מקור השם ארבילי
ארבילי
ARBILI, ARVILI, ERBILI
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ).
שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה נגזר משמה של העיר ארביל, בירת הכורדיסטן העיראקית. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מוצאו מ-".
ארבלי מתועד כשם משפחה יהודי עם סלח ארבילי (1927- 2012), תושב העיר פתח תקווה, ישראל.
ארביל
(מקום)ארביל Irbil, Erbil
עיר ממזרח למוצל, באזור כורדיסתאן, צפון עיראק.
ארביל שוכנת במישור שבין הנהר זב הגדול לנהר זב הקטן. קהילה יהודית הייתה במקום כבר בסוף ימי בית שני. אז שימשה מרכז לממלכת חדיב ששליטיה התייהדו. בימי הביניים הייתה בארביל קהילה חשובה, המשורר יהודה אלחריזי ביקר בה. הכיבוש המונגולי (1258) לא פגע בקהילה היהודית בארביל, מפני שהעיר נכנעה ללא התנגדות. במאה ה- 17 היו בקהילה היהודית במקום כמאתיים משפחות והן היו נתונות לרדיפות מצד המוסלמים. בשנת 1847 היו בארביל כמאה משפחות של יהודים, ויהודי היה צראף באשי (גזבר) של השלטונות. בשנת 1877 היו שם כ- 400 משפחות. לפני מלחמת העולם השנייה (1939) היו במחוז ארביל כולו כ- 1,900 יהודים.
בשנת 1920 נערך מפקד רשמי ראשון ובמחוז ארביל נימנו 4,800 יהודים. ב- 1932 היו במחוז 3,090 יהודים. ד"ר ארתור רופין מסר, שבאותה השנה היו בארביל עצמה 1,500 יהודים. במפקד 1947 נימנו בעיר ארביל 1,601 יהודים.
יהודי ארביל היו ברובם סוחרים ובעלי מלאכה כגון צבעים, בנאים, סנדלרים וסבלים. כשליש מהם דברו ארמית. היה להם שוק משלהם בשם "הארת תעג'יל".
ארביל, בהיותה עיר מחוז, שימשה מרכז גם ליהודי הכפרים שבסביבה: ראוונדוז, מח'מור, ראניה, כויסנג'ק ואל-זיבאר. לאחר מלחמת העולם הראשונה הירבו יהודים להגר לארביל מכפרי הסביבה. מניין כל יהודי המחוז ב- 1947 היה 3,109.
עד למלחמת העולם הראשונה היו בעיר שני בתי כנסת ובכל אחד מהם התקיים כנראה "חדר" שנקרא "מדרש", שבו למדו ילדי הקהילה עד שמלאו להם שמונה שנים. יהודים אמידים שרצו להקנות לילדיהם חינוך כללי שלחו אותם ל"כותאב" - ה"חדר" המוסלמי. עם הקמת בית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") במוצל נשלחו אליו ילדים מארביל. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) למדו ילדים יהודים בבתי הספר הממשלתיים.
בשנת 1921 חזר לארביל חכם מאיר, שהתגורר שנים רבות בכרכוך, ויזם הקמת "חדר מתוקן" שבו ילמדו גם עברית וגם חשבון. ב- 1922 הסכימה הממשלה לפתוח בית ספר יהודי בבניין שהקהילה העמידה לרשותו. בית הספר נקרא בשם "ארביל השני", המנהל וחלק מהמורים לא היו יהודים. מאז 1930 איבד בית הספר את צביונו היהודי ומספר התלמידים היהודים היה קטן ממספר המוסלמים. בנות לא זכו כמעט לחינוך בקהילה. רק ב- 1936 נשלחו שתי בנות לבית- ספר ממשלתי.
בארביל הייתה ישיבה, שהעניקה הסמכה לרבנות ושלחה רבים מבוגריה לכהן כרבנים בכפרי הסביבה.
הפעילות הציונית בארביל הייתה שונה באופייה מבמקומות אחרים. בראשה עמד צאלח נוריאל, שכיהן כראש הקהילה משנת 1920. מאותה השנה הוא טיפל בהתרמת בני הקהילה למען הקק"ל. ב- 1935 עמד נוריאל להשתתף כציר בקונגרס הציוני, אך השלטונות מנעו את יציאתו.
בארביל הוקם סניף של "אגודת צעירי בני יהודה". הפעילות כללה הרצאות בעברית והפצת ספרות עברית וחומר אחר על ארץ-ישראל.
בשנת 1948 החלה פעילות ציונית אקטיבית ב"מדרש". מדריכי המחתרת החלוצית ביקרו במקום מדי פעם בפעם. הפעילות התקיימה עד לעלייה ההמונית לישראל ב- 1951, הקהילה התחסלה לאחר שכל בניה עלו לישראל.
עיר ממזרח למוצל, באזור כורדיסתאן, צפון עיראק.
ארביל שוכנת במישור שבין הנהר זב הגדול לנהר זב הקטן. קהילה יהודית הייתה במקום כבר בסוף ימי בית שני. אז שימשה מרכז לממלכת חדיב ששליטיה התייהדו. בימי הביניים הייתה בארביל קהילה חשובה, המשורר יהודה אלחריזי ביקר בה. הכיבוש המונגולי (1258) לא פגע בקהילה היהודית בארביל, מפני שהעיר נכנעה ללא התנגדות. במאה ה- 17 היו בקהילה היהודית במקום כמאתיים משפחות והן היו נתונות לרדיפות מצד המוסלמים. בשנת 1847 היו בארביל כמאה משפחות של יהודים, ויהודי היה צראף באשי (גזבר) של השלטונות. בשנת 1877 היו שם כ- 400 משפחות. לפני מלחמת העולם השנייה (1939) היו במחוז ארביל כולו כ- 1,900 יהודים.
בשנת 1920 נערך מפקד רשמי ראשון ובמחוז ארביל נימנו 4,800 יהודים. ב- 1932 היו במחוז 3,090 יהודים. ד"ר ארתור רופין מסר, שבאותה השנה היו בארביל עצמה 1,500 יהודים. במפקד 1947 נימנו בעיר ארביל 1,601 יהודים.
יהודי ארביל היו ברובם סוחרים ובעלי מלאכה כגון צבעים, בנאים, סנדלרים וסבלים. כשליש מהם דברו ארמית. היה להם שוק משלהם בשם "הארת תעג'יל".
ארביל, בהיותה עיר מחוז, שימשה מרכז גם ליהודי הכפרים שבסביבה: ראוונדוז, מח'מור, ראניה, כויסנג'ק ואל-זיבאר. לאחר מלחמת העולם הראשונה הירבו יהודים להגר לארביל מכפרי הסביבה. מניין כל יהודי המחוז ב- 1947 היה 3,109.
עד למלחמת העולם הראשונה היו בעיר שני בתי כנסת ובכל אחד מהם התקיים כנראה "חדר" שנקרא "מדרש", שבו למדו ילדי הקהילה עד שמלאו להם שמונה שנים. יהודים אמידים שרצו להקנות לילדיהם חינוך כללי שלחו אותם ל"כותאב" - ה"חדר" המוסלמי. עם הקמת בית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") במוצל נשלחו אליו ילדים מארביל. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) למדו ילדים יהודים בבתי הספר הממשלתיים.
בשנת 1921 חזר לארביל חכם מאיר, שהתגורר שנים רבות בכרכוך, ויזם הקמת "חדר מתוקן" שבו ילמדו גם עברית וגם חשבון. ב- 1922 הסכימה הממשלה לפתוח בית ספר יהודי בבניין שהקהילה העמידה לרשותו. בית הספר נקרא בשם "ארביל השני", המנהל וחלק מהמורים לא היו יהודים. מאז 1930 איבד בית הספר את צביונו היהודי ומספר התלמידים היהודים היה קטן ממספר המוסלמים. בנות לא זכו כמעט לחינוך בקהילה. רק ב- 1936 נשלחו שתי בנות לבית- ספר ממשלתי.
בארביל הייתה ישיבה, שהעניקה הסמכה לרבנות ושלחה רבים מבוגריה לכהן כרבנים בכפרי הסביבה.
הפעילות הציונית בארביל הייתה שונה באופייה מבמקומות אחרים. בראשה עמד צאלח נוריאל, שכיהן כראש הקהילה משנת 1920. מאותה השנה הוא טיפל בהתרמת בני הקהילה למען הקק"ל. ב- 1935 עמד נוריאל להשתתף כציר בקונגרס הציוני, אך השלטונות מנעו את יציאתו.
בארביל הוקם סניף של "אגודת צעירי בני יהודה". הפעילות כללה הרצאות בעברית והפצת ספרות עברית וחומר אחר על ארץ-ישראל.
בשנת 1948 החלה פעילות ציונית אקטיבית ב"מדרש". מדריכי המחתרת החלוצית ביקרו במקום מדי פעם בפעם. הפעילות התקיימה עד לעלייה ההמונית לישראל ב- 1951, הקהילה התחסלה לאחר שכל בניה עלו לישראל.