קהילת יהודי ארביל

ארבילי

ARBILI, ARVILI, ERBILI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ).

שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר ארביל, בירת הכורדיסטן העיראקית. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מוצאו מ-".

ארבלי מתועד כשם משפחה יהודי עם סלח ארבילי (1927- 2012), תושב העיר פתח תקווה, ישראל.

מרסל לוי (רשל, חנה, שם משפחה מהבית: חפתרון) מארביל, בכורדיסטן העיראקית, מספרת על החיים לצד המוסלמים, ועל השכונה, על מנהגי החתונות והאירועים, על האוכל המגוון שהיו מכינים. היא מספרת על ההתאקלמות הקשה בארץ: המורה בישראל חתכה לה את הצמות בגלל שאיחרה לבית הספר; וחבר של הוריה נורה על ידי יהודים בישראל, כי חשבו שהוא ערבי. לבסוף, מרסל שרה שירים בעיראקית ומספרת בדיחות ופתגמים בעיראקית.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

אסנת לוי לבית חיים נולדה בעיירה כוי סנג'ק בכורדיסטן העיראקית בשנת 1940. בעדות זאת היא מספרת בשפה ציורית על חיים יפים, רוחניים, מלאים בתורה וביהדות. מספרת גם על הקושי של אימה להביא ילדים לעולם, הצער שלה, מה אמר לה הרב, ועל הלידה שלה ושל אחיה ואחותה לבסוף. סבא של אסנת נשדד ונרצח על ידי השותף המוסלמי שלו. הם חלמו על ארץ ישראל, ואביה של אסנת צייר בפני ילדיו את ארץ ישראל כעשויה מזהב. כשקמה המדינה היה חלון הזדמנויות לעזוב את עיראק, והם נסעו לבגדאד ומשם במטוס לישראל (1949). היא מזכירה שכשהוקמה המדינה הם הפסיקו לצום בט' באב כי הגיע זמן הגאולה. בארץ הם הגיעו למעברת כפר נחמן ברעננה, וחוו אכזבה שארץ ישראל אינה מזהב. אחר כך עברו למעברת יוחנן. אסנת למדה ונהייתה מנהלת בית ספר.

-------------------------

עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019

תמונות מהדרכון לעליית משפחת בחרי מעירק
לארץ ישראל. מימין: ניסים בחרי, משמאל:
ציונה ושאול בחרי וילדיהם.
אירביל, עירק, 1927.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהובה ויגדורצנק, ישראל)

אורחים בחצר המלון "פונדק א-שימאל שאק-לנה"
ליד ארביל, צפון עירק 1948.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

סוכו Sukho

במקורות גם שוכו (Shokho), סוכא (Soka), סוכי (Sukhi)

כפר במחוז עקרה, מרכז כורדיסתאן העיראקית, צפון מזרח עיראק.


על פי מסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו מארץ ישראל בימי גלות שלמנאסר מלך אשור לפני חורבן בית ראשון, ומאז לא שבו לארץ-ישראל. בנימין מטודלה ביקר באזור לפני שנת 1170 ומצא שם קהילות יהודיות. תעוד נוסף על יהודים בכורדיסטאן הוא מן המאה השבע עשרה. באותה התקופה הנהיגו את הקהילות משפחות הרבנים אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

במאה ה- 19 הייתה בסוכו קהילה יהודית שקיימה חיי דת פעילים. ב- 1827 ביקר במקום הנוסע דוד דבית הלל ומצא כ- 30 משפחות יהודיות ובית כנסת קטן אחד. כולם עסקו בחקלאות וגידלו עדרי צאן. מצבם הכלכלי היה טוב. כל תושבי הכפר היו יהודים, גם ראש הכפר היה יהודי, והיה כפוף למושל העות'מאני שישב בעמדיה.

ב- 1880 ביקר שם הנוסע מרדכי אדלמן, וסיפר על קהילות יהודיות כפריות ועניות שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא".

חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד. ילדים בני שלוש התחילו בלימודיהם ב"בית-מדרש" שבו למדו תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. המבוגרים יותר למדו תלמוד-תורה, משנה וגמרא. בני שמונה התחילו בלימודים בבית הספר הכללי.

היהודים גרו בבתים משלהם סביב בית הכנסת. השכונה לא הייתה מוקפת בחומה. בתיהם בני קומה אחת היו עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות.

ב- 1940 ישבו בסוכו 35 משפחות יהודיות, הם היו איכרים, אורגים וסוחרים. באותה התקופה חיו בכפר גם משפחות כורדיות ומשפחות נוצריות.

פעילות ציונית החלה בשנת 1946, כשהגיעו למקום שליחים מארץ-ישראל. בני הנוער התאספו לשמוע סיפורים על מאבק היישוב היהודי נגד האנגלים ונגד הערבים. עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948) החלו רדיפות יהודי עיראק מצד השלטונות. חנויות היהודים נסגרו, כספים ורכוש הוחרמו. השכנים הכורדים שמרו בדרך כלל על יחסים טובים.

הקהילה התחסלה עם עליית יהודי עיראק לישראל בראשית שנות החמישים.

רוסתאקה Rustaqa

יישוב כפרי בחבל רוואנדוז, מזרח כורדיסתאן העיראקית, צפון מזרח עיראק.


על פי מסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו למקום מארץ ישראל בימי גלות שלמנאסר מלך אשור, לפני חורבן בית ראשון. ואילו המסורת בקהילת רוסתאקה מספרת שיהודי המקום הם מבני שבט גד ושבט ראובן, שהוגלו בימי סנחריב מלך אשור, אחרי חורבן הבית.

בנימין מטודלה שביקר באזור לפני שנת 1170 מצא קהילות יהודיות בכפרים. ידיעות נוספות על יהודים באזור הן מן המאה השבע עשרה. באותה התקופה היו שם משפחות הרבנים אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

ב- 1880, ביקר שם הנוסע מרדכי אדלמן, וסיפר על קהילות יהודיות כפריות ועניות שהקפידו על קיום מצוות. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא".

יהודי כורדיסתאן נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. יהודי הכפרים התפרנסו ממסחר זעיר ומרוכלות, כמה היו בעלי מלאכה, וכמה היו איכרים שגידלו חיטה, שעורה, אורז, שומשום, עדשים, טבק ועוד; היו גם יהודים בעלי אדמות חקלאיות ובוסתנים והיו בעלי עדרי צאן ובקר.

חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד.ילדים בני שלוש ומעלה למדו ב"בית- מדרש", שבו לימדו תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. נערים למדו ב"תלמוד-תורה" משנה וגמרא. בני שמונה החלו ללמוד גם בבית הספר הכללי.

היהודים גרו בבתים משלהם בסביבת בית הכנסת. השכונה לא הייתה מוקפת בחומה. בתיהם בני קומה אחת עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות. במחוזות ההרריים כל בית היה קשור לזה שמעליו.

ב- 1933 ישבו ברוסתאקה כ- 60 יהודים. בית הכנסת העתיק, על פי מסורת בקהילה, נבנה עוד לפני חורבן בית ראשון. מקורות חדשים מציינים שנבנה במאה השתים-עשרה. בבית העלמין היהודי הגדול שבכפר נמצא קבר שיוחס לאמורא הבבלי רב צפרא.

ב- 1942 היו ברוסתאקה 17 בתים של יהודים. באותה התקופה עסקו רוב יהודי המקום באריגה, והיו כמה תלמידי חכמים. בראש הקהילה עמד חכם שמשון ב"ר אפרים.

פעילות ציונית באזור התחילה בשנת 1946, כאשר הגיעו לשם שליחים מארץ-ישראל. בני הנוער התאספו לשמוע סיפורים על המאבק נגד האנגלים ונגד הערבים.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948), החלו רדיפות מצד השלטונות. חנויות היהודים נסגרו, כספים ורכוש הוחרמו, אולם השכנים הכורדים שמרו בדרך כלל על יחסים טובים עם היהודים. ב- 1947 נמצאו ברוסתאקה 80 יהודים, רבים מהם עסקו אז בחקלאות. הקהילה התחסלה עם העלייה לישראל בראשית שנות החמישים.

סולימאניה Sulaimaniya

עיר ממערב לכרכוך, על הגבול בין כורדיסתאן העיראקית לבין כורדיסתאן הפרסית, צפון מזרח עיראק.

סולימאניה נוסדה ב- 1784 בידי המושל העות'מאני סולימאן פאשא, ונבנתה לרגלי הר ג'ויזה בגובה 900 מ' מעל פני הים.

סולימאן פאשה הזמין יהודים להתיישב בעיר כדי שיתרמו לכלכלתה. יהודים מקרה דאג ("ההר השחור") הגיעו לסולימאניה סמוך להקמתה, ומשלחת בראשות החכם גבריאל דבי בר אמון התייצבה בפני המושל. החכם גבריאל התמנה אחר-כך לנשיא הקהילה ושימש גם גזבר לפאשא. משפחות נכבדות אחרות שהיו בין יהודי קרה דאג הן: כיכ'וא דניאל, מאיר שמואל, שאול דוד דינה, באבא יאיר, ירמיה יוסי כבאבא, יצחק בי כ'ורשי, אברהם בלה. כמו-כן הגיעו לסולימאניה משפחת לאווה מהכפר קרה צ'וילאן ומשפחת מושקה והרב חמאנה מהכפר באלך. היהודים התיישבו בדרום העיר והקימו רובע נפרד. סמוך לבואם הקימו בית כנסת מפואר.

ב- 1800 ביקר בעיר הנוסע מרדכי אדלמן ומצא מאתים בתי אב יהודיים שכמחציתם תחת שלטון פרס ומחציתם תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. ב- 1827 ביקר במקום הנוסע דוד דבית הלל ומצא בו כמאה משפחות יהודיות, רובן של סוחרים ומיעוטם בעלי מלאכה. לרשותם היה בית כנסת נאה. נשיא הקהילה היה גם הגזבר של מושל העיר. ב- 1881 נמצאו בסולימאניה 180 משפחות יהודיות שרובן של סוחרים קטנים וחייטים. ב- 1884 היו במקום כמאתים בתי אב יהודיים מתוך כ- 2,000 בתים מוסלמיים. ב- 1888 היו בה 1,400 יהודים. ביתו של הרב עובדיה בר-אמון, שהיה נשיא הקהילה ובנו של מייסד הקהילה, שימש מקום התכנסות לשד"רים ולרבנים מארץ ישראל.

יהודי סולימאניה, בדומה ליהודים ביישובים אחרים בכורדיסתאן, חיו חיים פטריארכליים. ראש בית האב הנהיג את המשפחה המורחבת שלו. כל בית אב או שבט, מצאו חסות אצל אחד המושלים המקומיים, בדרך-כלל השיח'ים, ותמורת כסף ומתנות זכו להגנה. היהודים ניהלו את משק הבית של השיח'; רובם עסקו במסחר והיו ביניהם גם בעלי מלאכה - צורפי זהב וכסף, חייטים, צובעי בדים ורוכלים שסבבו בכפרי הסביבה.

יהודי סולימאניה דברו ארמית ג'בלית והיו ביחסי שכנות טובה עם שכניהם המוסלמים במשך כל המאה התשע עשרה. אך ב- 1895, ששה ימים לפני חג השבועות, נערכו פרעות ביהודי העיר, הפורעים פגעו ביהודים וברכושם שדדו את בית הכנסת וחיללו את ספרי התורה. הפורעים נעצרו בידי השלטונות, נשפטו ונידונו למאסר.

ב- 1919 פרץ מרד הכורדים הראשון והיהודים נאלצו לצאת את סולימאניה ולעבור לכרכוך. לאחר שהאנגלים כבשו מחדש את העיר ב- 1920, חזרו חלק מהיהודים, ובראש הקהילה עמד הרב יום טוב בר אמון, נכדו של מייסד הקהילה. הוא נבחר למועצת העירייה ושימש בתפקיד עד אמצע שנות הארבעים.

בשנות העשרים למאה העשרים היו במקום שלושה בתי כנסת ובכל אחד מהם היה "חדר" שנקרא "מדרש". החיים הרוחניים התרכזו סביב בתי הכנסת. בקהילה פעלו שני ועדים שטיפלו בענייני רווחה ודת. בני שלוש ומעלה באו הילדים ל"מדרש", ובו למדו תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י. המבוגרים יותר למדו תלמוד-תורה, משנה וגמרא. העות'מאנים הקימו בית ספר יסודי מחוץ לשכונת היהודים וילדים בני שמונה ומעלה, בעיקר ילדי העשירים, החלו ללמוד בו. לאחר מכן נשלחו לתורכיה להכשרה צבאית. לאחר הכיבוש הבריטי (1919) השתלבו הבוגרים במשרות בממשלת עיראק. ב- 1933 הקימה ממשלת עיראק בית ספר בשכונת היהודים בעקבות פנייתה של הקהילה. בבית הספר היו ארבע כתות והוא נקרא על שם המלך ע'אזי. התלמידים היו יהודים והמורים היו ערבים. רק מעטים המשיכו בלימודים תיכוניים. לאחר דיכוי מרד רשיד עלי אל-כילאני ב- 1941, הוקם בית ספר יסודי ממלכתי ברובע היהודי ורוב מוריו היו יהודים.

ב- 1906 היו בסולימאניה 1,500 יהודים. באותה השנה עלו כארבעים משפחות לארץ ישראל. ב- 1917 היו בעיר מאה בתים של יהודים, ובתחילת שנות העשרים חיו במקום 500 משפחות יהודיות. ב- 1930 נערך מפקד רשמי, ונמנו בו 900 יהודים דוברי ארמית בכל מחוז סולימאניה. מאה משפחות יהודיות היו באותה שנה בעיר עצמה.

ב- 1947 נערך מפקד רשמי ונמנו במקום 2,271 יהודים (300 משפחות). ב- 1948 נמנו בקהילה 1,300 נפש, ב- 1950 היו שם 500 משפחות יהודיות.

פעילות ציונית החלה בסולימאניה בשנות השלושים. נשיא הקהילה קשר קשרים עם קהילת ברלין ומדי שנה תרמו יהודי הקהילה למפעל "השקל הציוני" של הקרן הקיימת. מרד רשיד עלי קטע את הקשרים עם ארץ ישראל. ובאותה העת התהדקו הקשרים עם קהילת חלבצ'ה (HALABCHA), נוצרו קשרי נישואין וקשרי מסחר. בשנות הארבעים החלה לפעול המחתרת הציונית בסולימאניה. המשכילים הקימו ועד לטיפול בענייני כספים, שעסק גם במתן שעורי עברית למבוגרים. היה זה ועד כללי שייצג את כל הקהילה, במקום שני הוועדים שפעלו בעבר. ה"חדרים" אוחדו ל"חדר" אחד ובו למדו גם נערות. פעילים ציוניים כמו אריה באבא ונעים אהרני, בני המקום ושמשון ורדי מחלבצ'ה הנהיגו שעורי עברית בסתר ומפגשים שבהם למדו שירים עבריים, שימוש בנשק ועשו הכנות ארגוניות. בסוף שנת 1946, ראשית 1947, הגיעו לסולימאניה שליחים מארץ-ישראל.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948), החלו רדיפות יהודי עיראק מצד השלטונות. חנויות היהודים נסגרו, כספים ורכוש הוחרמו. השכנים הכורדים שמרו בדרך כלל על יחסים טובים.

לקראת העלייה ההמונית לארץ-ישראל, טיפלה הוועדה בהעברת היהודים לבגדאד ובתשלומי שוחד כדי להקל על המעבר. המימון בא ממכירת שלושה בתי כנסת מפוארים על ציודם, שכלל שטיחים יקרי ערך. כמו כן גבו מסים למימון עזרה הדדית לנזקקים בעת ההיא.

ב- 1951 הגיעו לישראל למעלה מ- 300 משפחות מסולימאניה. עמם הגיעו כארבע מאות יהודים מחלבצ'ה וכמאה מהעיר פנג'ווין על הגבול הפרסי.

רוואנדוז Ruwanduz, Ruwandiz

בערבית: رواندوز‎

עיר במחוז ארביל, אזור כורדיסתאן, צפון עיראק.


קהילה יהודית עתיקה שכנה ברוואנדוז, ואין מידע ברור על ראשיתה. במאה ה- 17 היו בקהילה שני פייטנים ידועים: ר' יצחק בן משה חרירי ובנו ר' פנחס. היהודים היו נתונים לשרירות ליבם של מושלי האזור ולהתנכלויות מצד המוסלמים.

עם הכבוש התורכי בראשית המאה ה- 18 חל שיפור במצב היהודים. והנוסע בנימין השני מצא ברוואנדוז בשנת 1848 יהודים דוברי ארמית הררית שהתפרנסו מחקלאות והיו ביניהם בעלי שדות וכרמים.

ב- 1881 נמצאו במקום כששים משפחות יהודים. ב- 1884 ישבו ברוואנדוז כ- 120 יהודים דוברי ארמית. בשנת 1910 היו שם ארבעים משפחות וב- 1914 גדל מספרם למאה משפחות, כולן היו דוברות ארמית.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבש האזור בידי הרוסים, הדבר הביא כלייה על הקהילה, בית הכנסת נחרב וספרי התורה אבדו.

לאחר המלחמה התיישבו ברוואנדוז יהודים אחרים וחידשו את חיי הקהילה. בשנת 1930 נימנו במחוז כולו 250 יהודים דוברי ארמית.

רוואנדוז הייתה מקום מושב הקאימקאם (מושל המחוז); ב- 1932 נמצאה במקום קהילה בת עשרים משפחות ובראשה חכם שמואל שהתפרנס למחייתו כבעל חנות. לקהילה היה בית-כנסת אחד ובו ישבו המתפללים על מחצלות ואת נעליהם חלצו בכניסה.

יהודי הקהילה עסקו במלאכת האריגה והצביעה, ברוכלות ובחנוונות. היו ביניהם גם בעלי צאן.

בעיירה לא היה "חדר" ולא בית ספר יהודי. תנועת "החלוץ" לא הצליחה לפעול במקום, בעיקר בגלל קשיי שפה.

בשנת 1947 נערך מפקד רשמי ולפיו היו ברוואנדוז 488 יהודים, שרובם עסקו בגידול טבק, בחקלאות, באריגה ובצבעות. בשנת 1951 עלו כולם לישראל.

זיבאר Zibar

בערבית: از زیبر - Az Zibar

יישוב כפרי במחוז אירביל, כורדיסטאן העיראקית, צפון עיראק.


על פי מסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו מארץ ישראל בימי גלות שלמנאסר מלך אשור לפני חורבן בית ראשון, ומאז לא שבו לארץ-ישראל. ר' בנימין מטודלה ביקר באזור לפני שנת 1170 ומצא שם קהילות יהודיות. ידיעות נוספות על יהודים הן מן המאה השבע עשרה. באותה תקופה הנהיגו את הקהילות משפחות הרבנים היו אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

ב- 1880, ביקר באזור הנוסע מרדכי אדלמן, וסיפר על קהילות יהודיות כפריות ועניות שהקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו "לשון התרגום", שהיא ארמית מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא".

חיי הקהילה התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד.

היהודים גרו בבתים משלהם סביב בית הכנסת. השכונה לא הייתה מוקפת בחומה. בתיהם בני קומה אחת היו עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות. היהודים עסקו באריגה, רקמה וטוויה, והיו משפחות שעסקו ברצענות ובבורסקאות, כמה היו רוכלים וסוחרים שסבבו בכפרי הסביבה וכמה היו בעלי אדמה שעסקו בחקלאות.

בחבל זיבארה שבו שכן הכפר זיבאר, היו כמה כפרים ובהם קהילות יהודיות קטנות. הכפר הקרוב ביותר היה ארגוש. ב- 1884 נמצאו ביישובי החבל 310 יהודים. ב- 1906 היו מאתיים יהודים. ב- 1930 היו בחבל כמאה יהודים דוברי ארמית. ב- 1933 נמצאו במקום יהודים שלא ידעו קרוא וכתוב ואף לא להתפלל. הם היו דוברי כורדית, רובם אורגים ומקצתם מגדלי צאן ובקר, ומעטים שעסקו בחקלאות ובמסחר.

ב- 1947 היו בחבל זיבארה יותר ממאה יהודים. ב- 1950 החלה העלייה הגדולה של יהודי עיראק לישראל. חמישה עשר יהודי ארגוש יצאו כולם לעיר אירביל בדרכם לישראל, וכך גם יהודי זיבאר ושאר כפרי החבל.