מקור השם שלום
SHALOM, CHALOM
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. I שלום הוא שם פרטי נפוץ מאד שנגזר ככל הנראה מהשם המקראי שלמה.
שלמה המקראי היה בנו של דוד המלך ושל בת שבע ומלכה השלישי של הממלכה המאוחדת של ישראל ויהודה.
השם שלמה והגרסאות שלו סולומון, סלומון ואחרות, שימשו בסיס ליצירת שמות משפחה יהודיים רבים.
סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.
שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-19, עם א. דה מ. שלום, אזרח איטלקי, ששמו מופיע ברישמת החברות המסחריות אשר פעלו בטוניס בנשת 1865;ובמאה ה-20 עם היועץ ויקטור שלום (194?-1871) מטוניס; ועם הרופא דריו שלום (1966-1880), מבני קהילת יהודי ליבורנו מטוניס.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה שלום כוללים את את העו"ד הטוניסי ז'אק שלום (1955-1878), מחברו של הספר "יהודי טוניסיה, מעמדם האזרחי והפוליטי" (פריס, 1908).
במאה ה-20 שלום מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם ז'אק שלום, אשר גורש מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.
שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 עם אברהם בן יהודה (בן יצחק) שלום, מתרגם ופילוסוף ספרדי, ובמאה ה-16 עם הרב אברהם שלום, יליד יוון אשר עלה לארץ ישראל.
אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי שלום כוללים את המשורר העברי יליד פולין ש' שלום, הידוע גם בשם שלום שפירא, נשיא אגודת הסופרים הישראלים וחתן פרס ביאליק לספרות;
ואת איש העסקים יצחק י. שלום (1968-1886) אשר נולד בעיר חאלב, סוריה.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. I שלום הוא שם פרטי נפוץ מאד שנגזר ככל הנראה מהשם המקראי שלמה.
שלמה המקראי היה בנו של דוד המלך ושל בת שבע ומלכה השלישי של הממלכה המאוחדת של ישראל ויהודה.
השם שלמה והגרסאות שלו סולומון, סלומון ואחרות, שימשו בסיס ליצירת שמות משפחה יהודיים רבים.
סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.
שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-19, עם א. דה מ. שלום, אזרח איטלקי, ששמו מופיע ברישמת החברות המסחריות אשר פעלו בטוניס בנשת 1865;ובמאה ה-20 עם היועץ ויקטור שלום (194?-1871) מטוניס; ועם הרופא דריו שלום (1966-1880), מבני קהילת יהודי ליבורנו מטוניס.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה שלום כוללים את את העו"ד הטוניסי ז'אק שלום (1955-1878), מחברו של הספר "יהודי טוניסיה, מעמדם האזרחי והפוליטי" (פריס, 1908).
במאה ה-20 שלום מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם ז'אק שלום, אשר גורש מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.
שלום מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 עם אברהם בן יהודה (בן יצחק) שלום, מתרגם ופילוסוף ספרדי, ובמאה ה-16 עם הרב אברהם שלום, יליד יוון אשר עלה לארץ ישראל.
אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי שלום כוללים את המשורר העברי יליד פולין ש' שלום, הידוע גם בשם שלום שפירא, נשיא אגודת הסופרים הישראלים וחתן פרס ביאליק לספרות;
ואת איש העסקים יצחק י. שלום (1968-1886) אשר נולד בעיר חאלב, סוריה.
שלום איטליה
(אישיות)Salom Italia (also Salomo d'Italia) (c.1619-c.1655), copper engraver, most probably born in Mantua, Italy. It is assumed that the siege by the Habsburg troops in 1629-1630 led him to leave Mantua and move to Venice. Eventually, he settled in Amsterdam, most likely around 1641, where he embarked on his career as an artist. It is presumed that he remained active in Amsterdam until his passing. As one of the few Jewish artists in the city, he left his mark with ten known signed works, two of which are dated. His copper engravings primarily revolved around the Book of Esther. Notably, he gained recognition for his portraits of the rabbis Jacob Judah Leon (1641 and another in 1647) and Manasse ben Israel (1642). Additionally, he pioneered a novel approach to illustrating parchment scrolls of the Book of Esther. He also illustrated ketubot (Jewish marriage contracts) during his time in Amsterdam.
גירונה
(מקום)גירונה
עיר בצפון מזרח ספרד.
בעבר, כנראה לפני המאה ה- 9, אחת הקהילות החשובות ביותר בקאטאלוניה. הקהילה התרכזה במקום שנקרא עד היום "גבעת היהודים"; ב-1160 הותר ליהודים לשכור חנויות מחוץ לחומת העיר. בעלי קרקעות בגירונה והסביבה חויבו בתשלום מעשר לכנסיה. במאה ה-13 החלו יהודים להשתתף במימשל; אסטרוק רוויה ויוסף בנו, למשל, היו מאנשי חצרו של פדרו השלישי מלך אראגון, וחתימותיהם בעברית מופיעות על גבי מיסמכים רבים. שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א) שיתף פעולה אתם גם בהנהגת ענייני הקהל. כאשר הנהיגו כמרים מקומיים מנהג של יידוי אבנים לרובע היהודי מגג הכנסיה בימי הפסחא הזהיר המלך את הבישוף, כי יראה אותו אחראי למעשים אלה. ב-1285 נטלו יהודי גירונה חלק בהגנת העיר מפני הצרפתים ונענשו על כך אחרי הכיבוש; כאשר חזרו הספרדים נפגעו שנית; מאז התחילה דחיקת רגלי היהודים ממערכות המימשל ומעמדות כלכליות. רבים עקרו לערים אחרות. עם זאת ידוע, כי עוד ב-1306 נקלטו בגירונה מגורשים מצרפת. בגזירות קנ"א (1391) מתו רוב יהודי גירונה על קידוש השם. מעטים הוטבלו לנצרות. כעבור שנה שוקמה הקהילה ובשנים 1414-1413 נאלצה לשגר שני נציגים לוויכוח בטורטוסה, שהגביר את
הרדיפות מצד הכנסיה הקאתולית, חרף ההגנה שניסו להושיט ליהודים השלטונות החילוניים. בית- הכנסת נהרס בחלקו במלחמת-האזרחים בשנים 1472-1462. הקהילה נידלדלה והלכה; אחרון גבאי ה"הקדש" התנצר ב-1431 וכעבור עשר שנים בערך צומצם שטח הרובע היהודי. ב-1486 נאסר על יהודים להחזיק חנויות הפונות אל הרחוב הראשי. כאשר פורסם צו הגירוש ב-1492 מעטים היו היהודים בגירונה. רובם יצאו לגולה.
בשיא פריחתה, במאות 13-12, היתה מרכז תורני גדול וחכמים רבים נקראו על שמה, דוגמת ר' יונה גירונדי ותלמידו הגדול הרמב"ן, שתיאר את מהלך הוויכוח בבארצלונה לבקשת הבישוף המקומי. היתה לו שייכות גם ל"חבורה הקדושה" שהניחה את היסוד להתפתחות הקבלה בספרד באמצע המאה ה-13. למעשה שימשה גירונה מרכז ראשון של מקובלים במדינה, דוגמת עזרא בן שלמה ועזריאל בן-מנחם. אותו זמן היתה גירונה גם מרכז חשוב של מתנגדי הרמב"ם. עם חשובי הקהילה נמנו יונה גירונדי, נסים בן ראובן גירונדי, ואברהם בן יצחק הלוי (במאה ה-14) בונאסטרוק דמאסטרה ובוניהודה יחסאל הקאשלארי (במאה ה-15). שני אלה לקחו חלק בוויכוח טורטוסה.
עיר בצפון מזרח ספרד.
בעבר, כנראה לפני המאה ה- 9, אחת הקהילות החשובות ביותר בקאטאלוניה. הקהילה התרכזה במקום שנקרא עד היום "גבעת היהודים"; ב-1160 הותר ליהודים לשכור חנויות מחוץ לחומת העיר. בעלי קרקעות בגירונה והסביבה חויבו בתשלום מעשר לכנסיה. במאה ה-13 החלו יהודים להשתתף במימשל; אסטרוק רוויה ויוסף בנו, למשל, היו מאנשי חצרו של פדרו השלישי מלך אראגון, וחתימותיהם בעברית מופיעות על גבי מיסמכים רבים. שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א) שיתף פעולה אתם גם בהנהגת ענייני הקהל. כאשר הנהיגו כמרים מקומיים מנהג של יידוי אבנים לרובע היהודי מגג הכנסיה בימי הפסחא הזהיר המלך את הבישוף, כי יראה אותו אחראי למעשים אלה. ב-1285 נטלו יהודי גירונה חלק בהגנת העיר מפני הצרפתים ונענשו על כך אחרי הכיבוש; כאשר חזרו הספרדים נפגעו שנית; מאז התחילה דחיקת רגלי היהודים ממערכות המימשל ומעמדות כלכליות. רבים עקרו לערים אחרות. עם זאת ידוע, כי עוד ב-1306 נקלטו בגירונה מגורשים מצרפת. בגזירות קנ"א (1391) מתו רוב יהודי גירונה על קידוש השם. מעטים הוטבלו לנצרות. כעבור שנה שוקמה הקהילה ובשנים 1414-1413 נאלצה לשגר שני נציגים לוויכוח בטורטוסה, שהגביר את
הרדיפות מצד הכנסיה הקאתולית, חרף ההגנה שניסו להושיט ליהודים השלטונות החילוניים. בית- הכנסת נהרס בחלקו במלחמת-האזרחים בשנים 1472-1462. הקהילה נידלדלה והלכה; אחרון גבאי ה"הקדש" התנצר ב-1431 וכעבור עשר שנים בערך צומצם שטח הרובע היהודי. ב-1486 נאסר על יהודים להחזיק חנויות הפונות אל הרחוב הראשי. כאשר פורסם צו הגירוש ב-1492 מעטים היו היהודים בגירונה. רובם יצאו לגולה.
בשיא פריחתה, במאות 13-12, היתה מרכז תורני גדול וחכמים רבים נקראו על שמה, דוגמת ר' יונה גירונדי ותלמידו הגדול הרמב"ן, שתיאר את מהלך הוויכוח בבארצלונה לבקשת הבישוף המקומי. היתה לו שייכות גם ל"חבורה הקדושה" שהניחה את היסוד להתפתחות הקבלה בספרד באמצע המאה ה-13. למעשה שימשה גירונה מרכז ראשון של מקובלים במדינה, דוגמת עזרא בן שלמה ועזריאל בן-מנחם. אותו זמן היתה גירונה גם מרכז חשוב של מתנגדי הרמב"ם. עם חשובי הקהילה נמנו יונה גירונדי, נסים בן ראובן גירונדי, ואברהם בן יצחק הלוי (במאה ה-14) בונאסטרוק דמאסטרה ובוניהודה יחסאל הקאשלארי (במאה ה-15). שני אלה לקחו חלק בוויכוח טורטוסה.