר תורה. יעקב פרנק, מייסד כת הפרנקיסטים וקרוב משפחה של דוברושקה, בא לברנו ב-1773 ופעל שם עד 1786.

"חוק המשפחות" (1726) של קארל ה-VI, שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערי המונרכיה, ו"מס הגולגולת" של המלכה מריה-תרזיה (1744) הכבידו על יהודי מוראוויה, ואילו בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף ה-II, ניתנו זכויות מסויימות ליהודים, הם הורשו לפתוח בתי ספר, לרכוש השכלה גבוהה ולעסוק במלאכה. מועצת העיר עירערה על הסרת המגבלות ויהודי ברנו מימשו את זכויותיהם רק כעבור שנים. בשנת 1797 חיו בעיר עצמה רק 12 יהודים, ובפרוורים - 113. ב-1804 עלה מספר היהודים בעיר ל-199. בשנת 1834 חיו בברנו 135 יהודים. אוכלוסיית העיר באותה השנה מנתה 17,262 נפש.

בשנת 1848 זכו יהודי מוראוויה לשוויון זכויות. קהילת ברנו החלה בארגון מוסדותיה ב-1852. נוסדה "חברה קדישא", נתקבל אישור להעסיק רב ולקדש בית עלמין. הרב הראשון של הקהילה החדשה, ר' דוד אשכנזי, עדיין פעל במסווה של "משגיח בשר".

בית כנסת הוקם ב-1853. בית תפילה, שנחנך ב-1883, הורחב, וב-1906 הוקם בית כנסת נוסף.

ב-1857 חיו כבר 2,230 יהודים בתוך 59,819 תושבי העיר.

ב-1859 הוכרה הקהילה בידי השלטונות. ב-1860 נבחר היינריך קאפקא לנשיא הקהילה, וכרב כיהן ד"ר ברוך פלאצ'ק (PLACZEK), בין השנים 1922-1884 הוא היה גם רב המדינה. ב-1861 אישרו השלטונות את תקנות הקהילה, ונפתח בית ספר יהודי בשפה הגרמנית. ב-1880 הוקמו מקווה ומאפיית מצות, ופעלו מוסדות קהילתיים וחברתיים.

ב-1890 עלה מספר היהודים בעיר ל-7,087 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה סייעה הקהילה לכ-16,000 פליטים יהודים מגליציה ומבוקובינה וארחה חיילים יהודים ששרתו במקום. מקצת הפליטים נשארו בעיר אחרי המלחמה.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית של 1918 נבחר ועד קהילה חדש. ב-1919 נפתחו בית ספר עממי יהודי בן חמש כיתות ובית ספר תיכון ריאלי רפורמי בן שמונה כיתות. צעירים יהודים רבים מארצות מזרח אירופה, שבהן חלו חוקי ה"נומרוס קלאוזוס", באו ללמוד בבתי הספר הגבוהים של ברנו.

ב-1922 היו בקהילה 10,668 יהודים, ובראשה עמדו הרב ד"ר לודוויג לוי ושמואל בראן (BERAN) נשיא הקהילה. ב-1931 כיהן כנשיא הקהילה התעשיין יוליוס צביקר (ZWICKER).

במאה ה-13 היו ליהודים שהתיישבו בברנו תנאי מסחר שווים לאלה של הנוצרים, ואף היו רשאים לרכוש בתים וקרקעות.

אחרי הגירוש, ב-1454, נענשו סוחרים יהודים שבאו לסחור בשוקי העיר. רק במאה ה-16 הותר ליהודים לסחור שם תמורת מסים כפולים, וגם זאת רק פעמיים בשבוע.

במלחמת 30 השנים, שפרצה ב-1618, היו היהודים ספקי צבא הקיסר וסייעו לערים במתן הלוואות. פנייתם להרחבת זכויותיהם בתמורה נתקלה בהתנגדות הגילדות והתושבים.

ב-1753 הותר לפרנץ יוסף נוימן להקים בית דפוס עברי וב-1765 חכרו יהודים עסקי טבק ובית חרושת לבדים. אחרי שנת 1860, משהותר ליהודי מוראוויה לרכוש נכסי מקרקעין, התפתחו התעשייה והמסחר בטכסטיל בברנו במהירות, בעיקר בידי תעשיינים יהודים.

יהודים התמחו גם ברפואה, באדריכלות, בבנייה, בהנדסה, בבנקאות ובכל מיני מלאכות.

אמנם מלחמת העולם הראשונה פגעה בכלכלה, אבל בתקופת הרפובליקה שגשגה הקהילה.

בברנו היו גם אמנים יהודים ידועי שם: המשורר הירונימוס לורם (LORM), הסופרים פיליפ לאנגמן, אוסקר יאלינק ופליקס לנגר, הזמרים קרולין גומפרץ וליאופולד דמוט (DEMUTH), המוזיקולוג פאול שטפאן, הכנר היינריך וילהלם ארנסט, והמלחינים פאוול האס והאנס שימרינג. ד"ר אדולף פרנקל מברנו היה מנהל תיאטרון.

בסוף המאה ה-19 התארגנו בברנו האגודות הציוניות: "תיאודור הרצל"; "ציון"; "אמונה", (ממנה צמחו אחר כך "פועלי ציון") ו"צפירה". איגוד הסטודנטים "VERITAS" הפיץ את הרעיון הציוני וארגן "מועצת חיילים יהודים" להגנה בפני התפרצויות אנטישמיות שהיו צפויות עם הכרזת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. קבוצה זו ייסדה אחר כך את "מועצת העם היהודי בברנו" (הפלג המוראווי של המועצה הלאומית היהודית, שנוסדה בפראג ב-1918).

הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובעיר נוסדה האגודה "אולם לקריאה ולהרצאות של אקדמאים יהודים", במסגרתה היו פעילים גם הסטודנטים היהודים שבאו מערי השדה ומהארצות השכנות.

ד"ר אדולף שטראנסקי, מיהודי ברנו, היה חבר בפרלמנט האוסטרי, וכיהן כחבר בסנאט בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנו, יארוסלב שטראנסקי היה שר המשפטים בממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בלונדון בימי מלחמת העולם השנייה, ובין השנים 1948-1945 היה שר החינוך בצ'כוסלובקיה. ד"ר לודוויג צ'ך (CZECH) היה במשך 18 שנה סגן יושב ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, ושר הרווחה בממשלה. יוהאן פולאך (POLLACH) היה חבר הסנאט. ד"ר צ'ך ויוהאן פולך נספו בגיטו טרזין.

ב-1921 הוקם בברנו מטה הפדרציה הטריטוריאלית של הארגונים הציוניים. ד"ר אלפרד אנגל וד"ר אדולף גרינפלד מברנו היו בין חברי הוועד המרכזי. כמו-כן פעלו בעיר התנועות "התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "ויצו" (מ-1927); ו"הציונים כלליים" (מ- 1934). ארגון "פועלי ציון" פתח סניף בעיר ב-1921 וזיגפריד שפיץ מברנו נבחר לראש מחלקת הנוער של הארגון בצ'כיה כולה. תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "תכלת לבן", "מכבי הצעיר" ו"בני עקיבא" התחרו ביניהן על גיוס חברים לשורותיהן. אגודת ספורט יהודית פעלה בעיר כבר ב-1907 ומשנת 1924 הייתה ברנו המרכז האזורי של "מכבי" ומרכז של תנועת "בר כוכבא" במוראוויה ובשלזיה. ב-1927 כיהן ד"ר קרל זוננפלד מברנו כסגן נשיא "מכבי" העולמי. באותה שנה, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי ברנו 1,651 שקלים. ב-1931, עם יסוד "המפלגה היהודית" נבחרו חמישה אישים מברנו כחברי הנהלה.

ב-1937 השתתפו 842 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. כמה שבועונים יהודיים יצאו לאור בברנו.

ב-1938 חיו בברנו 11,003 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה (מארס 1938), הגיעו לברנו פליטים יהודים רבים, ונזקקו לסיוע הקהילה. בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא הסכם מינכן למסירת חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. מסוף שנת 1938 עלו יותר מאלף יהודים לארץ ישראל. רובם בדרך בלתי לגאלית.

ב-15 במארס 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. בית הכנסת הגדול של ברנו נהרס באותו היום ובית הכנסת הקטן הופצץ אחר כך. כמה ימים אחרי כניסת הגרמנים התמלאו בתי הסוהר של הגסטאפו באסירים יהודים לפני שילוחם למחנה ריכוז במאוטהאוזן.

במאי 1939, בחסות הגרמנים, התנכלו פאשיסטים מקומיים ליהודים.

ב-1 באוקטובר 1939 ירד מספר היהודים בעיר ל-9,726 ובסוף שנת 1939 כבר אסרו הגרמנים את הגירת היהודים. בתחילת אוקטובר 1941 חיו בעיר 11,102 יהודים וזמן קצר לאחר מכן החל גירוש שיטתי של יהודי צ'כיה לגיטאות ולמחנות השמדה. ב-18 בנובמבר 1941 שולח הטרנספורט הראשון ובו כ-1,000 גברים, נשים וילדים למינסק שבבילורוסיה. רבים מתו שם תוך שבועיים בגלל מחסור במים ובתרופות. החלשים הוצאו אל מחוץ לגיטו ונורו למוות או הורעלו במשאיות-גז. מהמשלוח הזה שרדו רק 11 יהודים.

בין 2 בדצמבר 1941 ל-1 ביולי 1943 גורשו 9,064 יהודים ב-11 טרנספורטים מברנו לגיטו טרזין. מקצתם מתו שם, אך רובם נרצחו כאשר שולחו מטרזין למחנות השמדה בשטחי הכיבוש, בעיקר באושוויץ, רק 684 שרדו.

בברנו נותרו רק יהודים נשואים בנשואי תערובת; גם הם גורשו ב-1945, רובם נותרו בחיים.

יהודים רבים מברנו לחמו בחזית המזרחית במסגרת היחידה הצ'כית של הצבא האדום.


אחרי שחרור העיר בידי הצבא האדום ועד 30 באפריל 1945, חזרו לעיר 804 ניצולים, בני העיר והסביבה. הם חידשו את חיי הקהילה, שיפצו את בניין בית הכנסת האורתודוקסי ופתחו בית אבות. ד"ר ריכרד פדר (FEDER) התמנה לרב, הועסק חזן, והקהילה סיפקה שרותים קהילתיים גם ליהודי קיוב, אולומוץ ואוסרטאווה. הרב פדר שימש ב-1969 גם כרב ראשי של מוראוויה ובוהמיה. ב-1948 היו בקהילה 1,398 נפשות. בשנות החמישים הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה. באותה תקופה ירד מספר היהודים בעיר ובאזור הכפוף לה, לכ-900.

בעקבות פלישת הרוסים לצ'כוסלובקיה בשנת 1968 עזבו רוב היהודים את ברנו, אך שבו אחר כך וב-1969 היה מספרם כ-700. ב-1973 היו רשומים בקהילה כ-500 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-330,000 נפשות. מספר היהודים שלא נרשמו בקהילה אינו ידוע.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.