קהילת יהודי מודנה
מודנה
עיר במחוז אמיליה רומניה, צפון איטליה.
תעודה מתחילת המאה ה- 11 מעידה על נוכחות יהודים במודנה. ב- 1393 יסדו בנקאים יהודים שבאו מפרוג'ה, מרימיני ומפרמו קהילה מאורגנת. שנים רבות חיו יהודי המקום בחסות הדוכסים לבית אסטה, שליטי מודנה ופרארה.
במאה ה- 17 וה- 18 חיו במודנה אלף יהודים ויותר. מגורשי ספרד הגיעו במאה ה- 16, והקימו בית כנסת משלהם. מודנה היתה מרכז חשוב ללימודי יהדות וקבלה, החכמים אברהם יוסף שלמה גראציאני, אהרן ברכיה, אברהם רוביגו וישמעאל כהן (לאודאדיו סאצ'רדוטה) חיו ופעלו בה.
בשנת 1638 הוקם במודנה גטו והיהודים נאלצו להצטופף בו, אבל הורשו להמשיך בפעילותם הכלכלית. עסקי הלוואות בריבית נמשכו רשמית עד 1767, אחרי שנפסקו ברוב ערי איטליה.
בגטו של מודנה היו שלושה בתי כנסת, ספרדי, איטלקי ואשכנזי. חיי התרבות פרחו למרות התנאים הקשים והצפיפות הרבה.
במאה ה- 18 קובצו במודנה כתבים ותעודות יהודיים עתיקים וביניהם ספרי קודש, כתובות ומגילות, בחלקם מאויירים. האיסוף היה פועלו של משה בנימין פואה, "ספק הספרים" של דוכסות אסטה והממונה על ספריית הדוכסות. האוסף נרכש על ידי ספריית הפלטין בפארמה בשנת 1846.
בשנת 1796 כבשו הצרפתים את מודנה, והיא נהייתה חלק מהרפובליקה הציזאלפינית. משה פורמיג'יני נבחר להיות חבר בסנאט של הרפובליקה.
יהודי מודנה תרמו רבות לתנועת השחרור (הריסורג'ימנטו) האיטלקית, נתנו יד למחתרת הקארבונארים ומימנו את פעולותיה.
בתקופת הריאקציה חודשו ההגבלות בגטו, אבל כשהוקמה ממלכת איטליה ב- 1861 היהודים קיבלו זכויות אזרח מלאות.
עד אמצע המאה ה- 19 חיו במודנה כאלף יהודים, ואז החל מספרם לרדת. יהודי מודנה היו קשורים תמיד לארץ ישראל, וביתר שאת עם הקמת התנועה הציונית. ב- 1900 נוסד במודנה ביטאון ששמו "הרעיון הציוני", בעריכת המשפטן קארלו קונליאנו.
ב- 1931 חיו במודנה 475 יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) נשלחו 15 יהודים אל מחנות השמדה.
אחרי המלחמה היתה מודנה תחנת מעבר חשובה לפליטים יהודים. בקהילה עצמה נותרו רק 185 אנשים, וב- 1969 ירד מספרם ל- 150.
בשנת 2001 היו במודנה שלושה בתי כנסת. בית הכנסת האיטלקי (נבנה ב- 1873) נפתח רק בחגים, באשכנזי התקיימו תפילות מדי יום, ופעלה בו גם מאפיית מצות. בית הכנסת הספרדי העתיק לא היה בשימוש. בעיר היו שני בתי עלמין יהודיים, "העתיק" והחדש יותר, הצמוד לבית הקברות הקתולי. מחיצת זכוכית הפרידה בין קברות שני חיילים בני מודנה שנהרגו יחד בצרפת במלחמת העולם השנייה, פיו דונטי היהודי ופרנצ'סקו פרארי הקתולי.
ב- 2007 חיו במודנה מאה יהודים, וניהלו חיי קהילה פעילים. היה להם תלמוד תורה, ויצ"ו, קבוצות ציוניות, ואגודת לקשרי ידידות איטליה-ישראל. לקהילה השתייכו גם יהודי רג'ו אמיליה הסמוכה.
עיר במחוז אמיליה רומניה, צפון איטליה.
תעודה מתחילת המאה ה- 11 מעידה על נוכחות יהודים במודנה. ב- 1393 יסדו בנקאים יהודים שבאו מפרוג'ה, מרימיני ומפרמו קהילה מאורגנת. שנים רבות חיו יהודי המקום בחסות הדוכסים לבית אסטה, שליטי מודנה ופרארה.
במאה ה- 17 וה- 18 חיו במודנה אלף יהודים ויותר. מגורשי ספרד הגיעו במאה ה- 16, והקימו בית כנסת משלהם. מודנה היתה מרכז חשוב ללימודי יהדות וקבלה, החכמים אברהם יוסף שלמה גראציאני, אהרן ברכיה, אברהם רוביגו וישמעאל כהן (לאודאדיו סאצ'רדוטה) חיו ופעלו בה.
בשנת 1638 הוקם במודנה גטו והיהודים נאלצו להצטופף בו, אבל הורשו להמשיך בפעילותם הכלכלית. עסקי הלוואות בריבית נמשכו רשמית עד 1767, אחרי שנפסקו ברוב ערי איטליה.
בגטו של מודנה היו שלושה בתי כנסת, ספרדי, איטלקי ואשכנזי. חיי התרבות פרחו למרות התנאים הקשים והצפיפות הרבה.
במאה ה- 18 קובצו במודנה כתבים ותעודות יהודיים עתיקים וביניהם ספרי קודש, כתובות ומגילות, בחלקם מאויירים. האיסוף היה פועלו של משה בנימין פואה, "ספק הספרים" של דוכסות אסטה והממונה על ספריית הדוכסות. האוסף נרכש על ידי ספריית הפלטין בפארמה בשנת 1846.
בשנת 1796 כבשו הצרפתים את מודנה, והיא נהייתה חלק מהרפובליקה הציזאלפינית. משה פורמיג'יני נבחר להיות חבר בסנאט של הרפובליקה.
יהודי מודנה תרמו רבות לתנועת השחרור (הריסורג'ימנטו) האיטלקית, נתנו יד למחתרת הקארבונארים ומימנו את פעולותיה.
בתקופת הריאקציה חודשו ההגבלות בגטו, אבל כשהוקמה ממלכת איטליה ב- 1861 היהודים קיבלו זכויות אזרח מלאות.
עד אמצע המאה ה- 19 חיו במודנה כאלף יהודים, ואז החל מספרם לרדת. יהודי מודנה היו קשורים תמיד לארץ ישראל, וביתר שאת עם הקמת התנועה הציונית. ב- 1900 נוסד במודנה ביטאון ששמו "הרעיון הציוני", בעריכת המשפטן קארלו קונליאנו.
ב- 1931 חיו במודנה 475 יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) נשלחו 15 יהודים אל מחנות השמדה.
אחרי המלחמה היתה מודנה תחנת מעבר חשובה לפליטים יהודים. בקהילה עצמה נותרו רק 185 אנשים, וב- 1969 ירד מספרם ל- 150.
בשנת 2001 היו במודנה שלושה בתי כנסת. בית הכנסת האיטלקי (נבנה ב- 1873) נפתח רק בחגים, באשכנזי התקיימו תפילות מדי יום, ופעלה בו גם מאפיית מצות. בית הכנסת הספרדי העתיק לא היה בשימוש. בעיר היו שני בתי עלמין יהודיים, "העתיק" והחדש יותר, הצמוד לבית הקברות הקתולי. מחיצת זכוכית הפרידה בין קברות שני חיילים בני מודנה שנהרגו יחד בצרפת במלחמת העולם השנייה, פיו דונטי היהודי ופרנצ'סקו פרארי הקתולי.
ב- 2007 חיו במודנה מאה יהודים, וניהלו חיי קהילה פעילים. היה להם תלמוד תורה, ויצ"ו, קבוצות ציוניות, ואגודת לקשרי ידידות איטליה-ישראל. לקהילה השתייכו גם יהודי רג'ו אמיליה הסמוכה.
אברהם בן דניאל
(אישיות)משורר. נולד במודנה, איטליה, ועבד משנת 1530 כמורה פרטי במשפחות יהודיות בערים שונות באיטליה. אחר כך כיהן כרב בפרארה.
אברהם בן דניאל חיבר שירים רבים. נושאיהם משתרעים על פני קשת רחבה, החל בביוגרפיות וכלה באירועים היסטוריים. כמו כן, חיבר שירים לכבוד חברים וקרובי משפחה. את רוב שיריו כתב בעברית, ואחדים נכתבו בארמית. ב1533- קיבץ את שיריו הליטורגיים בספר "ספר הישר". עוד אוסף, גדול יותר – "ספר הילקוט" – אבד. אברהם בן דניאל נפטר בפרארה, איטליה.
אברהם בן דניאל חיבר שירים רבים. נושאיהם משתרעים על פני קשת רחבה, החל בביוגרפיות וכלה באירועים היסטוריים. כמו כן, חיבר שירים לכבוד חברים וקרובי משפחה. את רוב שיריו כתב בעברית, ואחדים נכתבו בארמית. ב1533- קיבץ את שיריו הליטורגיים בספר "ספר הישר". עוד אוסף, גדול יותר – "ספר הילקוט" – אבד. אברהם בן דניאל נפטר בפרארה, איטליה.
פרסינטי
(שם משפחה)פרסינטי
FRASSINETI
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה נגזר משמו של הכפר פרסינטי במחוז מודנה, איטליה.
שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.
פרסינטי מתועד כשם משפחה יהודי עם רודולפו פרסינטי אשר נולד בעיר טורינו, איטליה, בשנת 1924 ונספה בשואה.
מודנה
(שם משפחה)MODENA, DA MODENA
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה קשור בשמה של העיר מודנה במחוז אמיליה-רומניה בצפון איטליה, היהודים התיישבו במקום הזה במאה ה-11. פירוש התחילית האיטלקית "דה" הוא "מ-", "מוצאו מ-".
מודנה מתועד כשם משפחה יהודי באיטליה עם פמונה מודנה בסוף המאה ה-15.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מודנה כוללים את התלמיד החכם האיטלקי אבטליון מודנה (1611-1529), בנו של הרופא המפורסם מרדכי (אנג'לו דה) מודנה; ואת השחקן האיטלקי ג'יאקומו מודנה (1841-1766). הרב לאון דה מודנה (1648-1571) אשר חי באיטליה והיה ידוע גם בשם יהודה אריה בן יצחק, הצטיין כסופר, פרשן, מבקר ומשורר.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה קשור בשמה של העיר מודנה במחוז אמיליה-רומניה בצפון איטליה, היהודים התיישבו במקום הזה במאה ה-11. פירוש התחילית האיטלקית "דה" הוא "מ-", "מוצאו מ-".
מודנה מתועד כשם משפחה יהודי באיטליה עם פמונה מודנה בסוף המאה ה-15.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מודנה כוללים את התלמיד החכם האיטלקי אבטליון מודנה (1611-1529), בנו של הרופא המפורסם מרדכי (אנג'לו דה) מודנה; ואת השחקן האיטלקי ג'יאקומו מודנה (1841-1766). הרב לאון דה מודנה (1648-1571) אשר חי באיטליה והיה ידוע גם בשם יהודה אריה בן יצחק, הצטיין כסופר, פרשן, מבקר ומשורר.
אטורה אסקולי
(אישיות)Ettore Ascoli (1873-1943), army officer, born in Ancona, Italy. He was commissioned in the artillery in 1891. For several years before WW I he was a senior instructor at Modena Military Academy. Throughout the war he held fighting commands and in June 1916 commanded an Allied artillery force that repelled an Austrian attack. By the end of WW1, he was a much-decorated colonel and in 1924 became head of the Military Schools service. By 1933 he was a major general and Deputy Commander General of the Italian artillery. By 1937 Ascoli was a lieutenant general and army corps commander. With the introduction of anti-Jewish legislation of 1938 he had to leave the Italian army. In WW II he joined the partisans and was killed fighting the Germans.
גוידו סגרה
(אישיות)Guido Segre (1871-1954), admiral of the Italian Navy, born in Modena, Italy. In 1886, Segre entered the Naval Academy in Livorno, starting his career in the Italian Navy. He began as a midshipman and served on various ships including the Euridice, Ancona, and Lombardia. Segre's commitment to service and dedication to his duties led to his appointment as commander of the battleship Dandolo from 1899 to 1900. He continued to climb the ranks, occupying various positions where he focused on handling weapon-related issues, particularly artillery. During WWI, Segre commanded his own ship, and in 1917, he was promoted to captain of the 1st rank (capitano di vascello). His expertise and skills were highly valued, leading him to become the head of the Naval Armaments Corps of the Italian Navy.
In 1923, Segre was promoted to the rank of rear admiral (contrammiraglio). Three years later, he was promoted to vice admiral (ammiraglio di divisione), a testament to his leadership and exceptional service in the Navy. He rose through the ranks, becoming an admiral (ammiraglio di squadra) in 1932.
אהרון ברכיה ממודנה
(אישיות)Aaron Berechiah ben Moses ben Nehemiah of Modena (1549-1639), rabbi and kabbalist, best known for his 198-chapter Sefer Ma'avar Yabbok, a source text for Jewish burial practices, born in Modena, Italy. He was educated with prominent contemporary rabbis, including Menachem Azaria of Fano (the Rama of Fano) and Israel Sarok, a student of HaAri (Isaac ben Solomon Luria Ashkenazi), who played a key role in introducing Lurian teachings in Italy.
Aaron Berachiah’s first book, Ashmoret HaBoḳer (1624), is a prayer book with a focus on Lurianic teachings written at the request of Meirey HaShachar, an early morning prayer group in Modena who attracted many Jewish residents of Modena who sought Torah wisdom. Later, he established a synagogue and a study center in his father's house, and he even obtained a license from the duke, exempting him from paying taxes to the authorities.
His most renowned work, Ma'avar Yabbok (1626), was composed at the request of the Ḥevrah Ḳaddisha (burial society) of Mantua. In this work, Aaron Berechiah emphasized the importance of caring for the sick and dying, and he provided a comprehensive liturgy (vidu'i) not only for the end of life, but also for the spiritual well-being of the soul. However, in 1636, he faced arrest and imprisonment for possessing forbidden books, particularly those targeted for censorship, alteration, or confiscation due to passages that were deemed critical of Christians. His other works include Ḥibbur beḲabbalah, a four-volume work on the Kabbala, Magen Aharon ("Shield of Aaron"), and a commentary on Tiḳḳune HaZohar.
רימיני
(מקום)רימיני
עיר נמל לחוף הים האדריאטי, במחוז אמיליה רומניה, איטליה.
מסמכים בארכיון העירוני מעידים על קיומה של קהילה יהודית ברימיני בשנת 1135. הם עסקו במסחר ובסחר ימי.
במאה ה- 14 התיישבו ברימיני בנקאים יהודים, תחת שלטון בית מלטסטה. ביניהם היה מנחם בן נתן, שהשאיר אחריו כסף לתיקון חומת עיר הולדתו רומא, ולביצוע שיפורים בנמל רימיני. הבנקאים מרימיני עשו עסקים גם במודנה ובפדובה.
במאה ה- 15 ניסה הנזיר הפרנציסקני ברנרדינו דה סיינה להסית נגד היהודים ברימיני, אך לא נחל הצלחה.
המדפיס הנודע גרשום שונצינו הדפיס ברימיני שמונה ספרים בשנים 1521 – 1526.
בשנת 1555 עברה רימיני תחת שלטון מדינת האפיפיור, והוקם בה גטו. הקהילה היהודית העצמאית חדלה להתקיים, כנראה, עם גירושם של כל היהודים מערי האפיפיור, בשנת 1569.
בסוף שנות השמונים של המאה ה- 16 הותר ל- 17 בנקאים יהודים לחזור לרימיני, הודות למדיניותו הסובלנית של האפיפיור סיקסטוס החמישי, אך הם גורשו שוב ב 1593. אחרי 1615 לא חיו יותר יהודים במקום. שם המשפחה רימיני נפוץ עד היום בין יהודי איטליה.
במלחמתה של איטליה נגד השלטון האוסטרי (1831), לחמו ברימיני 20 חיילים יהודים.
בתקופת הפשיזם באיטליה (1922 – 1943) חיו ברימיני פחות מעשרה תושבים יהודים. שניים מהם נשלחו בשנת 1943 אל מחנה הריכוז בפורלי, וממנו למחנות השמדה, משם לא שבו.
בשנת 2003 חיו ברימיני יהודים ספורים, שהשתייכו לקהילת פרארה.
עיר נמל לחוף הים האדריאטי, במחוז אמיליה רומניה, איטליה.
מסמכים בארכיון העירוני מעידים על קיומה של קהילה יהודית ברימיני בשנת 1135. הם עסקו במסחר ובסחר ימי.
במאה ה- 14 התיישבו ברימיני בנקאים יהודים, תחת שלטון בית מלטסטה. ביניהם היה מנחם בן נתן, שהשאיר אחריו כסף לתיקון חומת עיר הולדתו רומא, ולביצוע שיפורים בנמל רימיני. הבנקאים מרימיני עשו עסקים גם במודנה ובפדובה.
במאה ה- 15 ניסה הנזיר הפרנציסקני ברנרדינו דה סיינה להסית נגד היהודים ברימיני, אך לא נחל הצלחה.
המדפיס הנודע גרשום שונצינו הדפיס ברימיני שמונה ספרים בשנים 1521 – 1526.
בשנת 1555 עברה רימיני תחת שלטון מדינת האפיפיור, והוקם בה גטו. הקהילה היהודית העצמאית חדלה להתקיים, כנראה, עם גירושם של כל היהודים מערי האפיפיור, בשנת 1569.
בסוף שנות השמונים של המאה ה- 16 הותר ל- 17 בנקאים יהודים לחזור לרימיני, הודות למדיניותו הסובלנית של האפיפיור סיקסטוס החמישי, אך הם גורשו שוב ב 1593. אחרי 1615 לא חיו יותר יהודים במקום. שם המשפחה רימיני נפוץ עד היום בין יהודי איטליה.
במלחמתה של איטליה נגד השלטון האוסטרי (1831), לחמו ברימיני 20 חיילים יהודים.
בתקופת הפשיזם באיטליה (1922 – 1943) חיו ברימיני פחות מעשרה תושבים יהודים. שניים מהם נשלחו בשנת 1943 אל מחנה הריכוז בפורלי, וממנו למחנות השמדה, משם לא שבו.
בשנת 2003 חיו ברימיני יהודים ספורים, שהשתייכו לקהילת פרארה.
פינאלה
(מקום)פינאלה Finale
עיר בצפון איטליה.
ראשית היישוב היהודי בפינאלה בתחילת המאה ה- 16. באותה התקופה הותר ליהודים לעסוק רק בהלוואות בריבית, ורוב היהודים אכן היו מלווים בריבית; במרוצת הזמן עברו למסחר ולתעשייה קלה.
בשנת 1736 נקבע גיטו ליהודי העיר. ב-1800 פוזרה הקהילה רשמית, אבל יהודים הוסיפו להתגורר בפינאלה, וב-1840 היה מספרם 350.
הקהילה התחדשה כאגודה פרטית ב-1878 וכללה 50 איש, אך חדלה להתקיים כעבור זמן קצר.
עיר בצפון איטליה.
ראשית היישוב היהודי בפינאלה בתחילת המאה ה- 16. באותה התקופה הותר ליהודים לעסוק רק בהלוואות בריבית, ורוב היהודים אכן היו מלווים בריבית; במרוצת הזמן עברו למסחר ולתעשייה קלה.
בשנת 1736 נקבע גיטו ליהודי העיר. ב-1800 פוזרה הקהילה רשמית, אבל יהודים הוסיפו להתגורר בפינאלה, וב-1840 היה מספרם 350.
הקהילה התחדשה כאגודה פרטית ב-1878 וכללה 50 איש, אך חדלה להתקיים כעבור זמן קצר.
איטליה
(מקום)איטליה ITALY
ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה
59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה
האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.
70 לספירה | עבדות לא מודרנית
לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.
314 | הברבור השחור והופעת הנצרות
בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.
476 | אימפריות נופלות
האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.
1035 | נתן החכם
"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.
1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא
אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.
1450 | בעזרת הדפוס
בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.
1500 | הנדידה צפונה
עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.
1516 | הסוחרים מוונציה
מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.
1707 | שד"ל ורמח"ל
חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.
1870 | חירות, שוויון, אחווה
72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.
1922 | עליית הפשיזם
לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.
1943 | דם, גזע ודמעות
"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)
אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.
2014 | בתחילת המאה ה-21
איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.
ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה
59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה
האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.
70 לספירה | עבדות לא מודרנית
לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.
314 | הברבור השחור והופעת הנצרות
בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.
476 | אימפריות נופלות
האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.
1035 | נתן החכם
"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.
1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא
אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.
1450 | בעזרת הדפוס
בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.
1500 | הנדידה צפונה
עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.
1516 | הסוחרים מוונציה
מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.
1707 | שד"ל ורמח"ל
חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.
1870 | חירות, שוויון, אחווה
72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.
1922 | עליית הפשיזם
לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.
1943 | דם, גזע ודמעות
"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)
אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.
2014 | בתחילת המאה ה-21
איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.